במקור,שמנו פעמינו למורדות המערביים של הרי ירושלים על מנת להלך בנופיהם הקסומים קצת לפני שערב שבת יורד עלינו. תוכניות ומציאות,לחוד: בירידה מכביש מספר שש לכביש מספר אחד חיכה לנו מגרש חנייה ללא תשלום עם נהגים נירוטיים שמזגזגים בין כל פגוש שלא נצמד לפגוש שלפניו,והמהדרין על השוליים. בעוד התנועה בכביש 6 המשיכה לזרום ברגע שאפשר היה,בבטחה,לחזור אליו עישנו כן ושמנו פעמינו לתל בית שמש,מקום שטרם ביקרנו בו עד כה ואשר המרשתת העידה עליו כזרוע במרבדי כלניות.
תל בית שמש נמצא מערבית לעיר בית שמש המודרנית ומערבית לכביש 38 החוצה אותה. תל בית שמש הוא אחד התילים הנושבים ביותר במרחב ארץ ישראל. ראשית היישוב בתל הוא מתקופת הברונזה הקדומה וסופו בתחילת ימי הביניים.
התל נחפר על ידי כמה משלחות חפירות,הראשונה בהם בת שתי עונות חפירה בשנים 1911 ו 1912 ברשות הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל והאחרונה שבהם,חפירת הצלה שנעשית בימים אלה,מבוצעת על ידי רשות העתיקות והמכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
חפירת ההצלה נעשית מאחר ולמרגלותיו המזרחיים של התל אמורה לעבור הרחבה של כביש 38. בחפירות ההצלה נמצאו ממצאים חשובים מאוד ובימים אלה מתקיימים דיונים על מנת למצוא דרך להסיט את כביש 38 ממרגלות התל,לא הסתה מלאה אבל כזו שלא תפגע בממצא הארכאולוגי,ובתמורה:יוכשר התל למבקרים כגן לאומי. כרגע התל לא מוסדר לביקור והוא קרבן דומם לגלגלי הטרקטורונים של תושבי הסביבה.
למרגלות התל מצאנו מרבדי פריחה של הכלנית,הצמח הלאומי שלנו. מרבדי הפריחה ליחכו את הדום התל הדרומי ונמשכו ממנו והלאה אל עבר האדמות החקלאיות של מושב ישעי הקרוב. בינות לכלניות מצאנו כאלה שזה לא מכבר פרצו את האדמה והחלו לגדול מעלה,וכאלה שנמצאות בדמי ימיהן. כל כך התפעמנו ממראה הכלניות כדי כך שהשקיעה כבר החלה ואל ראש התל,למה שאפשר לראות שם,לא הגענו ואת הביקור בעתיקות בית שמש נדחה להזדמנות אחרת.
התמונות ששזפה עין העדשה מקרב הכלניות בתל בית שמש,הן כאן לפניכם:
בין הישובים חיספין ונוב שבדרום רמת הגולן שוכנת שמורת טבע הידועה בשם אחו נוב. מדובר במישור שבדרום הרמה ובו שמורת טבע ששיטחה 752 דונם. בשמורה שתי שלוליות חורף ובעת שיורד די גשם ברמת הגולן,עקב הרכב הקרקע של השמורה,רוב שיטחה של השמורה הופך לביצה. את אחו נוב מנקז נחל נוב שתחילתו בצל סאקי משם הוא עובר באחו נוב ובהמשך נשפך לנחל רוקד שבתורו נשפך לירמוך. כיום,נחל נוב מנקז את המים מביצת נוב ומשאר אזור הניקוז שלו ונשפך למאגר המים נוב שם נאצרים מימיו לשימוש האדם.
בביצת נוב גדל אירוס הביצות אירוס בסכנת הכחדה מיידית וזהו בית הגידול היחיד המגן על האירוס ושומר בו אזור פריחה מוגן לצמח יפה התואר הזה.
אירוס הביצות טרם החל פריחתו אך את ביצת נוב "כבשו" מרבדים של נרקיסים. השמורה עברה,בעת האחרונה,שדירוג משמעותי ובו שביל המטיילים רוצף בצוף ואין עוד צורך לבקר בשמורה לאסוף בוץ דביק וטובעני על נעלי ההליכה.
יהודיה.
שמורת הטבע יהודיה היא אחת משמורות הטבע הגדולות בישראל. בתוך השמורה נמצא כפר יהודיה. ראשית ההתיישבות ביהודיה,על פי הממצא הארכאולוגי,מתוארך לתקופה הרומית ביזנטית. בתקופה זהו,ככל הנראה,היו תושבי היישוב יהודים שבנו במקום בית כנסת,שממצאיו נחשפו ממש לאחרונה וכוללים פריטים ייחודים לבתי הכנסת המוקדמים של תושביה היהודים של רמת הגולן.
גם בתקופה הערבית ולאחריה בתקופה הצלבנית היה ביהודיה יישוב יהודי שכנראה ננטש בשלהי התקופה הצלבנית. בראשית המאה ה -19 נושבה יהודיה על ידי פלאחים ערבים שעיבדו את האדמות בסביבת היישוב. עם פרוץ מלחמת ששת הימים נטשו תושביו הערבים את היישוב ומאז לא נושב עוד.
בשישי האחרון ביקרנו בשמורת הטבע אחו נוב,ולאחר מכן בכפר יהודיה שבשמורת הטבע יהודיה,והתמונות הן כאן לפניכם:
הכלנית היא הצמח הלאומי הרשמי של מדינת ישראל,בניגוד לאסוציאציה העולה למשמע שמה של הכלנית,הכלניות לא כולן:אדומות.
בין צומת לטרון לצומת נחשון על גבעה רמה נמצאת חורבת שרישה. באתר מתקיימת התיישבות אנושית רציפה מהתקופה הרומית ועד לתקופה העות'מאנית כשבאחרונה ניטשת ההתיישבות באתר ולא נושב עוד.
בתקופה הרומית והביזנטית מכיל היישוב בשרישה מערות מגורים,מערות קבורה בורות מים וגתות מה שמצביע על יישוב חקלאי קטן שלא התפתח לכדי פוליס. שרידי מבנים חקלאיים קמורים התגלו באתר שריד ליישוב המקום בתקופה העות'מאנית אך גם בתקופה זו לא התפתח המקום מעבר ליישוב חקלאי קטן.
במהלך מלחמת העצמאות הדרך לירושלים נשלטה על ידי כפרים ערבים עוינים ונולד הצורך למצוא דרך חליפית דרכה ניתן יהיה להעלות לירושלים,הנצורה,אספקה. לשם כך נפרצה דרך בורמה שמהלכה מתחיל ממש לרגלי חורבת שרישה.
בחורף האתר מתמלא בפריחה נרחבת של כלניות שרובן המכריע לבנות. זוהי התפוצה הדרומית ביותר של הכלנית הלבנה. בהמשך החורף,בחודשים פברואר ומרץ,פורח התורמוס הכחול ברחבי התל וצובע אותו בכחול הענוג שלו.
בשישי האחרון,לעת ערב ביקרנו בתל שרישה בינות לשלל הכלניות לבנות הגון,כשפה ושם מבצבצת לה כלנית אדומה להזכיר את הקשר צבעה האסוציאטיבי. והתמונות מהביקור בחורבת שרישה,הן כאן לפניכם.
יום שישי ה 16 בינואר עם אור ראשון פניה של הכסופה מביטים על כביש שש במהלכו דרומה. יעד הנסיעה המתוכנן הוא שבטה הנבטית שבנגב,עם עצירה לשזיפת העין ועין העדשה,בפריחת הכלניות בשמורת הטבע חורבת פורה.
לאחר שגמענו את כביש שש הדרומי עצרנו בשמורת חורבת פורה. השמורה היא שמורת טבע מוכרזת ובה נחל פורה שהוא יובל של נחל שיקמה. בשמורה שני שבילים סובבים,קצר וארוך. השביל הקצר,שבו ביקרנו,סובב על גבעה צפונית מזרחית בשמורה ובה שביל מוסדר העובר בתוך צמחייה האופיינית לעונת השנה. השביל הארוך,שבו מתוכנן ביקור עתידי,כולל ביקור בנחל שיקמה ובגשר רכבת טורקי,שנהרס ברובו,וגישר את מסילת הברזל מטול כרם לבאר-שבע ומשם לקוסיימה שבחצי האי סיני.
בשביל הגבעה צפינו בכמה כלניות שמתחילות את פריחתן המפורסמת באתר. להפתעתנו בינות לכלניות לצמחים ירוקים שטרם פרחו נפלו עיננו על מקבצי אירוס ארץ ישראל שהגיח מן הקרקע הרטוב אל עבר השמש ופרש עליו להרבות את יופיו.
לאחר ההפתעה של אירוס ארץ ישראל פורה,ומיעוט הכלניות שצמחו להן במקום חזרנו לכסופה והמשכנו לעבר היעד:שבטה הנבטית.
על דרך הבשמים הנבטית בחלק המערבי של רכס כתף שבטה נמצאת העיר הנבטית שבטה. במאה הראשונה לספירה במקום מוקם כפר נבטי. הכפר,שנמצא על דרך הבשמים הנבטית,הופך לישוב קבע לאחר שהנבטים התעשרו מהמסחר בבשמים והתחילו לקיים ישובי קבע על דרך הבשמים. בין ישובי הקבע,חוץ משבטה,נמנה את עבדת ואת ממשית אם למנות כמה. ב 106 לספירה הסכימו תושבי שבטה לתנאי המסחר החדשים של האימפריה הרומית,תנאים שבה אט אט השתלטו הרומאים על מסחר הבשמים במקום הנבטים,והישוב הפך לישוב קבע נבטי שהתפרנס מחקלאות וגם משיירות המסחר בדרך השמים. במאה הרביעית לספירה שיירות הבשמים הנבטיות פוסקות והתרבות הנבטית נטמעת אל זו הרומית ונעלמת. עם הכיבוש הביזנטי של ארץ ישראל היישוב בשבטה ממשיך ועיקר פרנסתו היא על חקלאות בכלל וגידול גפני יין בפרט. במאה ה-7 לספירה נכבשת שבטה על ידי המוסלמים שממשיכים לגדל בו חקלאות אך מאחר וחל איסור על שתיית אלכוהול באיסלאם גידול גפני היין נפסק וכתוצאה מזה קרנו של היישוב יורדת עד שנעזב במאה התשיעית לספירה ולא נושב עוד.
העיר הנבטית מתאפיינת במבני ציבור מרכזיים בסגנון הרומי כשמרכז העיר הוא בית המושל ובסמוך לו כיכר העיר המרכזית ובה נאגרים מי הגשם ואשר שימשה לרחצה. הביזנטים מקימים בעיר שלוש כנסיות,הדרומית הצפונית והמרכזית וממשיכים לתחזק ולהפעיל את מפעל אגירת המים שייסדו הנבטים קודמיהם באתר. המוסלמים בונים באתר מסגד אחד ולבסוף,כאמור,נוטשים אותה – לעד.
התמונות ששזפה עין העדשה בשמורת פורה ובעיר הנבטית שבטה,הן כאן לפניכם:
יום שישי ה-9 בינואר. על פי החזאים עד לשעות הצהריים הגשמים והרוחות אמורים להיפסק. קבענו לצאת לטיול קצר אחר הצהריים בהנחה ואכן מזג האוויר הסוער משהו,יפסק כפי שחזו החזאים.
בשעה היעודה נפתחו ארובות השמיים הרוח החלה נושבת בחזקה ומטחי גשם מלוום ברוח עז נתכו על הארץ,דומה היה שהמקום בטוב ביותר להיות בו זה בין כתלי הבית.
חולפת שעה קלה,השמים מתבהרים,נזרעים בעננה לבנה והשמש מפציעה,הסערה חלפה הלכה לה. בהחלטה של רגע החלטנו לצאת לחוף ימה של הרצליה לצפות בערוב היום על רקע הים הסוער בסערת חורף. כך עשינו.
את פעמינו שמנו לחוף סעידנא עלי. בחנייה של המסגד חיכתה לנו הפתעה נעימה: המקום כולו נוקה,ספסלי ישיבה חדשים הושמו ופוזרו בו פחי אשפה. בית הקברות המוסלמי נוקה וגודר בגדר חבל והשביל הסלול במוביל צפונה עד לאתר אפולוניה נוקה אף הוא והושמו בו שלטי הסבר ואזהרה על היות המקום שמורת טבע.
במערב הלכו והתאבכו ענני גשם אפורים ומאיימים,יחד עם משבי הרוח הגיעו ענני הגשם לחוף סעידנא עלי והחלו להמטיר גשם עז מלווה ברוח חודרנית קרה ומציקה. לאחר שעה קלה בשביל ההליכה אל עבר אפולוניה הגשם העז גרם לנו לחזור לכסופה,לסיים את הטיול באיבו ולחזור הביתה.
התמונות שקלטה עין העדשה בחוף סעידנא עלי,הן כאן לפניכם:
אלי,מרמת השופט,ואילן,מקיבוץ דליה,יצאו לטיול ברמת הרי מנשה.כקילומטר מצפון לקיבוץ גלעד החליטו השניים להיכנס לתוך חורשת עצים ולנוח שם בטרם ימשיכו בטיול. בתוך החורשה מצאו,אלי ואילן,גבעה מיוערת הזרועה במרבדים של רקפות. אלי ואילן העבירו את שראו בחורשה שמצפון לקיבוץ גלעד לאלון גלילי שעבד,אז,בחברה להגנת הטבע. גלילי והחברה להגנת הטבע פעלו להכריז על המקום כשמורת טבע אך הכרזה זו לא התממשה מעולם. קק"ל לקחו על עצמם את פיתוח המקום ואחזקתו ובגבעה הוקם מסלול טיולים ובצידה מקום ובו שולחנות לפיקניק לטובת המבקרים.
בחלק הצפון מזרחי של הכרמל נשאת קרן הכרמל לגובה של 474 מטר פסגת קרן הכרמל נמצא מנזר כרמליתי בשם דיר אלמחרקה (מנזר השריפה). על פי המסורת במקום זה התחולל המאבק בין אליהו הנביא לבין נביאי הבעל כשאש ירדה מהשמיים ורק קורבנו של אליהו נענה וזה של נביאי הבעל נדחה. בשל חשיבות המסורת המיוחסת לקרן הכרמל נרכש המקום על ידי הכרמליתים ב 1867 ועל האדמה שנרכשה הוקם מנזר השריפה הידוע בפי העם כה-מוחרקה. למרגלות המנזר ובסמוך לחומת המנזר החיצונית ישנו שביל טיול המשקיף על מפרץ חיפה,ןחוף הים הצפוני באכה ראש הנקרה. השביל זרוע בנציגים של צמחי החורף.
בשישי הראשון של ינואר 2026 ביקרנו בגבעת הרקפות ומשם סרנו לקרן הכרמל והתמונות,הן כאן לפניכם:
בחלק הצפוני של אזור התעשייה באור עקיבא בשטח שבין אור עקיבא לבית חנניה ישנו אתר ארכאולוגי ובו מחצבה,קולמבריום ומערות קבורה כולם מתוארכים לתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל.
בינות לממצאים הארכאולוגים פורחים להם פרחי הסתיו מהפאונה הארץ ישראלית. בולט בפריחתו הנרקיס הסתווי שזה לו מקום הפריחה הדרומי ביותר בארץ ישראל.
חורבת מלח היא שמורת עציץ. שמורת עציץ הוא שמורת טבע לא מוכרזת שגודלה דונמים ספורים והיא מוקפת באזורים מפותחים כמו ערים,ישובים חקלאיים או כבישים. שמורת עציץ היא "אי" של טבע פראי המאופיין בפרטים מהפאונה הארץ ישראלית,לעתים,שמורת העציץ,תכיל גם מקבץ,כלשהו,של ממצאים ארכאולוגים אך אין בכך חובה על מנת להגדיר מקום כשמורת עציץ. שמורת עציץ תהייה מבודדת על ידי פיתוח אנושי כמו בתי מגורים,אזורי תעשיה,כבישים ושדות. כדי ששמורת טבע תכנס להגדרה של שמורת עציץ היא צריכה להחיל בתוכה מינים ייחודים ונדירים של צמחי בר,חיות בר ולעתים גם ממצא ארכאולוגי. שמורת עציץ איננה הגדרה חוקית שבמסגרתה חלים על שטחי השמורה חוקי שמירת הטבע והסביבה של מדינת ישראל אך מקובל שהרשויות שבתחומן שמורות עציץ דואגות לשירה של השמורה ללא הפרעה והן מוחרגות מתוכניות המתאר המקומיות והאזוריות.
ביום השישי הראשון בחודש דצמבר ביקרנו בחורבת מלח והתמונות,הן כאן לפניכם:
בחלקו הצפוני של אזור התעשייה באור עקיבא,בין אור עקיבא לישוב בית חנניה נמצאת חורבת מלח.
חורבת מלח איננה מוכרזת לא כאתר ארכאולוגי לשימור ולא כשמורת טבע,למרות:שהיא מכילה ממצאים ארכאולוגים המעידים על שימוש במקום התקופה הרומית ביזנטית,ולמרות שהיא בית גידול לצמחי בר האופייניים לצומח הארץ ישראלי בסתיו ובחורף,ומהווה גבול הצמיחה הדרומי של הנרקיס הסתווי.
האתר נמצאה מערת קבורה המיוחסת לתקופה הרומית ביזנטית ובה נמצאו סרקופגים אך מי היו אלה שנקברו שם,לא ידוע. עוד באתר קולומבריום שבמרחב ארץ ישראל שימש לגידול יונים אבל במקומות אחרים באימפריה הרומית שימש כמקום הטמנה של אפר מתים. עוד במקום מחצבה שבה חצבו בגבעת הכורכר וההנחה הסבירה היא שהאבנים שנחצבו פה שימשו לבנייה בעיר קיסריה הרומית שלא רחוקה מחורבת מלח.
מקור השם חורבת מלח. שם המקום לא מוזכר בכתבי קדמונים וגם לא ידוע על יישוב ערבי ששמו היה מלח או כל תצורה אחרת של השם שהשתמרו היסטורית ועברו הגייה בעברית. אין במקום כל ממצא שקשור במלח למרות קירבתה לים התיכון שממנו כן כורים מלח כמו בברכות המלח שבעתלית. כנראה שהם השתרש איכשהו בהוויה הארץ ישראלית ונשאר ממקור אלום.
ההגדרה המוניציפלית של חורבת מלח היא של שמורת עציץ. שמורת עציץ היא מערך קטן שטח שבו גדלים פרא ובאופן טבעי מהפאונה הארץ ישראלית.שמורת עציץ היא הגדרה המתארת את מבנה המקום,כאמור,וכתולדה של זה שמורת עציץ תישמר כמקום שהגישה של הציבור אליו חופשית וההגנה על שמורת העציץ באה מחקיקה הקשורה בהגנה של הצמח המוגן של פרחי ארץ ישראל. העובדה ששמורת העציץ הזו ישנם גם ממצאים ארכאולוגים מספקת לשמורה הגנה מפני הרס ובנייה על הקרקע הזו אך ההגנה הזו איננה הגנה חוקית אלא תלויה ברצונם הטוב של פרנסי אור עקיבא.לא מצאתי במאגר המידע הממשלתי בקשה להכריז על חורבת מלח כשמורת טבע על כל המשתמע מכך ומאחר והיא בשטח המוניציפלי של עיריית אור עקיבא ההגנה היחידה שיש לה היא מעצם היותה שמורת עציץ שהצומח בה מוגן מכוח חוק צמחי הבר אני מקווה שאין תוכנית להרוס את המקום או להפוך אותו לגן עירוני מוקף כבישים ומגדלי בטון.
ובינתיים,בביקור שלנו חורבת מלח בשישי האחרון הפליא בצמיחתו הנרקיס הסתווי יחד עם עוד צמחי סתיו אופייניים לפאונה של צפון השרון,מרגלות הכרמל – והתמונות מחורבת מלח,הן לפניכם.:
שטח אגם החולה היה רכושו הפרטי של הסולטן עבדול חמיד השני שהפך את האגם,וסביבתו,לרכושו הפרטי תוך הבנה לפוטנציאל הגלום באדמת הימה לשימושים חקלאיים. כבר עבדול חמיד השני חשב שיהייה זה נכון לייבש את ימת החולה ולהשתמש באדמה שתיחשף לצורך גידולים חקלאיים.עבדול חמיד השני סיים את כהונתו ב 1909 ולא הצליח להוציא לפועל את ייבוש החולה.
תחת ממשיכו מהמט החמישי ב 1914 נתן השלטון העות'מאני זיכיון לשני בעלי עסקים מביירות לייבוש החולה. הזיכיון לא יצא לפועל בשל מלחמת העולם השנייה וחלוקת ארץ ישראל בין המנדט הבריטי לזה הצרפתי כשימת החולה עברה להיות תחת ידו של המנדט הבריטי. ב 1929 החוכרים מלבנון קיבלו מידי המנדט הבריטי זיכיון על שטח ימת החולה,ושטחים נוספים בקרבתה,מתוך כוונה ליבש את הימה ולהשתמש בשטח המיובש לצרכיי חקלאות.
ב 1933 הושגה הסכמה בין בעלי הזיכיון על ימת החולה,ושבי לבנון,לבין הכשרת היישוב על העברת הזיכיון על הימה לידי הכשרת היישוב. ב 1934 נחתם ההסכם שאושר על ידי הנציב העליון הבריטי ושטח הימה הפך להיות שטח של הכשרת היישוב. הכשרת היישוב הזמינה תוכנית לייבוש החולה אצל חברת רנדל את פלמר וטריטון חברה הנדסית שמקום מושבה בבריטניה. ייבוש החולה,עבור הכשרת הישוב באמצעות רנדל את פלמר וטריטון הבריטית,לא יצא לפועל בין השאר בגלל התנגדות נחרצת של מהנדס המים שרנדל את פלמר וטריטון שכרו על מנת לקבל את חוות דעתו. בנוסף תחשיבי העלות תועלת העלו תועלת מועטה מול עלות הפרויקט,ובנוסף לכך פרץ המרד הערבי הגדול ויחד איתו מלחמת העולם השנייה ורעיון ייבוש החולה נכנס למגירה.
עם קום המדינה שטחה של ימת החולה הולאם והפך לנכס של מדינת ישראל הצעירה. גם זו,מדינת ישראל הצעירה,חשקה נפשה בקרקע הכבול בתחתית ימת החולה,כמו גם הוספת שטחים ליישובים יהודיים בעמק החולה על חשבון הימה.
ב 1951 רעיון ייבוש החולה הפך מתוכנית מגירה לפרויקט לביצוע. מתנגדי הייבוש לא הצליחו למנוע אותו אך כן הצליחו להציל כ 4300 מ"ר מימת החולה לצרכי שימור. ההצלחה הזו מוגבלת מאוד שכן רוב החי והצומח הייחודיים לימת החולה נכחד בעת הייבוש ולאחריו והשטח שנותר מחיל רק כמה דוגמאות מהחי והצומח שהיו באזור טרם ייבוש החולה.
המאבק לשמירה של חלק קטן מהימה לצרכי הטבע גרם להקמת החברה להגנת הטבע. בשטח שנותר לשיור לאחר ייבוש החולה הוקמה שמורת הטבע הראשונה שהוכרזה,ככזו,על ידי מדינת ישראל. את שימור שמורת החולה לקחה על עצמה הקרן הקיימת לישראל ורק לאחר מלחמת ששת הימים הועברה השמורה לטיפולה וטיפוחה של רשות הטבע והגנים.
ב 1990 הכירה רשות הטבע והגנים בנזק העצום והבלתי הפיך של ייבוש החולה. על מנת לנסות ולשקם ולו חלק מהחי הצומח והדומם שהיו בימה שיובשה הוצפו שטחים חדשים ברחבי השמורה,הגישה למקומות אלה חסומה למבקרים בשמורה,ומצפון לשמורה הוקם אגמון החולה על מנת לשמר רצף של בית הגידול שהצליח לשרוד את ייבוש הימה.נכון ל 2025 בית הגידול של ימת החולה מוכרז כנכחד לעד למעט כמה פריטים ממנו ששומרו במסגרת שמורת הטבע החולה ובעזרתה של קק"ל בהקמת אגמון החולה. את הנעשה,אין להשיב.
עיתם לבן זנב.
עיתם לבן זנב הוא עוף דורס ממשפחת הניציים שחי ליד מקווי מים וניזון מדגה. העיתם לבן הזנב שכיח בצפון אירופה וגבול התפוצה הדרומי ביותר שלו היה ימת החולה.
אמוץ זהבי (1928-1917) היה זואולוג וביולוג אבולוציוני פרופ’ באוניברסיטת תל אביב ושותפו של עזריה אלון בהקמת בחברה להגנת הטבע. יחד עם עזריה אלון ניהל את המאבק נגד ייבוש החולה. על מנת לתת למאבק צידוק מחקרי לקח פרופ’ זהבי את העיטם לבן הזנב כדוגמה לאסון שעלול להתרחש עם ייבוש ימת החולה. פרופ’ זהבי הצליח לשכנע את פרנסי פרויקט הייבוש שיש לשמר חלק כלשהו מהימה לשם שמירה על בית הגידול הייחודי שלה כולל העיטם לבן הזנב. באחת הישיבות המסכמות את ההתנגדות לפרויקט נשאל פרופ’ זהבי כמה דונמים הוא צריך כדי לשמר את העיטם לבן הזנב,אותו נתן כדוגמה הממחישה את הסכנה. זהבי השיב:4000 דונם. וקיבל,4300 דונם. עד יומו האחרון הצטער שלא נקב במספר גבוהה יותר.
והעיטם לבן הזנב. עם סיום ייבוש ימת החולה נכחד אחרון הפריטים של העיטם לבן הזנב. לאחר ייבוש החולה כמה פריטים של עיתם לבן זנב נדדו לעמק בית שאן,שם מצאו מקווי מים המתאימים לאורח חייהם. העיטמים בעמק בית שאן הצליחו לשרוד עד עוד כמה שנים עד שהאחרון שבהם נטר עקב הרעלה.העיטם לבן הזנב הוכרז בספר האדום של מדינת ישראל כנכחד מהטבע.
ב 1970 הובאו לארץ מאירופה 12 זוגות של עיטמים לבני זנב. לאחר תקופת אקלום שוחררו 11 זוגות בשמורת הטבע החולה וזוג אחד בעמק בית שאן. עד לשנת 2000 שרדו זוגות העטמים ששוחררו בשמורת החולה ובשנת 2000 אף ניצפה בשמורה קן של עיטמים שלא צלח. לאחר ניסיון הכושל הזה,להעמיד דור עתיד בשמורת החולה,הצטמצמה שוב אוכלוסיית העיטם לבן הזנב בארץ ובסוף העשור הראשון של שנות האלפיים שוב נכחד העיתם מנוף ארץ ישראל.
בשנת 2015 בובאה נקבת עיתם לבן זנב מהולנד ושוחררה בשמורת החולה. אליה הצטרף זכר עיטם לבן זנב ששרד בשבי (בחי בר כרמל). הזוג העמיד גוזלים ששוחררו לטבע. סך הכל הזוג העמיד שיבעה גוזלים כולם מקינון של העיטם הנקבה ההולנדית והשורד הארץ ישראלי. כל שבעת גוזלי העטם האלה נכחדו מן הטבע,חלקם בהרעלה,חלקם בטריפה וחלקם בהתחשמלות בקווי המתח שבעמק החולה. גם הזכר השורד מת ככל הידוע מוות טבעי ובשנת 2022 נפטרה,בשיבה טובה,גם נקבת העיתם ההולנדית.
בחי בר כרמל ישנו גרעין רבייה של זוג עיטמים הנתון בכלוב לשימור. הזוג,שהובא מחו"ל,מעמיד כבר כמה שנים דור המשך ומאז שהוקם גרעין הרבייה הזה משוחררים לטבע כארבע גוזלי עיטם לבן זנב כל שנה. מקום השחרור ומעקב אחרי התאקלמותם בטבע הישראלי נשמרים בסוד על מנת לאפשר להם לפתח גרעין טבעי ולחזור לקחת חלק בטבע הארץ ישראלי כך שכיום,ב 2025,איפה שהוא בארץ חיים להם בטבע ובחופשי כמה יחידות של עיטםלבן זנב ולא ידוע על מי מהם שהעמיד,או מתכוון להעמיד,דור המשך מחוץ לזוג שבחי בר כרמל.
למה מקום השחרור והאקלום של גוזלי העיטם מגרעין הרבייה שבחי בר סודי כל כך? אין העיטם לבן הזנב מקבל יחס סודי מועדף. כמדיניות שנועדה לשמור ולהגן של בעלי חיים שמושבים לטבע מקום ההשבה לא מפורסם עד שהוא מכיל אוכלוסייה יציבה שמקורה ברבייה טבעית ללא התערבות אדם. אף אחד לא רוצה שיונתן הקטן יטפס על העץ לבדוק אם יש שלוש ביצים בקן העיטם,ושאבא של יונתן,הקטן,"יאכיל במבה" את הגוזל הרך ודוד שלו,של יונתן כן – ההוא מהשיר,לא יעשה סלפי עם גוזל של עיטם לבן זנב ויפיץ את מיקומו לכל דורש.
חזרה של העיטם לבן הזנב לטבע בארץ ישראל היא רק בחלקה הצלחתו שלו עצמו. העיטם לבן הזנב יציב וללא כל סכנה בצפון אירופה. אם,וכאשר,יחזור העיטם לטבע בארץ ישראל הניצחון הגדול והמרשים הוא לא שלו,אלא שלנו. שלנו בני האדם ניצחון שפירושו ללמוד לחיות עם הטבע שמסביבנו,לשמור עליו ולשמר אותו למען עצמנו הדורות הבאים שלנו וגם… של העיטם לבן הזנב ושאר בעלי החיים המושבים או שהושבו כבר,ובהצלחה,לטבע הישראלי.
העיטם לבן הזנב הוא הסמל הלאומי של מדינת פולין. הוא יציב ולא נתון לסכנה בפולין.
עגורים.
העגור הוא עוף שמיים המונה 15 מינים. רק מין אחד חולף קבוע בשמי ישראל. עגור החן הוא אחד 15 מיני העגורים. בקיץ הוא שוכן בצפון מזרח סין ומונגוליה. כשימים באזור הקיץ מתקצרים מתאגדים עגורי החן ללהקות ופותחים במסע הנדידה המפרך ביתור שעושה עוף שמיים כלשהו. עגורי החן מתאגדים ללהקות ומתחילים את מסעם לאפריקה לחרוף בה. בדרכם הם מגביהים עוף,יותר מכל עוף שמיים אחר,לגבהים של 4875 ועד ל 7925 מטרים מעל לפני הים,כל זאת על מנת לחצות את רכס הרי ההימלאיה. לאחר חציית רכס הרי ההימלאיה ממשיכים עגורי החן במסעם דרומה אל עבר אזורי החריפה באפריקה. מעמט שבמעט מהם סוטים מנתחבי המעוף וחולפים מעל לארץ ישראל מעל לשבר הסורי אפריקאי. בשל המסע המפרך שכולל הגבהה לשיאי גובה רבים מעגורי החן מתים בטרם הגיעו לאזורי החריפה. סיבות המוות הן מתשישות,מרעב ועיטי הזהב שחושבים שהם מעדן מלאכים ולכן מנצלים את חולשתם וטורפים אותם להנאתם מארוחת בשרים דלקטסית.
