שמורת הטבע גדור נמצאת לחוף ים התיכון ממכמורת,שבצידה הדרומי,ועד למבואותיה הדרומיים של גבעת אולגה בחדרה בחלקה הצפוני.
חוף גדור,הוא חוף רחצה מוכרז ומנגד הוא חלק משומרת הטבע גדור,ונקרא גם החוף הכחול.
החוף,שבחלקה הדרומי של גבעת אולגה,שונה,במעט,מתכסית הקרקע ותכסית הים של החלק הדרומי יותר של השמורה.
בשישי אחר הצהריים ביקרנו בחוף הכחול על מנת לשזוף את העיינים,ואת עין העדשה,במפרצונים הלבנים המאפיינים את החוף וגם ברכס הכורכר שנוגע,במקומות אחדים,בקו המים ומיצר נוף יחודי לחופיה של ארץ ישראל.
מעט גשם ושעת ערביים מרהיבה ביופיה היו בחלקנו בעת הביקור בחוף,והתמונות שנלקחו שם – הן כאן לפניכם.
שבת בבוקר. החזאים מבטיחים בבוקר שאריות של גשמי הסער של הערב הקודם,ובהמשך:ממטרים פזורים במישור החוף. אנחנו שמים פעמינו לפרק הלאומי נחל תנינים,ובתוכנית להמשיך משם לחורש בגבעת עדה ולקנח בביצה מדרום לחדרה – כל אלה בעקבות הנרקיס הסתווי שנמצא עכשיו בשיא פריחתו.
בפרק נחל תנינים מקבלים אותנו שמיים מעוננים עם תאורה מהטובות שאפשר לבקש,כמו גם גשם מזרזף אך לא מטריד. בפרק הזה התקלנו בשלל סיתווניות,מרבדים של נרקיס סתווי,שבלולים וחלזונות מים.
בחורש של גבעת עדה ציפנו למצוא פריחה של חלמונית מקומית אך נראה שאחרנו,בשבוע,את שבעת ימי פריחתה בשנה. מזג האוויר והתאורה עדיין האירו פנים ושזפנו עיננו בעצי האלון המקסימים שבגינה העירונית הזו.
בביצת חדרה ציפו לנו מרבדים של נרקיס סתווי וגם עדר כבשים שלכיך בתיאבון גדול את העשב במקום.
קצת רטובים ומלאים החוויה של מראה וצילום חזרנו לכפר סבא – והתמונות,שצדה עין המצלמה,הן כאן לפניכם.
בתחילת המאה הקודמת על גיבעה נישאת הצופה אל פרדסים בפאתי כפר גבירול,שברחובות,הוקמה וילה ששימשה את משפחת שהין בני כפר קובייבה. בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת,ננטש כפר קובייבה ועימו הוילה של משפחת שהין ספק באקט של גירוש. משפחת שהין עברה להתגורר ביפו ובשדות הכפר הוקם כפר גבירול,היום אחת משכונותיה של העיר רחובות.
אזור קובייבה מיושב מתקופת הברונזה וחפירות ארכיאולוגיות גילו שרדים של עיר,מתקופה זו,בשם אלתקה הידועה.ממקורותינו,כעיר של הלווים.
לאחר נטישת הוילה של משפחת שהין היא שימשה,חליפות,כמקום מושבם של חסרי בית. לבעליה של הוילה הפך מנהל מקרקעי ישראל,כממונה על נכסי נפקדים,שהשימוש של המבנה על ידי חסרי בית לא נשא חן בעיניו וכנגד המבנה הוצא צו הריסה.
עירית רחובות,שהבינה את חשיבותו הארכיטקטונית וההסטורית,של המבנה מיהרה להכריז עליו כמבנה לשימור על סמך העובדה שהוילה נמצאת בשטח השיפוט של עירית רחובות.
המבנה נמצא בהליך של הכרזה על מבנה הסטורי לשימור,אך מנהל מקרקעי ישראל מיהר לממש את "זכויותיו" באתר ומילא את המבנה בכ – 70 קוב בטון,על מנת להקשות את השימוש בו על ידי חסרי בית.
את המבנה,או מה שנשאר ממנו לאחר שמולא בבטון,מעטרות כמה יצירות גרפיטי נאות למדי שבוצעו על ידי אמנים אנונימיים. מעבר ליצירות הגרפיטי וההרס שזרע מנהל מקרקעי ישראל בוילה מדובר במבנה ארכיטקטוני מראשית המאה הקודמת יפה תואר ומעניין.
בשישי האחרון,לאחר הביקור במושב יציץ,ביקרתי במקום והינה כאן לפניכם את שקלטה עין המצלמה.
בתקווה שהליך השימור יסתיים בקרוב על ידי עירית רחובות והמבנ לא רק יזכה לשימור המגיע לו הוא גם ישופץ וינוקה ויהווה אבן שואבת לחובבי ארכיטקטורה של ארץ ישראל.