העגור האפור נודד מארצות מצאו באירופה דרומה לאפריקה והוא חולף קבוע בשמי ארץ ישראל בעונות הנדידה. העגור האפור,כשאר בני מינו,איננו מתאגד בלהקות. בארצות מוצאם העגורים חיים במסגרת משפחתית ומתאגדים ללהקות רק בעת נדידת החורף ובחזרה בנדידת הקיץ. ההתאגדות כלהקה נועדה לחלק כוחות ומשאבים בין הפריטים המרכיבים את הלהקה על מנת להשלים את הנדידה. מחוץ לנדידה,כלור בארצות החריה ובארות המוצא,העגורים חוזרים למגורים במסגרת משפחתית. העגור האפור,כשאר בני מינו,ניזון מהצומח ורק לעיתים נדירות יבלוס חרק כדי להשלים את המאזן החלבוני בגופו. העגורים הם שוכני קרקע,הקן שלהם נבנה על הקרקע וכעוף גדול וכבד גוף פיתחו אסטרטגיה יחודית ללינה. העגורים,בארצות מוצאם,באתרי החריפה וגם באגמון החולה,מתכנסים זה לצד זה בצפיפות וישנים בתוך מאגרי מים. שיטת השינה הזו מאפשרת להתמגן מטורפים והמסגרת המשותפת מנמיכה את סכויי הפרט להיטרף בעת שהוא מבלה את שנתו.
עם הקמת אגמון החולה העגורים שחלפו באזור החליטו לנצל את מקווה המים החדש שינה בלילה באסטרטגיה האופיינית רק להם. בבוקר,כמו רוב בעלי החיים,קמו רעבים והחלו לנקר מן היקב ומן הגורן של חקלאי הגליל ועמק החולה והחלו להסב להם נזקים כלכליים ניכרים. להגנת העגורים התאגדו איכרי האזור,הקרן הקיימת לישראל,רשות הטבע והגנים משרד החקלאות וחברת התעופה הלאומית של גרמניה,לופטהנזה,שהעגור האור הוא סימלה המסחרי. ההתאגדות הזו החלה להאכיל את העגורים שנחתו לשנת לילה באגמון וכתוצאה מזה מידי שנה כמה עשרות אלפי עגורים מחליטים להפסיק את המעוף לאזורי החריפה באפריקה והם נשארים לחריפה באגמון החולה שבו גם מסופק מזונם,והאגמון משמש להם ללינת הילה הייחודית שלהם.
העגורים הם עוף ורבאלי מאוד. קולות היח שלהם מתחילים עם המעוף ומסתיימים רק לעת ערב כשיורדת החשיכה והם לנים את שנתם באמצעו של מקווה מים,במקרה שלנו:באגמון החולה. שפתם ל העגורים טרם פוענחה על ידינו בני האדם,ואולי,טוב שכך. כאמור,העגורים חיים ארץ מוצאם במסגרת מפחתית ולא כלהקות. ההתאגדות כלהקה איננה קשורה למוצא המשפחתי ויוצא שפריטים שוני ממשפחוה אחת נמצאים בלהקות שונות וחוזרים להתאחד רק בחזרה לארץ מוצאם. מהנסיבות האלה ומשיוך נסיבתי של קולות לאירועים שקורים על להקות העגורים בעמק החולה אנחנו מסיקים,על דרך ההיסק הנסיבתי,שהתקשורת הוורבלית של העגורים קשורה בחיפוש ומציאת מזון,בהתארגנות ללינה הלילה,בחילופים בין העגור שמוביל את ראש חץ הלהקה באחר שכן העגור שבראש החץ נושא בעול פיזי כבד שבו הוא דוחף לאחור את האוויר שלפניו ושאר העגורים,שאחריו,נהנים ממשבי האוויר האלה המקלים,מאוד,את הליך התעופה שלהם. עבר לכך קשה לנו,מאחר ואיננו מבינים את שפתם בכלל,שלא להאניש את העגורים ולחשוב ששיחתם נסובה סביב עניני משפחה,חיפוש קרובים וכו,אך:כאמור,זו האנשה שאין לה ביסוס עובדתי.
מאז שהוקם אגמון החולה על ידי הקק"ל,אוכלוסיה של כמה עשרות אלפי פריטים נשארת לחרוף באגמון החולה ולא ממשיכה את מסעה דרומה לאפריקה. העגורים נשארים באגמון כי מזונם מסופק על ידינו וכי יש להם מאגר מים גדול מספיק כדי לבלות בו את שנת הלילה. האם ההתערבות האנושית הזו היא לרעת האגורים או תוספת ברוכה? שאלה שלי לא ידוע על תשובה כלשהי לגביה למעט העובדה שאוכלוסיית העגורים החורפים באגמון החולה לא גדלה ולא קטנה באופן משמעותי ונדידת שאר העגורים,מאירופה לחריפה באפריקה,לא הפסיקה או נעצרה או נחלשה מהותית.
גומא הפפירוס.
במצרים העתיקה השתמשו בגומא הפפירוס לייצור גיליונות נייר עליהם כתבו הסופרים המצריים כתבי יד שונים בשפת ההולוגרפיים של מצריים העתיקה.המצרים הקדמונים השתמשו בצמח גם לייצור סלים,מחצלות חבלים סירות וסנדלים. השימוש בגומא הפפירוס לשם רישום כתב החל במאה השלישית לפני הספירה ועד למאה התשיעית לספירה. השימוש המאסיבי בגומא פפירוס גרם להכחדת הצמח מאזור הנילוס והיום אין עוד צמחי גומא פפירוס שגדלים בטבע של מצריים.
בישראל,הגומא פפירוס היה מהצמחים ששכנו בימת החולה,עם ייבוש הימה והקצאת כמה אלפי דונמים לשימור,שטח שהוא כיום שמורת הטבע החולה,מחי הגומא פפירוס הצליחו לשרוד והם גדלים במאגר המים שבשמורה כצמח בר,המוגן על פי חוק ושאיננו נמצא בסכנת הכחדה.
השרפה שפרצה ב 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל לא פגעה בצמחי הגומא פפירוס וגם מסכנה זו הם ניצלו.
הקנה המצוי,אף הוא גדל ברחבי שמורת החולה,וגם הוא ניצול של ייבוש הימה. הקנה,בניגוד לגומא הפפירוס,גדל על שפת נחלים ומקווי מים בעוד גומא הפפירוס גדל בתוך מקווי המים והנהרות. הקנה הוא צמח ממשפחת הדגניים והוא צמח שכיח מאוד בשפת מקווי מים בעולם כולו למעט אנטרקטיקה.
נוטריה.
הנטריה היא מכרסם שוכן גדות נחלים וניזון מצמחיית גדות הנחלים. מאחר ובית הגידול הטבעי של הנוטריה הם מקווי מים,ומזונה הוא מצמחי גדות המקווים וגם מצמחייה הגדלה בתוך מקווי המים גופה ש הנוטריה מותאם לשחייה. אוזניה עיניה ואפה ממוקמים בחלק העליון של ראשה ובעת משחה במים האוזניים,הנחיריים והאף נמצאים מעל לפני המים. הנוטריה איננה צוללת בתוך מקווה המים לא לאיסוף מזון ולא כאסטרטגיית הגנה מטורפים.
הנוטריה מסתפקת במועט. היא צריכה מאגר מים מתוקים קטן למדי וכמות צמחייה מועטה על מנת לספק את צרכיה. הפרווה של הנוטריה נחשקת מאוד בתעשיית הפרווה הטבעית ובשל הקלות הקשורה בגידולה,לרבות גידול בשבי כל עוד מעט המים והצמחייה הנדרשים נמצאים,החלו לגדל נוטריות בחוות גידול על מנת להשתמש בפרווה שלהן לתעשיית הפרווה הטבעית.
הנוטריה הובאה לישראל על מנת לגדלה בשבי לטובת ייצור פרווה טבעית מפרוותה של הנוטרייה. הנוטרייה הישראלית התאקלמה היטב בחוות הגידול והפרווה שנקצרה ממנה הייתה באיכות גבוהה מאוד. הפרווה יואה לאירופה והסבה למגדלים רווח כספי נאה. אט אט מחירי פרוות הנוטריה הישראלית החלו לעלות,כאמור בשל איכות הפרווה הגבוהה,ובאירופה החלו גם כן לגדול נוטריות בשבי לטובת קצירת פרוותן. התחרות בין מגדלי הנוטריה בישראל לאילו באירופה הכריעה לטובת מגדי הפרווה באירופה והענף נסגר מחוסר כדאיות כלכלית.
חלק מהנוטריות שהובאו לחוות הגידול בישראל ברחו משביין או וגם שוחררו לטבע משקיצרת פרוותן לא הייתה כדאית כלכלית. בטבע הנוטריה התאקלמה והפכה למין פולש שנמצא בכל מקווי המים בישראל,לרבות בזה שבמורת הטבע החולה,שריד של הימה שיובשה. בשמורת החולה גדלה,גם,שושנת מים לבנה. צמח מים ייחודי לשמורה שהושב אליה לאחר שנכחד בייבוש הימה. הנטוריה,כמי שניזונה מצמחי מים,החלה להזיק לגדולי שושנת המים ופרסי האתר גידרו את מרבצי הגידול על מנת להקשות על הנוטריות להגיע לפרחים.
כפי שראיתם בתמונת הנוטריה משמורת החולה,הגידור לא ממש עזר והנוטריה שצולמה יושבת בתוך גדר ערוגת השושנה ובולסת להנאתה מצמח המים המוגן והרגיש הזה.
ג’מוס.
הג’מוס הוא תאו שבוית על ידי האדם לפני כמה אלפי שנים. הג’מוס הוא שמו בערבית של התאו,ברם:יש להבחין בין תאו בעברית המדוברת לבין תאו בעברית התנככ"ית. במקרא תאו הוא שמו של שור הבר בהבחנה בינו לבין פר שהוא זכר של הפרה שבויתה על ידי האדם. האדם השתמש בתאו לסחיבת משאות חריש וטיחנה ואילו תאו הבר ניצוד לשם צריכת בשרו. בשל ציד מרובה נכחד תאו הבר ואילו הג’מוס,המבוית שרד.
התאו אינו חלק מבית הגידול של ארץ ישראל. תאו המבוית,כאמור,הובא למרחב ארץ ישראל בתקופת השלטון המוסלמי בארץ ונשאר כאן עד שנכחד לאחר קום המדינה. התאו,או בשמו הערבי הג’מוס,גודל בסביבות מקווי מים שבארץ ישראל בר בטבע ולא ברפתות או בחצרות בתי אדם. כשימת החולה הייתה עוד קיימת בסביבתה היו כמה עדרי תאו שנכחדו,כאמור,זמן קצר לאחר קום המדינה.
לאחר מלחמת ששת הימים התגלה עדר קטן של תאו בבקעת בית צ’ידה הידועה גם בשם הבטיחה. חלק מפרטים של התאו מהבטחה הועברו לשמורת החולה והחלק השני הועבר לשמור עין אפק. בשתי השמורות יש גם כיום עדר של תאו האחד מקומי לחולה והשני מקומי לעין אפק. כאוכל עשב התאו מסייע לפרנסי שמורת החולה,וגם לאלה בעין אפק,לחסל מיני עשבים פולשים שלחיכו של התאו טעימים אבל לצומח בשמורה הם מזיקים כך שעדרי התאו מהבטיחה מסייעים בשמירת האיזון האקולוגי בשתי השמורות.
בלי קשר לעדר התאו מבקעת בית צ’ידה בישראל יש שתי חוות גידול תאו שמשתמשות בחלב שלו,של נקבת התאו,לייצור גבינות.
שקנאי.
השקנאי הוא עוף השמיים הגדול ביותר הפוקד את שמי ארץ ישראל בעת נדידת הציפורים בחורף,דרומה,ובאביב,צפונה. השקנאי הוא עוף גדול מאוד וכל מזונו בא מדגים. עד לייבוש ימת החולה אוכלוסיית השקנאים שנדדה דרכינו דרומה עצרו בימה,בלסו מהדגה שלה,צברו כוח והמשיכו במסען דרומה וצפונה בהתאם לעונות השנה.
לאחר ייבוש ימת החולה החלו השקנאים לנחות בברכות הדגים של עמק החולה ושל עמק בית שאן והסבו נזקים כלכליים משמעותיים לענף הדגה. כחלק ממורות הקמת אגמון החולה,הוחלט לרכז מאמץ על ידי הקק"ל,משרד החקלאות ותעשיית גידול הדגים בארץ והאגמון מקבל שלל דגים מידי אדם שמספיק להאכלת השקנאים הנודדים מספיק כדי הסתלקותם מבריכות הדגים גם של עמק החולה וגם של עמק בית שאן. גם במאגר השרון מתבצעת האכלה של שקנאים וגם שם להקות גדולות של שקנאים נוחתות לאכול לנוח ולהמשיך דרומה.
ההאכלה המלאכותית של השקנאים באגמון החולה יצרה תופעה שלא הייתה קודם. חלק מהשקנאים,חלק קטן יש לומר,נשאר לחרוף באגמון,וכדי שלא לפגוע באיזון האקולוגי של האגמון,ובתורו לאיזון האקולוגי של שמורת החולה,דואגים הגופים האחראיים להאכיל את השקנאים שמצידם מנצלים את ההזדמנות ונשארים לחרוף באגמון במקום להמשיך לנדוד דרומה לאפריקה כטבעם של דברים. כמו במקרה של העגורים השקנאים שנשארים לחרוף באגמון לא גורמים לנזק או להפרת האיזון האקולוגי של אוכלוסיית השקנאים בעולם,זו שנודדת בשמי ארצנו.
במקווה המים של שמורת החולה אין לשקנאים מה לחפש. על מנת ךשמר את האיזו האקולוגי השקנאים שכן מגיעים למקווה המים שבשמור לא מקבלים מזון מידי אדם ומסתפקים במה שיש. על כן כמות השקנאים שפוקדת את השמור נמוכה מאוד ולא מזיקה לאיזון האקולוגי בשמורה.
מאחר והמסה הקריטית של נדידת השקנאים כבר חלפה את שמי ארצנו סביר להניח שהשקנאים שנצפו במקווה המים שבשמורת החולה הם או מאלה המאחרים לנדוד או שקנאים סקרנים שבאו לשמורה מאגמון החולה הסמוך.
פלמינגו.
הפלמינגו המצוי הוא עוף נודד שכיח מאוד בכדור הארץ. בחורף נודדים הפלמינגו מאירופה לקניה שבאפריקה. בשמי ארץ ישראל עיר הנדידה היא לאורך חופיו של הים התיכון,מעל לנגב ומשם לערבה וממשיכים לקניה מעל לשבר הסורי אפריקאי.
בישראל שתי אוכלוסיות של פלמינגו יציבה וחורפת. האוכלוסייה היציבה שוכנת בברכות המלח בעתלית ובברכות המלח באילת. בעונת החורף מצטרפות לשני האתרים האלה להקות פלמינגו שחורפות בישראל.
לא ידוע על אוכלוסיית פלמינגו שחרפה או הייתה יציבה בימת החולה טרם ייבושה אבל,פה ושם,להקות פלמינגו חולפות בעונת הנדידה גם מעל עמק החולה ומספר פריטים מועט נשאר באגמון ובמקווה המים של שמורת החולה לחריפה.
הפלמינגו ניזון מסרטנים הגדלים במקווי המים. גון גופו האדום נובע מסרטנים שהוא אוכל וצבעם אדום והם גדלים במקווי מים מלוחים. הפלמינגו שבשמורת החולה לבן כולו וזה כי הוא ניזון מסוג אחר של סרטנים,שגדלים בשמורה והם אינם אדומים ומשכך גופו לבן בוהק.
קורמורן גדול.
הקורמורן הגדול נפוץ באוקיינוס האטלנטי,לחופיו באירופה,ביבשת אמריקה לרבות איסלנד וגרינלנד. הקורמורן ניזון מדגים ובתי הגידול המועדפים עליו הם מקווי מים מתוקים. בחורף אוכלוסיית הקורמורנים נודדת דרומה לאזורים חמימים יותר ובישראל הקורמורן הגדול הוא ציפור חורפת.
הקורמורן ניזון מדגים בלבד אותם הוא צד באסטרטגיה של צלילה אל מתחת לפני המים,תפיסת שלל הדג במקורו,חזרה לפני המים ושם הוא אוכל בולע ומאכל את הדג הניצוד. מבין העופות שוכני מקווי מים מתוקים הקורמורן בולט באסטרטגיית הציד שלו בשל התנהגותו יוצאת הדופן.
אם נצפה בבעלי כנף שצוללים למקווי המים,צדים או מלקטים מתוכם את מזונם ומיד לאחר מכן חוזרים לעוף בשמיים או לשוט על פני המים ובעת צורך להמריא מיד ולהימלט מצייד. כל זה מתאפשר כי הנוצות של אותם בעלי כנף מכוסות בשומן דוחה מים כך שבכל התהליך נוצותיהן יבשות לחלוטין והם יכולים לעוף מיד בתום תפיסת שלל הציד או ליקוט המזון בתוך המים.
הקורמורן,לעומת זאת,אם נצפה בו נראה שהוא צולל,לפעמים יותר מפעם אחת,אל מתחת לפני המים,תופס את שללו,בולע ומאכל אותו ואז נשאר לעמוד במקום אחד למשכי זמן ארוכים מאוד. למה? נוצות הקורמורן אינן מכוסות בשומן דוחה מים. מהרגע שיצא מהמים נוצותיו מלאות במים וכבדות משקל ואינו יכול לפרוש כנפיים ולעוף. בשל כך הוא נעמד על סלע הבולט מהמים,או על ענף בולט מהמים פורש כנפיו מפעם לפעם וממתין עד שיתייבשו ואז יוכל לפרוש כנף ולעוף.
בימת החולה הייתה אוכלוסיית קורמורן מצוי שחרפה. משיובשה הימה אך הושאר חלק קטן ממנה בשמורת החולה שבה לחרוף במקום אוכלוסיה קטנה של הקורמורן שבדרכה מסייעת לאיזון האקולוגי במים העצורים בשמורה זכר לימת החולה.
אגמייה מצויה.
האגמייה המצויה היא אחת מתשעה מינים של האגמייה. זהו עוף מים שכיח באירופה,אסיה,אמריקה ואוסטרליה. עם בוא החורף נודדת האגמייה דרומה ומגיעה למקווי מים בישראל. ראשית מופע האגמייה המצויה בישראל היא בחודש ספטמבר ושיאה מגיע בחודש נובמבר תחילת דצמבר. האגמייה המצויה חורפת בישראל.
האגמייה היא ציפור מים חברותית מאוד ונצפה בלהקות של אגמייות שחורפות במספרים גדולים במקווי מים ברחבי ישראל לרבות שלוליות חורף ואפילו סתם שלוליות שהגשם יוצר. האגמייה ניזונת כל אך תעדיף את הדיאטה שלה מהצומח.נוכל לצפות באגמייות החיות לצידם של שחפים וברווזים.
האגמייה שמה מבטחה במקווה המים שבו היא חיה. בעת שהיא משייטת במקווה המים נראה אחריה שובל מים שמסגיר את מיקומה. בעת סכנה תרפרף האגמייה בכנפיה,תתופף עם רגליה על פני המים ובשילוב של רפרוף כנפיים ותיפוף רגלים על פני המים תכוון עצמה למרכז מקווה המים רחוק מהגדה שם אורב לה הצייד. האגמייה עפה רק בעת הנדידה מארץ המוצא לאזור החריפה ולא משתמשת ביכול התעופה כחלק מאסטרטגיית הבריחה מסכנה.
ברכייה.
הברכייה היא סוג של ברווז שכיח מאוד בכל העולם. הברכייה היא אביו הקדמון של ברווז הבית ממנה הוא בויית על ידי האדם לשמש לו כמזון. הברכייה היא חולפת וחורפת בישראל ובמספרים גדולים מאוד. הברכייה היא אוכלת כל אך תעדיף למצוא את מזונה מהצומח ולעיתים,רחוקות,תאכל הברכייה ממא שתמצא במשק של האדם אך התנהגות זו דיר למדי.
הגוזלים של הברכייה לאחר שבקעו ניזונים בכוחות עצמם,ולא מוזנים על ידי אימם,בעיקר מן הצומח שבקרבת הקן ומאוחר יותר דיאט המזון שלהם זהה לזו של הברכייות הבוגרים. הולך כמו ברווז,מגעגע כמו ברווז ונראה כמו מברווז – אז זה ברווז – לא כן? ובכן,קול הברווז הידוע והמוכר לנו,ואשר נשמע למרחקים מאוד גדולים,הוא קולה של נקבת הברכייה. הזכרים:אילמים. הברכייה משתמשת בקולה כדי למשוך מחזרים ומעבר לכך לא עושה בו שימוש.
הברכייה מתחילה את מסע הנדודים דרומה,לאזורים חמימים יותר,מיד בתום תקופת הרבייה שקשורה בהתחלת התקצרות היממה בכדור הארץ הצפוני. כאשר היממה מתחילה להתארך,עם בוא האביב, מתחילה גם תקופת הרבייה של הברכייה והיא חוזרת לארץ מוצאה לשם כך. לא כל אוכלוסיית הברכייות נודדות,חלקן נשאר בארץ מוצאן למרות התקררות האוויר והתמעטות המזון ומקיימים בו אוכלוסיות קבועות שאינן נודדות.
צב רך מצוי.
צב רך מצוי הוא שוכן נחלים בארץ ישראל. הוא לא היה חלק מהמגוון הביולוגי של ימת החולה. איך בכל זאת הגיע לשרידי החולה שבשמורת החולה?
בסוף שנות השישים תחילת השבעים של המאה הקודמת הלכה והידרדרה אוכלוסיית הצב הרך בנחלי ארץ ישראל. הסיבות להידרדרות האוכלוסיה נעוצות בזיהום הנחלים,בהס בתי גידול ופיתוח מואץ לאורכו של נחלי הארץ.
בניסיון להציל את הצב הרך מהכחדה הועברו צבים רכים מנחלי הארץ למקווה המים בשמורת החולה כגרעין רבייה לשימור של המין הזה מהכחדה. בשנת 1996 הוכרז הצב הרך שבנחלי הארץ כנמצא בסכנת הכחדה חמורה ולמעשה עתידו היה קבוע בגרעין הרבייה שהועבר לשמורת החולה. ב 1994 בעקבות מאמצי ניקוי ומירה על המאזן האקולוגי והביולוגי בנחלי הארץ הועברו חלק מהצבים שבגרעין הרבייה בשמורת החולה לנחלים:נעמן,קישון,חדרה,ירקון ושורק. השיפור באיכות המים ושמירה על מאזן אקולוגי וביולוגי עזרו להתאקלמות הצבים בנחלים שהוזכרו ואוכלוסייתם החלה לגדול. למרות השיפור במצב ההשבה לטבע,הצב הרך הוא בעל דם קר,ועל כן בחורף מנמיכים הצבים את מקום שהייתם אל קרקעית הנחלים ושם הם מגדלים את דור העתיד שלהם. אלא מהי? בקרקעות הנחלים שאליהם הושבו הצבים ישנו חוסר איזון אקולוגי וצאצאי הצבים נמצאים בסכנה שלא יוכלו לשרוד את החורף.
במקביל לזה: גרעין הרבייה של הצב הרח בשמורת החולה הסב לשמורה נזק אקולוגי וביולוגי. ברגע שנוקו הנחלים שהוזכרו ואוכלוסיית הצבים הראה הסתגלות והחלה גם ברבייה בנחלים שהוזכרו,הוצאו כל הצבים הרכים משמורת החולה והועברו לנחלים שהוזכרו.
בשל מצבם המאוד עדין של הצבים הרכים ומאחר והם עדיין בסכנת הכחדה,מידי חורף עוברים פקחי רשות הטבע והגנים,אוספים את ולדות הצבים הרכים,מעבירים אותם למכלאה מבוקרת ומנוטרת בשמורת החולה,ובקיץ,לאחר שהתבגרו והתחסנו פיזית וגופנית,מוחזרים הולדות לנחלים בהם בקעו להמשך מהך חייהם ומתקן גרעין הרבייה מתרוקן מיושביו עד לחורף הבא.
אוכלוסיה קטנה מאוד ומנוטרת של צבים רכים הושארה בשמורה בעיקר כגבוי למקרה ויהיה צורך להתגבר על הכחדה של הצב הרך באחד מנחלי הארץ.
הצב הרך הוא שוכן נחלים וככזה לא היה חלק מהחי של ימת החולה המיובשת והוא נמצא שם,כאמור,רק לצורכי שימור של המין הזה שמצב השימור שלו עבר מסכנת הכחדה למצב פגיע קרי בסיכון משמעותי להיכחד מהטבע.
הביקור שלנו בשמורת החולה זימן לנו לצפות במגוון גדול מאוד של החי והצומח של השמורה,כמעט הזדמנות נדירה לעשות כן. אי אפשר לסכם את הביקור המסקרן הזה מבלי להזכיר את העגולשון שחור גחון.
עגולשון שחור גחון.
העגולשון שחור הגחון הוא מין חסר זנב ממשפחת הצפרדעים שהם דו חיים. העגולשון שחור הגחון הוא מין אנדמי לימת החולה. כאמור,ולמרבה הצער,ימת החולה יובשה ובית הגידול היחידי של העגולשון שחור הגחון נעלם מהעולם. עד לייבוש החולה העגולשון היה שכיח בחופיה המזרחיים של הימה ובביצות המזרחיות של הימה.
ב 1940,בטרם יובשה החולה נמצאו שני פריטים של העגולשון בביצה במזרח הימה. הפריטים הובאו לאוניברסיטה העברית שם עברו שימור (פוחלצו) והם היום חלק מאוסף החי של האוניברסיטה אוסף משומר מפוחלץ.
לאחר ייבוש ימת החולה עלה חשש סביר וכבד כי ייבוש הימה גרם להכחדה מהטבע של העגולשון שחור הגחון. ניסיונות לאתר פריט ממנו בשאריות הימה שנמצאות בשמורת החולה העלו חרס וב1996 הוכרז העגולשון שחור הגחון כמיד שנכחד לגמרי מהטבע ורק שני הפוחלצים שלו,מאוסף האוניברסיטה העברית,נשארו עדים לקיומו בעבר.
בשנת 2000 חוקר ביולוג לבנוני פרסם מאמר ובו טען שצפה בפרט אחד של עגולשון שחור גחון בימת עמיק שבבקעה שבלבנון. שתי משלחות חוקרים יצאו לאזור על מנת לאשש את הממצא,האחת ב 2004 והשנייה ב 2005 ושתיהן העלו חרס. העגולשון שחור הגחון נשאר מין שנכחד מהעולם.
ב 15 בנובמבר 2011 יורם מלכה,פקח רשות הטבע והגנים,מצא באקראי נקבת עגולשון שחור גחון באחד מגדות שאריות החולה שבשמורה. הנקבה נלקחה לבדיקה שאוששה שאכן מדובר בנקבת עגולשון שחור גחון. לאחר הבדיקה הוחזרה הנקבה לשמורה ושוחררה לטבע.
מסתבר: אף כי חשבו בהעגולשון שחור הגחון נכחד מן הטבע הוא כן ניצל את מי החולה שהושארו בשמורת החולה אבל:החוקרים שחיפשו אותו לא חיפשו בשפות המאגר שבו שרד העגולשון ולכן,ומשלא נצפה פריט ממנו לאורך עשרות שנים,הוכרז כנכחד מהטבע.
נכון להיום ישנם כמה עשרות של עגולשון שחור גחון בשמורת הטבע החולה חיים בטבע ללא הפרעת אדם. הפריטים מנוטרים ומשומרים ללא מגע יד אדם או קירבתו והגישה לאזור המחייה שלהם אסורה וגם נשמרת בסוד על מנת שלא לפגוע באוכלוסיה.
עם פתיחת החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל,ובשל הסכנה שאזור השמורה יטווח הועברו עשרים פריטים של העגולשון שחור הגחון לגן התנכ"י בירושלים לשם שימור גרעין רבייה למקרה ותהייה פגיעה בשמורת החולה,או למקרה והמין יפגע כתוצאה מירי לאזור השמורה. עם כניסתה של הפסקת האש בין ישראל ללבנון וחזרת השקט לאזור הוחזרו עשרים העגלשונים לשמורת החולה ושוחררו לנפשם.
מצב השימור של העגולשון שחור הגחון הוא מין בסכנת הכחדה חמורה עם זאת: מאז הקמת האיגוד הבינלאומי לשימור בטבע(IUCN),גוף האחראי לרשימת מצבי השימור של כל החי והצומח בעולם וניהול הספר האדום שבו רשימת מצבי השימור של החי והצומח בעולם,לא ידוע על מקרה של מין שהוכרז כנכחד מהטבע כליל,הכרזה שנעשתה לאחר מחקר וחיפושים שארכו ארבעים שנה,ולבסוף נמצא,בסביבתו הטבעית,שלא ממקור של גרעין רבייה מעשה ידי אדם.
התמונות מהביקור המרתק בשמורת החולה,הן כאן לפניכם.:
בצפון איראן לחופיו של הים הכספי שוכנת עיר נופש בשם רמסר. העיר נהנית ממזג אוויר מאוד נוח בחורף ובקיץ ועיקר פרנסת תושביה הוא על תיירות,פנים,איראנית. בנוסף להיותה של רמסר לחופיו של הים הכספי יש בעיר מעיינות חמים שתורמים לאטרקטיביות שלה בעיני תושבי איראן. פרט מעניין: בסביבותיה של העיר רמסר נמדדת רמת רדיואקטיביות טבעית (טבעית,אין מקורה ואין לה שום קשר לפרויקט האטום האיראני) גבוהה במיוחד בערך הגבולי הגבוהה של חשיפה לקרינה רדיואקטיבית טבעית שאיננה מזיקה לבני אדם,לחי ולצומח.
ב 1971 כינסה ממשלת אירן נציגים מכל העולם לכנס שדן בשימור אתרי טבע לחים. בסוף הכינוס נחתמה אמנת רמסר,אמנה לשימור מקורות מים לחים לטובת שימור החי והצומח הטבעיים האופייניים לאתרי טבע לחים ולרווחת האנושות. האמנה מגדירה מקווי מים לחים בצורה נרחבת וכוללת חופי ים שבשעת השפל מגיע עומקם לשישה מטרים. בנוסף מגדירה כמקור מים לח בריכות דגים,שדות אורז ברכות אידוי לאיסוף מלח ועוד.
ב 1993 הצטרפה ישראל לאמנת רמסר ובישראל מוכרזים שני מקווי מים לחים והוכרזו בה שני אתרי רמסר:שמורת הטבע עין אפק,ושומרת הטבע החולה.
בעונה זו חולפות צפרים נודדות מעל לשמורת הטבע אפק,להקות של קורמורנים מצאו בינות לעצי השמורה כמקום לחריפה וכמה להקות של שקנאים נצפו תופסות תרמיקות בדרכן דרומה,כמה להקות של עוף דורס,שלא זוהה על ידינו אך יתכן ומדובר בדיה שחורה או עוזניות שטיפסו מעלה בתרמיקות מעל לשמורה בדרכן דרומה.
בבוקרו של שישי האחרון ביקרנו בשמורת עין אפק,והתמונות שלכדה עדשת המצלמה – הן כאן לפניכם:
ב 1949 בחלקו המזרחי של עמק זבולון עולים מאנגליה,הונגריה ובהמשך מברזיל מקימים את קיבוץ יסעור. מקימי הקיבוץ חשבו לעסוק בגידול דגים בברכות דגים,גידול שבסופו של דבר כשל,ועל כן קראו לקיבוץ שלהם על שם עוף ימי:יסעור.
בחלקו המזרחי של הקיבוץ נמצא תל כביר שבספרות הארכאולוגית נקרא גם תל יסעור. תל כביר/יסעור היה מיושב ברציפות מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה הפניקית. בתל נערכו מספר חפירות ארכאולוגיות ברשות ויליאם אולברייט ואחריו על ידי בנימין מזר. הממצאים מתל יסעור נחשבים לאחד מאבות המייסדים של הקורפוס הקרמי של ארץ ישראל. התל לא מוסדר לביקור.
על סמך ידיעה בעיתון סרנו לקיבוץ יסעור,אחרי הביקור בעין אפק,על מנת לצפות בפריחת סתוונית היורה בגבעה קטנה ומטופחת שבעיבורו של הקיבוץ,ולא התאכזבנו. בגבעה,מטופחת וחביבה,מרבדי פריחה של סתוונית היורה שפורחת על אף שכמות הגשם שירדה באזור נמוכה מאוד.
התמונות של סתוונית היורה שבקיבוץ יסעור,הן כאן לפניכם:
ישנם טיולים עונתיים שהייתי רוצה להצהיר עליהם כמסורת,כמו הביקור בכפר רופין בעת נדידת הסתיו. אלא מהי: בשנתיים האחרונות התחוללה פה מלחמה,ועדיין לא רואים את סופה,והביקור העונתי בכפר רופין נדחה מסיבות ביטחוניות ואחרות שקשורות במלחמה.
בשנות הארבעים והחמישים,של המאה הקודמת,הדיה המצויה הייתה עוף טורף יציב בישראל. עיקר האוכלוסייה התרכז בצפון הארץ ובתחילת שנות החמישים החלה אוכלוסיית הדיות להתפשט דרומה.ב 1952 נמצא קן שלהן במקווה ישראל.
שימוש נרחב בחומרי דישון רעילים,כמו גם התפשטות היישוב האנושי באזורי היציבות של הדיה המצויה גרמו לכך שמין זה נכחד מנוף העופות הטורפים של ארץ ישראל. לאחר ההכחדה חלפו בשמי הארץ דיות מצויות בדרכן דרומה ולקראת סוף שנות התשעים תחילת ה 2000 כמה זוגות בודדות של דיות מצויות חרפו בארץ וחזרו לארץ מוצאן בנדידת האביב. כחמש זוגות של דיות מצויות בנו קנים וקיננו בארץ בעמק החולה ובמורדות החרמון,ברם: מאז שנות האלפיים פסק הקינון בארץ והדיות המצויות נכחדו סופית מנופה של ארץ ישראל.
כיום,בנדידת הסתיו והאביב,חולפות הדיות המצויות בשמי הארץ,עוצרות פה להתרעננות ומזון וממשיכות הלאה. נכון להיום הדיה מצויה לא חורפת במרחבי ארץ ישראל ובספר האדום של העופות המקננים בישראל היא בסטטוס של נכחדה כמקננת באזורנו.
הדיה המצויה,נקראת גם הדיה השחורה,נקראת כך כי היא נוהגת לבלות שעות ארוכות בדאייה בשמיים,אגב כך אוספת את מזונה. הדיה המצויה התרגלה לנוכחות אדם ובסביבה האנושית היא מרבה להתקיים לצידו של האדם,בין השאר,בגלל שסיגלה לעצמה איסוף מזון ממזבלות שבני האדם יצרו.
בבוקר,כשהגענו לשדות כפר רופין לא נראתה אף לא ציפור אחת. כשהלך והתחמם היום,וכל שראינו היו כמה ברווזים החלטנו להתחיל לחזור הביתה,ואז – זה קרה:בתחילה הייתה זו להקת דיות שתפסה תרמיקה ועלתה מעלה,או אז נראו בשמיים עוד ועוד דיות מצויות,חלקן מטפסות מעלה בתרמיקה שתפסו וחלקן דואות להנאתן כשלהקה אחת,מיני אחדות,נחתה לה על עצים בשולי הדרך ואחרת נהנתה מטרמפ מזדמן על מערכת ההשקיה האוטונומית בשדות כפר רופין.
לאחר שהשבענו את עינינו בדיות המציות דואות להן במרחבי השדות של כפר רופין,ולאחר שכמה מהן נלכדו והשביעו את עין העדשה עזבנו את המקום בדרכנו הביתה.
גלוי נאות: התמונות המוצגות עברו קרופ ועיבוד להסרת רעשים בעזרת AI.
התמונות של הדיות המצויות במרחב כפר רופין – הן כאן לפניכם
יפו נזכרת לראשונה בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס. מקור השם הוא המילה ‘אפו’ מהשפות השמיות המערביות ופרושה בעברית:היפה. בתולדותיה של יפו ובעמים והשפות השונות שחיו בה השתמר הקשר למילה יפה או יופי והעיר כונתה "יפה" בלשון האוכלוסין שישבו בה,עם יוצא דופן אחד:בתקופה ההלניסטית השם יפו במובן של "יפה" עוות במקצת והעיר נקראה יופיאה בשפת המקומיים וביוונית קסיופיאה אמה של אנדרומדה. בערבית ליפו שתי שמות: יפו,נהגה כבעברית,ו"ערוס אל בכר" כלומר כלת הים.בתנ"ך יפו מוזכרת שש פעמים ובכולם בשמה הנוכחי:יפו.
לאחר קום המדינה נכבשה יפו ותושביה הערבים נמלטו ממנה. כיבוש יפו זרע הר רב בבתי העיר ואלה שנשארו על כנם אוכלסו בישראלים רובם קציני צה"ל. לקציני צה"ל שתפסו את בתי העיר התווספו עולים חדשים שהגיעו לארץ לאחר שהוקמה. העיר יפו הוכרזה כשטח צבאי סגור והוטל עליה ממשל צבאי. במאי 1949 בוטלה ההכרזה על יפו כשטח צבאי סגור ויפו סופחה לתל אביב כשכונה ולה מנהלת משלה שישבה במועצת העיר. באפריל 1950 סופחה יפו סיפוח מוניציפלי מלא לעיר תל אביב ושמה של תל אביב הוסב לתל-אביב יפו.
בין כיבוש יפו להכרזתה כחלק מהעיר תל אביב חזרו אל תחומיה חלק מתושביה הערבים שעזבו עם כיבושה במלחמת התקומה (העצמאות) והעיר הפכה לעיר מעורבת של יהודים וערבים צביון שמשומר עד היום.
הממצא הארכאולוגי ביפו מצביע על קיומה של עיר נמל מהמאה ה 18 לפני הספירה ומאז העיר נושבת ברציפות עד ימינו אנו.
כולנו מכירים את סיפור הסוס הטרויאני שעזר לאודיסאוס להיכנס אל תוך טרויה ולכבוש אותה. חפירות העיר טרויה כן תומכות ראייתית בכיבוש יווני בתקופת אודיסאוס אבל לא נמצאה שום ראייה שמממשת את סיפור הסוס הטרויאני.
כמו הרבה סיפורי מיתולוגיה צריך לחפש את המקור,וחיפוש אחר שורשיה של מיתולוגיית הסוס הטרויאני נעוצים בהיסטוריה של יפו.
פרעה תחותמס השלישי (1425 – 1490 לפנה"ס) מגיע ליפו במטרה לכבוש אותה ולהשתלט על הנמל שלה. תחותמס השלישי מטיל מצור על העיר אך תושביה/מגינה מתעקשים ונאחזים בעירם ולא מראים סימנים של כניעה. תחותמס השלישי פונה לראשי העיר ומציע להם לקבל ממנו מתנה מתוך רצון טוב וכהערכה לעמידתם האיתנה. המתנה,שמציע תחותמס השלישי,הם כדים מלאים במים מזון ומתנות מאוצרותיה של מצריים. פרנסי העיר מסכימים לקבל את המתנה ללא תנאי. תחותמס מארגן שיירה של סוסים נושאת כדים ובהם השי המובטח. פרנסי העיר פותחים את שעריה מכניסים את השיירה אל תוך חומות העיר, או אז: מהכדים מגיחים לוחמים מצריים שטובחים בבני העיר,פותחים את שעריה והצבא המצרי נכנס לעיר ומכניע אותה. סיפור המעשה נכתב בפפירוס האריס 500 שכיום שוכן במוזיאון הבריטי בלונדון.
בשישי האחרון ביקרנו בנמל יפו ועלינו על שיט אל מול חופי תל אביב יפו שיצא מנמל יפו ממש עם דמדומי היום – והתמונות שצדה עין העדשה,הן כאן לפניכם:
השקנאי המצוי הוא העוף הנודד הגדול ביותר שפוקד את ישראל בסתיו,כשהוא עושה דרכו לאפריקה החמימה,ובאביב,כשהוא עושה דרכו חזרה הביתה בארצות מזרח אירופה.
לשקנאי טכניקת נדידה ייחודית לו: השקנאי משתמש בטרמיקה של אוויר חם על מנת לדאות לגבהים ובשיא הטרמיקה הוא דואה אל עבר המשך מסעו. השקנאי,בניגוד לחסידה שמשתמשת באותה הטכניקה,משתמש רק ב"קיר" אחד של הטרמיקה וכתוצאה מכך להקת השקנאים מהבהבת בשמים פעם בלבן בוהק ופעם בשחור.
השקנאי מכלה כמות אנרגיה גדולה מאוד בעת הנדידה ועל כן נדרש לבצע הפסקה על מנת להזין את עצמו ולצבור מספיק אנרגיה להמשך המסע. השקנאים הנודדים בארץ ישראל מגיעים ממזרח אירופה,חונים במאגרי המים שנכרים בדרכם,נחים וזוללים דגים ומשנחו ומילאו בטנם תופסים טרמיקות של אוויר חם וממשיכים את דרכם דרומה,לאפריקה.
בעבר השתמשו השקנאים במאגרי מים טבעיים כימת החולה וביצות,משאלה יובשו עברו לחנייה בברכות דגים למגינת לבם של מגדלי הדגים,והסבו להם נזק כלכלי ניכר. בהתארגנות של גופים שונים ממלאים עבור השקנאים דגים במאגרי מים והם,ובשמחה,נוחתים בהם ניזונים מהדגים אוגרים אנרגיה וכוח וממשיכים בדרכם תוך גרימת נזק כלכלי זעיר.
השקנאי חי בלהקות שככל הנראה הפריטים בכל להקה קבועים וכוללים בוגרים וצעירים,כשהאחרונים מאופיינים בגון כהה של נוצות גופם. גם אסוף שלל הדגה מתבצע על ידי הלהקה כולה. השקנאים מסתדרים בחצי קשת,דוחפים את הדגים אל עבר גדות המאגר ושם בולסים אותם הנאתם. לא ידוע על מערכת היררכית בתוך להקת השקנאים,כן ידוע,ממחקר שבוצע בישראל,ששיטת הדייג של השקנאים איננה היעילה ביותר ולו שקנאי בודד היה צד דגים לעצמו,היה מצליח לספק לעצמו כמות גדולה יותר של דגים ובזמן קצר יותר משיטת הדיג בקבוצתית. ככל הידוע הצורך של השקנאים להתלהק הוא זה שמכתיב,גם,את שיטת הציד של הדגים.
מעל שמי ישראל חולפים בין 40 ל 50 אלף שקנאים בעונת הנדידה שהם כ 20% מאוכלוסיית השקנאי באירופה. במהלך העימות בין ישראל לחיזבאללה,במלחמת חרבות ברזל,היו מספר אזעקות שווא של חדירת כטב"מ שמקורם היה בלהקה של שקנאים.מעקב מדוקדק אחר נדידת להקות השקנאים בשמי הארץ,בעת העימות הזה,סיפק את המידע הנדרש על מנת להמעיט כמעט לגמרי את אזעקות השווא.
מאגר משמר השרון נבנה על ידי קק"ל והוא עוצר בתוכו את מי השיטפונות של נחל אלכסנדר שמשמשים לגדולים חקלאיים באזור עמק חפר. המאגר מכיל כמיליון מ"ק מים. בשפת האגם בנתה קק"ל מצפור על שם לארי וטובה ויקר מידידי קק"ל בקנדה. העת נדידת השקנאים קק"ל ביחד עם רשות הטבע והגנים ומגדלי הדגים באזור,ממלאים את המאגר בדגים לטובתם של השקנאים.
בשישי האחרון ביקרנו במאגר ויקר,והתמונות הן כאן לפניכם:
ערב שמחת תורה. עשרים החטופים החיים משוחררים מידי חמאס וכולם,הולכים על רגליהם,בארץ. סחררת ההתרגשות ממשיכה מנאום טרמפ בכנסת ועד לתחושת העצב על משחקי חמאס בהחזרת החללים.
טלטולי הנפש מתחילים לשקוע כאשר הכסופה מדוממת מנועה במגרש החנייה של שביל סובב הר מירון. השביל מתחיל דרכו במפנה הדרומי של ההר,חולף על שלושת רוחות השמיים,מזרח,צפון ומערב בהתאמה,ומסתיים שוב במפנה הדרומי בדרך למגרש החנייה.
סתוונית היורה נוקטת באסטרטגיית פריחה הייחודית לצמחי הסתיו. היא פורחת ממש אחרי טיפות הגשם הראשונות של הסתיו ובכך זוכה,בבלעדיות,לתשומת לבם של החרקים המפרים. לאחר כמה ימי פריחה ממצה הסתוונית את מאגר המזון שבבצל הקטן שלה,נופלת אל אחד מצדדיה,זקופה ומלוא פריחתה וקמלה.
בתחילת המסלול,במפנה הדרומי של מסלול סובב מירון איננו נתקלים בפריחת הסתוונית. חשש מתגנב ללבנו שמא איחרנו את פריחתה. כאשר המסלול עושה דרכו מזרחה אט אט,בצידיו,מתגלות סתווניות. זקופות,פורצות מן הקרקע מכוסת העלווה בגאווה מתריסה דומה לתחושת הגאווה על חזרת החטופים החיים יום קודם לכן. פה ושם מרבדים של סתוונית פורחים להם,ופה ושם נצפית סתוונית שחיסלה את מאגר המזון מהבצל שלה והיא שכובה לצידו,מלוא קומתה ופריחתה וקמלה לאטה בגאווה בלתי מוסתרת.
אט אט סב שביל סובב מירון אל המפנה הדרומי של ההר,אין בו עוד סתווניות ואת מקומן תופסים מבנים שונים מבסיס חיל האוויר שבראש ההר,בסיס שבמהלך המלחמה נפגע אך נשאר זקוף… ומתפקד.
בחזרה למגרש החנייה. העין מלאה במראה פריחתה של הסתוונית עין העדשה שובעת אף היא והכסופה מסיעה אותנו למציאות שבה עדיין חללים חטופים נמצאים בעזה.
והתמונות ממופעי הסתוונית בשביל סובב מירון,הן כאן לפניכם:
החלמונית הגדולה היא אחת משלושה מינים של חלמונית הצומחים בישראל:החלמונית הגדולה,החלמונית זעירה וחלמונית צהובה. החלמונית הגדולה והזעירה הם מינים הגדלים בר בישראל ואילו החלמונית הצהובה היא צמח תרבותי הצומח בגינות בלבד ואיננו מופיע כצמח בר בישראל. שלושת מיני החלמונית הם ממשפחת הנרקיסים.
החלמונית הצהובה היא מראשוני צמחי הסתיו,לאחר גשם ראשון,נדרשת כמות של 5 מ"מ גשם בלבד,פורחת החלמונית הצהובה.
סתוונית התשבץ היא בת למשפחת הסיתווניים,גם היא זקוקה למעט מאוד גשם על מנת לפרוח וגם היא גיאופיט שמיד אחרי הגשם הראשון של הסתיו פורחת. סתוונית התשבץ שכיחה בתפוצתה בארץ ישראל,מהגלגל והגולן ועד לנגב.
ביום שישי האחרון ביקרנו את פריחת החלמונית הגדולה וסיתוונית התשבץ ברכס בשנית שברמת הגולן,והמונות – הן כאן לפניכם:
ב 1936 מוקם בארץ ישראל החי"ל החבל הימי הישראלי. הארגון שם עצמו כמטרה להעמיק את תודעת יורדי הים בקרב הנוער הישראלי,להעמיד ולטפח דור של יורדי ים ישראלים לרבות שחיינים,דייגים ושייטים. עם קום המדינה הוקמם התאחדות הספורט והחי"ל פעל,בתוך ההתאחדות,כגוף על המאגד תחתיו את פעילות הספורט הימי. ב 1997 פורק החי"ל וכל פעילותו הועברה להתאחדות הספורט.
ב 1938 מעט דרומית לשפך נחל חדרה לחוף מעגנה טבעית שתחומה בסלעי גדור,הקים החי"ל את שלוחתו בעיר חדרה ופעילות הספורט הימי התקיימה במקום,מאז ועד היום.
את המעגנה הטבעית שבחוף חדרה הפכו דייגים,בני העיר,לנמל דיג קטן ובו מספר סירות דייג והחוף משמש לשני השימושים:נמל הדיג של העיר חדרה ולחופו מרכז הספורט הימי של העיר.
בערב חג סוכות ביקרנו במעגנת הדיג שלחוף ימה של חדרה,והתמונות – הן כאן לפניכם:
בין השנים 132 ל 136 לספירה תופס את הנהגת היישוב היהודי בפרובינקיה פלסטינה בן כוזיבא,קנאי דתי שמסירקולציה הנובע מקיצוניות דתית מוביל את היישוב היהודי למרד בשלטון הרומי,כשברומא שולט,באותה עת,אדריאנוס שהיה בביקור באזור.
כאשר שומעים תושביה היהודים של יודפת על התקרבות צבא אדריאנוס לעירם הם מתחילים לבצר אותה. הביצור כולל הריסת בתים של חלק מהתושבים ובניית חומת סוגרים מסביב לעיר.
אדריאנוס כשבראש צבאו עומד בנו טיטוס מגיע ליודפת מציע לתושבים להיכנע ולפתוח את שערי העיר,ומשסירבו צר עליה מנגח את חומותיה ומצליח להפיל את החומה בחלקה הצפוני של העיר. צבא רומא נכנס לעיר הורג את מי שהגנו עליה ולא הספיקו לברוח ומחריב אותה.
בן כוזיבא לא מסיק מסקנות ומפיק לקחים מאירוע יודפת והוא מוליך את היישוב היהודי להקצנה דתית שבעקבותיה אדריאנוס,ואחר כך בנו טיטוס,צרים וכובשים את גמלא,מצדה וירושלים בהתאמה.
כאשר שומעים היהודים בציפורי על שאירע ביודפת הם מחליטים להמשיך את חיי הפריחה והשגשוג שלהם בעיר המעורבת ציפורי. היהודים כורתים הסכם של שלום עם תושביה הרומאים של ציפורי והצבא הרומי מדלג עליה. ציפורי ממשיכה לפרוח כעיר מעורבת. בעקבות המרד בהנהגתו של בן כוזיבא הגרו אליה אנשים רבים וציפורי הפכה לאחת הערים החשובות והמשגשגות בפרובינקיה פלסתינה.
ציפורי הופכת,תחת הנהגתו של רבי יהודה הנשיא למקום מושבה של הסנהדרין ורבי יהודה הנשיא הופך את התורה שבעל פה לקודקס כתוב וחותם אותו כספר התלמוד היהודי.
בשנה ה 22 של המאה ה 21 עולה לשלטון בישראל נתניהוס אורליוס הומוסייד ואתו ממשלה המתבססת על קנאים דתיים. נתניהוס אורליוס הומוסייד סוחף אחריו עדת מאמינים ממש כפי שעשה בן כוזיבא מחליש את כוחה הפנימי של החברה הישראלית ומתחיל מהלך של שינוי שיטת הממשל.
ביום 07/10/2023 מנצל חמאס עזה את מה שהוא רואה כחולשתה של החברה הישראלית,ובעקבות שנים של טיפוח והזרמת כספים על ידי הקיסר נתניהוס אורליוס הומוסייד הוא כובש חלקים מארץ ישראל בעוטף עזה,חוטף מאות ישראלים,אונס ורוצח תינוקות,ילדים זקנים וחיילים ומכתיב את סדר היום הביטחוני ברחבי מדינת ישראל. שנתיים לאחר האירוע הזה,ועדיין תחת שלטונו של הקיסר נתניהוס אורליוס הומוסייד,מחזיק חמאס 48 חטופים כעשרים מהם חיים ומכתיב את תנאי הסכם עתידי עמו כמי שניצח בקרב.
היום,07/10/2025,שנתיים למלחמת חרבות ברזל ובתקווה שבמהרה ישוחררו 48 החטופים,תסתיים המלחמה ונבוא חשבון עם משטר הקיסר נתניהוס אורליוס הומוסייד למען פריחתה מחדש של ישראל כפריחתה של ציפורי אחרי בן כוזיבא.
ביודפת ובציפורי ביקרנו ביום שישי השלישי באוקטובר 2025 – והתמונות,הן כאן לפניכם:
תל דור נמצא על רכס הכורכר 30 ק"מ דרומית לחיפה,12 ק"מ צפונית לקסריה,שטח התל הוא כ 70 דונם.
באזור התל שלושה מפרצים כשהדרומי ביותר מביניהם,וזה שלמרגלות התל,תחום בשלושה איים מה שמייצר לגונה נוחה לשמש כנמל לספינות בעת העתיקה. בנוסף לנמל יש במקום מבדוק לסירות ממצא ייחודי שלא נמצא לו אח ורע.
ככל הידוע ראשית ההתיישבות בתל דור היא בתקופת הברונזה התיכונה ב’. תקופה המתאפיינת בערי מדינה במרחב ארץ ישראל. בממצאים המעידים על עיר מדינה שכוללת נמל ימי בתקופת הברונזה מועטים ביותר ועיקר הראיות להם באות מכתובות מצריות בעיקר זו של רעמסס השני מהמאה ה 13 לפנה"ס.
בתקופת הברזל העיר היא עיר נמל פעילה מאוד שאותה פוקדים ספנים פיניקים וככל הנראה הייתה עיר נמל פיניקית ועל כך מעידים ממצאים ארכאולוגים האופייניים לתרבות הפיניקית.
ב 1995 נמצא בחפירה בעיר דור מטמון כסף שהיה שייך,ככל הנראה,לסוחר פיניקי בן העיר. המטמון כולל מטבעות במשקל של 8.5 קילוגרם. המטבעות נעטפו בבד פישתן והוסלקו בבית מגוריו של הפיניקי. המטמון נמצא כיום במוזאון ישראל שבירושלים.
ב 732 לפנ"ס מסופחת העיר דור לשלטון האשורי במרחב ארץ ישראל. תחת השלטון האשורי העיר דור המשיכה לתפקד כנמל אך לא ברור האם הייתה עיר נמל שבה פעלו הפיניקים,ומן הסתם רק שילמו מס לממלכה האשורית,או הייתה עיר נמל אשורית שבה היה מסחר פיניקי. אסרחדון,מלך אשור (669-681 לפנה"ס) מזכיר את דור כעיר נמל אשורית ולה נמל מרכזי ששימש את האימפריה האשורית תחת שיבטו.
מסיבה לא ידועה ננטשה העיר דור למשך כ 150 שנה. זה קרה סביב 650 לפנה"ס ויושבה מחדש בשנת 480 לפנה"ס על ידי האימפריה הפרסית.
בתקופה הפרסית דור משמשת כעיר נמל ותושביה,על פי הכתוב והממצא הארכאולוגי,הם פיניקים. המבנים וכן הממצא הקרמי מצביאים בוודאות של יישוב פיניקי,שככול הנראה היה מסונף לעיר צור.
בתקופה ההלניסטית נכבשת דור על ידי היוונים. הכיבוש הוא כיבוש רך כלומר: ללא הרס ושריפה של העיר. ככל הנראה,מאחר ודור הייתה מסונפת לעיר צור שגם נכבשה על ידי ההלניסטים,הקשר בין הערים הפך את השליטה בעיר למהלך ללא אלימות והיא המשיכה לתפקד גם כעיר ובעיקר כעיר נמל.בתקופה הזו נמצאו מספר מבנים מונומנטליים שהם השפעה הלניסטית וממצא חומרי המעיד על המשך החזקתה של העיר על ידי הפיניקים.
בקופה החשמונאית ינאי אלכסנדר משתלט על העיר דור,וגם על מגדל סטרטון הלא היא קסריה,ולוקח אותה תחת חסותו. בניגוד לאתרים אחרים עליהם השתלט אלכסנדר ינאי בדור לא נמצאו סימנים להרס או חורבן והעיר המשיכה לתפקד תחת שלטונו על דרך של סיפוח רך,ותושביה הם פיניקים.
בתקופה הרומית העיר דור משתדרגת. שטח העיר גדל,מוביל מים מגיע לעיר ומספק לה מים ומבני ציבור רומיים נבנים בה כשחלקם מבנים מונומנטליים בהתאם לארכיטקטורה הרומית.שניים מהם,מקדשים ליד הנמל,מסיבות לא ידועות לא הושלמו מעולם. לקראת סוף המאה השלישית לספירה ננטשת העיר דור והנמל שלה. למה זה קרה ומה היו הנסיבות לא ידוע לנו אבל הממצא הארכאולוגי מצביע על נטישה ברורה וחידלון מלא בפיתוח ובתחזוקה של מבני העיר לרבות הנמל שלה.ייתכן,וזו רק השערה סבירה ולא יותר,שהעיר נטשה בשל המעבר של המסחר הרומי לקסריה שנמצאת 12 קילומטרים דרומה.
הצלבנים בנו בתל דור מבצר שעם הכיבוש המוסלמי ננטש ולא נושב עוד.לפי הממצא הארכאולוגי הנמל נהרס על ידי איתני הטבע ולא שוקם על ידי הצלבנים.
בתקופה העות'מאנית בסביבת תל דור הוקם כפר ערבי בשם טנטורה. אדמות הכפר נרכשו על ידי הברון דה רוטשילד שהקים,ב 1882,מפעל לייצור בקבוקי יין ששימשו את היקבים שבבעלותו. את המפעל ניהל מאיר דיזנגוף לימים ראש העיר הראשון של תל-אביב.
במאי 48 נכבש הכפר טנטורה ותושביו הוגלו והוא חדל להתקיים,על חורבותיו של כפר טנטורה ובסמוך לתל דור נבנו שני ישובים ישראלים קיבוץ נחשולים ומושב דור.
גן לאומי תל דור הוכרז ככזה ונפתח לקהל ב 2021.
בשישי האחרון בבוקרו של ערב יום הכיפורים ביקרנו בתל דור וסביבתו והמונות,הן כאן לפניכם:
החצב המצוי הוא גיאופיט,כלומר:צמח המבסס עצמו של בצל שנמצא מתחת לפני הקרקע ואוסף עבור הצמח את כל מה שנדרש לו על מנת לפרוח ולהתרבות. הבצל של החצב המצוי הוא הבצל הגדול ביותר מבין צמחי הגיאופיט שבצמחיית ארץ ישראל,קוטרו מגיע,בקלות,לעשרים סנטימטרים.
לחצב המצוי אסטרטגיית פריחה מיוחדת. בעיבו של הקיץ,בין החודשים יוני ועד ספטמבר,כשחם ואין משקעים החצב פורץ את האדמה שמעליו ומצמחי עמוד פריחה ובו פרחים שאליהם נמשכים חרקים וגורמים להעברת אמצעי הרבייה. האסטרטגיה הזו נותנת לחצב המצוי הזדמנות לקבל את מרב תשומת לבם של החרקים המאביקים ללא תחרות מצידם של צמחים אחרים.
בשל פריחתו של החצב המצוי בסמוך לבוא הסתיו הוא נחשב כצמח במבשר את הסתיו אך,כאמור,דווקא עם בוא הסתיו צמיחת החצב המצוי נפסקת ושיאה הוא דווקא בחודשי הקיץ.
שמורת שער פולג נמצאת על רכס הכורכר האמצעי של מישור החוף בין הישובים יקום ואודים,מדרום ומצפון בהתאמה,וגובלת במכון וינגייט במערב. השמורה הוכרזה ככזו ב1967 ושטחה הורחב ב 1997 וכולל כ 136 דונם. זוהי שמורת טבע קטנה אך עשירה במגוון הצומח שבה.
בתקופת הברונזה על רכס הכורכר שבשומרה הוקם יישוב הידוע בשם תל פולג. במאה ה 19 לפנה"ס בחלקו הצפוני של היישוב הקדום הוקם חפיר שהורחב התקופה הרומית. בחפיר עבר נחל פולג,כיום נחל אכזב. היישוב בתל פולג נמשך ברציפות מתקופת הברונזה ועד לכיבוש הארץ על ידי הממלוכים. בתקופת הממלוכים התל נזנח וגם הטיפול בחפיר,שבו עבר נחל פולג,הופסק וכתוצאה מזה מזרחית לתל נוצרה ביצה בשטח של כ 4000 דונם.
ב 1935 אדמות אזור פולג נרכשות על ידי המוסדות העבריים,החפיר של התל,שבו זורם הנחל,נוקה ונוקז והביצה נוקזה ויובשה ומשני עברי התל,מחוץ לשמורה,הוקמו הישובים אודים ויקום.
בשישי האחרון של חודש ספטמבר 2025 ביקרנו בשמורת שער פולג הזרועה במרבדי צמיחה של החצב המצוי וגם של צמחים אחרים מבני העונה. – והתמונות,הן כאן לפניכם.
רבי אברהם בן זכות (1452-1515) היה אסטרונום והיסטוריון ספרדי שאת מרב חייו בילה בספרד ובפורטוגל. בסוף חייו עלה לארץ ישראל. בן זכות היה אסטרונום מקובל מאוד בקרב מלכי ספרד ופורטוגל ושימש להם יועץ בכל הקשור למסעות ימיים בכלל,ואת אלה מערבה בפרט.
כריסטופר קולומבוס ימאי איטלקי ששירת את מלך ספרד והציע לשוט מערבה בהנחה שמשם יגיע להודו. קולמבוס הכיר את האסטרונום בן זכות ובעצת מלך ספרד התייעץ עמו בכל הקשור לניווט לגרמי שמיים לתופעות אסטרונומיות ואף למד ממנו להפעיל אצטרולב שבן זכות היה הראשון לשכללו למכשיר עשוי נחושת,לפני כן היה עשוי עץ,ובכך לדייק את מיקום גרמי השמיים ביחס לשמש.
לקראת מסעו השני של קולומבוס,שלא גילה את אמריקה אלא את האיים הקריביים וסביבתם,עדכן אותו בן זכות על כך שבמהלך תקופת המסע הזה יתרחש לקוי ירח מלא.
לקראת סוף המסע השני קולמבוס מצא עצמו בג’מייקה ובעת ההכנות לחזרה לספרד מצא כי יש לו מחסור בפרטי אספקה שקיימים בג’מייקה. קולומבוס פנה לילידים וביקש שיספקו לו את החסר,אך אלה סרבו וטעמם אתם.
קולומבוס נזכר במידע על לקוי ירח מלא שעומד להתרחש ממש בקרוב והחליט לשבת בסבלנות ולחכות לתאריך שבן זכות ציין יתקיים לקוי הירח המלא.
משהגיע היום פנה קולומבוס לילידים ואזהיר אותם שאם לא יספקו לו את הדרוש הוא ייקח להם את הירח. כשהגיע ערבו של יום,זרח לו הירח אך אט אט התכסה בצילה של ארץ ולבסוף נעלם. הילידים שנבהלו וחששו שקולומבוס באמת מימש את איומו ולקח להם את הירח החלו להזרים לו את מבוקשו וביקשו את הירח…:בחזרה.
קולמבוס,שראה שהאספקה שביקש מתחילה לזרום הבטיח לילידים שיחזיר להם את הירח עוד הלילה ובתנאי שיספקו את כל מבוקשו. הילידים נעתרו וקולובוס וכעבור כמה שעות אכן "החזיר להם את הירח",סיים להצטייד,הרים עוגן וחסר לספרד.
532 שנה חלפו מאז שקולומבוס לקח לילידים בג’מייקה את הירח,ואחר החזירו להם,בישראל אירע לקוי ירח מלא וכמה מהתמונות שנלקחו בהלכו,הן כאן לפניכם:
אמת המים של קיסריה איננה אמה אחת אלא שלוש אמות מים שחלקן נבנו בתקופות שונות. האמה הראשונה נבנתה מעינות שוני אל עבר העיר. האמה נבנתה על ידי הורדוס ונחנכה יחד עם חניכת העיר. האמה הזו נקראת,גם,אמת המים הגבוהה וזמן קצר לאחר הפעלתה הסתבר שמהנדסי הורדוס טעו בתוואי האמה,שעבר באדמות הבוציות של מישור החוף,וכתוצאה מכך חלקים מהאמה,באזור מישור החוף בסביבות כביש 4 של היום,שקעו והיה צורך לחזק את יסודות הקשתות שעליהן הונחה שוקת המים שבו זרמו המים לעיר. עם השנים גדלה קיסריה וצריכת המים שלה הצריכה מקור מים נוסף.