פרטים נוספים,ומרתקים,על הוילה של משפחת שהין בקישור הזה: מכאן.
לא רחוק מהמבנים הנטושים במושב יציץ ניצבת תחנת הרכבת הישנה של יציץ נען. תחנת הרכבת הוקמה בימי המנדט הבריטי ושימשה כצומת רכבות בין ירושלים ובאר-שבע.
בתחילה שימשה תחנת הרכבת הזו לרכבות משא שהעמיסו במקום פרי הדר והעבירו אותו לנמלי ישראל הנדטורית. בשנות ה-40 של המאה הקודמת,החל שימוש בתחנה כתחנת נוסעים לרכבת בין ירושלים,באר שבע ותל אביב. שיאה של התחנה היה בשנות ה – 60,של המאה הקודמת,כקו נוסעים בין באר-שבע ותל אביב עם עצירה בתחנה לטובת הנוסים לשני היעדים האלה.
ב – 1992 הופסק השימוש בתחנה הזו באופן סופי. רכבת ישראל שיפצה את התחנה אטמה אותה וחסמה אותה בגדר שאיננה מאפשרת גישה למבנה ההhסטורי עצמו. אף כי התחנה איננה בשימוש עוד רכבת ישראל משתמשת בשלושת המסילות שבה לרכבות מסע ולרכבות נוסעים בקו לבאר שבע.
לאחר ביקור בכפר הנטוש של יציץ קפצנו,הכסופה ציוד הצילום ואני,לתחנת הרכבת הישנה ביציץ ונשלחו שם מספר תמונות בטרם אויימתי על ידי מרכז הבקרה של רכבת ישראל במפגש,לא נעים,עם משטרת ישראל.
מושב יציץ נמצא באזור כפר בתיה צפונית מזרחית לרחובות. המושב הוקם ב – 1950 ויושבו בו עולים מטריפולי.
צילום של מבנים נטושים מאתגר מאוד,הן בצד הבטיחותי של העניין והן במראה במיוחד שמבנים נטושים מציעים לעין ולעדשת המצלמה. בפאתי מושב יציץ נמצאים מספר מבנים נטושים בקמפוס משלהם. אין לי מידע מדיוק על שימושם של המבנים ומדוע הם עומדים בשמימותם וגם לא לגבי עתידם,ברם:נראה שמדובר במוסד חינוכי כלשהו שננטש ונעזב לפגעי הטבע ולכמה אומני גרפיטי שלא ממש בפליאו ביצירתם.
ביום שישי,האחרון,הכסופה,אני ותיק הצילום שלי שמנו פעמינו לכפר הנטוש ביציץ. מזג האוויר החורפי,ומטר גשם קל,קידמו את פנינו והעין,שלי ושל עדשת המצלמה,שזפו את האתר בהנאה מרובה.
ב 1208 מקימים הצלבנים מבצר קטן באתר יחיעם והוא נמסר לידי המסדר הטבטוני שמקורו בגרמניה. שמו של המבצר הצלבני לא השתמר והוא קיבל את ציון שמו בידי הממלוכים שכבשו או אותו,והרסו אותו עד ליסוד – קלעת ג’דין.
במחצית השנייה של המאה ה-17 דאהר אל עומר,בדואי שהתחנך בקונסטנטינופול,מקבל לידיו קושן שליטה באזור החוף שבין צור לחיפה. דאהר קונה את מעמדו לאחר שנישא לבכירה ממוצא עות’מני תושבת דמשק,שאביה העשיר מוריש לה,עם מותו בטרם עת,את כל הונו. ההון של אבי אשתו מאפשר לדאהר,הבדואי כאמור,לתפוס קשרים במסדרונות השלטון בקונסטנטינופול ולקושן השליטה בחוף כאמור.
מקום מושבו של דאהר הוא בעיר נצרת,ברם הוא מחדש את קלעת ג’דין והופך אותה למבנה מבוצר ומפואר שמשמש אותו,את בני משפחתו ואת חקלאי המקום הערבים. ימי השיא של קלעת ג’דין הוא בתקופת שלטונו של דאהר בגליל המערבי.
דאהר היה ידוע ביחסו המועדף ליהדות הגליל והוא עודד אותם לבוא להתישב בגליל ולפתח את ישובי היהודים.
תקופתו של דאהר בגליל המערבי ידעה קרבות רבים בין השלטון המרכזי בקונסטנטינופול לפחה העות’מנית במצרים,וידע קרבות רבים בהם הפליא דאהר את אכזריותו ונהג לערוף את ראשם של מפקדי חילות המצב מהפחה במצרים שנפלו בידיו.