השלטון הרומי בנה את אמה ב’ שמקורה הוא בנחל תנינים עליון באזור עמיקם של היום. אמה ב’ זרמה במקביל,ובצמוד פיזית,לאמה א’ וגם היא סבלה משקיעת קשתות המנשא באזור כביש 4 של היום. פעמים רבות הוזעק הלגיון הרומי לתיקון הלקויים והשקיעות של האמה הגבוהה.
האמה הגבוהה,על שתי חלקיה,היו בשימוש למשך כ 1200 שנה מהתקופה הרומית ועד לביזנטית,לאורך כל התקופה הזו האמה סבלה משקיעות באזור מישור החוף בכלל ובאזור כביש 4 בואכה ג’אסר א-זרקא בפרט. בתקופה הביזנטית נעשה ניסיון לבנות מעקף לאמה הגבוהה שיעקוף את אזור השקיעה באזור כביש 4 בואכה ג’אסר א-זרקא אך גם ניסיון זה לא פתר את בעיות אספקת המים הרציפה של האמה הגבוהה.
בתקופה הביזנטית העיר קיסריה גדלה ויחד עם גידול האוכלוסין היה גידול בצריכת המים. בנוסף האמה הגבוהה,בשל בעיית השקיעות,לא הצליחה לספק את צרכי המים של העיר וגם ספיקת המים במקורותיה של האמה הגבוהה כבר לא היו מספיקים.
מקור מים,קרוב,לעיר נמצא בביצות כברה,שמורת הטבע נחל התנינים של היום.הבעיה עם מקור המים הזה הייתה:שפיעת המים בביצות כאברה הייתה נמוכה בכשישה מטרים מהמקום הנמוך ביותר אליו היה צריך לספק מים בקיסריה הביזנטית. כדי להתגבר על כך נבנתה מערכת של סכרים שהעלו את גובה המים לגובה הרצוי והאמה נמשכה מביצות כברה עד לחלק המערבי של האמה הגבוהה שם חוברה אליה ומשם המשיכה לזרום לעיר הביזנטית זו האמה שנראית היום בחוף הקשתות של קיסריה. בחלק הזה,שבו שלושת האמות זורמות יחדיו מצפון לדרום אל עבר העיר קיסריה.
שלושת האמות פעלו עד לכיבוש קיסריה על ידי ביבארס הממלוכי שכבש את העיר הרס אותה לחלוטין ומאז לא נשבה עוד.
על תיקונים וחיזוקים שביצע הלגיון הרומי באמה הגבוהה,אנחנו לומדים מאצטלות שבהם כיתוב על אודות התיקונים וציון עקב בזמן שמאפשר תיארוך מדויק של התיקון. אצטלות כאלה נמצאו,כמה וכמה,לאורך האמה הגבוהה ומהן אנו למדים על תיקונים ושיפוצים שנעשו באמה הגבוהה בזמנים שונים שבהם פעלה.
בשישי האחרון ביקרנו בחוף האקוודוקט שבקסריה לעת שקיעה,השבענו את עינינו בקטע אמת המים שתוחם את החוף ממזרח ובחבצלת החוף השזורה בשרידי החומה,והתמונות הן כאן לפניכם:
מקורו של נחל עמל,אלעאצי בשמו הערבי,הוא בצפון הרי השומרון ומזרח הרי הגלבוע. מי הגשמים,באזורים אלה,מחלחלים אל תת הקרקע ובדרכם מתחממים לטמפרטורה,קבועה בכל ימות השנה,של 28 מעלות. מלבד התחממות המים הם אוספים אתם מלחים שונים כך שבעת נביעתם הם חמימים ומליחים במליחות שאיננה מאפשרת שימוש אדם כמי שתייה אבל מספיק לקיום בית גידול הכולל אמנון,קרפיון עגסלת הירדן וקיפון בורי אם מנות כמה.
בשפת הברכה העליונה שנמצאת כיום בגן לאומי גן השלושה נובעים מי נחל עמל,זורמים בברכות יציר אדם שנבנו באפיק הנחל ומשם ממשיכים דרך קיבוץ ניר דוד ולבסוף נשפכים לירדן.
נחל שמימיו זורמים כל השנה,גם אם הם אינם ראויים לשתייה,מזמין התיישבות אנושית. המחקר הארכאולוגי מצביע על ראשית ההתיישבות האנושים באתר במהלך תקופת הברונזה התיכונה וראשית תקופת הברזל. תושבי האתר עסקו באריגה והשתמשו במימיו המליחים של הנחל לשם צביעת האריגים שייצרו. אתר הסחנה היה מיושב ברציפות מתקופת הברונזה התיכונה,בתקופת הברזל,הרומית,הביזנטית והערבית שבמהלכה של האחרונה,נעזב האתר ונושב בשנית ב 1936 עם הקמת קיבוץ ניר דוד.
בקרבת נביעתו של נחל עמל נוצרה ברכת אגירה ובקצה שלה מפל מים,המפל נוצל על ידי הערבים להקמת תחנת קמח שפעלה במקום עד להקמת מדינת ישראל.
במלחמת השחרור נהרסו תחנות הקמח שהיו בערוץ נחל עמל. בתחילת שנות החמישים אחת מהן שוקמה וביוזמה של חבר קיבוץ רמת דוד ובעזרת אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור סביבת הברכות המים שבאזור נביעת נחל עמל הפכו לאתר נופש גדול ומטופח.
ב 1958 נפתח אתר הסחנה ונקרא שמו גן השלושה לזכרם של שלושה תושבי האזור שב 1936 נהרגו בעת שרכבם עלה על מוקש שהוטמן בדרכם אל עמק בית שאן לאיתור מקום להקמת יישוב חדש.
רשות הטבע והגנים קיבלה לידה את תחזוקת הגן וטיפוחו ומפעילה אותו כגן לאומי מוכרז. ביולי 2024 הוכרז גן השלושה כגן ירוק כלומר מקום שאסור בו להדליק אש בכל סוג שהוא ואסורה בו השמעת מוזיקה.
שמו העממי של גן השלושה הוא הסחנה מקורו במילה הערבית הסח’נה שפרושה העברי:החמה,כנראה בשל חומם של מימיו. הסחנה זכה בתואר של אחד מעשרים הגנים היפים בעולם של הטיים מגזין.
בשישי,האחרון של חודש אוגוסט 2025,עם פתיחת הגן הגענו למקום,סיירנו בגן המקיף את ברכות האגירה שבאפיקו של נחל עמל ובגן שסביבם,טבלנו,קמעה,במימיו של נחל עמל וכחום היום שמנו פעמינו חזרה הביתה. והתמונות מהסחנה,כפי שצדה עין העדשה,הן כאן לפניכם.
גילוי נאות:בתמונות המצורפות היו,פה ושם,דמויות אדם שהוסרו בעת הפקתן ועריכתן.
מערבית לקיבוץ יקום וצפונית לתל אפולוניה ישנו יישוב הידוע בשם ארסוף. השם לקוח משמה של העיר הפניקית ארסוף שהוקמה במיקומו הנוכחי של תל אפולוניה על ידי הפניקים שקראו לה על שם אל הסער הפיניקי:רשף.
בגבולו הצפוני של היישוב ארסוף מתחילה שמורת הטבע חוף השרון שנמצאת על רכס הכורכר שמערבי וחוף הים שלמרגלותיו,ומסתיים במכון ויינגייט בצפון. סטטוטורית שטח שמורת הטבע חוף השרון כוללת את תל אפולוניה וכל מה שבינו לבין מכון וינגייט שבצפון כולל היישוב ארסוף.
שם היישוב ארסוף הוא בעם כינויי עממי לשני ישובים הצמודים זה לזה:ארסוף ים וארסוף קדם.
ארסוף ים.
לאחר קום המדינה רוכש מידי המדינה האדמור מגור רבי שמחה בונים אלתר שטח של כ 250 דונם שנמצא על רכס הכורכר צפונית לתל אפולוניה. הרכישה מתבצעת במטרה להקים במקום אתר נופש לציבור היהדות החרדי. האתר מעולם לא הוקם,והשטח נשאר בבעלות חסידות גור,שחליפות הייתה חלק ממשלות ישראל מאז הקמתה ועד להיום במסגרת מפלגת אגודת ישראל על גלגוליה השונים.
בסוף שנות השמונים,תחילת שנות ה 90,של המאה הקודמת,מוכרת חסידות גור מגרשים בני 700 מ"ר ובני 1400 מ"ר למרבה במחיר. המגרשים נקנים על ידי כמה וכמה מעשירי ישראל ובסוף שנות ה 90 של המאה הקודמת,היישוב מוכר על ידי המדינה כיישוב בישראל והוא זה הידוע בציבור בשם ארסוף.
למרות שהיישוב הוכר על ידי המדינה שטחו וגבולותיו הם שמורת טבע מוכרזת וככזה היישוב איננו כולל מועצה מקומית ואיננו נותן שירותים יישוביים לתושביו. את השירותים האלה,מדואר דרך בריאות פנוי אשפה וכו,מקבל היישוב מהמועצה המקומית חוף השרון.
לא כל השטח שנקנה על ידי חסידות גור נמכר למרבה במחיר וכ 60 אחוזים עדיין נמצאים בבעלות חסידות גור,כשראש החסידות דהיום,רבי יעקב אריה,מתגורר בעצמו בארסוף ים.
ארסוף קדם.
ב 1935 רוכש קורט מנהיים,עולה מגרמניה,כעשרים דונם דרומית ליישוב שפיים. הרכישה מתבצעת מידי חברת אחוזה א’ החברה שהקימה את היישוב רעננה. בעקבותיו של קורט מנהיים רכשו אנשים נוספים,מידי חברת אחוזה א’,שטחים נוספים באתר ושימשו את השטחים האלה לגידולים חקלאיים שסופקו בעיר תל אביב וסביבותיה.השטח הזה מקבל את השם…:שכונת ארסוף.
עם קום המדינה הוקמה באזור חוף השרון המועצה המקומית חוף השרון. המועצה מנעה מבעלי הקרקעות הקרקעות בשכונת ארסוף הכרה כיישוב ישראלי מן המניין ותושבי המקום,מעטים במספרם,קיבלו שירותים מוניציפליים ממושב רישפון הסמוך. בעקבות עתירה לבג"צ ב 1997 תושבי שכונת ארסוף קיבלו זכות לנציג משלהם במליאת המועצה המקומית חוף השרון,ברם:שטחי שכונת ארסוף נמצאים בשטח שהוכרז שמורת טבע לאומית ומשכך היישוב עצמו איננו יישוב מוכר בישראל ואיננו מופיע כישוב לא ברשומות ולא במפות ישראל.
עם הקמת ארסוף ים שונה שם השכונה לארסוף קדם והיא הפכה לשכונה ביישוב ארסוף ים,ועדיין,גם נכון לשעת כתיבת דברים אלה,האנשים המתגוררים בארסוף קדם מתגוררים ביישוב לא מוכר שיושב על קרקע המוכרזת כשמורת טבע לאומית ומשכך שירותים מוניציפליים שיש בארסוף קדם מסופקים על ידי המועצה מהקומית חוף השרון מתוקף החלטת בג"צ מ 1997 שלפיה ליישוב יש נציג במליאת המועצה.
בין ארסוף קדם לשוליה הדרומיים של שמורת הטבע חוף השרון יש את כביש הגישה לארסוף קדם ומערבית לו שטח שבחלקו הפך לגן פסלים בגישה פתוחה לציבור אך באיסור מוחלט לצלם במקום או לשהות בו שלא לצורך ביקור בגלריה הפתוחה. מערבית לגן הפסלים נמצא רכס הכורכר המערבי. הגישה לרכס גודרה על ידי מדינת ישראל והמקום,אומנם,פתוח חופשי לגישת הציבור אך הוא שמורת טבע מוכרזת על כל המשתמע מכך.
צריך להבהיר כאן: שמורת טבע לאומית מוכרזת מכוח חוק והקרקעות בשמורות הטבע הלאומיות הן בבעלות המדינה ומנוהלות על ידי רשות הטבע והגנים רשות סטטוטורית האחראית לניהול טיפול וטיפוח שמורות הטבע הלאומיות. חוק שמורות הטבע איננו מאפשר הלאמה של שטחים בשמורות שהם בבעלות פרטית,אך כן מאפשר פיקוח עליהן,על פי אמות המידה של החוק,על ידי המדינה באמצעות הועדות האזוריות לתכנון ובנייה והמועצה הארצית לתכנון ובנייה.
אין אפשרות חוקית לשנות סטטוס של אזור שהוכרז כשמורת טבע ולאחר שהוכרז ככזה יישאר כזה – לעד. ברם,מספר שמורות טבע לאומיות ישנן חלקות קרקע שנמצאות בבעלות פרטית. שמורת הטבע יקום,שברכס הר הכרמל,מכילה כמה וכמה שטחי קרקע בבעלות פרטית (אין שם בנייה אלא בחלקות ספורות שגובלות בשמורה). היישוב נורית,שליד נס ציונה,יושב בשטחה של שמורת טבע מוכרזת על קרקעות פרטיות ובמקרה הזה כן מוקמים על הקרקעות הפרטיות בתי מידות. שמורת נימרה כוללת שטח בבעלות פרטית של היישוב באר אורה וכוללת מטמנה שבבעלות המועצה המקומית – וכל זה אם למנות כמה.
בשישי האחרון ביקרנו בגן הפסלים הנעול וברכס הכורכר המערבי שנמצא בסמוך,ולאחר שהשבענו את עניינו בשקיעת יומו ה 22 של חודש אוגוסט 2025 – והתמונות,הן כאן לפניכם:
על פי תאוריית טקטוניקת הלוחות בעידן היורה מתפצלות אירואסיה וגונדונווה ועם השלמת תהליך ההתפצלות הזו ים תטיס,שכיסה את אזור ארץ ישראל,נסוג נעלם ומשאיר אחריו,באזורינו,את הים התיכון,הים השחור והים הכספי.
במזרח ארץ ישראל הלוח הערבי והלוח הנובי נעים זה לצד זה וחורצים באדמה את בקע הירדן. לפני כשבעים אלף שנה בקע הירדן מאכלס את ימת הלשון. ימת הלשון היא ימת מים מתוקים,בצפון היא מתחילה בחלק הצפוני של הכנרת ובדרום היא מלחכת את שדות הגידול של מושב חציבה. אורכה כ 230 קילומטרים ורוחבה כ 17 קילומטרים. לפני כ 15 אלף שנה תהליכי התחממות של כדור הארץ גורמים לימת הלשון להיעלם והיא משאירה לנו את הכנרת וים המלח. בסביבת ים המלח משקיעה ימת הלשון משקעי חול חי וצומח שהיו לחופיה ונוצר מסלע ייחודי לאזור שנקרא תצורת חוואר הלשון.
מי הגשמים שיורדים מעט מזרחית לעיר ערד של היום,עושים דרכם מזרחה חוצים את מדבר יהודה וחותרים קניון בסלע תצורת חוואר הלשון ולבסוף נשפכים לים המלח ליד היישוב נווה זוהר של היום. הוואדי שנוצר במתירת המים האלה את תצורת חאוור הלשון נקרא:נחל זוהר.
מעבר לתצורת הלשון שאותה חורץ נחל זוהר אפיקו מאופיין בשכיחות גבוהה של שיטת הסוכך. שיטת הסוכך נמצאת בערוצי נחלים אחרים שנשפכים לים המלח אבל בוואדי של נחל זוהר ישנה הרבה מאוד עצי שיטת הסוכך שמעבר לשכיחותם מדובר במופע נרחב מאוד של עצי שיטת הסוכך גדולי מימדים במיוחד ובאופן חריג למופעים אחרים של העץ באזור.
ב 3800 לפני הספירה עוזב אחרון בני התרבות הכלקוליתית את מקדשם שבעין גדי,חפצי המקדש מופקדים לשמירה במערת משמר,שבנחל משמר דרומית לעין גדי,ואזור ים המלח הופך לאזור ללא התיישבות אנושית. בסביבות 1000 לפני הספירה,תקופת הברזל בתארוך התקופות,בין ערוץ נחל יזרח ונחל זוהר על שלוחה הבנויה מחוואר הלשון נבנה מצד מרובע שאוכלס על ידי אנשי התקופה,ככל הנראה לשם פיקוח על הנעשה בדרך המסחר העוברת בסמוך לאורכו של ים המלח.
מעט מערבה משם על גבעה העשויה אף היא מתצורת חוואר הלשון ומשני צידיה זורמים מי השיטפונות של נחל זוהר מקים המשטר הרומי מיצד. גם מיצד זה תפקידו לפקח,וככל הנראה גם לגבות מס,על השיירות שנעות בבקע ים המלח לחופיו של ים המלח. אחרי הרומאים מאיישים את המיצד,בתורם:הביזנטיים,הצלבנים והממלוכים. לצד המיצד לא נמצאו ממצאים המעידים על קיום ישוב של קבע במקום.
רופא ופרופסור גרמני בשם גוטפריד פון שוברט מסייר באזור ארץ ישראל ועבר הירדן. כיאה לאיש בעל השכלה מדעית,הוא לוקח אתו אמצעי מדידה מדעיים המקובלים לאותה התקופה ואת תיאורי המסע שלו באזור הוא מעשיר במדידות מבוססות מכשור ו/או דספלינות מדעיות הידועות לזמנו.
באפריל 1837 משלחת בראשותו של פון שוברט עושה את הדרכה מפטרה לבקע הירדן ומשם ממשיכה לים המלח,ועושה דרכה צפונה,בעמק הירדן,עד לכנרת ומשם חוזרת לירושלים. במסע החקר הזה באמתחתו של פון שוברט היה ברומטר. הברומטר,שהובא לחקר באזור ארץ ישראל לראשונה על ידי פון שוברט,היה צמוד לאחד מעוזריו של פון שוברט היה קורא בו מפעם לפעם. בעת שעשו דרכם לבקע הירדן,מערבית לעיר פטרה,שם לב עוזרו של פון שוברט שקריאת הברומטר עולה ועולה,כלומר המשלחת עושה דרכה אל מתחת לפני הים. לאורך המסע הזה רושם עוזרו של פון שוברט את שמראה הברומטר שלו וביחד עם פון שוברט הם מגיעים למסקנה שים המלח נמצא לפחות 115 מטרים מתחת לפני הים והכנרת כ 90 מטר מתחת לפני הים. קריאת הברומטר בירושלים,שם היו קריאות קודמות ולחץ האוויר בה היה ידוע,קרא הברומטר של פון שוברט קריאה נכונה ומכאן הסיקו שעמק הירדן ממערב לפטרה,ים המלח והכנרת כולם נמצאים מתחת לפני הים.
הממצא הזה מפורסם על ידי פון שוברט ובעקבותיו חוקרים בריטיים מבצעים מדידות נוספות בים המלח ובכנרת וקריאת הברומטרים שלהם מצביעה על המצאות ים המלח בגובה של כ 380 מטר מתחת לפני הים והכנרת בגובה של כ 100 מטרים מתחת לפני הים. לא ידוע מדוע קריאת הברומטר של פון שוברט הראה ממצאים אחרים מקריאות אחרות שנעשו בעקבות הפרסום שלו ויתכן,והסברה המקובלת היא,שהברומטר של פון בראון לא היה בנוי למדידת גבהים שכאלה ולכן הראה את המקסימום שלו היה מסוגל,קרי 115 מטרים מחת לפני הים. מכל מקום פון שוברט היה הראשון לטעון ולהוכיח בכלים מדעיים על כך שים המלח נמצא מתחת לפני הים ושהוא המקום הנמוך בעולם על פני יבשותיו.
יום שישי השמיני באוגוסט עם בוקר סרתי לנחל זוהר ועשיתי את חלקו המערבי של מסלול הנחל,החלק שאיננו כולל את מפליו של נחל זוהר טרם נשפך לים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:
אייל קמינקא כתב שיר ושלח אותו לבנו ינאי שבאותה העת הפך להיות מפקד מחלקת טירונים בבסיס הטירונים של פיקוד העורף הידוע בשם:"מחנה זיקים".
בשבת השביעי באוקטובר 2023 שעה שש בבוקר בסיס זיקים נמצא תחת הרעשה ארטילרית של חמאס עזה. סמוך ל 06:35 מצליחות שתי סירות של הקומנדו הימי של החמאס להגיע לחוף זיקים. הם מבצעים שם מסע הרג ורצח ומשם ממשיכים לשעריו של בסיס הטירונים.
חיל הים מתריע בפני מפקדי בסיס הטירונים זיקים על החפה של קומנדו חמאס ואלה מחליטים להחליף את הטירונים,השמורים על הבסיס,באנשי סגל הפיקוד המיומנים יותר.
במספר עמדות שמירה של הבסיס מתחוללים קרבות הגנה שבהם נוטלים חלק מפקדי פלוגת הטירונים שהגיע לבסיס כמה ימים קודם לכן.
בשער היציאה למטווחים,השער הדרומי של הבסיס והקרוב ביותר לעזה,במשך 52 דקות נערך קרב בלימה שבסופו לא מצליחים המחבלים לחדור לבסיס. בקרב נהרגים כל ארבעת המפקדים שהגנו על הבסיס בהם סגן ינאי קמינקא זכרונו לברכה.
כשקיבל סגן קמינקא את הפיקוד על כיתת הטירונים הפכה שורה משירו של אביו למוטו של המחלקה ובעקבותיו של כל פלוגת הטירונים ושל קרב הבלימה ההרואי על בסיס זיקים:"רק בלילה רואים כוכבים".
בקרב נפלו: רס"ן אדיר מאיר עבודי,סרן אור מוזס,סגן אדר בן סימון,סגן ינאי קמינקא,סב"ר עדן אלון לוי,סמ"ר עומרי ניב פיירשטין וטוראי נריה אהרון נגארי טירון שאץ לעזרת מפקדיו במהלך הקרב. יהי זכרם,ברוך.
נחל שיקמה הוא נחל אכזב בדרום השפלה. אגן הניקוז שלו מתחיל בגבעות להב ממזרח לקיבוץ להב,משם עושה הנחל דרכו מערבה,מהלך 60 קילומטרים,ונשפך לים התיכון בחוף זיקים.
למרות היותו נחל אכזב בחלקו המערבי עד לשפך הנחל לים מוזרמים אליו מי שיפולים של מאגר שיקמה כמו גם מים מליחים,הזרמת המים נועדה לשמר את החי והצומח בגדות הנחל בחלק הזה שלו. הנחל עצמו לא נשפך לים אלא נעצר סמוך לחוף הרחצה של זיקים. בחורף מי השיטפונות פורצים את מחסום חוף זיקים,מחסום טבעי לא מעשה ידי אדם,והנחל נשפך לים מעט מערבה משם.
בגדה הצפונית של מורד נחל שקמה,בכביש 4 מערבה,ישנו שביל הליכה שהוא חלק מדרך נוף נחל שקמה שמתחילה בשמורת נחל פורה ונמשכת עד לשפך נחל שקמה לים. מן העבר השני של גדת הנחל,הכשירה קק"ל שביל צף. מדובר בשביל נגיש שמתחיל בשפך נחל שקמה בחלקו המזרחי של חוף זיקים ומשם עובר מזרחה לאורך הגדה הדרומית של הנחל ועד למפגש עם כביש 4. השביל מוגבה על עמודים מעל לפני השטח ומאפשר להלך בו בחורף כשנחל שיקמה מציף את סביבתו,וגם נשפך לים בסמוך.
ביומה ה 665 של מלחמת חרבות ברזל הגעתי למפגש של כביש 4 עם דרך נחל שקמה. בתחילה עשיתי דרכי מערבה על דרך הנוף נחל שקמה שבגדה המזרחית של הנחל. לאורך הדרך הזו ישנם מים בנחל,כאמור אלה מים מושבים ומים מליחים שמוזרמים לחלקו הזה של הנחל על מנת לשמר את החי והצומח של הנחל.
שפך הנחל נמצאת בריכת אגירה שמלחכת את חלקו המזרחי של חוף ימה של זיקים. הבריכה איננה נשפכת לים ונחל שקמה,כאמור,נשפך לים רק בהצפות החורף.
בטרם יצאתי לנחל שקמה וחוף זיקים בררתי באינטרנט בדבר הגישה לחוף זיקים. המידע היה סותר. ידיעה מאפריל 2025 דיברה על פתיחת החוף לעונת הרחצה הקרוב,ובאתר המועצה המקומית דרום אשקלון,שחוף זיקים נמצא בתחומה,נכתב שהחוף סגור וכי מדובר בשטח צבאי סגור האסור בכניסת אזרחים.
בחנייה שממנה יוצא השביל של דרך הנוף נחל שקמה מערבה,בעברו השני של כביש 4,ישנה עמדת מחסום של צה"ל וצמוד לה מיגונית,שניהם נטושים.
כשהגיתי לחוף זיקים הסתבר שהפרסום באתר המועצה המקומית הוא הנכון והעכשווי. החוף סגור והוא מוכרז כשטח צבאי סגור הכניסה אליו נעולה בשער ברזל עבה וכבד ובחוף הים הסתובבו להם עורבים בלבד,בני אדם:אין. מערבית משם בים עמדה לה ספינה של חיל הים כנראה שומרת על החוף מפולש זר,דרומית לחוף,מעזה,נשמעו הדי פיצוצים שלא השאירו הרבה מקום לדמיון לנחש מה קורה שם ולמה המקום הוא שטח צבאי סגור.
מחוף הים,בשפכו של נחל שקמה,חזרתי חזרה על השביל הצף שבנו קק"ל לאורך הגדה הדרומית של נחל שקמה. גם השביל הזה לא נראה היה שמשהו ביקר בו מתי שהוא ב 665 הימים האחרונים.
בליווי קולות הנפץ מרצועת עזה,חזרתי לכסופה ואחרי כוס קפה מהביל,ריקון מיכל המים התחלתי לעשות דרכי צפונה חזרה הביתה. קצת דרומית לאשקלון,על כביש ארבע,המציאות,שוב,טפחה על אוזני כשהטלפון שלי הודיע שעיר מגורי נמצאת בהתראה לכניסה למרחב המוגן עקב טיל בליסטי העושה דרכו מתימן.
665 ימים מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. 50 חטופים עדיין נמקים במחילות ומנהרות חמאס ברצועת עזה. חוף ימה הקסום ומלא ההדר של זיקים הוא שטח צבאי סגור האסור בכניסת אזרחים מטעמי ביטחון ושבעה חללים שמסרו נפשם בבסיס הטירונים של פיקוד העורף כדי שכל זה:…. לא יקרה.
יום שישי ה 25 ביולי,אחד משיאי החום של חודש יולי,עד כה. את הסתלקותו של היום החם הזה אנחנו עושים בחוף הים הידוע בשם סידני עלי למרגלות מסגד אדוננו עלי שבצפון הרצליה.
השמש מכוסה בעננות בערבו של יום שוקעת לה אט אט במערב מאירה באור נוגות צהוב כחלחל את סירות המפרש ששטות ונושקות לאופק. אט אט השמש שוקעת ונעלמת והאוויר מתקרר קמעא.
בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת במסגרת הצורך לוויסות זרימת הירדן לצורך הפקת חשמל בסכר ארם נהריים,בנה פנחס רוטנברג סכר שחסם את מוצא הירדן מהכנרת. לאחר השבתת תחנת הכוח בארם נהריים שונה ייעודו של הסכר לאגירת מים הכנרת על מנת להזרימם במוביל הארצי ושמירת מפלס הכנרת בהתאמה לשאיבת מי האגם לטובת המוביל הארצי.
עצירת הזרימה של הירדן מהכנרת דרומה לים המלח גרמה להרס של בתי גידול רבים וגם תורמת תרומה משמעותית לירידת מפלס המים בים המלח.
ב 9 בפברואר 1992 נפתח סכר דגניה ולירדן הוזרמו כרבע מליארד קוב מים,בפברואר 1993 נפתח שוב סכר דגניה ושוב הוזרמו דרכו כרבע מליארד קוב מים לירדן. בפברואר 1995 נפתח שוב סכר דגניה ומי הכנרת הוזרמו לירדן,אך הסתבר שהייתה זו טעות ופתיחת הסכר גרמה לירידת מפלס הכנרת ב כ 31 ס"מ מתחת לקו האדום העליון. במאי 2013 נפתח סכר דגניה במטרה להזרים מי כנרת לירדן הדרומי בהיקף של כמה עשרות מליון קוב מים,וזאת במטרה להזרים את מי הכנרת לסכר אלומות ולירדן הדרומי על מנת לשמר פרטי טבע ששוקמו באפיק הירדן בכלל ובזה הקרוב לכנרת בפרט.
בתחילת 2011 הופקדה תוכנית לשיקום מורד הירדן הדרומי מסכר דגניה ועד למפגש עם נהר הירמוך הירדני,סך הכל כ 11 ק"מ מתוך כ 250 קילומטרים מאורכו של הירדן כולו. במסגרת התוכנית בוצע שיקום הידרולוגי למי הירדן,מהזרמת מי ביוב בערוץ הנחל להזרמת מי ביוב מושבים ביחד עם מים מהכינרת,שלצורף כך נפתח סכר דגניה ומזרים,כאמור,כמה מליוני קוב מים בשנה. אפיק הירדן נוקה ובוצה ובה סדימנטים שמקורם במי מוביל המים המלוח,שהוזרם לאפיק הירדן,ומי הביוב שהוזרמו נוקו וגדות הנחל עברו תהליך של שיקום והשבה לטבע של חי וצומח האופייני לירדן ואשר לא נכחד.
חלק מתוכנית השיקום הזו כבר בוצע וחלק,בעיקר החלק הדרומי יותר של האפיק המשוקם,נמצא בהליכי שיקום כיום.
במסגרת השיקום הזה בין סכר דגניה עובר בסכר אלומות וממשיך דרומה במהלך של כ 3 קילומטרים נסלל מסלול הליכה ורכיבה לאופניים,נבנו גשרונים נגישים והמקום הוכשר לטיול וקמפינג. המסלול נקרא גן מורד הירדן הדרומי בו התחלנו את הביקור בירדן הדרומי.
כשני קילומטרים דרומית לסכר דגניה הקימה מדינת ישראל את סכר אלומות. סכר אלומות בנוי עפר וסלעים ובו בריכות מדורגות שתפקידם להפריד בין מי הכנרת המעטים שהוזרמו לאפיק הירדן,בעיקר לצורך תפעול אתר ירדנית הסמוך,לבין מי שופכין ומי מוביל המלח של הכנרת. למרגלות הסכר הוזרמו לאפיק הירדן מי המוביל המלוח של הכנרת וביוב גולמי של ישובי דרום הכנרת בכלל וטבריה בפרט. ב 2009 בסמוך לסכר הוקמה תחנת טיהור מי שופכים שמטפלת בביוב הגולמי של ישובי דרום הירדן,בכלל,וטבריה בפרט. עם הפעלת תחנת טיהור השפכים מי הביוב במושבים הוזרמו לאפיק הירדן והזרמת ביוב גולמי לאפיק הנהר הופסקה והפכה למעשה פלילי אסור.
במסגרת תוכנית שיקום מקטע נהר הירדן שבין סכר דגניה לנהר הירמוך ובהשקעה של כ 12 מליון שקלים שוקם סכר אלומות,מי הכנרת שמוזרמים לנהר במסגרת תוכנית השיקום,דרך פתח בסכר דגניה שעליו דיברנו קודם,מוזרמים לסכר מי כנרת ומדרום לסכר מתווספים למי הכנרת מי שופכין מטוהרים ומי המוביל המלוח כך שמליחות המים מפוקחת ומגיעה למליחות המאפשרת קיום החי והצומח שהושבו,ויושבו,לטבע במסגרת שיקום מקטע זה של הנהר.
לאחר שהלכנו לאורכו של גן מורד הירדן הדרומי,סרנו לסכר אלומות להרוות את העין,לטבילה,נעימה מאוד,בבריכות הסכר והרווית עין העדשה במים הזורמים בסכר המשוקם שנפתח לציבור לפני כחודש.
על פי המסורת הנוצרית הטביל יוחנן המטביל את ישו בקאסר אל יהוד אתר הטבילה שנמצא צפונית לים המלח. בסביבת קאסר אל יהוד הוקמו מנזרים וכנסיות,ברם:לאחר מלחמת ששת הימים הוכרז המקום כשטח צבאי סגור,הגישה אליו נאסרה,מנזריו ננטשו והמקום מוקש בשדות מוקשים צפופים. לימים,פונו שדות המוקשים וקאסר אל יהוד הפך לגן לאומי ונפתח למבקרים וצליינים.
בהעדר יכולת לגשת לאתר הטבילה המסורתי הקימה מדינת ישראל אתר טבילה חלופי כמה מאות מטרים מסכר דגניה. לאתר הוזרמו מי כנרת והאתר שימש עד לפתיחת קאסר אל יהוד כאתר הטבילה הראשי של צליינים נוצרים שבאו לארץ. לאחר הטבילה בסכר אלומות סרנו לירדנית. מדינת ישראל נמצאת במצור בעקבות מלחמת חרבות ברזל וצליינים לא מגיעים לאתר מאז פרוץ המלחמה. מתקני הטבילה,שהוסדרו במקום על ידי המדינה,סגורים ונעולים במנעול ובריח ורק בית קפה וחנות מזכרות,עם מחירים מופקעים כדי בושה,פתוחים. צליינים אין.
שיריה של המשוררת רחל,בכלל,והעברית הקסומה שיצאה תחת עטה של מי שעברית לא הייתה שפת אימה,הם חלק ממארג החיים ומנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל,בכלל,ותושביה הישראלים בני דת משה בפרט. בבית הקברות כנרת קבורה גם בת כנרת אחרת המשוררת נעמי שמר שגם חייה הם מנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל.
ב 1911 נפטר או נרצח,לא ממש ידוע,מנחם מנדל שמואלביץ. שמואלביץ היה הנקבר הראשון בבית הקברות כנרת שהפך לבית הקברות של קבוצת כנרת המושבה כנרת וגם של ההסתדרות בטרם הוקמה מדינת ישראל. יחד עם רחל ונעמי שמר קבורים במקום ממנהיגי היישוב היהודי טרם קום המדינה כמו:ברל כצנלסון,שאול אביגור,אברהם הרצפלד,המשוררת אלישבע ביחובסקי,כמו גם:משה הס דב בורכוב ונחמן סירקין,שאת קבריהם פקדנו עם תחושת קבס אל מול ענקי הציונות טרום הקמת המדינה אל מול מנהיגי ישראל הנצורה והכואבת ש 49 מבניה נמצאים בשבי חמאס עזה באכה יולי 2025.
מבית הקברות כנרת חזרנו הביתה.
התמונות שקלטה עין העדשה בגן מורד הירדן הדרומי,סכר אלומות והירדנית,הרי הן כאן לפניכם:
בספטמבר 1892 נחנכת מסילת הברזל יפו ירושלים. תחנת המוצא של הרכב ביפו נמצא במה שנקרא היום מתחם התחנה. הרכבת בין יפו לירושלים פעלה עד מלחמת העצמאות אז נזנחה ונקודת המוצא מיפו לירושלים עברה לתחנת הרכבת בדרום תל אביב,היכן שהיום כביש מספר אחד מתחבר לכביש 20. הפעילות בתחנה שבדרום תל אביב לירושלים הופסקה עם פתיחת קו הרכבת החשמלית מלוד לירושלים.
ב 1905 משפחת וילנד,משפחה טמפלרית,בנתה בסמוך לתחנת המוצא ביפו את ביתה ולצידו מפעל לייצור חומרי בנייה ומרצפות. המפעל עשה שימוש ברכבת להפצת תוצרתו,כמו גם:סיפק מלט,חומרי בנייה ומרצפות לעיר העברית הראשונה,תל אביב.
מתחם התחנה מאוכלס על ידי כ 25 מבנים בסגנונות בנייה מגוונים מהתקופה העות'מאנית,אדריכלות טמפלרית ומבנים מימי המנדט הבריטי. עד לשנות ה 2000 המתחם היה מאוכלס על ידי צה"ל כשחלק מהמבנים עמדו בשיממונם וחלק שימשו כמחסנים למוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל.
ראש עיריית תל אביב,רון חולדאי,פנה לצה"ל כדי שיעביר לידי העירייה את המתחם,הליך שנמשך כמה שנים ובסופם השקיעה עיריית כ 12 מליון שקל ששימשו לשיפוץ המבנים במתחם. ב 2007 חכרה עיריית תל אביב את האתר ממנהל מקרקעי ישראל לעשר שנים,ולאחר שפורסם מכרז זכתה חברת ויתניה במכרז,מטעם עיריית תל אביב,לשיפוץ ושימור האתר והשכרתו לעסקים.
ב 2009 נפתח מתחם התחנה וזכה להצלחה עסקית גדולה,ברם עם השנים סר חינו של האתר ובתום תקופת החכיר החזירה חברת ויתניה את האתר לרשות העירייה שמנהלת אותו בעזרת חברת אתרים העירונית.
המושבה האמריקאית בתל אביב.
בין שכונת פלורנטין ליפו ברחובות אאורבך ובר הופמן נמצאת שכונה שהוקמה על ידי איכרים אמריקאים ממדינת מיין שבארה"ב.
ג’ורג’ אדמס,שחקן לשעבר וכומר עמד בראש קהילה במדינת מיין ארה"ב. אדמס שכנע את מאמיניו שהתיישבות בארץ ישראל תחזיר את ישו ואתו את הגאולה.
בני הקהילה הפקידו בידיו של אדמס הון והוא שט לארץ ישראל,מצא פרדס קמל על גבעה צפונית ליפו על הדרך לשכם,והחליט לקנות אותו כדי ליישב בו את בני קהילתו.
157 ומבני הקהילה,ששמעו על הפרדס שבהליכי רכישה,עלו על ספינה ושטו ליפו ואתם על מטלטליהם כמו גם בתים טרומיים עשויים מעץ. כשהגיעו לנמל יפו,הסתבר להם שאדמס לא הצליח לקבל את הקושן המתאים מהשלטון העות'מאני.
לעזרתו של אדמס נחלץ קונסול ארה"ב ביפו הרמן לוונטל,שהיה יהודי מומר. לוונטל לא הצליח לשכנע את השלטונות לרשום את הקרקע של הפרדס הקמל על שם אזרחים זרים,אמריקאים,והציע לרכוש חלקה שסמוכה לפרדס והפעם לרשום אותה על שם נתין עות'מאני ובכך לעקוף את האיסור לרישום קרקע על שם נתין זר. וכך היה. החלקה שנרכשה היא המגרשים שברחובות אאורבך ובר הופמן דהיום.
באדמה שנרכשה הוקמה השכונה האמריקאית,במקום נבנו כעשרה מבנים כולל מכולת וכולם בסגנון הקוטג’ המקובל בניו אינגלנד שבמדינת מיין.
קשיים כלכליים,סכסוכים בתוך הקהילה וגם מחלות גרמו לעזיבת במושבה ולמשך כמה שנים בתיה עמדו שוממים מאדם. ב 1871 נרכשו הבתים על ידי הטמפלרים שיישבו אותם,הוסיפו לסביבתם כמה מבנים כולל מבנה של מלון שזכה להצלחה גדולה מאוד מסחרית וכלכלית.
ב 1898 מונחת אבן הפינה לכנסייה במושבה. הטמפלרים לא חיבבו כנסיות גדולות אבל הקרקע ל הכנסייה נתרמה על ידי פון אוסטינוב נוצרי מומר מהכנסייה הפרבוסלבית לפרוטסטנטית. התכנון היה שאת אבן הפינה יניח הקיסר וילהלם השני אבל הביקור שלו נדחה קמעה ולוח הזמנים שלו לא אפשר את נוכחותו בטקס הנחת הפינה לכנסייה שנקראת:כנסיית עמנואל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סילקו הבריטים את הטמפלרים,שהיו אזרחים גרמנים,מארץ ישראל. הבתים ננטשו. במסגרת הסכם השילומים שנחתם בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה ב 1952 הועברו בתי הטמפלרים לידי מדינת ישראל וכל הבתים,שעדיין בבעלות המדינה,זכו לתוכנית שיקום ושימור וכך הם עומדים על תילם עד היום.
התמונות,ממתחם הרכבת ומהמושבה האמריקאית,שבתל אביב,הן כאן לפניכם:
באביב האחרון נוספו לעדר הצבאים שבעמק כמה וכמה עופרים חדשים. העדר,או יותר נכון עדרי המקום,מראים יכולת רבייה וחיים לצד האדם, ובנפרד ממנו לחלוטין,מרשימים ביותר ואוכלוסיית העמק מצביעה על התאקלמות ורבייה שמרחיקים את העדרים שבעמק מקו סכנת ההכחדה.
בהזדמנויות שונות פריטים מהצבאים בעדרי העמק הועברו למקומות שונים בארץ שם אוכלוסיית הצבי הארץ ישראלי מצביעה על הידלדלות ובעצם,אם כי לא זו המטרה,עדרי העמק הפכו שמעין גרעין רבייה שמחזק את עדרי צבי הארץ ישראלי במקומות אחרים בארץ היכן שנדרש חיזוק לאוכלוסיית הצבאים.
עם בוקר,כשהגענו לעמק הצבאים,כמה וכמה מעדרי המקום רעו להם באחו. כהרגלו הצבי הארץ ישראלי מנצל את שעות הבוקר לבליסת עשב באזור המרעה שלו,כחום היום מסתתרים הצבאים בסבך הצמחייה,בכלל,ובצל העצים והשיחים בפרט,מעלים גירה ומשביעים עצמם כנדרש.
בשבילי עמק הצבאים ישנה הפרדה חד משמעית בין המקומות שלהם ישנה גישה לבני האדם בתחום העמק,ומנגד: שטחי המחיה של הצבאים שאליהם אין או אסורה גישתם של בני האנוש.הפרק איננו פתוח בכל שעות היממה והצבאים למדו את אורחות החיים,אורחות הביקורים,של בני האדם וכשאלה האחרונים,עוזבים את העמק מנצלים את זה הצבאים ופולשים לתחום המותר לאדם להסתובב בו,מטביעים בו את ריחם,מסמנים אותו כרכושם ואפילו מספיקים לבלוס מעט ממטעמי העשב שבתחום המותר לבני האדם. סידור שכזה שאין לו אח ורע וטוב שכך,גם לנו בני האנוש וגם,ובוודאי,לצבי הארץ ישראלי.
השבענו את עיננו בעדרי הצבאים שבעמק,אלה שמנו בהם מהדור הצעיר ואלה שלא.
את עין המצלמה השבעתי בסט וינטאג’ בסיסו מצלמת DSLR בעלת חיישן מלא ואליה מחוברת עדשת יופיטר 200 מ"מ מבית היוצר של תעשיית העדשות הסובייטית אי שם באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. סט זה מאתגר מאוד בכלל ובפרט כאשר הצבאים,נשואי הצילום,לא ממש עמדו במקומם ודגמנו את מרכולתם,מה שאילץ אותי להוכיח שליטה ביכולת לעקוב בפוקוס ידני אחרי תנועתם.
גלוי נאות: התמונות מעמק הצבאים עברו פיתוח שכלל,בכלל אך לא רק,עיבוד בתכנות AI לרבות ביצוע קרופ והגדלה מחדש את פרטי התמונה.
התמונות מבוקרה של השבת בעמק הצבאים שבליבה של ירושלים,הן כאן לפניכם.
מוזיאון ארצות המקרא.
במאי 1913 וורשה פולין,נולד אלי בורובסקי למשפחה חסידית תושבת העיר. בהגיעו לעשור השני לחייו נסע לברלין על מנת ללמוד פילוסופיה,ברם בשל האווירה שיצר השלטון הנאצי שזה עתה החל לאחוז במושכות השלטון בגרמניה,עזב בורובסקי את גרמניה ועבר לפירנצה,ובהמשך לרומא שם למד אומנות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עבר שווייץ שם התגייס לדיוויזיה הפולנית בצבא צרפת שבמסגרתה לחם בצבא הנאצי.
לאחר המלחמה חילק את חייו בין שווייץ וקנדה שם התמחה בחקר כתבי יד עתיקים,ובעת ובעונה אחת החל לאסוף עתיקות מכל רחבי העולם,עד שנהפך לאחד מבעלי אוסף העתיקות מהגדולים בעולם. בשנת 1992 יזם בורובסקי את הקמת מוזיאון ארצות המקרא שלאחר הקמתו הפך לבית משכנו של אוסף העתיקות הגדול של בורובסקי שבתורו הפך לבסיס המוצגים שבמוזיאון. ב 2003 נפטר בורובסקי בירושלים ונקבר בה.
מוזיאון ארצות המקרא מתמקד במוצגים מהתקופה האכדית,השומרית,ארם ומצרים וכן בבל ופרס. המוצגים במוזיאון מוצגים עם אוריינטציה לאזכורים רלוונטיים בתנ"ך. במוזיאון ארצות המקרא נמצא אחד האוספים החשובים והמקיפים בעולם של חותמות עתיקים.
ארכאולוגים מביעים ביקורת על המוזיאון והאוספים שבו על כך שמקורם של המוצגים הוא בסחר בעתיקות ועל כן מקורם ומקום הימצאם המקורי איננו ידוע.
גלוי נאות: התמונות ממוזיאון ארצות המקרא עובדו ופותחו תוך שימוש בתכנות AI ובחלקם עברו קרופ.
והתמונות ממגוון מוצגים שבמוזיאון ארצות המקרא,הן כאן לפניכם:
כל שישי,אלא אם ממש מתחוללת בעורף האזרחי מלחמה בעצימות גבוהה,אני יוצא לטייל חמוש במצלמה וסקרנות לרווית העין. הטיולים האלה אינם שליפה מהמותן הם מתוכננים ובהתאם לתכנון אני לוקח איתי ציוד צילום שלהערכתי מתאים למסלול ולמה שהוא טומן בחובו.
בשישי האחרון התכנון היה לבקר בתחנה לחקר ציפורי ישראל בירושלים בצמוד למתחם כנסת ישראל,ואחר כך לסור לביקור בספריה הלאומית שבסמוך.
הערכתי שבתחנה לחקר ציפורי ישראל ציפורים לא יהיו,וביחד עם התכנון לבקר בספריה הלאומית הצטיידתי במצלמה אחת ועדשת ניפטי פיפטי שמתאימה לצילום כללי כפי שצפיתי,תכננתי בשני מוקדי הביקור.
תוכנית ציוד הצילום התגלתה כטעות חמורה,על כך:בהמשך.
בבוקרו של שישי הגענו לתחנה לחקר ציפורי ישראל. עד מהרה להקה קטנה של צוצלות הפליאה תצוגתה ברחבי האתר,ואחת מהן,העזה,להתקרב למסתור הצילום שבמקום ולמרות מגבלות ציוד הצילום נלכדה בעין העדשה.
כשרווי עיננו מהצוצלות,שהן אגב מין פולש שהובא לישראל כמה עשורים אחורה ונקלט פה כדי הציפור הרביעית בתפוצתה בישראל,המשכנו בשביל של תחנת המחקר לבית הקברות באדר שנמצא בשולי שמורת הטבע שבה ממוקמת התחנה.
בית הקברות באדר פעל בין השנים 1948 ל 1951 עת הגישה לבית העלמין בהר הצופים היה סכנת נפשות. בבית הקברות הזה נקבר האדמו"ר רבי גדליה משה הראשון ראש חסידות זוויהל שבפולין. חסדיו השתלטו על בית הקברות הקימו בו קופת צדקה ע נ ק י ת שמי שישים בה את כספו ואחר כך יבקש מציון הקבר של הרב בקשת רחמים כלשהי הרבי,המת,ימלא את מבוקשתו. לפי כללי המקום קודם צריך לשלם ואחר כך להתפלל במקום בימי שני חמישי והשני העוקב,לבקש בקשה וציון הרבי המת ימלא את המבוקש.
מציון הקבר בבית הקרות חזרנו למסתור הצפייה בתחנה לחקר ציפורי ירושלים כשעל ענף המזדקר ממי המעיין שהוסטו לאתר התיישבה נקבת נץ מצוי מציגה לנו את מלוא יופייה ואצילות גופה. גם כאן ציוד הצילום התגלה כטעות תכנונית פטאלית אבל,ובכל זאת,הצלחתי לקחת כמה תמונות מיופייה של נקבת הנץ המצוי הזו.
לאחר המפגש עם נקבת נץ מצוי בתחנה סרנו לספרייה הלאומית רק כדי לגלות שכל מרחב בספריה,חדרי הקריאה כמו גם חדר התצוגה מאוסף הספרייה,מצריכים תשלום כדי להיכנס ולצפות. בספרייה מייצג מרגש ביותר ובו תמונות של חללים חטופים בעזה ושל אלה החיים כשלצד תמונתם הספר האהוב עליהם. לא נלקחו תמונות בספרייה.
גלוי נאות: התמונות של הצוצלת ונקבת הנץ המצוי עברו עיבוד בעזרת תוכנת AI לשיפור החדות ועברו קרופ בהתאמה.
התמונות מהתחנה לחקר ציפורי ירושלים מבית הקברות הצמוד – הן כאן לפניכם:
אור ליום שישי שעבר חרטומה של הכסופה היה מופנה צפונה במטרה להגיע לביקור באתר פריחה שברמת הגולן. למציאות הייתה תוכנית אחרת והכסופה,על יושביה,נשארו ספונים לאמצעי התקשורת ובמרחק יריקה מהמרחב המוגן.
יום שישי ה-20 ביולי. אחר הצהריים,שוב,מפלחות הסירנות את השקט ואנחנו מצטווים לסור למרחב במוגן. לאחר השחרור ומניסיון הימים האחרונים צפויות כמה שעות של שקט אותם אנחנו מנצלים לקחת את המכוניות שלנו ל"נסיעת יופי" שמרעננת את מערכות הרכב בכלל ומרעננות את תחושת החוסן של הנהגים בפרט.
לאחר האזעקות ובשקט המפחיד שלאחריהן אנחנו מגיעים לחוף הים של נעורים,צפונית לנתניה ובסמוך למתקן הנופש של משטרת ישראל,שם שואפים את אוויר הים שטוען את הבטריות של הנפש,מרווים את העין בנופיו של החוף,מרווים את עין העדשה וחוזרים הביתה בצפייה ליללת הסירנות… שלא מאכזבת לעת ערב.
גלוי נאות: מחלק מהתמונות הוסרו דמויות אדם שהיו נוכחות בחוף הים בעזרת כלי AI.
עשינו לנו מנהג:כל שנה במאי כשפריחת השושן הצחור מגיעה לשיאה אנחנו סרים לבקרו באתר הפריחה שבקרן ברתות. במאי 2024 מסלול הטיול שבקרן ברתות היה שטח צבאי סגור בשל מלחמת חרבות הברזל ואת השושן הצחור ביקרנו באתר הפריחה החליפי שבנחל כלח.
השנה הגיעה עת פריחת השושן ובשישי האחרון,בבוקרו העדיין קריר,סרנו למסלול קרן ברתות לביקור השנתי של השושן הצחור. פחות או יותר,בחלק הצפוני ביותר של מסלול קרן ברתות נמצאים שטחי הגידול של השושן הצחור. לאחר מאמץ הנדרש להגיע לאתר פריחת השושן חיכתה לנו אכזבה:לא היה זכר לשושן הצחור באתרו,לא תחילת פריחה,לא קמילתה ולא סימן כלשהו לנכוחות הצמח הנפלא והקסום הזה.
השמש,בינתיים,תפסה את מקומה וחומו של יום החל להכות,יחד אתו חבטה בנו האכזבה העמוקה מהעדר פריחת השושן באתרו. החלטנו שלא לסוב על עקבותינו אלא להמשיך המסלול המלא חזרה לחנייה. בנקודה המערבית של המסלול,כמאה מטרים מקרן ברתות עצמה,ובה תצפית מרהיבה על המונפורט,עצרנו למנוחה קלה. מהמסלול הגיעה משפחה מטיילת ששאלו אותנו האם ראינו פריחה של השושן הצחור,ובאותה נשימה ומבלי לחכות לתשובה,המאכזבת משהו,שלנו פרצו בזעקות שימחה למראה ארבע פרחי שושן צחור ממש לידינו במרחק של הושטת היד. בים האכזבה בה טבלנו עיננו פספסו את מקבץ פריחת השושן. בילנו במחיצתו שעה קלה להרוות את העין,לסלק את האכזבה וגם להרוות את עין העדשה.
לאחר שהייה במחיצתו של השושן הצחור התחלנו בטיפוס אל עבר קרן הברתות,במהלך השביל הזדקר אל תוכו שושן צחור אחד ובודד רוצה לומר:"הנה אני כאן!". החורף הדל המשקעים נתן אותותיו במסלול קרן ברתות,מעט מאוד מפריחת האביב נשאר בו וכנראה גם השושן הצחור הקדים לחזור לבצליו שבאדמה בתקווה לשנה גשומה,ומזינה,יותר בחורף הבא. להתראות במאי 2026.
והתמונות ממקבץ שארית פריחתו של השושן הצחור בקרן ברתות – הנה הן כאן לפניכם:
ב 1922 מחליטים פרנסי העיר העברית הראשונה,תל אביב,להרחיב את גבולותיה דרומה ולבנות שכונה של בתי מלאכה ומגורים. לשכונה החדשה קראו גבעת הרצל והיא ממוקמת בין פלורנטין בצפונה,שכונת נווה עופר בדרומה,שכונת שפירא במזרח ויפו במערב.בשכונה עוברים כביש דרך קיבוץ גלויות ודרך בן צבי.
בעת הקמת השכונה סופחו אליה שתי שכונות קטנות של תל כביר היפואית. הסיפוח הוא תולדה של הסכמים בין מקימי השכונה,פרנסי העיר תל אביב,לבין שייחים מכובדים מתל כביר היפואית. הסיפוח,אומנם,בוצע אך פעולות איבה פשו בשכונה עד ל 1948 שנת הקמת המדינה. במאי 1948 חיל האוויר המצרי ערך שלוש גיחות הפצצה על העיר העברית הראשונה,באחת מהן הוטלו פצצות על שכונת גבעת זאב ובהפצצה נהרגו חמישה מתושבי השכונה.
כיום שכונת שפירא מכילה מבני תעשיה,רובם מהמאות הקודמות,משובצים במבני תעשייה שחלקם הפכו למבני מגורים,מספר מבני מגורים שנבנו במהלך השנים בשכונה וכן כמה מבנים חדשים שנבנו ממש בשנים האחרונות. הייעוד המקורי של השכונה,קרי שכונה של בתי מלאכה משובצת במקומות מגורים,נשמרת עד היום.
קירות מבני בתי המלאכה של שכונת גבעת הרצל משובצים בגרפיטי שמתעדכנים ומשתנים מפעם לפעם.
ביום שישי האחרון,לעת ערב ביקרנו בשכונת גבעת הרצל והשבענו את עינינו,ואת עין העדשה,במגוון הגרפיטי המעטרים את קירות בתי המלאכה שבשכונה,והתמונות הן כאן לפניכם.
יש בארץ המופלאה שלנו הרבה מקומות שיש להם מה להציע בתחומי הרכשת הידע ובהיסטוריה של ההתיישבות בארץ טרם הקמתה,וגם אחריה.
בעונה זו של השנה יש לטבע הארץ ישראלי המון מה להציע וספק אם הייתי מבקר במקומות שביקרתי,בעונה הזו אלמלא מפעל הפייס לקח על עצמו פרויקט לממן ביקורים באתרים שונים בצפון הארץ על מנת להביא לשם מטיילים,גם כדי שיחשפו למכמני צפון הארץ ויניעו עסקים שהיו מושבתים בשנה וחצי האחרונה,וגם,מטבעם של דברים,ישאירו קצת מהונם הפנוי בבתי עסק בצפון שיתחזקו מכך כלכלית.
אז במסגרת הזו,של מפעל הפיס למען הצפון,ומתוך הערכה למניעים ולמטרות של הפרויקט היפה והראוי הזה החלטנו לבקר בשני מקומות שבימים אלה,אלמלא המטרה הנעלה של מפעל הפייס למען עסקים בצפון,הייתי מעדיף את זמני הפנוי לבלות באביב הארץ ישראלי – בטבע ובנוף שלו.
ראשון פקדנו את בוטיק שמן הזית של לביא שבישוב הקהלתי הושעיה שבגליל התחתון. למדנו שיעור ביישוב הגליל ובחלוקה המוניציפלית של הגליל,למשל: כל היישובים שמצפון לכביש 77 שייכים למועצה המקומית גליל תחתון ואלה שמדרום לו שייכים…:למועצה המקומית עמק יזרעאל,למרות שמשני צידי הכביש גאוגרפית זה הגליל התחתון.
לאחר השיעור המוניציפלי למדנו מפי בעלי המקום על ענף גידול הזית בארץ ובעולם,למדנו על סוגי הכבישה ואיכויות שמן הזית כמו גם על זנים הגדלים בישראל וכיצד הם מגיעים לשוק במרכולים שבישראל. עוד למדנו לטעום ולהריח שמן זית מזנים שונים וכיצד להיות צרכן נבון ואחראי ולרכוש שמן זית שמה שכתוב על תווית הבקבוק זה אכן שמן הזית שבתוכו.
מבוטיק השמן לביא סרנו לאילנייה לחצר שמואלי. במקום נערך סיור קצר והסבר מרתק על ההיסטוריה של מקימי המקום. היריעה קצרה מלהכיל את ההיסטוריה של המקום ולמי שמעוניין פרטים בלינק הזה.
וכן,גם כמה תמונות נלקחו בהושעיה ובסג’רה והן כאן לפניכם:
מבצר קקון נמצא על גבעה בשולי עמק חפר כ 6 קילומטרים צפונית מערבית לטול-כרם. הגבעה,שגובה כ 57 מטרים,שולטת על דרך מסחר בין מצרים לדמשק. בשל מיקומה האסטרטגי של הגבעה הצלבנים,מסדר הטמפלרים,מקימים בראש הגבעה מבצר טמפלרי שבמרכזו כנסייה ומכנים את המקום:מבצר קקו.
ב 1260 הממלוכים כובשים את הגבעה והמבצר הטמפלרי והופכים את הכנסייה למסגד. המשטר הממלוכי מעודד התיישבות סביב המבצר בהכירו את חשיבותו האסטרטגית על דרך המסחר. שם המבצר,הממלוכי,והיישוב שמתהווה בקרבתו הופך לקקון.
במאה ה 16 נכבשת הארץ על ידי העות'מאנים. בגבעת מבצר קקון הממלוכי הם "יורשים" יישוב קטן שמונה כ 127 אנשים ומקבל את שם המבצר הממלוכי שבמרכזו:קקון.
ב 1799 צבא נפוליון עושה דרכו צפונה בדרך המסחר שלמרגלות מבצר קקון. במקום מתפתח קרב בין הצבא העות’מאני לבין צבא נפוליון שמסתיים בתבוסתו של הצבא העות’מאני. משם ממשיך נפוליון לעכו והשאר:היסטוריה.
בסוף המאה ה 19 תושבי כפר קקון מנצלים את נקודת השליטה של הכפר שלהם על דרך המסחר ומתחילים לגבות מס מעבר בדרך,מס שמשמש אותם לפרנסתם. אברהים פאשה,שליט מטעם מצרים על נפת טול-כרם שלה שייך כפר קקון רואה את מעשה גביית המסים של תושבי קקון כמעשה מרידה בשלטון והוא עולה על הכפר עם צבאו ומכניע את תושבים שמפסיקים לגבות מסים,ומקבלים את עול שלטונו עליהם.
כאשר תושבי קקון לא עסקו בשוד וביזה של עוברי הדרך הם עסקו בגידול אבטיחים שטיבם ואיכותם הלכה לפניהם. האבטיחים,בעונה,נקטפו הונחו בנחלים שבסביבת הכפר,נחלים שנשפכים לנחל אלכסנדר.שם,בנחל אלכסנדר,המשיכו האבטיחים את ציפתם לשפך הנחל שם הועמסו על ספינות קטנות ויוצאו למצרים.
ב 1922,בעת המנדט הבריטי,מונה הכפר כ 1600 איש שרובם עוסקים במעשי חבלה וטרור בסמלי שלטון שסביב לכפר שלהם ובניהם מסילת הברזל שעוברת בקרבת הכפר. ב 1932 רוכש יהשוע חנקין כ 41 אלף דונם אדמה שנמצאים בגבולו הצפוני של כפר קקון. בשטח שנרכש מגדלים חקלאים יהודים פרדסים.
ב 1942 רוכש קק"ל מיהושע חנקין את 41 אלף הדונם שרכש חנקין ומקימים עליהם את קיבוץ המעפיל שמקבל את שטחי האדמה לצורך גידולים חקלאיים.
עם קום המדינה תושבי כפר קקון נוטשים את הכפר ובתום המלחמה מנהלים משא ומתן עם ממשלת ישראל על מנת לחזור לאדמותיהם בכפר. ממשלת ישראל מסרבת והמקום לא נושב עוד.
באוגוסט 2024 מוכרז מבצר קקון כגן לאומי,במרכזו המבצר הצלבני/ממלוכי ובסביבתו,שאיננה מעובדת על ידי חקלאי האזור,צמחייה האופיינית לאזור. ביום שישי,ה 28 במרס,ביקרנו בשמורת הטבע קקון,והתמונות הן כאן לפניכם:
יום שישי 21 במרס,שעה חמש ואנחנו כבר בכביש שש כשחרטום הכסופה מופנה,צפונה. קר בחוץ,ופה ושם,במהלך הדרך,גשם יורד. לא מהגשם הטורדני והסר וזעף אבל גשם.שש וחצי בבוקר ואנחנו מחנים בחניון של אגמון החולה. בחוץ,מקדם את פנינו גשם וערפל מכסה את פני העמק. ממרפסת התצפית של מרכז המבקרים,תוך כדי גשם וגם רוח ערה,אנחנו מבינים שאם ישנן ציפורים,כלשהן,באגמון הן מסתתרות מהגשם,כמונו,ובמצב מזג האוויר הזה להלך בשבילי האגמון זו הירטבות שלא בטוח ששכרה בצידה.
בחזרה לכסופה,בה אנחנו מחליטים לנצל את הזמן שיש לנו עד לאתר הבא שבו זימנו תור לביקור ולהגיע ליעד דרך כביש 98 הכביש שעולה מקרית שמונה למסעדה וממנה,לאורך הגבול עם סוריה,ממשיך עד ליעד הבא. מאחר וזמננו בידינו,וגם הגשם ממשיך לרטון,החלטנו שניסע ובכל פעם שנראה משהו מעניין נעצור ונבקר בו תוך התייחסות ללוח הזמנים שקבע לנו התור שנקבע באתר הבא שברמת הגולן.
חניון מפל סער שומם,גם דוכני הממכר שמצידו השני של כביש 98 ריקים מאדם ומרכותו.זוג דרוזים מתחילים לפרוק את מרכולתם מהרכב הסובארו הישן והחבוט שלהם. שמחים שמפל סער,מקום מאוד פופולרי והומה במבקרים,ריק מאדם וכולו שלנו ליהנות מנפילת המים במפל והמשך שציפתם במורד נחל סער.
לו משהו היה אומר לי שהמפל ריק ממים לחלוטין לא הייתי מאמין,אך מראה העין מוכיח כי המפל יבש לחלוטין,למעט שלולית קטנה ועגמומית בהדום המפל שנקוותה בגשם שירד פה לאחרונה. קצת השבענו את העין וחזרנו לכסופה להמשך הטיפוס לעיירה מסעדה.