גם הפוליטיקה המקומית הניבה פנינים לא מעטים וכשדאהר חשש משני אחיו שימרדו בו וירשו את הפחה שלו הוא…ערף את רשיהם.
עם התקדמות חיל המצב של הפחה המצרית צפונה,ברבע האחרון של המאה ה-18 החליט דאהר לנטוש את קלעת ג’דין ולנוס לכיוון העיר המוצרת הקרובה עכו. קרובי משפחתו משהשבט הבדואי שלו,תפסו אותו במהלך מנסותו זו,חיסלו את רעיתו,ירו בו וכרתו את ראשו שהונף בראש קלעת ג’דין למען יראו ויראו.
לאחר מותו של דאהר ננשטה המצודה עד ל 1946 שבה הוקם למרגלותיו קיבוץ יחיעם – שגם נתן למבצר את שמו העברי. חלקים מהמבצר הפכו לעמדות הגנה של צה"ל במלמחמת העצמאות.
בשבת ביקרנו במבצר והתמונות,בעיקרן מתקופתו של דאהר אל עומר,הן כאן לפניכם.
ב – 1938 במסגרת חומה ומגדל עולה לקרקע שבי ציון,בנקודה שנמצאת כמה קלומטרים דרומית לנהרייה. את הישוב מאכלסים עולי העלייה החמישית רובם בני קהילת ברסינגן שבגרמניה. המושב מוקם כמושב שיתופי ומתקיים על חקלאות,גדולי שדה ומשק חי.
ב – 1940 מוקם בית כנסת שהוא העתק מדוייק של בית הכנסת היהודי ברסינגן גרמניה,מקורם של תושבי המקום.
בתחומי שבי ציון נמצאו שתי אבני מייל רומיות שישבו על הדרך בין עכו לצור. במערב הישוב נמצאה כנסיה ביזנטית המתוארכת למאה ה-4 לספירה.
שמורת עין אפק נמצאת בעמק זבולון מזרחית לקרית ביאליק,והיא מקורו של נחל הנעמן. השמורה כולל מעינות וביצות ומשמשת בית גידול לחי ולצומח האופיניים לצפון הארץ. עין אפק נמצאת על ציר נדידת הציפורים המערבי של ארץ ישראל.
ימי ההתישבות האנושית בעין אפק נעוצים בתקופה הכלכוליתית. בתקופת הברונזה התיכונה נוסדה,בעין אפק,עיר כנענית שנמשכה אל תקופת הברזל,הידועה גם כתקופת המלכים,והעיר הכנענית בעין אפק נזכרת בתעודות מצריות מהברונזה התיכונה. בתקופה הפיניקית התקימה עיר בעין אפק ולאחר שנחרבה,כנראה באמצע תקופת הברזל,המקום ננזח.
בראש תל אפק בנו הצלבנים מצודה ששימשה מקור כוח למצודה ההוספיטלרית שבכורדי – מערבית לעין אפק. למרגלות המצודה הוקמו תחנות קמח שסיפקו קמח לעיר עכו.
תחנות הקמח הצלבניות מחליפות ידיים עם כיבוש האזור על ידי האימפריה העות’מנית,והעותמנים מחזקים את המבצר הצלבני לצרכי הגנה על מקור המים ותחנות הקמח.
ב – 1924 רוכשת הקרן הקיימת לישראל את אדמות עין אפק ומקימה במקום חווה לגידול קרפיונים.
במאורעות 1936 מקימים הבריטים מגדל שמירה על המצודה העות’מנית ואת מי מעיין נחל הארגמן סוכרים ומעבירים לחיפה לצורך קירור תחנת הכוח שהקימו בנמל חיפה.
בשנות ה- 60 מדינת ישראל שואבת את מי מעינות הנעמן וכתוצאה משאיבת יתר נגרם נזק כבד לחי ולצומח באתר. עם התגברות המודעות לשימור החי והצומח בנחלי ארץ ישראל,שאיבת המים הוגבלה ושפיעת המעינות,כמו גם הביצה חזרו,באופן חלקי שלא כמו בעברם,ועימם שוקם החי והצומח המקוריים של האתר. שפיעת המעינות וחזרת החי והצומח לאתר התווסף אליו עדר תיאואים שהיה חלק מהנוף של החי בעבר,התיאואים משמשים ליצור גבינה כמו גם לשמירה על האיזון האקולוגי באתר.
בשבת בבוקר ביקרנו את השמורה על מנת לצפות בנדידת הציפורים בנתיב המערבי של הנדידה בארץ ישראל. במקום נצפו כמה סוגים של קורמורנים,צמד שקנאים ודיות.