בעוד הכסופה נהנית מאתגר הטיפוס במעלה כביש 98 הגשם הולך ומתחזק ומעסיק את מגביה באופן קבוע,ולפתע,ממש בכניסה לעיירה מסעדה שקט שורר בחוץ. הגשם הפך לפתיתי שלג שניתכים ארצה בשקט מופתי וביופי ייחודי. עצרנו את הכסופה במקום החנייה הראשון שמצאנו ויצאנו ממנה כדי ליהנות מפתיתי השלג שיורדים ארצה נופלים על הכביש והפכים לטיפות של מים. שתי מעלות בחוץ ופתיתי השלג ממשיכים לרדת כשהם נערמים על שמשות המכוניות החונות בפאתי העיירה.
בפאתי יער אודם,בהדום היער הנושק לכביש 98 פתיתי השלג החלו לכסות חלקית את ענפי העצים שעמדו בשלכת ואת עשבי הקרקע. עצרנו בצד ויצאנו להשביע את העין,ואת עין העדשה,בפתיתי השלג הנופלים ארצה ונערמים. בסמוך לנו היה מטע של נקטרינות אף הוא שזור בשכבת שלג שהצטבר על הקרקע ובין ענפי עצי הפרי. בילינו באזור שעה קלה,וחזרנו לכסופה אל עבר היעד הבא.
אט אט כביש 98 עושה מהלכו דרומה,פתיתי השלג פסקו וגם הגשם,שהחליף אותם,פסק.בנקודה המזרחית ביותר של כביש 98 כשהוא עושה פנייתו דרומה נמצאת מפקדת צבא סוריה בקוניטרה הישנה.החלטנו לעצור ולשזוף עינינו במבנה המרשים על שלל ציורי הגרפיטי שבו. גרם המדרגות שמוביל מהמבואה למפקדת צבא סוריה אל גג המבנה נפגע במהלך המלחמה וקרס תחתיו,עכשיו כבר אי אפשר לעלות במדרגות אל גג המבנה. הסתפקנו בשזיפת העיניים,ועדשת המצלמה,בציורי הגרפיטי שבמסדרונות המבנה,ושבנו לכסופה לעבר היעד הבא.
בדרום רמת הגולן,על גדות נחל סמך ובסמוך לישוב נטור ממוקם יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. שמו של הישוב לא ידוע ולא נמצא,עד כה,ממצא ארכאולוגי כלשהו שיכול לזהות את היישוב בשמו.עין קשתות הוא עברות של שמו הערבי של המקום,אום אל קונטר,שעד 1967 היה יישוב סורי קטן המסונף לנפת קוניטרה.
ב 1884 מבקר באתר עין קשתות לורנס אוליפנט. הוא מתאר את מערך הקשתות שמהן נובע מעיין ולא רחוק ממנו שרידים של יישוב שגם הוא לא ידע לציין בשם. אוליפנט כן מזהה את המקום ככפר יהודי אבל מתי נושב,על ידי מי ובמה עסקו תושביו הוא לא ידע.
ראשית ההתיישבות בכפר היא מהמאה ה 6 לספירה והוא נחרב,עד ליסוד ולא נושב עוד,ברעידת אדמה שפקדה את האזור בשנת 749 לספירה.באתר שלושה מוקדים ארכאולוגים חשובים,ומעניינים:שתי קשתות,ששוחזרו למלוא גודלן,ולמרגלותיהם ברכות אגירה מטויחות שעל פי ההשערה הרווחת שימשו להלבנת פשתן. המוקד השני,לא פתוח לקהל ונמצא עדיין בחפירה ארכאולוגית פעילה,מרכז שלושה כבשנים,שניים שלמים ואחד שנהרס ואחר נבנה בצידו. הממצא הארכאולוגי מצביע על בית יוצר לכדרות. והמוקד השלישי,עליו נתעכב קמעה,הוא בית הכנסת.
מלבוש עשוי פשתן לבן,צבעו הטבעי של הפשתן הוא צהבהב,נחשב למלבוש יקר ערך ומי שלבש אותו הצהיר על עצמו כמי שנמצא בסטטוס חברתי רם מעלה.מכאן אפשר להסיק שתושבי הכפר,או אלה שעסקו בהלבנת הפשתן,השתכרו היטב ורמת החיים שלהם הייתה גבוה. גם בית היוצר לכדרות מצביע על רמת חיים גבוה בכפר היהודי הזה,בית הכנסת רק מחזק את ההשערה הזו.
כאשר מגיעה המשלחת הארכאולוגית לאתר עין קשתות,לפני למעלה מ 15 שנה,בית הכנסת,כמו גם הקשתות של מפעל הלבנת הפשתן,הרוסים לגמרי. רעידת האדמה של 749 לספירה החריבה את בית הכנסת והוא קרס תחתיו.בצעד יוצא דופן ובניצוח יהושוע (ישו) דריי מהמרכז לשחזור טכנולוגיה עתיקה מחליטים לסמן את כל אבני בית הכנסת בסימון אלקטרוני ובעזרת מנוף,שמוקם באתר,מרימים אבן אבן ושמים אותה במקומה עד שמבנה בית הכנסת משוחזר למלוא גודלו למעט גג המבנה.
בית הכנסת של המאה השישית לספירה איננו מקום תפילה כמו בתי הכנסת המודרניים,הוא:כשמו כן הוא,מקום התכנסות ששימש לחגיגה וציון של חגי ישראל,לבריתות וברי מצווה,לקריאה בכתבי הקודש ושיג ושיח על תוכנם. בית הכנסת פונה דרומה,טעות מבנית כי ירושלים נמצאת דרומית מערבית לו וזו טעות נפוצה בבתי הכנסת של הגולן,ובצידו המערבי ליד הכניסה ניצבת היכלית. ההיכלית איננה ארון קודש שבו אוחסנו ספרי התורה,הם אוחסנו מחוץ לבית הכנסת במחסן צמוד לו והוכנסו אליו כל אימת שנדרשה קריאה בהם. ההיכלית שימשה,ככל הידוע,כמקום שבו נישאו נאומים,דברי ברכה וגם שליח הציבור שקרא בתורה,כשזה הזדמן,עמד בהיכלית. יש להניח שגם בני המצווה שעלו לתורה עשו זאת בהיכלית וגם טקסי הבריתות נוהלו ממנה.
לאורך קירותיו של בית הכנסת ישנו ספסל ששימש את באי ההיכל לישיבה ומרכזו מצוין באמצעות מעגל אבני גזית אך אין בו פסיפס כמו בבתי הכנסת המקבילים שבגליל. למעשה,עד ממש לאחרונה בכל בתי הכנסת שנמצאו שרידיהם בגולן,ובשונה מבני תקופתם בגליל ואפילו בעין גדי,לא נמצאו פסיפסים. לאחרונה,ממש השנה,בבית הכנסת שבקצרין כן נמצא פסיפס והוא,ככל הידוע,היחידי שקיים בבתי הכנסת של רמת הגולן,שבה,על פי המקורות,היו כשלושים ישובים יהודיים.
מעין קשת חזרנו לכביש 98 ואתו המשכנו לכביש 90 שהוביל אותנו לנקודת הסיום של סובב גולן 2025,חצר גשר הישנה.
ב 1921 בעקבות הצהרת בלפור,הישוב היהודי מבין שיש צורך לבנות ישובים לאורך הגבול עם ממלכת ירדן,גבול שהיה אז,וגם היום,נהר הירדן עצמו. הטופוגרפיה של הגבול המשותף עם ממלכת ירדן,הממלכה האשמית,איננה מאפשרת הקמת ישובים על קו הירדן,למעט כמה מובלעות מועטות. אחת מהן היא מובלעת גשר.
למה קיבוץ גשר נקרא כך? כי באתרו,בחצר גשר הישנה,ישנם שלושה גשרים על הירדן:גשר שבנו הבריטים על כביש 90 בנתיבו הישן טרם הכרזת המדינה,גשר עות'מאני שעליו עוברת מסילת הברזל החיג’זית וגשר רומי שעד על תילו עד ערב הכרזת המדינה. לצידם של שלושת הגשרים ישנו מבנה ח'אן ממלוכי ובצידו הוקם קיבוץ גשר. עם הזמן,ובגלל הקרבה לגשרים ומיקומו הגאוגרפי הנחות החליטו פרנסי הקיבוץ לעבור מערבה משם בצידו המערבי של כביש 90 של היום. המעבר הזה התבצע רק ב 1949 ואתר חצר קיבוץ גשר נזנח. בשנות ה 70 הוקמה גדר מערכת שהשאירה את חצר קיבוץ גשר הישנה מחוץ לגדר אבל עדיין בתככי מדינת ישראל מצידו המערבי של הירדן. הגעה לאתר חצר גשר הישנה ושלושת הגשרים מצריכה פתיחה מתואמת,עם צה"ל,של שער בגדר המערכת ומעבר אל עבר האתר שכאמור נמצא בשטחה הריבוני של ישראל בגדה המערבית של הירדן.
סיפור ההגנה על גשר הישנה לא יכול שלא להיבחן בעין של מאורעות ה 7 באוקטובר 2023.
עם הכרזת המדינה הבריטים אורזים את כל מטלטליהם ממשטרת גשר,הסמוכה לקיבוץ במקומו הישן,ונסוגים ממנה. עם הנסיגה הזו מתחילה הרעשה ארטילרית של הקיבוץ והגשרים שלידו,הרעשה שהמודיעין מסמן שמקורה בחיל מצב עיראקי שנשלח לעזרת הירדנים על מנת לכבוש את ארץ ישראל שממערב לירדן. תושבי הקיבוץ מבינים שלפניהם כוח עודף של האויב,עודף בכמות,בכלי הנשק וככל הנראה גם באיכות. עוד הם מבינים שאם חיל המצב העיראקי לא ייעצר מזרחית לירדן,ייפרץ ראש גשר שממנו יוכלו חיל המצב,והצבא הירדני להיכנס לישראל שמערבית לנהר הירדן ולכבוש אותה.
בעישון ליל,ובעת שדוד בן גוריון מכריז,בתל אביב,על הקמת מדינת ישראל מחולצים מגשר הישנה הילדים ועימם כמה אימהות. הילדים,כמה מאימותיהם וצוות מצומצם של חיילים חמושים מהקיבוץ עושים דרכם בחסות החשיכה ותחת הפגזה ארטילרית מערבה ומשם מחולצים לחיפה. צוות אחר של גברים ונשים אוספים את כל כלי הנשק שהיו זמינים בקיבוץ ותופסים עמדות במשטרת גשר הסמוכה. צוות אחר,של שלושה חיילים מעמיס על גבם חומרי נפץ והם מוצמדים לשלושת הגשרים. הגשר הרומי נהרס כליל,הגשר הבריטי נהרס ללא אפשרות לשימוש בו והגשר העות'מאני יוצא בכלל שימוש. חיל המצב העיראקי מבין שהגשרים נהרסו והוא מתקדם אל עבר משטרת גשר מהצד המזרחי של גדת הירדן,כשמגיע חיל המצב העיראקי לטווח כלי הנשק של מגיני הקיבוץ שנמצאים במבנה משטרת גשר הם,המגינים,פותחים במכת אש חזקה שגורמת לחיל המצב העיראקי לחשוב שנקלעו למארב של הצבא היהודי והם סבים על עקבותיהם ובורחים מזירת הקרב. גשר ניצלה.
רק במהלך 1949 חוזרים הילדים והאימהות לקיבוץ והפעם נזנחת חצר הקיבוץ הישן שעל גדת הירדן והקיבוץ עובר למשכנו החדש היכן שהוא נמצא כיום.
צא ולמד:תושייה של המגינים,מידע מודיעיני שמיד מפורש למעשה מגננה והתקפה,כל אלה הצילו את קיבוץ גשר מכלייה ומנפילה בקרב והשאירו את גבולה של המדינה הצעירה על קנו – עד עצם היום הזה.
מחצר גשר הישנה שמנו פעמינו חזרה הביתה,לא לפני שנעצרנו בפיתול הדרך,ממש מול משטרת גשר,באמצעו של שדה חרוש עמדו להן שתי חסידות. נראה היה שהן עמדו באמצע השדה כדי לכלכל מעשיהן מפה והלאה.לאחר שכל אחת מהן חשבה לעצמה והחליטה לעצמה את המשך דרכה, ניגשה החסידה השמאלית,מהשתיים,לרעותה ונראה היה שהן מחליפות ביניהן ממחשבותיהן.
והתמונות שנלכדו בעין העדשה מסובב גולן 2025,הן כאן לפניכם.
בתקווה לראות ומיד את כל 59 החטופים בעזה,החיים ואלה שאינם עוד,על אדמתה הבטוחה של ישראל 2025.
את המחצית השנייה של חודש פברואר "ביליתי" במיטת חולי בהתקפה רבתי של שפעת עונתית עם תוספות לא מבורכות בכלל. עם חזרתי לעבודה היה ברור לי שהתאוששות מהמחלה ייקח זמן ובזמן הזה עלי להתאים את סרגלי המאמץ לקצב ההחלה. על רקע זה זממתי על סוף שבוע שאחרי פורים לסור לגיחת התאוששות באזור ים המלח,מהמקומות האהובים עלי בארץ ישראל.
בפברואר 2023 יצאתי לשבוע של מסע צילום עם עדשות מעולם הפילם שרובן בנות גילי. הפרוייקט,במסגרת ההנצחה של הצלמת גייל רובין ז"ל,כלל ביקור ביום השישי של מסע הצילום,שגם היה יום שישי קלנדרית,בשדה הבולבוסים של נחל קידר.
תוכניות,כטבען,הן בסיס לשינויים. מקום העבודה שלי החליט לסגור שעריו ביום שישי ה 14 למרס חג הפורים של 2025. עם היוודע על הסופ"ש המבורך מיד עשיתי שינוי בתוכניות. הזמנתי מקום לינה בבסיס האם האהוב והקסום שבחי בר יטבתה,ויחד אתו תיכנתי לפקוד את שדה הבולבוסים שבנחל קידר אור ליום שישי,חג פורים 2025,מקום המתאים לסרגל המאמצים שבמסגרת ההחלה ממתקפת שפעת החורף ונספחיה.
בנוסף למגבלת המאמצים,יום שישי של חג הפורים תוכנן להיות יום קיץ לוהט וחם והביקור בשדה הבולבוסים שבנחל קידר התאים גם מהבחינה הזו. מדובר בנסיעה לא קצרה מבסיס האם ויחד עם הביקור במקום,תכננתי,לחזור לבסיס האם ולבלות בו את חום היום ולשאוף לנפשי את יופיו של המקום לחזק והאיץ את קצב ההחלמה.
יום שישי.חג פורים ארבע בבוקר.השקמה. ארוחת בוקר,קפה של בוקר,התארגנות על מים וטלפונים ניידים טעונים למלואם,ציוד הצילום נכנס לכסופה ובחמש בבוקר יוצאים לדרך. לפי הוויז אגיע לשדה הבולבוסים ממש עם אור ראשון. התוכנית נראית כמתממשת לה בקלות. זכרתי,שבפברואר 23,גם כן יום שישי,כשהגעתי לנקודה שבה צריך לרדת מכביש 12 למסלול לנחל קידר היה קשה למצוא את הירידה והסתובבתי במקום כמה דקות עד שנמצאה הירידה ואתה סימון השבילים שמוביל לשדה הבולבוסים. הפעם: הגעתי מהכיוון השני,כי הדרך מבסיס האם דרך כביש 90,צומת קטורה כביש 40 וירידה לכביש 12 בצומת נאות סמדר הייתה קצרה,בהרבה.מהדרך על כביש 12 מאילת.
גם הפעם לקח לי כמה דקות למצוא את הירידה לשביל שמוביל לנחל קידר ושדה הבולבוסים. שדה הבולבוסים הוא שמורת טבע מוכרזת ולא ברור לי למה אין שילוט בכביש 12 המורה את הדרך לשמורת הטבע הזו. מכל מקום,נמצאה הירידה והדרך המסומנת באדום שאותה לקחתי ולקחתי ונסעתי עד שהדרך הפכה לפחות ופחות עבירה,ובשלב מסוים הודיעה הכסופה חד משמעית:מפה והלאה הדרך מסוכנת ויש סכוי גבוהה שתסתיים על גבו של רכב גרר בדרך למוסך בכפר סבא להערכת נזקים ותיקונם.
מצאתי מקום נוח לסובב את הכסופה על עקבותיה. החנתי אותה בצד הדרך,לקחתי את ציוד הצילום והערכתי באופטימיות לא זהירה בכלל שהליכה של כמה דקות,ולאכזו משחוץ לסרגל המאמצים ה"מותר" תוביל אותי לשדה הבולבוסים המיוחל.
כבר כמאה מטרים ממקום החנייה של כסופה משני צידי ערוץ הנחל היו שני פזורות של בולבוסים. אלה בפרוש לא היה שדה הבולבוסים שביקרתי בו ב 2023,אבל התעכבתי במקום לרווית העין וגם לרווית עין העדשה.
לאחר התעכבות מרתקת בשני שדות הבולבוסים,ועדיין בטרם הבליחה בי ההבנה שטעיתי בדרך,החלטתי ללכת חצי שעה בשביל שבנחל בתקווה להגיע לשדה הבולבוסים המוכר בפברואר 2023. הלכתי חצי שעה והעליתי חרס בידי. תוך כדי חזרה לכסופה החלה לחלחל בי המחשב שאולי טעיתי בדרך. זכרתי שחלפתי על פני צומת שבילים אדום ושחור והחלטתי לשוב לכסופה,לשתות מים ובתקווה שיש במקום קליטה סלולרית לעשות את הנדרש,קרי: לקרוא באינטרנט את סיפור הדרך. חיש קל הסתבר לי שבצומת השבילים שחור אדום היה עלי לפנות לשחור ולא רחוק משם שדה הבולבוסים המוכר מהביקור ב 2023.
לאט ובזהירות חזרנו,הכסופה ואני,לצומת השבילים ובו פניתי ימינה לשביל במסומן שחור. נסעתי קברת דרך,כמחצית הדרך לשדה הבולבוסים,כשמאה מטרים לפני חצה אותי מימין לשמאל עדר של צבי הנגב. חצה בדהרה מבוהלת שנמשכה לשמאלי עד שנעלמו מעבר לאופק. גרדתי בפדחתי לתופעה. צבי הנגב פוחד מאיתנו בני האדם אך בכל מפגשי אתו לא ראיתי מנוסה שכזו. שמורת הטבע שדה הבולבוסים של נחל קידר נמצאת בעיבורו של שטח אש צה"לי.
שתי דקות חולפות והגעתי לשדה הבולבוסים,המוכר והידוע. יצאתי מהכסופה חמוש במצלמה ובאור השמש הרך של בוקר חג פורים. סימנתי לעצמי את הקומפוזיציות שאותן אני רוצה לצלם וזוויות הצילום תוך ניצול אורה הרך והנעים של שמש חג הפורים. סט ראשון צולם ובסיומו קולות של ירי מנשק בינוני נשמעים צפונית מערבית ממני,רחוק ככל שיכולתי להאריך. הבנתי,עכשיו,למה נס על נפשו עדר צבי הנגב. לאחר כמה יריות ה השתררה דממה ארוכה ורווח לי קמעה.
נשארתי בשמורת הטבע,בין השאר מתוך ידיעה שצה"ל לא נכנס לשמורות טבע גם אם הן בתוך שטח אש,אבל זכרתי את מנוסתו המבוהלת של עדר הצבאים ולאחר כחמישה מקצי ירי קצרים ודממות ביניהם,השתררה לה דממה שהתארכה לה מעבר לקודמותיה. חשבתי שעלי לעשות כמעשה הצבאים,מאחר וכל המקומות שסימנתי לצלם צולמו,והשקט הזה הוא אולי השקט שלפני הסערה,נכנסתי לכסופה וסבתי על עקבתי. עד להגעה לכביש 12 (כחמש דקות נסיעה),הדממה כבשה את שטח האש ואינני יודע,ולא בטוח שרוצה לדעת,האם החיילים סיימו את מקצי המטווח או התארגנו להמשך שבו הייתי הופך עצמי לברווז במטווח תרתי משמע.
החריגה מכללי הברזל של לימוד הדרך,כניסה לשטח אש,אומנם ביום שישי שהוא בכלל חג אבל באמצע מלחמה,כל אלה היו סיכונים מיותרים שהסתיימו בטוב.בטוב? הטעות בניווט הולידה ביקור בפינה לא ידועה של שדה הבולבוסים שבנחל קידר. לא שמתי לבי למנוסה של צבי הנגב שאת אורחות חייו אני מכיר ולא שהיתי לאזהרה שהציפו הצבאים הנמלטים בבהלה,ועדיין נחלצתי משטח האש בעור שיני וללא נזק לא לי,לא לכסופה,לא לטבע וגם… לא הפרעתי ליחידה המתאמנת.
התמונות משני מוקדי הבולבוסים שבנחל קידר,הן כאן לפניכם:
הפילם לא מת. כמו הרבה טכנולוגיות של המאה ה 21 שהחליפו כאלה מהמאות הקודמות,הפילם תפס לו נישה בסוגות וטכנולוגיות צילום משל עצמו והוא חי ובועט בתצורות שונות,החל מלקיחת התמונה בשטח במצלמת פילם דרך שימוש בעדשות מתקופת הפילם על מצלמות מהמאה ה 21 ועד לפיתוח תמונות שנלקחו במצלמה ספרתית בת ימינו בסימולציות של פילם מן העבר ועוד.
מי שנולד/נכנס,לעולם הצילום לאחר כניסתן של המצלמות הספרתיות,ה DSLR בכלל וחסרות המראה בפרט,לא יבין,ובמידה רבה של צדק,את הערך המוסף שיש למי שצילם בפילם ועבר,לאט אבל בטוח,לעולם הספרתי.
בעולם הצילום,בפילם וזה הספרתי,יש לצלם,בן האנוש שמפעיל את המצלמה,השפעה מכרעת ליצירת צילום שהוא סתם לכידת רגע כלשהו לבין יצירת תמונה שהיא מעשה אומנות עם אמירה אישית ייחודית של הצלם על המוצר המוגמר.
אז,בעולם הפילם,כמו גם היום כדי לתת את האמירה האישית והייחודית על המוצר המוגמר צריך ידע – והרבה מזה.
עולם הפילם הצריך ידע שצריך היה ליישם עוד לפני שגליל הפילם הוכנס למצלמה ועוד לפני שנלקחה התמונה הראשונה. פילם הוא,בעצם,חפץ מצופה בחומרים הרגישים לאור,אין,ולא הייתה,נוסחה אחת מנצחת לסוג של פילם מסוים שנותן תוצאה מסוימת קבועה ושהיא מעשה אומנות. בחירת סוג הפילם,לא רק היצרן שלו אלא גם דגם זה או אחר,הצריכה ידע רב ומראש על מידת הסטורציה של הפילם,הטווח הדינמי שלי את הגירעון שלו וכו ועוד. לא פעם באותו סשיין של צילום היה צורך להחליף פילם לגליל של יצרן אחר ו/או מדגם אחר על מנת לקבל חומר גלם אחר בתכונות הוויזואליות שלו.
אומנם,בצילום הספרתי הידע שנדרש הוא מתחומים אחרים,הרבה יותר טכנולוגים,אבל אמות המידה של חשיבה תיכונן ביצוע הפקה ופרסום בשני המידיות האלה נשארו אותן אמות מידה,שנוגעות רק למי שרוצה שהמוצר הסופי יהיה בעל אופי ואמירה הייחודיות לו עצמו.
אומנם,מצלמת הפילם שלי עדיין חייה ובועטת וגם עדשות מעידן הפילם יש בתיק הצילום שלי,בחרתי לשלב בין התכנון שהיה צריך לעדות לפני טעינת גליל הפילם למצלמה ויציאה לשטח לצלם,לבין התכנון הביצוע וההפקה הנדרשים היום מהסט הספרתי שאני בוחר לקחת לכל יציאה לצילום,ועדיין: מאחר ויש לי במצלמה של המאה ה 21 את קובץ המקור,כפי שנלקח בשטח,ועדיין אני נדרש לפתח ולהפיק אותו אני יכול לקחת את אותו המקור לפתח ולהפיק תחת סימולציה של סרטי פילם,כאלה שצילמתי אתם וכאלה שלא התנסיתי בהם אבל מידותיהם הטכניות ידועות לי. באופן הזה אני יכול לשב בין העבר להווה,לנצל את הידע והמידע מהעבר על מנת ליצר תמונה שהיא אמירה שלי המבוססת של קוד מקור סיפרתי עיבוד בעזרת מחשב והחלה של מאפייני סרט הפילם שאני חושב מתאים לאובייקט המצולם. ככה נהנים משני העולמות גם ברמה הטכנית ובהפקה האמנותית וגם ברמת התכנון והביצוע שגם לו יש מוטיב אישי – מאוד.
אוסף אקלקטי של שפעת החורף בתוספת נכבדה של תרומה מגופי הכריעו אותי אל בין הסדינים לתקופה,לא קצרה בכלל,של להיפטר מהמריעין בישין שתפסו פיקוד על בריאותי בכלל וחופש התנועה בפרט. עד ששוב אפזז בין נופיה של הארץ כשתיק הצילום על גבי,עד שזה יקרה יעבור קצת זמן,ובינתיים? זוכרים שדברתי קודם על כך שעולם הפילם הביא לפתחי ידע שאפשר,וצריך,להשתמש בו גם בעולם הספרתי המודרני ושאפשר לשלב בין השניים,אז: לקחתי שלוש תמונות ישר מהמצלמה תמונות שצולמו ממש טרם נפלתי למשכב ביער הרקפות שבכוכב יאיר העליתי אותן לתכנת פיתוח תחת סימולציות של פילם והתוצאה כאן לפניכם. בשם הקובץ ציינתי איזו סימולציית פילם השתמשתי..
ב 1980 קבוצה של צעירי חירות,קבוצת עולים מדרום אפריקה וקבוצה של עובדי משרד הביטחון הקימו גרעין התיישבות במטרה לעלות לקרקע בקרקע שהוקצתה להם בין קיבוץ אייל לעיר טייבה מצפון מזרח לכפר סבא.
היישוב נקרא על שמו של אברהם שטרן ממייסדי הלח"י ומי שעמד בראש ארגון המחתרת. אברהם שטרן כונה בשם יאיר. ביידיש יאיר נהגה כוכב,ועל כן הוחלט לחבר בין שמו העברי של יאיר לשמו היידי קרי:"כוכב יאיר".
היישוב עלה לקרקע ב 1981 למגורים זמניים ובהמשך עבר למגורי קבע שכללו הרחבות שאוכלסו על ידי אנשים שונים,בתחילה אלה המקורבים לגרעין המייסד ובהמשך לכל מי שהתקבל על ידי ועד היישוב.
ב 1998 עקב החלטת ממשלה אוחדו הישובים כוכב יאיר וצור יגאל,הסמוך לו מדרום,והפכו לישוב אחת תחת קורת גג של המועצה מקומית צור-יגאל,כוכב יאיר.
במרכז היישוב,בסביבת בתי הספר,מועדון הספורט וקן הצופים,הוקם גם שבו נטעו פקעות של צמחי החורף,בעיקר:רקפות וכלניות. הפקעות נאספו מאתרי הבנייה ביישוב ונטעו בחורש לשימור. בגן נסלל שביל מטיילים העובר בין מרבדי הרקפות,הפורחות בעונה זו של השנה,משובץ במקבצי כלניות,עובר דרך בורות מים וגת מהתקופה הביזנטית,עובר דרך תצפית נוף שצופה מזרחה אל עבר הרי השומרון,ומסתיים בנקודת ההתחלה.
בשישי האחרון סרנו ליער הרקפות שבכוכב יאיר,והתמונות:הן כאן לפניכם:
נחל ראש פינה מנקז את מורדותיו המזרחיים של הר כנען,משם:הוא ממשיך מזרחה מהלך כ 13 ק"מ ונשפך.בסופו של דבר,לירדן ההררי. הנחל הוא נחל איתן וערוצו עובר,בחלקו,בשמורת טבע מוכרזת. בחלקו המזרחי של הנחל נובעים שלוש מעיינות: עין גיא עוני,עין פינה ועין כדן. שלושת המעיינות נובעים מתוך מבני אבן שנבנו מעליהם בתקופות שונות,בעיקר לצורך שימוש במי המעיינות להנעת אבני רחיים לטחינת חיטה.
סיבה שאיננה ברורה לאורכו של נחל ראש פינה לא צומחים צמחי הנחלים השכיחים כמו הקנה,ערבה וההרדוף. במורד הנחל,באזור שהוא פוגש את העיירה ראש פינה,נועו בשתי גדותיו בוסתנים בעיקר של עצי זית ועצי שקד שמפריחתם המרשימה נהנינו בעת הביקור בנחל. בנוסף לשקדיות ועצי הזית בבוסתני הנחל צומח גם הצבר ועץ הרימון.
אחד הדברים שבלטו בביקור בנחל ראש פינה היא רעייה של עדר פרות בתוך שמורת הטבע המוכרזת של הנחל. לרעייה של הפרות ישנן יתרונות וחסרונות,היתרון הבולט הוא בצמצום נזקי שרפות,אם וכאשר פורצות כאלה,ובין נזקיה נמנה את הבולט בהם,סכנת זיהום מי השתייה שבנחל.
התמונות מהביקור בשמורת הטבע של נחל ראש פינה,הן כאן לפניכם:
בין מרכז המבקרים שבמכתש רמון,בפאתי העיירה מצפה רמון,ובין בית ספר שדה הר הנגב הכשירה קק"ל טיילת לאורכה של שפת מכתש רמון הצפוני.
הטיילת נקראת על שמו של אלברט.א.כ"ץ ידיד קק"ל. לכל אורכה של הטיילת ניתן לצפות בנופיו האפיים של מכתש רמון,כמו גם:בתצפיות ייעודיות אל נופי המכתש. לאורכה של הטיילת אומנים שונים הציבו פסלים ומייצגים פרי עמלם. בנקודות,לאורך הטיילת,פזורים הסברים על מכתש רמון הן כתופעת טבע הייחודית למרחב ארץ ישראל והן למסלע ומכיביו כפי שניתן למצוא במכתש עצמו.
מאוד מומלץ,בסוף הסיור בטיילת או בהתחלתו,להיכנס למרכז המבקרים ולצפות המיצגים שיש בו – בסופם מובטחת לכם חוויה עוצרת נשימה.
יום שישי 29 בנובמבר 2024 ביקרנו בטיילת רמון כמו גם במרכז המבקרים – והתמונות,הן כאן לפניכם:
אט אט מתארכת לה יממה מה שמאפשר לנו,בימי שישי,לסור לביקורים קצרים בטבע הקרוב לבתינו תוך חמיקה מעומסי התנועה ובריוני הכביש הממהרים ומבצעים כל עבירת תנועה אפשרית.
בכניסה לקיבוץ עין שריד נשמרת פנינת טבע. שלולית חורף המוקפת בפאונה שחלקה נטוע אדם ובחלקה פאונה האופיינית לשלוליות החורף של מישור החוף. חורף,לא ממש פקד אותנו השנה והשלולית,אכן שלולית קטנה ומעט מים נעצרו בה. אך על פי כן שזפנו את עיננו בפאונה שמקיפה את השלולית ובתחושה של אכזבה משהו,החלטנו להמשיך לשמורת עצי האלון שבפאתי קדימה הסמוכה,כדי לקבל עוד קצת מהטבע.
אלון התבור הוא הגדול,והמרשים,בין עצי האלון השכיחים בארץ. אלון התבור מתייחד משאר מיני האלון של ארץ ישראל ביכול העמידה שלו בפני יובש וחום. בעבר,עד לראשית המאה ה 17 וסוף המאה ה 18,את אזור מישור החוף כיסה יער של אלונים,בכלל,ואלון התבור בפרט. כריתת עצים,בכלל,ולצורך ייצור פחמים להניע את הרכבת החיג’זית,גרמו להעלמות יער האלונים מנוף השרון ופה ושם נשארו שרידים ממנו שכולם נמצאים בשמורות טבע מוכרזות.
שמורת האלונים שבקדימה היא שמורה קטנה מאוד,כתשעה דונמים שיטחה ובה שביל מרכזי שמשני צידיו עולים בגאון אל על אלוני תבור,וביניהם צמחיה האופיינית לפאונה של האזור. אף על פי שבשטח שמורת האלונים גדל,דרך קבע,אירוס הארגמן – את המידע הזה פספסנו מהשלט שבכניסה לשמורה,ותוך כדי שאנחנו מהלכים בשביל השמורה,נהנים מגזעיהם העבותים של אלוני התבור,בזווית העין תפסה אותנו דבוקה של אירוס הארגמן,קופצת מהאדמה אל על ומכריזה:"תראו אותי,אני כאן!"
אירוס הארגמן הוא מין אנדמי לארץ ישראל בלבד,ורבים מבתי הגידול שלו הושמדו והפכו לכבישים ומגדלי מגורים,אך כמה וכמה מהם שרדו וכולם גדלים בשמורות טבע מוכרזות. אירוס הארגמן משתייך למשפחת אירוס ההיכל כוללת את אירוס ירוחם והאירוס השחום והתפרחת שלו מרשימה מאוד,בצבעיה ובצורתה הקסומה והמאוד מתריסה:"הנה אני כאן".
אירוס הארגמן פורח רק לאורך גבעות הכורכר המזרחיות של מישור החוף ונמצא אותו:בחוף פלמחים,גבעת חומרה,בית חנן,ראשון לציון,שמורת האלונים בקדימה,שמורת האירוסים באילנות,שמורת חוף השרון,גבעת אולגה ובתל זומרה שהוא המקום הצפוני ביותר שבו גדל אירוס הארגמן.
אירוס הארגמן הוא צמח מוגן ונמצא בסכנת הכחדה מיידית. בישראל,שהוא כאמור מין אנדמי לארץ שלנו בלבד,נותרו רק 55 אוכלוסיות כשכל אחת מונה מספר פריטים.
התמונות משלולית החורף בעין שריד,אלון התבור בשמורת האלונים קדימה ואירוס הארגמן,הן כאן לפניכם:
מושב עידן הוא היישוב הצפוני ביותר בערבה, ונמצא כשלושים קילומטרים דרומית לצומת הערבה. המושב הוקם בשנות ה -80 של המאה הקודמת על ידי עולים מקנדה,ארה"ב ובריטניה. המושב נקרא על שם נחל עידן הזורם מעט מערבית למושב. כיום מתגוררים במושב כ 80 משפחות שנקלטו במושב בשנים האחרונות לאחר שהגרעין המייסד עזב אותו.רוב תושבי עידן מתפרנסים מחקלאות ומענף האירוח בצימרים.
ב 7 באוקטובר 2023 רס"ל אהד (בודי) כהן לוחם סיירת שלדג נפל בקרב על בארי. אהד,זכרונו לברכה,הוא בן מושב עידן. ב 2024 ביוזמת חבריו ותושבי מושב עידן הוקם שביל היקפי שהולך,בחלקו,לאורך הגדה המזרחית של נחל עידן,סוטה מזרחה וחוזר חזרה לנקודת המוצא. שביל החבצלות על שם אהד (בודי) כהן,ז"ל,איננו שביל מסומן על ידי הועדה לסימון שבילי ישראל אלא סומן בסימון ייחודי רק לו,וכולל שילוט הסבר במספר נקודות חשובות לאורך השביל. השביל איננו שמורת טבע אם כי בחלקו הצפוני עובר לאורך של כ 700 מטרים בשטח של שמורת טבע מוכרזת.
ייחודו של השביל הזה,מעבר למעשה ההנצחה הראוי והמכובד ביותר,הוא בפריחת חבצלות הנגב,פריחה שמתחילה ממש עם בוא הסתיו. חבצלת הנגב היא צמח רב שנתי מדברי פרחיו צחורים ודומים מאוד לחבצלת החוף,אך קטנים ממנה בהרבה. חבצלת הנגב נפוצה בערבה,מדבר יהודה,בקע ים המלח,הנגב הצפוני ובהרי אילת.חבצלת הנגב גדלה בקרקעות חוליות באזורים המדבריים במצרים,ירדן וסוריה וכאמור בערבה ובספר המדבר של ארץ ישראל.
בתחילת נובמבר 2023 כשנודע לנו על פריחתה של חבצלת הנגב בשביל החבצלות על שם אהד (בודי) כהן זכרונו לברכה,סרנו למקום וערכנו בו ביקור שכלל מקבצי פריחה של חבצלת הנגב – והתמונות,הן כאן לפניכם:
בערבית נקרא נחל התנינים ואדי א-זרקא,הנחל הכחול. אנחנו לא מכירים ממצאים כלשהם המעידים על הימצאותם של תנינים בנחלי ארץ ישראל הזורמים מערבה לים התיכון,לא כך הדבר בנחל התנינים. התנין האחרון ניצוד בערוץ הנחל ב 1912 ובמאה 19 מטיילים מספרים על הימצאותם של תנינים בערוץ הנחל. גם התיעוד הרומי מסופר על תנינים בערוץ הנחל,ובתקופה הפרסית הוקמה,בשפך הנחל,עיר פרסית שנקראה קרוקודיילפוליס קרי:עיר התנינים. המחקר הארכאולוגי והגאוגרפי של אזור הנחל מצביע על כך שבעבר הרחוק זרם הנחל באקלים טרופי והממצאים מצביעים על חי וצומח האופייניים לאקלים הזה. להימצאותם של תנינים,גם בעבר הרחוק,יש ראיות מועטות מאוד. אין תשובה לשאלה מדוע דווקא בנחל הזה הייתה אוכלוסיה של תנינים ששרדה כמה אלפי שנים טובות בעוד אין לזה זכר באף לא אחד מנחלי הארץ האחרים.
אגן ההיקוות של נחל תנינים נמצא ברמות מנשה,תוחם אותו בדרום נחל חדרה,במזרח אגן ההיקוות של נחל הקישון ובצפון נחל דליה. מאגן ההיקוות שלו זורם נחל התנינים מזרחה ונשפך לים ליד קיבוץ מעגן מיכאל.
נחל התנינים הוא נחל איתן והוא היחידי בין נחלי ארץ ישראל שלא סובל או סבל מזיהום מימיו,ולכך ישנה סיבה,והיא: בחלקו העליון של הנחל,ליד המושב עמיקם,הוקם סכר וממנו יוצאות תעלות הטיה שמובילות את המים לאזור קיסריה שם הם מוחדרים חזרה למי התהום. דרומה מהסכר ישנה נביעה שופעת נוספת של הנחל מי הנביעה מליחים ועל כן לא נעצרו ועברו לשימוש אנושי אלא ממשיכים במורד הנחל עד לשפך בים התיכון. למרות מליחות מי הנחל החי והצומח האופייניים לנחל ולאזור שבו הוא זורם נשמרת.
בשיא פריחתה של העיר קיסריה הסתבר שהמים מהאמה הגדולה לא מספיקים לצרכיי העיר. הרומאים בנו סכר שעצר את מי נחל התנינים לא רחוק משפך הנחל לים,ומשם,בתעלה,העבירו את מי הנחל שנאגרו באגם שיצר הסכר שבנו אל האמה הגדולה ומשם לעיר קיסריה. בגלל קשיים הנדסיים וגם בגלל שבחדשי הקיץ מליחות המים עלתה תוספת המים מהתעלה שיצאה מנחל התנינים עזרה במעט לצריכת המים בעיר. בתקופה הביזנטית עובה הסכר הרומי ונפרצו בו פתחים ששימשו להנעת אבני רחיים בתחנות קמח שהוקמו במקום. השימוש בסכר להנעת אבני רחיים נמשך עד לתקופה העות'מאנית.
במקטע הנחל שעובר מכביש מספר 2,במזרח,ועד לשפך הנחל הוכרזה שמורת טבע,שמורת הטבע נחל התנינים.
בשישי בבוקר ביקרנו בשמורת הטבע נחל תנינים והתמונות,הן כאן לפניכם:
מישור עמיעז נמצא בדרום מדבר יהודה. ממזרח הוא נתחם בהר סדום ובמערב במצוק ההעתקים וים המלח. גובהו של המישור הוא מינוס 350 מטר מתחת לפני הים. במרכז מישור עמיעז חוצה אותו קניון נחל פרצים ובדרומו תוחם אותו נחל אשלים.
מי שמגיע למישור עמיעז לא יכול להתעלם משתי תופעות המצריכות בדיקה,הראשונה: מדובר במישור רחב ידיים ושטוח ברובו ככולו,והשנייה: המישור מורכב מאדמת חוואר הלשון אדמה שהיא תולדה של משקע ימי של ימת הלשון שכיסתה את האזור לפני כמה עשרות אלפי שנים.
יוצא איפה שמי שצועד לו ברחבי מישור עמיעז צועד,הלכה ולמעשה,על קרקעיתה של ימת הלשון שכיסתה את האזור בתקופה שבין 70 – 14 אלף שנים מזמנינו,אבל: בכל דרום ים המלח נמצא את אדמת חוואר הלשון שהיא המשקע הימי של ימת הלשון אבל,למעט מישור עמיעז,משטחי חוואר הלשון בים המלח חרוצים בגאיות וקניונים ואין למישור עמיעז דוגמה נוספת באזור.
התשובה להיווצרות המישור נעוצה במשהו שקצת קשה היום,ב 2025,לדמיין. מישור עמיעז נמצא בבקע ים המלח אחד האזורים החמים והשחונים בישראל אבל לא כך הוא הדבר בתקופות היסטוריות. ימת הלשון היא תולדה של שני כוחות טבע שנכחו באזור בו זמנית,הראשון:ימת הלשון נוצרת קצת לפני תקופת הקרח האחרונה שחווה כדור הארץ,בין 70 ל 14 אלף שנה אחורה מהיום,יחד עם התקררות מזג האוויר באזור ועם תקופת הקרח,כ 10,000 שנה אחורה מהיום, נוצר קרחון גדול שהחל לגלוש מהר סדום,במערב מישור עמיעז,אל עבר ימת הלשון שבבקע ים המלח שממזרח. הקרחון הזה,שגלש לאטו ובמשך תקופת הקרח האחרונה,הוא זה שעיצב את מישור עמיעז וכשנמס,ומזג האוויר הלך והתחמם,ועדיין עושה זאת גם ב 2025,מהקרחון נשאר רק המישור שנחרץ בקרקעיתה של ימת הלשון שבתקופה הזו כבר,בעצמה,כבר נעלמה עד למצב שבו נותרו "רק" שלושה מקווי מים בבקע הירדן:ימת החולה (שיובשה וברובה נכחדה מהעולם),ימת הכנרת וים המלח.
נחל פרצים הוא מהצעירים או אפילו הצעיר בנחלי ים המלח. ראשיתו בדרום מדבר יהודה,המשכו במישור עמיעז שמי הנגר שלו מתנקזים לנחל וחורצים באדמת חוואר הלשון של המישור. נחל עמיעז מצטרף לאגן הניקוז של נחל חימר ונחל זוהר ויחד אתם נשפך לים המלח. אורכו הכללי הוא 5.5 קילומטרים והוא חורץ קניון במישור עמיעז ומזמן לנו מבט חתך עומק בשיכוב של אדמת חוואר הלשון כמו גם של פעילות השחיקה והסחיפה של הקרחון שהיה קיים פה בעבר,וגם את כוחותיו הטקטוניים תולדה של הפעילות הטקטונית בבקע ים המלח.
ב 21 לאוקטובר 2025 ביקרנו במישור עמיעז ונחל פרצים ממש בעת השקיעה,חודשיים מאוחר יותר ב 27 לדצמבר ביקרתי במישור עמיעז ונחל פרצים לביקור באור ראשון. שני הביקורים האלה מלווים את המקום בשתי עונות שונות של השנה ופעם לעת ערב ופעם לעת בוקר.
התמונות מהשקיעה במישור עמיעז ונחל פרצים והזריחה בו,בשני המועדים,הן כאן לפניכם:
ב 1926 המנדט הבריטי חוקק את פקודת היערות שבעטייה הוכרזו כ 700,000 אלף דונם של יער וחורש כמוגנים. במסגרת זו הוכרז יער יגור כשמורת טבע בהתאם לפקודת היערות ובמרחב ארץ ישראל המנדטורית,זוהי שמורת הטבע הראשונה שהוכרזה ככזו.
בשנות החמישים,של המאה הקודמת,החליטה מדינת ישראל ליבש את ימת החולה על מנת להרחיב את שטחי החקלאות של ישובי הגליל העליון. ייבוש
החולה החל ב 1951 והסתיים ב 1958. עם ההכרזה על ייבוש החולה החל מאבק ציבורי על מנת לשמר את החי והצומח האנדמיים לימת החולה. המאבק הגיעה לשיאו ב 1953 שבעקבותיו נוסדה החברה להגנת הטבע,שגרמה לשינוי בתוכנית הייבוש. השנוי כלל שטח של 5400 דונם ובו חלק מימת החולה וחלק מביצות שהקיפו את הימה כשבחלק הזה ירוכזו החי והצומח האנדמיים לימה. 5400 הדונמים האלה נקראו שמורת החולה ואכן הוקצו כמתוכנן. ב 1960 פורסמה חקיקה של הכנסת ולפיה יש בישראל 4 שמורות טבע:החולה,שמורת חוף האלמוגים,תל שמרון ועין נימפית. ב 1964 חוקק חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע ובעקבותיו הוקמה רשות הטבע והגנים. עם הקמתה הכריזה רשות הטבע והגנים על שמורת החולה כשמורת טבע על פי חוק והפכה את שמורת החולה לשמורת הטבע הראשונה שהוכרזה בישראל.
למרות הרצון והכוונות הטובות,ייבוש ימת החולה גרם לכמה מיני חי וצומח להיכחד כליל. בשנים 1971 ו 1999 נעשו כמה ניסיונות לשיפור איכות המים בשאריות אגם החולה שבשמורת החולה,הניסיונות האלה כשלו וגרמו לכניסתם של מינים פולשים שהוסיפו על נזקי הייבוש מעשה ידי אדם. בשנת 2005 נעשה ניסיון נוסף להשיב לימת החולה שנותרה בשמורה את איכות המים שתוכל לשמר בהווה ובעתיד את החי והצומח האנדמים לימה,ניסון זה כלל הזרמה של מי נהר הירדן לשטחי השמורה ונכון ל 2025 נחל ניסיון זה הצלחה. ההצלחה איננה מלאה חלק ממיני הדגה והצומח של השמורה נכחדו לעד וחלק,כמו הפפירוס והגומא,חזרו לנוף השמורה ונקלטו בהצלחה. ב 2011 התגלתה בשמורה אוכלוסייה של צפרדע בשם עגולשון שחור גחון בעל חיים אנדמי לימה שהיה נדמה כי נכחד כליל. נכון ל 2025 אוכלוסית העגולשון ממשיכה להתפתח בשמורה.
במהלך מלחמת חרבות ברזל טילים מלבנון נפלו בשטח השמורה וגרמו לשרפה שכילתה שטחי צומח משמעותיים בשמורה. בעקבות האירוע הועברה אוכלוסיית העגולשון שחור הגחון למשמורת באוניברסיטה העברית בירושלים. נכון לתחילת חורף 2025 הצומח שנפגע מטילי חיזבאללה התאושש כליל וגם אוכלוסיית העגולשון הוחזרה לשמורה.
ביום שישי ה 10 בינואר נפתחה,חלקית,שמורת נחל עיון שליד מטולה. זו השמורה האחרונה שנפתחה לקהל לאחר שנסגרו שמורות הטבע והגנים הלאומיים בעקבות מלחמת חרבות ברזל. מראש תכננו לבקר בשמורת החולה אך משנפתחה,גם,שמורת עיון התחלנו בה את ביקורנו בצפון,התהלכנו בה עד למפל התנור ומשם סרנו לביקור מדוקדק משביע עין ומרתק בשמורת החולה אחרי שהתאוששה מנזקי הפגזות החיזבאללה ואחרי ששב אליה העגולושון ו… המבקרים.
התמונות משמורת נחל עיון ושמורת החולה,הן כאן לפניכם:
שמורת הטבע פולג נמצאת על רכס הכורכר,השני מבין שלושת רכסי הכורכר שלחוף ישראל,בין מושב אודים בצפון והמושב יקום בדרום במערב תחומה השמורה בכביש מספר 2 ומכון וינגייט במזרח גבולות השמורה תחומים בשטחי החקלאות של שני המושבים.
תחילת ההתיישבות באזור השמורה היא בתקופת הברונזה הקדומה. על תל,שנמצא בסמוך לישוב אודים,הוקמה עיר מדינה. במאה ה 19 לפנה"ס הורחב הביצור של העיר וסביב החומות נחפר בחלקו הצפוני של התל חפיר,החפיר הזה הורחב בתקופה הרומית ונחל פולג החל לזרום בחפיר הרומי ועזר בייבוש הביצות שנוצרו באזור.
בחלק הדרומי של השמורה פעלה,בעבר,מחצבה שננטשה וכיום היא חלק מהשמורה המוכרזת כאשר בחורף נוצרת,בשטחי המחצבה,שלולית חורף שמשמשת את החי והצומח.
החי והצומח בשמורה אופייני לרכסי הכורכר של מישור החוף ובעת הביקור שלנו בחלק הדרומי של השמורה,זה הסמוך למושב אודים,היה זרוע במרבדים של חצבים משובצים במקבצים של חבצלת קיטנת פרחים שרכס הכורכר הוא בית הגידול שלה.
בשישי האחרון,20 בספטמבר,ביקרנו בחלק הדרומי של שמורת נחל פולג והתמונות שנלקחו במקום הן כאן לפניכם:
בשלהי המאה ה -18 חלה התפתחות מהירה מאוד בעולם הרכבת ומסילת הברזל עליה היא נעה. ההתפתחות הזו היא תולדה של המצאת מנוע הקיטור ושיכללו על ידי ג’ימס ואט וגם המהפכה התעשייתית ששינתה מהותית את ההתנהגות הצרכנית של בני האנוש.
בתקופה זו,שלהי המאה ה -18,הדרך לגמוע מרחקים גדולים מאוד הייתה באמצעות קיצור הדרך באמצעות שייט באוניה והשלמת הדרך ליעד על גבי סוסים או ברגל. המזרח התיכון שופע במקומות עלייה לרגל,אם זו ירושלים ואם זו מכה לנוצרים היהודים והמוסלמים בהתאמה. ברם,ירושלים ומכה רחוקות מאוד באירופה ובאמצעי התחבורה של התקופה המסע אליהן היה מסע הרפתקני שהצריך זמן רב וממון רב. במרחב של המזרח התיכון שולטת,אז,האימפריה העות'מאנית שגם היא חווה התפתחות בתחום מסילות הברזל והרכבת שנעה על גביהן.
אז,כמו גם היום,תכנון וביצוע של הקמת מסילת ברזל בכלל ולמרחקים גדולים בפרט הייתה עניין שמצריך תכנון הנדסי וידע הנדסי מיוחד ובעלות כספית גבוהה מאוד,כזו שהייתה שמורה למדינות מתועשות ועשירות ובאמצעות חברות בעלות איתנות פיננסית חזקה מאוד.
כבר בשלהי המאה ה-18 האימפריה העות'מאנית שדתה היא האיסלאם,מתחילה לחשוב על מסילת ברזל בין איסטנבול למכה,מסילת ברזל שתשמש את עולי הרגל המוסלמים למימוש מצוות החאג' כמו כן ערך מוסף כלכלי שהובלת נוסעים לנקודות השונות שלאורך מסילה שכזו וגם חשיבה אסטרטגית שבה תוכל מסילת הברזל הזו להחיש כוחות צבא על מנת להגן על גבולות האימפריה.
גם בארץ ישראל,באותה התקופה,מתחילה יוזמה של חיבור נמל יפו,אז הנמל היחידי של ישראל,לירושלים. היזמה הזו,שסיפורה שווה התייחסות אחרת ובנפרד מהסקופ של המאמר הזה,קורמת עור וגידים וב 1891 יוצאת הרכבת הראשונה במסע בין יפו לרמלה ,על גבי מסילת ברזל שממשיכה מרמלה לירושלים. בספטמבר 1882 מושלמת הנחת המסילה בין יפו לירושלים והרכבת הראשונה יוצאת מיפו ועולה לירושלים. קו מסילת הברזל בין יפו לירושלים,ומאוחר יותר תל אביב ירושלים מתפקד חליפות עד למרס 2020 אז הופסקה תנועת הרכבות בקו הזה כליל וכרגע תוואי המסילה נמצא בהליך הפיכה לפרק לאומי שלאורכו יסללו מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים. במקומו מופעל קו רכבת חשמלית בין תל אביב לירושלים קו הידוע בכנוי:"הרכבת המהירה לירושלים". קו הרכבת בין יפו לירושלים הוא קו הרכבת הראשון שנבנה מחוץ לטורקיה ומצרים ובהמשך תצטרף אליו רכבת העמק שנסללה בתחומי ארץ ישראל כחלק,או כשלוחה,של הרכבת החיג’אזית.
רכבת העמק.
הרעיון למסילת ברזל למקומות הקדושים שבתחומי האימפריה העות'מאנית נטוע ביוזמות מוקדמות למסילת ברזל באזור ארץ ישראל. היזמה הראשונה למסילת ברזל בארץ ישראל העות'מאנית עולה על ידי הקונסול הבריטי בחיפה סנדוויט לפיו תיסלל מסילת ברזל בין חיפה לבגדאד ולה שלוחה לדמשק. הקונסול מעלה את הרעיון בשנות השישים של המאה ה-18 במטרה ליצור דריסת רגל לאימפריה הבריטית במזרח התיכון. הרעיון לא קרם עור וגידים.
באותה התקופה ד"ר צ’ארלס זימפל כומר אמריקאי מוצא גרמני ותומך נלהב של הרעיון הציוני הציע לרשת את ארץ ישראל במסילת ברזל בין יפו לירושלים,משם ליריחו משם,צפונה בבקע הירדן,לבית שאן וממנה לדמשק. ד"ר זימפל הגיע לארץ וערך מפות של מסילת הברזל המתוכננת אך גם רעיון זה לא הגיע לידי מימוש.
בשנות השבעים של המאה ה 18 שהה בארץ מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל קלוד קונרד ועסק במחקר ארכאולוגי ומיפוי מרחב ארץ ישראל.בין השאר שירטט מפה של מסילות ברזל מוצעות שתחבר את חיפה עם אזור עיראק.מפות אלה שימשו בהמשך לתכנון מסילות ברזל בארץ ישראל.
האחרון לתכנן מסילת ברזל בארץ ישראל היה לורנס אוליפנט. אוליפנט הציע להקים חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד שבעבר הירדן המזרחי,ואותו לחבר במסילת ברזל שתחבר בין השאר בין חיפה,טבריה,עמק החולה,דמשק ודרך בקעת הירדן תגיע עד לעקבה שבדרום.
1882 זוכה משפחת סורסוק,משפחה ערבית נוצרית עשירה מביירות שבלבנון,בזיכיון לבניית מסילת ברזל בין חיפה לנהר הירדן. משפחת סורסוק מתחילה בעבודות מדידה ותכנון מסילת ברזל על סמך המפות של קונדר. עוד באותה השנה נפגש אוליפנט עם משפחת סורסוק ובברכתם פותח במסע גיוס הון בבריטניה למימון מסילת הברזל הזו. למרות הזיכיון וההשתדלות של אוליפנט המיזם לא הצליח לגייס את ההון הדרוש להקמת המסילה ומשפחת סורסוק מושכת ידיה מהמיזם והוא נגנז.
ב 1890 מעניק השלטון העות'מאנית זיכיון להקמת רכבת בן חיפה למשק. הזיכיון הוענק ליוסף אליאס נוצרי לבנוני שהועסק כמהנדס רכבות על ידי השלטון העות'מאנית. שנה מאוחר יותר אליאס מוכר את הזיכיון ליזם אנגלי בשם ג.ר פילינג. פילינג מקים חברה כלכלית בשם S.O.R שתתמוך ותממן את הפרויקט ורושם אותה בבורסה של לונדון. S.O.R מתחילה בתכנון ובנייה של מסילת הברזל שאת מוצאה העתיקה לעכו בשל הסביבה הביצתית של אזור העיר חיפה. לאחר הסדרה של הזיכיון מול שלטונות צרפת,שהייתה בעלת עניין בדמשק וסביבתה,החלה S.O.R בבניית המסילה ולאחר שנבנו תשעה קילומטרים מעכו מזרחה פשטה S.O.R את הרגל והזיכיון שלה מתבטל לאחר ששילמה קנס של 155 אלף לירות לשלטון העות'מאנית בשל ביטול הזיכיון.
ב 1900 שליט האימפריה העות'מאנית הוא עבדול חמיד השני,חובב רכבות מושבע שיחד עם ה.א מייסנר,מהנדס רכבות גרמני,מורה על הקמת רכבת בין דמשק למכה. במימון השלטון העות'מאנית ובביצוע גרמני בראשות המהנדס מייסנר מונחת מסילת ברזל בין דמשק למדינה שבערב הסעודית מרחק של כ-1300 ק"מ. את החלק האחרון של המסילה,מדינה מכה,בן 400 הק"מ הנוספים לא השלים הסולטאן מעולם. תוך כדי בניית המסילה החיג’זית הבין הסולטאן עבדול חמיד השני ששלוחה של המסילה החיג’זית מבית שאן לחיפה תשרת את האינטרס הכלכלי והמדיני של האימפריה והורה לסלול את השלוחה הזו שמוצאה בצמח שעל גדות הכינרת וסופה בחיפה.
לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית מקטע המסילה שבין בית שאן למדינה חדל לפעול וב 1945 לאחר ליל הגשרים,שבו פוצץ ונהרס גשר רכבת שעל הירמוך,גם הקו דמשק צמח פסק לפעול ורק שלוחת הרכבת החיג’זית מצמח לחיפה המשיך לפעול עד לעצירת הפעילות בקו ב 1951 בשל חוסר כדאיות כלכלית,מאז הקו לא שב לפעול והמסילה הפכה לשמורת טבע לרבות תחנות אחדות ששרדו לאורכה וביניהן תחנת הרכבת באלרואי,היום בתחומי קרית טבעון.
ביום שישי ה 13 בספטמבר ביקרנו במעיין אלרואי,שהוא חלק מפרק רכבת העמק שבמרכזו תחנת הרכבת של היישוב אלרואי, וגם בתחנת רכבת העמק באלרואי והתמונות מהביקור הזה,הן כאן לפניכם:
נחל שני הוא נחל אכזב מהארוכים שבנחלי הרי אילת. תחילתו בבקעת הירח שבסיני,משם זורם הנחל מזרחה חוצה את גבול ישראל מצרים ולמרגלות הר שני ממשיך מזרחה ברום ממוצע של כשבע מאות מטרים. מעט מזרחית להר שני עובר הנחל באבן חול צבעונית,בעיקר בגוני האדום והירקרק,ובה חוצב הנחל נקיק שאורכו כ 200 מטרים ועומקו כ 30 מטרים ובנקיק מספר מפלים שביחד מפסלים במסלעה הצבעונית צורות הנגזרות מהשיכוב הגאולוגי של אבן החול. נקיק זה נקרא הקניון האדום. מהקניון האדום ממשיך נחל שני,שוב במגמה מזרחה בקטע קניוני רחב שבתחילתו אבן חול ובהמשכו אבן שמקורה במשקע ימי צעיר. לבסוף נשפך נחל שני לנחל רחם,שבתורו:ממשיך מזרחה ונשפך לערבה בסמוך לבאר אורה.
הקניון האדום.
הקניון האדום הוא,כאמור,חלק קניוני שחצב באבן החול הצבעונית נחל שני בדרכו מזרחה. אורכו של הקניון כמאתיים מטרים ועומקו כשלושים מטרים ורוחבו מטרים בודדים. הקניון נמצא ברום של 700 מטרים מעל לפני הים. במהלכו מפסל נחל שני באבן החול בגוני האדום,ומכאן שמו של הקניון,וחושף שכבות נוספות בגווני הירוק והכחלחל,רוצה לומר:באבן החול הזו,שמופיעה גם בבקעת תמנע,ישנם מרבצים של נחושת שמעולם לא נכרתה ואין כדאיות כלכלית בכרייתה,כמו גם:המקום מוכרז כשמורת טבע זו של מאסיב אילת.
הקניון האדום הוא אירוע גאולוגי שאירעה הרבה אחרי שנוצר הבקע הסורי אפריקאי זה שבו מהלכת הערבה,כביש 90 הכנרת מצפון,ים המלח בדרום ומפרץ אילת בדרום הרחוק. תחילתו של אירוע יצירת הקניון האדום לכל המאוחר הוא מלפני עשרה מליון שנים ולכל המוקדם לפני כחמישה מליון שנה,יוצא איפה שחתירת נחל שני את הקניון האדום הוא אירוע צעיר לאירוע שיצר את מסיב אילת ואת הבקע הסורי אפריקאי,והוא תולדה,בין השאר,של היות אזור מסיב אילת מקום הרבה יותר לח ועשיר במים ממה שהוא מוכר לנו כיום. אף על פי שתיארוך יצירת הקניון האדום איננו מדויק אך בוודאות אירע הרבה אחרי שמסיב אילת התרומם אל על והבקע נוצר והתרחב,וגם מעיד על תקופה גשומה בהרבה מזו המוכרת לנו היום,עדות שנתמכת הממצאים גאולוגים ממקומות אחרים בארץ ישראל,בכלל,ובמסיב אילת בפרט..
הקניון האדום איננו הקניון היחיד במאסיב אילת,יש עוד רבים,וטובים,כמהו אבל:הקניון האדום ייחודי בהרי אילת בפרט,ובארץ ישראל בכלל,בכך שהוא קצר באורכו,עמוק בגובהו וצר ברוחבו וכולו עובר באבן החול הצבעונית ומשכך מפסל בה תצורות שאין להן אח ורע לא במסיב אילת ולא בנוף של ארץ ישראל ובשל כך ייחודו.
הקניון האדום הוא אתר מאוד מטויל,וטוב שכך. בנוסף בחניון הלילה שלפני הכניסה לקניון הותקנו שירותים והמקום מטופל ומטופח ונקי להפליא – וגם פה:טוב שכך. ברם,מדיניות הרט"ג לגבי המקום השתנתה ואנצל ההזדמנות לעדכן גם כדי לשמור על שכיית החמדה הזו וגם כדי להימנע מקנסות ואי נעימות. בכניסה לקניון יש חניון לילה מוסדר נקי ומטופח כולל שירותים ומים,אבל: הכניסה לדרך המובילה מכביש 12 לחניון הלילה וגם הכניסה לקניון עצמו אסורה לאחר רדת החשיכה. איסור זה איננו מטעמי בטחון אלא מטעמים של שמירת הטבע,החי והצומח. אי לכך מי שמתכנן לינה בחניון הלילה חייב להגיע לחניון טרם חשכה. לשהות בחניון בלילה מותר אבל אסור להיכנס למסלול הטיול שבקניון כל עוד חשוך. בנוסף:חלק ממסלול ההליכה מחניון הלילה לקניון הוסט משפת הקניון אל נחל שני עצמו,ההסטה בגלל בעיות בטיחות בנתיב הישן,אנא הישמעו להוראות השילוט שבמקום,ושימרו על שכיית החמדה הזו נקייה,כפי שהיא,בכלל ונקייה מחרותות סלע עם ספורי אהבהאפיים מאחוריהם.לא מקנא במי שייתפס חורט מזיכרונותיו בקניון. אלה שכבר עשו זאת,ברובם,נוקו והועלמו על ידי הפקחים הנמרצים של הרט"ג ומגיעה להם,מכאן,מילה של הערכה על העבודה המצוינת בשחזור קירות הקניון והסרת החרותות המודרניות…
יום חמישי,האחרון של אוגוסט 2024,אחרי העבודה אזרתי אומץ והצטרפתי לפקקיו הנמרצים של כביש שש בדרך לבסיס האם שבחי בר יטבתה. את הלילה עשיתי בבסיס האם ועם אור ראשון הגעתי לקניון האדום לבקר בו,לשזוף עיניים בכושר הפיסול המופלא של הטבע באבן החול הצבעונית וגם להנציח מזה בעין העדשה. התמונות שנלקחו בקניון אדום,הן כאן לפניכם:
בשנות החמישים,של המאה הקודמת,הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים חכרו את שטח שנמצא בין גבעת מרדכי לגבעת הוורדים ותחום בכביש בגין. החכירה הייתה בתמורה לשטח אחר שהיה ברשות הקיבוצים במרכז ירושלים שהופקע לטובת הקמת גן סאקר. שני הקיבוצים הקימו אגודה משותפת בשם "עמק פרי הר" שתחתיה נוהלה הפעילות החקלאית בעמק. לימים,שונה שמו של המקום לעמק הצבאים.