כדי שייווצר מכתש,נדרשות לפעול,בזו אחר זו,כמה תופעות טבע הכוללות,ים עתיק שנסוג,קימוט ובעקבותיו היווצרות הרים,ואחר כך שוב,הצפה של ים ומשנסוג פעילות של זרימת נחלי מים בשכבות התחתונות של המשקע הסלעי וחתירתם,עד להפלת השכבות העליונות,הקשות יותר – וכך:נוצר מכתש. תופעות ייחודיות אלה אירעו בארץ ישראל,בנגב ובסיני ובסך הכל יש בעולם 7 מכתשי חתירה חמישה מהם בנגב ושניים מהם בסיני.
עד לפני כ-145 מליון שנה היה הנגב מוצף בים.
לפני כ-145 מליון שנה החל הים לסגת והוא משאיר סלעי משקע מאובן ובית,אבני משקע רכים.
לפני 100 מליון שנה ועד ללפני כ-30 מליון שנה שוב הוצף,אזור הנגב,בים והים השקיע מסלע קשה הכולל,גיר,קירטון ודולומיט.
לפני -30 מליון שנה נסוג הים בהשאירו נחלים שזרמו בין המסלע הרך למסלע הנוקשה. נחלי המים המסו את המסלע הרך וההרים,בעלי המסלע הקשה,קרסו אל תוכם – כך נוצרו שבעת מכתשי הסחיפה בנגב ובמדבר סיני.
עד 1942 המכתש הקטן,ובשמו הגאוגרפי מכתש חצירה על שם נחל חצירה שיצר את המכתש וזורם באמצעו,לא היה ידוע ולא צוין במפות ארץ ישראל. ב- 1942 קבוצת מטילים של "מחנות העולים" יצאה לטיול באזור נחל חצירה,כשהיא מלווה במורה דרך בדואי. הקבוצה גילתה את המכתש שגם מורה הדרך הבדואי לא ידע על קיומו. המכתש כונה,בתחילה,על ידם כ"הבור" ובעקבות גלויים נחקר על ידי גאוגרפים וגם – התווסף למפות ארץ ישראל.
ב – 1958 החברה הלאומית לחיפושי נפט ביצעה כמה סקרים,לאיתור נפט,באזור נחל חצירה. נפט לא נמצא אך לצרכיי החיפוש,ולטובת גישה למכתש הקטן,סללה החברה כביש שחיבר את כביש באר-שבע סדום,למכתש הקטן.
ביולי 2019 הכריזה המדינה על המכתש הקטן כשמורת טבע מוגנת וחופשית לשימוש הציבור.
ובקשה לי אליכם: כביש הגישה למכתש הקטן איננו נתוחזק ומצבו רעועה ביותר. חלקים ממנו חסרים,וחלקים ממנן נסחפו במי השיטפונות. ירידה מהכביש מחייבת משנה זהירות אלא אם רצונכם לחתוך,עם שפת הכביש,את גלגלי הרכב שלכם. וזכרו: זכות קדימה,על פי חוק,נותנים ונותנים לרכב שנמצא בעלייה,וכן זה נכון לבעלי הג’יפים המגודלים שחושבים שבמחיר הרכב קנו את הדרך וחוקי התנועה,בכביש הרעועה הזה,הם המלצה בלבד – היא לא!!!
ובמכתש,קחו אתכם את האשפה שלכם,היא מזיקה לחי ולצומח ואין מי שיעבור אחרינו וינקה – תודה.
בשבת,בבוקר,ביקרנו במכתש הקטן,והתמונות,הן כאן לפניכם.
חבצלת הנגב היא צמח מדברי מבוסס בצל והיא דומה,מאוד,לאחותה הצפונית יותר,חבצלת החוף אך קטנה ממנה.
הבצל של חבצלת הנגב טמון עמוק באדמה ובתחילת הפריחה עולה ממנו גבעול שמזדקר מעל לקרקע ובקצהו מופיעה,מאוחר יותר,התפרחת הדומה לתפרחת של אחותה הצפונית.
חבצלת הנגב פורחת בנגב המערבי ובכמה ממדבריות ערב שבירדן לבנון וסוריה. מעבר לאזור הזה היא לא קיימת.
חבצלת הנגב תוארה לראשונה ב-1882 על בוטנאי גרמני בשם אשרסון ושמה העברי מגיע מהתנ"ך אך,בתנ"ך,אין הפרדה בין חבצלת הנגב לחבצלת הנגב.
בילקוט הצמחים של אוירבך והאזרחי,שיצא ב 1930,מתוארת,לראשונה,חבצלת הנגב כמין ייחודי העומד בפני עצמו ואשר אזור גידולה הטבעי הוא בנגב המערבי בלבד,והיא שונה מחבצלת החוף המוכרת באזור החוף הארץ ישראלי.
בכביש המוביל לממשית מצאנו שדה זרוע באלפי חבצלות נגב,בשלבים שונים של הגדילה,והמראה המלהיב והחביב הונצח במצלמה – והתמונות,הן כאן לפניכם.