לימים,הפעילות החקלאית בעמק הצבאים הפכה ללא כדאית ומנגד ערכו כקרקע לנדל"ן עלה. ב 1995 קיבלה רשות מקרקעי ישראל,הבעלים של הקרקע בעמק הצבאים,החלטה לפיה קיבוצים יוכלו לשנות את יעוד הקרקעות שחכרו ממנהל מקרקעי ישראל מחקלאות לנדל"ן. שני הקיבוצים,שכאמור כבר לא עיבדו את הקרקע מחוסר כדאיות,ניצלו את ההחלטה ושינו את ייעוד הקרקע מחקלאות לנדל"ן והעמידו את השטח למכירה.
בשל מיקומו של עמק הצבאים ערכו כשטח נדל"ן עלה ושינוי הייעוד מצא הרבה מאוד חברות בנייה ויזמי בנייה שהתענינו ברכישת השטח כולו ו/או חלקים ממנו תוך שהם מבטיחים לשפות את שני הקיבוצים בסכומי כסף גבוהים מאוד.
גורמים ציבוריים בבירה ירושלים חשבו אחרת. בשל בנייה נרחבת בבירה הלכו והצטמצמו שטחים ירוקים בעיר ובהתאם הגישו התנגדות להפיכת השטח לפיסת נדל"ן ובמקום זה הציעו להשאירו כריאה ירוקה.
עם ההתפתחות העירונית סביב לעמק הצבאים,יחד עם סלילת כביש בגין,שטחי המחיה של הצבי הארץ ישראלי הלכו והצטמצמו. העמק ריכז מצאי של כמה מאות פריטים של הצבי הארץ ישראל וככל שנקף הזמן כמות הצבאים באזור בכלל ובעמק בפרט הלכה והצטמצמה והגיעה לידי סכנת הכחדה.
לראשונה,ובאופן תקדימי,עמותת אנימלס הצטרפה למתנגדים להפיכת עמק הצבאים לעוד שכונה בירושלים כשהתקדים הוא:על פי חוק צער בעלי חיים ההתנגדות הוגשה בשמו של הצבי הארץ ישראלי וכבעל עניין ומשיב בעתירות שהוגשו לבתי המשפט בישראל.
ב 2008 סוגיית עמק הצבאים הוכרעה בבג"צ,שכאמור אחד העותרים היה הצבי הארץ ישראלי,ויעוד הקרקע שונה מבנייה לפארק שהוא שמורת טבע ובית גידול יעודי לצבי הארץ ישראלי.
ב 2013 נפתח פארק הצבאים לציבור כשהוא מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים,ועל פי פסיקת בג"צ פתוח לציבור ללא תשלום אך בהתאם לצרכים של הצבי הארץ ישראלי.
בפרק ישנם כמה מאות צבאים שמאוגדים בכמה עדרים. חלק מהצבאים הם מגרעין הרבייה שהיה באתר טרם הוכרז כשמורת טבע וכבית גידול יעודי וחלק הובא למקום בהליך של השבה לטבע מגרעיני רבייה בהרי ירושלים.
בפרק זרמים שני נחלים,נחל רקפת ונחל רחביה. שני הנחלים הם נחלי איתן אך בקיץ ספיקתם מועטה ולא פעם פסקו מלזרום. במסגרת הקמת שמורת הטבע ערוצי הנחלים מולאו בחרסית ונאטמו על מנת למנוע חלחול לתת הקרקע ובנוסף נקבע מינימום ספיקה שכאשר מגיעים אליו,בחודשי הקיץ,מוזרמים לערוצי הנחלים מים שפירים.
לאחר פתיחתו התאושש הטבע באזור החי והצומח האופייניים לאזור חזרו לאתר וגם אוכלוסיית הצבאים מראה התאוששות מרשימה לאורך השנים.
שישי בבוקר עם פתיחת הפארק למבקרים סרנו למקום ובמהלך הביקור פגשנו בצבאים,חלקם מרחוק וחלקם מקרוב. את אשר תפסה עין העדשה בתמונות שכאן לפניכם:
נחל הירקון זורם בפאתיה המערבים של הוד השרון. הירקון,שמתחיל בברכת הנופרים שבסמוך למקורות הירקון בפאתי ראש העין ומשם זורם מערבה לים. אחרי נהר הירדן הירקון הוא הארוך בנחלי הארץ.
עד לאמצע שנות החמישים,במאה הקודמת,זרמו בירקון מים נקיים ברמות ספיקה שונות. בשנות החמישים הופנו מקורות הירקון לטובת צינור המים ירקון נגב שהעביר את מי הירקון לנגב. כתוצאה מכך החלה הזרמה של מי ביוב באפיק הירקון תהליך שהלך והחריף עם השנים וגרם לסביבהת בית הגידול של הירקון להגיע לכדי סכנת הכחדה.
בתחילת שנות התשעים,של המאה הקודמת,הוקמה רשות נחל הירקון. הרשות מאגדת כ 17 ערים וישובים ומטרתה להשיב לירקון מים נקיים ולחדש את נעוריו כקדם. עם הקמת הרשות חוקקו חוקי שנועדו לטפל בשפכים שהוזרמו לירקון מהישובים השונים שלאורכו,כמו כן:הירקון חולק לשלושה מקטעים:העליון,מרכזי ותחתון. המקטע העליון של הירקון נוקה ועל פי חוק מוזרמים אליו מים ממעיינות הירקון בכמות המספיקה לקיים את החי והצומח שלגדותיו. המקטע העליון של הירקון,ברובו,הוכרז כשמורת טבע. חלקו המרכזי של הירקון,שעובר בפאתיה הדרומיים של הוד השרון,קיבל את מי עיינות הירקון ואליהם מתווספים מי קולחין מטוהרים לרמה שתאפשר קיומו של החי והצומח האופייניים לבית הגידול של הנחל. חלקו התחתון של של הנחל מקבל את מי המעיינות ומי הקולחין ומזרים אותם לים התיכון על פי משטר השפל והגאות בשפך הנחל.
עיריית הוד השרון החליטה לא רק להזרים לירקון את מי הקולחין המטוהרים של העיר אלא גם להקים גן אקולוגי ברחבי העיר שמימיו,מי קולחין מטוהרים,ישמשו להשבה של החי והצומח האופייניים לנחל הירקון בפארק עירוני,שממנו ימשיכו המים לנחל הירקון עצמו כפי שהתחייבו במסגרת רשות נחל הירקון.
בחלק הדרום מערבי של הוד השרון נמצא נחל הדר. נחל הדר הוא נחל אכזב שמפעם לפעם,בחורף,זרמו בו מים שנשפכו לירקון. עיריית הוד השרון החליטה להחיות את נחל הדר. בתחילה נוקה אפיק הנחל,הועמק ונפתוליו נבנו מחדש מראש הנחל ועד למקום שבו הוא נשפך לירקון. במקביל,על גדות הנחל,נבנה אגם מלאכותי שאוגר את המים ואת העודפים מעביר במורד נחל הדר אל הירקון. מי הקולחין המטוהרים של העיר מועברים לנחל הדר ומוזרמים בו,כל ימיות השנה,מתחילתו ועד לסופו כשחלקם נאגרים במאגרי המים שסביבם נבנה הפארק האקולוגי של העיר.
פעולת ההחייאה של נחל הדר,ואגירת המים בפארק העירוני,גרמו לצמחייה הלחה של גדות הירקון לחזור ולכבוש את מרחבי הפארק,כמו גם הדגה האופיינית לירקון חזרה,לנחל עצמו,לנחל הדר ולמאגר שבפארק העירוני. גם בעלי כנף,חלקם אופייניים לירקון וחלקם "ניצלו את ההזדמנות",חזרו למרחבי הפארק וגם לנחל עצמו.
בביקורנו בפארק האקולוגי השבענו את העיניים בחי והצומח של הפארק וגם את עין העדשה,והתמונות מהפארק האקולוגי,הן כאן לפניכם:
קיץ בא ושוב זה חם בואי ונברח לים רק אני ואת, הים והשמיים
קיץ בא ושוב זה חם בואי נשאר בים שם בתוך החול, הכי קרוב למים
נעים לרבוץ בחול איתך כמה חם, אני אוהב אותך והים הזה כולו שלך ויש לי זמן כמה חם!
ערב בא וזה עוד חם בואי נכנס לים יה, איך שנהיה פתאום כבר בין ערביים
ערב בא וזה עוד חם בואי נשאר בים שם בתוך החול, הכי קרוב למים
נעים לרבוץ…
וכמילות השיר,בהזדמנויות שונות בימי שישי עת ערבו של יום מתחיל במערב,סרנו לחופי הים בזוכרנו כי: בשישה באוקטובר 2023 התהלכנו שווי נפש ובטוחים בטיילת תל ברוך שנחנכה זה לא מכבר… כמה שעות אחר כך,התעוררנו לאחד האסונות הגדולים,או הגדול שבהם,שנחת על מדינת ישראל הכה אהובה.
אין זה טריוויאלי בשישי אחר הצהריים ללוות את סוף השבוע בשקיעתו מלאת הצבעים במערב מבלי להיות קשוב לחדשות ולוודא שהפתעה בסגנון השקיעה בטיילת תל ברוך,לפני עוד מעט שנה,עומד לחזור ולהפתיע אותנו באיזה חוף ים לא מוגן.
שישי אחד בחרנו להיפרד מהשבוע בחוף הים בסעידנא עלי ובהזדמנות האחרת בחוף ימה של שמורת הטבע גדור,שמורת טבע שנמצאת בין הישוב מכמורת בדרום ולבין שכונת אולגה שבעיר חדרה שבצפון.
גן לאומי כוכב הירדן נמצא במורדותיה המזרחיים של רמת ישככר,רמה בזלתית במזרח הגליל המשתרעת בין נחל תבור בצפון,לעמק חרוד בדרום,גבעת המורה במערב ועמק הירדן במזרח.
ראשית ההתיישבות בכוכב הירדן מתחילה בתקופת השבטים,אז הייתה שטח בתחום שבט ישככר ולפי ממצאים ארכאולוגים התקיים במקום יישוב יהודי קטן. עד לבוא הצלבנים לארץ ישראל לא ידוע על רצף יישובי בין תקופת השבטים למבצר שהקימו במקום,הצלבנים.
עם כיבוש הארץ על ידי הצלבנים במאה ה 12 חולקה הארץ לנסיכויות שונות שכולן כפופות לממלכת ירושלים. כוכב הירדן הייתה חלק מנסיכות הגליל שבשיאה השתרעה בין ביירות שבצפון,ועד לרכס הכרמל שבדרום כולל הרי הגלבוע.בירת הנסיכות הזו הייתה טבריה,והיא הייתה כפופה ישירות לממלכת ירושלים.
בין בולדווין הראשון מלך ירושלים לטנקרד נסיך הגליל התפתח סכסוך שבעטיו קוצץ שיטחה של נסיכות הגליל וחלקים ממנה נמכרו לאצילים,כשכוכב הירדן נמכרה לאציל צרפתי בשם ולוס.
יחד עם כוכב הירדן האציל ולוס מקבל שליטה בשטחים החקלאיים שמסביב לכוכב הירדן,ועל מנת לייצב את שליטתו בשטחי החקלאות,שרכש,הקים בראש כוכב הירדן מצודה. לא הייתה זו מצודה בעלת אופי צבאי אלא חווה חקלאית מבוצרת ששימשה כמרכז מגוריהם של המנהלים השונים מטעם האציל ולוס שהתגוררו במקום על מנת לנהל את שטחי החקלאות שרכש אדונם.
ב 1168 מכר האציל ולוס את החווה המבוצרת שלו בכוכב הירדן לאבירי המסדר ההוספיטלרי. ההוספיטלרים הורסים,עד ליסוד,את החווה המבוצרת שבנה במקום האציל ולוס,ועל מקומם בנו מצודה מבוצרת בתצורה ייחודית של מבצר כפול,כלומר מבצר אחד חיצוני,ובמרכזו מבצר נוסף פנימי. תצורה זו של מבצר כפול היא ייחודית למבצר בכוכב הירדן ולמבצר נוסף קראק דה שבלייה שבמערב סוריה.
ב 1189,כובש צבאו של צאלח-א-דין את מבצר כוכב הירדן,אך המבצר לא נהרס ויושביו הנוצרים מורשים להמשיך לשבת בו ובתנאי שיהיו תחת ריבונותו של סולטן דמשק אלמל’כ אלמועט’ים,וכך היה. בצלבנים ההספיטלרים ממשיכים לשבת במבצר כוכב הירדן עד לשנת 1219 אז הם מחליטים לנטוש את המבצר להרוס אותו ולזנוח אותו. ההוספיטלרים הורסים לחלוטין את הקומה העליונה של המבצר ואת התחתונה משאירים על כנה וממלאים אותה עפר,בתצורה זו עמד המבצר למשך כ 750 שנה,אז נחפר ושוקם ולאחרונה נוספה מרפסת תצפית בקומה השנייה,ההרוסה,של מבצר כוכב הירדן ההוספיטלרי.
בשבת ה 28/07/2024 נפתח גן לאומי כוכב הירדן בחמש בבוקר כדי לאפשר למבקרים,בהם אנחנו,לצפות בבוקרו של יום העולה ממזרח,ואת אשר ראו העיניים מבעד לעדשות המצלמה בתמונות,שהן כאן לפניכם:
היישוב בבית שערים מתחיל במאה ה 9 לפנה"ס בימי ממלכת ישראל ובשייכות לבית חשמונאי. הרצף היישובי נמשך עד לסוף המאה הרביעית לספירה,אז נהרסת העיר בשרפה שממנה לא השתקמה עוד.
בין 132 ל 136 לספירה פורצת שורה של מרידות בארץ ישראל הידועה בשם מרד בר כוכבא. בעקבות המרד,ותוצאותיו ההרסניות ליישוב היהודי בארץ ישראל,אנשים רבים עוברים להתגורר בבית שערים. באמצע המאה ה 2 לספירה קובע בבית שערים רבי יהודה הנשיא את מקום מושבו,ומעביר אליו את הסנהדרין. יהודה הנשיא מתגורר בבית שערים עד שבריאותו מתחילה להתרופף ובעטיו של זה עובר יהודה הנשיא להתגורר בציפורי.
משנפטר יהודה הנשיא,בציפורי,נפתחה צוואתו ובה הוא מבקש להיקבר בבית הקברות של בית שערים. מהמחקר ידוע שבית הקברות הזה היה פעיל אבל קברו של יהודה הנשיא העלה את הקבורה באתר לרמות אחרות לגמרי,ובעטיו הפכה הקבורה בבית שערים לקבורה יוקרתית של עשירי העולם היהודי של המאה השנייה לספירה,ואיילך,ומכובדי קהילות מרחבי המזרח התיכון,וגם מחוצה לו,הובאו לקבורה באתר.
תדמור (ובשמה הרומי פלמירה) נמצאת,היום,במרכז סוריה ובעבר הייתה נווה מדבר מיושב על דרך השיירות מהסהר הפורה (עירק של היום)לכיוון מערב.בנווה המדבר של תדמור מתפתחת עיר מדינה במאה ה 12 לפנה"ס ושיאה מגיעה ב 41 לפנה"ס עם כיבושה על ידי מרקוס אנטוניוס. תחת השלטון הרומי הופכת תדמור לפוליס רומי.
המסורת היהודית מדברת על כיבוש תדמור על ידי שלמה המלך אשר יישב בעיר מבני ישראל. למסורת הזו אין ראיות מדעיות,ברם: לקהילת היהודים בתדמור,בתקופת התלמוד,נדבק שם רע של שכירי חרב שהשכירו את יכול הלוחמה שלהם למרבה במחיר או/וגם למי שהייתה מעצמת הכוח באותה שעה.
ב 1936 באקראי מגלה אלכסנדר זייד פתח של מערה. משנכנס לתוכה הוא מוצא בה ממצאים ארכאולוגים בעלי אופי יהודי. זייד,שהיה מקושר עם פרופ’ בנימין מזר (ז"ל) והוא,אלכסנדר,מיידע את מזר על ממצאיו ובעקבות מידע זה פרופ’ מזר עומד בראשות משלחת חפירות ארכאולוגית שחפרה באתר במשך ארבע עונות בין 1936 ל 1940.
משלחת החפירות של פרופ’ מזר בשער העמקים חופרת קורפוס של מערות קבורה שלא נמצאים היום בתחום הגן הלאומי בית שערים,אלא בסמוך לו והגישה למערות הקבורה האלה,שנקראות מערות המנורה,היא רק עם מדריכים בשישי ושבת ואין אליהם גישה חופשית כלשאר האתר,שכולל את קברו של יהודה הנשיא,ובו מוצגים ממצאים של חפירה שהתרחשה בשנים 1953 עד 1959 וגם בין השנים 2014 2017.
עם סיום החפירות בבית שערים,אלה שלפני משלחות הארכאולוגיות של השנים 2014 עד 2017,אתר בית שערים הוסדר למבקרים והוכרז כגן לאומי לאחר פולמוס ציבורי שאירע בגין העובדה שבית שערים הוא בית קברות יהודי,וככזה לא ניתן לאפשר גישה לכל וגם לשומרו פתוח בשבת. הפולמוס הוכרע על ידי כך שבית שערים הוכרז כגן לאומי ובו ממצאים ארכאולוגים הקשורים במנהגי הקבורה של יהודי המאה השנייה לספירה. בשנת 2015 הוכרז גן לאומי בית שערים כאתר מורשת עולמי.
בחפירה של פרופ’ מזר במתחם מערות המנורה מתגלה מתחם קבורה של יהודים מתדמור. למתחם הזה חשיבות בחקר תולדות היהודים בארץ ישראל,מהסיבה הבאה: עם חורבן בית שני נלקחת המנורה לרופא ומוצעדת בראש מצעד הנצחון של הקיסר טיטוס. למעט איזכור כללי של מבנה המנורה,חומר הבניה ואופן הפעלתה שמופיעים בתנ"ך אין בידיינו מידע מאושר ואמין באשר לגודלה,צורתה,חומר הגלם ממנה נבנתה והתיעוד הקרוב ביותר לנפילתה של המנורה בידי טיטוס וצבאו חאות בשער הניצחון שבנה טיטוס בבירה רומא,ומתחריט זה שואבת מדינת ישראל את תצורת סמל המדינה הכולל את המנורה.
במתחם מערת הקבורה של יהודי פלמירה מוצא וחושף מזר תחריט של לוחם מפלמירה שעל ראשו נשאת המנורה. באותו מתחם ובמקומות אחרים ישנם עוד תחריטים של המנורה אך הם שונים ומגוונים מזו שעל ראשו של הלוחם היהודי מפלמירה,ומתחריטי המנורה שבמתחם לא ניתן לשער כיצד נראתה המנורה שנלקחה לרומי כשלל על ידי לגיונותיו של טיטוס,וחידת צורתה של המנורה נשארה במסתורין.
עין יזרעאל נובע מנקבה שלמרגלות תל יזרעאל,אחד מתלייה החשובים של ארץ ישראל,לרבות מקום הנזכר בתנ"ך כעיר מושבו של אחאב שחמס את כרם נבות.
לא מצאתי תיעוד היסטורי לגבי רמת שפיעתו של עין יזרעאל וגם,לא ברור האם המעיין שימש כמקור מים עיקרי לעיר יזרעאל אך סביר שהיה חלק ממקורות המים של העיר. תיעוד היסטורי,מסוף המאה ה -19,מדבר על כך ששפיעת המעיין נפסקת כל קיץ.
במאי 1948 מנהלת חטיבת גולני קרב באזור כפר זרעין שנמצא למרגלות תל יזרעאל על שפת השפיעה של עין יזרעאל. הקרב מתנהל מול "צבא ההצלה" שמוכרע בו. תושבי זרעין נמלטים מהכפר לעיר ג’נין,הסמוכה,ואת בתיו הנטושים מנצל גרעין התיישבות של קיבוץ יזרעאל. אנשי הקיבוץ משתמשים בברכת אגירה שנוצרה,עם השנים,למרגלות השפיעה של עין יזרעאל בונים במרכזה בית משאבות ושואבים את מי המעיין לשימושם. ב 1950 בשנתו השנייה של קיבוץ יזרעאל עובר הקיבוץ מבתי זרעין לגבעה רמה כ 800 מטרים מכפר זרעין מקום מושב הקבע שלו עד היום. בשל חוסר העקביות בשפיעת מי עין יזרעאל המשאבות מפסיקות לעבוד ובית המשאבות ננטש.
עד 2009 בימות הקיץ שפיעת עין יזרעאל נעצרה והמקום עמד שומם ממים ואדם. קק"ל החליטה לחדש את המקום:ברכת האגירה נוקתה ועובתה,בית המשאבות רוקן מתוכנו למעט שרידי משאבה שהושארה בו,מנקבת השפיעה של המעיין נבנתה תעלת מים והמקום הוסדר לביקור בני אדם הסדרה שכוללת מגרש חנייה ושולחנות פיקניק.
בסמוך לנקבת השפיעה של עין יזרעאל ישנו קידוח מים של חברת מקורות קידוח נבות. בשל שאיבת יתר מי הקידוח הומלחו ואינם ראויים לשתייה. קק"ל,בשיתוף עם חברת מקורות,בנו מערכת של צינורות,תת קרקעיים,ומשאבה ששואבות את מי קידוח נבות המליחים לנקבת השפיעה של עין יזרעאל ומשם זורמים המים,בדרך הטבע,דרך תעלת המים שקק"ל בנו,לברכת האגירה וממנה ממשיכים לנחל נבות שבתורו נשפך לנחל חרוד.
ביום שישי,האחרון,לעת ערב ביקרנו בעין יזרעאל והתמונות מהמקום – הן כאן לפניכם:
המשך:…ציוד הצילום חוזר מתיק הצילום לידיים שלי ועצי שיטת הסוכך ממשיכים לעכב אותו נוכחם,עד שלפתע נשמעת שריקה שמפלחת את אוויר הבוקר חוצה אותו בחדות ומעמידה אותי בפני שינוי מהותי בתוכנית הטיול…
עם קום המדינה מספר מצומצם של יעל נובי שרדו במדבר יהודה,המין עמד בפני סכנת הכחדה. המדינה הצעירה החליטה לשמר את היעל הנובי והחלה במאמצי שימור שכללו,בין השאר,איסור ציד ואפילו החלת החוק הצבאי של שטחי הנגב שבמסגרתו גםאיסור ציד של היעל הנובי. יחד עם איסור הציד חוסלו אויבים טבעיים של היעל,חלקם,כמו הנמר של ים המלח,נכחדו לעד. שתי הפעולות יחד הועילו ואוכלוסיית היעלים השתקמה והחלה להתפשט ממדבר יהודה גם לנגב ולהרי אילת. לאחר ששת הימים התפשטה אוכלוסיית היעל גם לשטחי יהודה ושומרון. בשנות השמונים,של המאה הקודמת,הובא גרעין רבייה של היעל הנובי לרמת הגולן וגם שם מאמצי השימור עלו יפה. עם הסכמי אוסלו ירד הפיקוח על ציד היעל הנובי בשטחי יהודה ושומרון והמין נמצא,שם,בסכנת הכחדה. בשאר ישראל,רמת הגולן,מדבר יהודה,הנגב והרי אילת,אוכלוסיית היעלים גדלה וממצב של סכנת הכחדה עברה למצב של אוכלוסיה פגיעה עם ריבוי טבעי תקין.
הצלחת השימור של היעל הנובי זיכתה את הלוגו של החברה להגנת הטבע,לימים רשות הטבע והגנים,בראש של זכר יעל נובי מאז הוקמה הרשות ועד היום.
כשהפניתי את ראשי למקור השריקה ראיתי עדר של יעלות נוביות,צעירות עם פריטים צעירים שברובן נקבות,רועים בשיחים שמסביב למקבץ סלעים לא רחוק ממני.
נקבות היעל הנובי נוהגות להשמיע שריקה כאשר הן מזהות סכנה מתקרבת. כך היה. היעל ששרקה נעצה בי עיניה ועקבה אחר כל פעולה ותנועה שלי,בעוד שאר העדר ממשיך לבלוס מהצמחייה שבמקבץ הסלעים.
התרחקתי מהן מעט,הנחתי את תיק הצילום על הקרקע ושלפתי ממנו מצלמה ועדשה שהיה בהם די כדי להיכנס לעולמן של היעלות מבלי להתקרב ולהניסן. היעלה ששרקה לא הפסיקה לעקוב אחר כל תנועה שלי,גם כשהתקרבתי לעדר מרחק מטרים בודדים ועדיין לא שרקה בשנית והעדר המשיך בעיסוקו. בינתיים,בשביל מעלה מצטרף לעדר יעל זכר צעיר שניסה את מזלו אולי ימצא יעלה שתענה לו ומשזה לא קרה הצטרף אלי להביט ביעלות בעודן אוכלות ו/או מעלות גירה.
אט אט נבנה האמון ביני לבין עדר היעלות,ממרחק בטחון,עבורי ועבורן,ובעזרת עדשת המצלמה נכנסתי לביתן וניתנה לי ההזדמנות לראותן אוכלות,מעלות גירה,מגרשות זבובים ושאר מריעים בישין,מתגרדות להנאתן וגם משנות מיקומים בסביבת המסלעה שבה נפגשנו.
חלפה לה שעה ארוכה. היעלות שבעו והשמש החלה לעלות בשמיים ולהכות את חומה. עדר היעלות החל לעשות דרכו במעלה נחל זוהר מערבה ממני. נקבת היעלה,כנראה מנהיגת העדר – זו ששרקה,נעמדה מולי המרחק של כמה מטרים,מאחוריה העדר החל ללכת מערבה משם ואילו היא הישירה מבט אל תוך עיני,וגם לעין העדשה,והשמיעה נהימות של אזהרה שכוונו אלי,מתוקף הנסיבות אני מניח שהיא הזהירה אותי שלא לתקוף את העדר מאחור ולהניח להן ללכת מהמקום בלא פגע. דקות ארוכות בהתה בי מנהיגת העדר,נהמה כלפי מפעם לפעם וכדי להבהיר לה שמטרתי טובה וכי לא אענה להן כל רע לא זזתי ממקומי הישרתי מבטי אל עיניה החומות ומפעם לפעם צרפתי לשדה הראיה את המצלמה. לבסוף,הפנתה לי את אחוריה והצטרפה לשאר בנות העדר שכבר הלכו מערבה מכאן.
מנהיגת העדר
נשארתי על מקומי.חיכיתי שהעדר יעלם כליל מטווח הראייה שלי,הלכתי לתיק הצילום ארזתי את המצלמה ופניתי מזרחה משם חזרה לתחילת המסלול הולך ומתרחק מעדר היעלות שכה היטיב לעשות עמי חסד ולאפשר לי לחדור,מהצד ובעדינות,לחייו ולארוחת הבוקר שלו.
בחזרה,במכונית לאחר שהצימאון רווה ענן החוויה החל לכסות את מחשבותיי,וחומה של השמש הבריח אותי חזרה הביתה.
תמונות של עדר היעלות בארוחת הבוקר שלהן על המסלעה שבנחל זוהר,הן כאן לפניכם:
ב 1888 ג’ורג איסטמן ממציא סרט פלסטיק שעליו חומרים רגישים לאור. סרט הפלסטיק מחליף את לוחות הזכוכית מצופי חומר רגיש לאור שהיו נהוגים עד אז. איסטמן מקים את חברת קודאק שמפתחת ומייצרת את סרטי הצילום,וזוכה להצלחה מסחרית כבירה,כמו גם:הופכת לשם נרדף לסרט הצילום.
איסטמן משכלל את ההמצאה ואוגד את סרט הצילום במיכל עגול ובו 24 או 36 חשיפות של הסרט,או תמונות אם תרצו,יחד עם ייצור המוני הופך סרט הצילום לנחלת הכלל ונגיש לכל והפופולריות שלו נוסקת לשמיים.
בסביבות 1930,עם כמה ניסיונות קודם לכן,קודאק מוציאה לשוק גלילי פילם ובהם 36 תמונות בצבע. במלחמת העולם השנייה הצילום בצבע צובר פופולריות ולאחריה הופך לסטנדרט בעולם בצילום.
בסוף שנות ה -90 של המאה הקודמת מתחילים לפתח חיישנים רגישים לאור. החיישנים האלה נכנסים למצלמות ובעשור הראשון למילניום הנוכחי מתחילות להופיע בשוק מצלמות דיגיטליות שלאט לאט דוחקות את הפילם לפינה. ב 2024 עדיין מיצרים פילם וגם מצלמות פילם וגם:הייצור ההמוני השאיר בשוק מליוני סרטי צילום שיוצרו בעידן הפילם ושאותם אפשר לרכוש ולהשתמש.
הפילם נדחק לנישה בעולם הצילום אך לא נעלם ממנו לגמרי,וכנראה שגם לא יעלם.
צילום בפילם דורש מיומנויות וידע,שגם נדרש היום אבל בצד תפעול תוכנת מחשב. לא היה סטנדרט בפילם,חלקם רגישים יותר לאור מהאחרים וחלקם רגישים יותר לחלק מהספקטרום הנראה מאחרים. כדי להפיק תמונה ייחודית לצלם היה עליו לדעת לבחור את הפילם שישרת את המטרה,הבחירה כללה פרמטרים של רגישות לאור,רגישות לגוון,זה או אחר,מהספקטרום הנראה ורמת החדות של סרט הפילם. מעבר לזה המצלמה עצמה חשפה את הפילם לאור או הסתירה אותו ממנו,ולכן:הצלם היה צריך לדעת לכוונן את הפרמטרים של החשיפה לאור גם לפי האור שבמקום הצילום וגם לפי רגישות הפילם לאור ולגווניו לפי בחירתו.
בשל המיומנות הזו גם היום צילום בפילם נחשב למיומנות אמנותית גבוהה מאוד ולא שכיחה בקרב צלמים,אלה של המצלמות הספרתיות בכלל ואלה של מצלמות הפילם בפרט.
הצילום בפילם ב 2024 הוא מטבע עם שתי פנים. הפן האחד הוא צילום במצלמת פילם שחושפת את האור לסרט צילום ולאחר מכן פיתוח הנגטיב של סרט הצילום והעברת הנגטיב למחשב לתכנת עריכה והפקה.
הפן השני הוא צילום במצלמה ספרתית ואחר כך,בפיתוח בעזרת מחשב והחלת מאפייני הפילם שנבחר על התמונה,כאשר:מאפייני סרטי הצילום השונים עברו דיגיטציה ומאפשרים להכיל אותם על תמונות,ממצלמה ספרתית בת ימינו,וכן עריכה והפקה באפשרויות שבפן הראשון,זה שמצולם בפילם עצמו,כבר לא קיימות וספק אם היו קיימות בעבר.
איזו מיומנות נחשבת לאמנותית יותר? הפן של צילום בפילם הפקת הנגטיב העברתו למחשב והפקתו נחשב כאומנות טהורה יותר כי לתפעול המצלמה,וגם לבחירת הפילם כאמור,נדרשת רמת ידע וניסיון גבוהים מאוד.
מלתעות – סטיבן ספילברג.
מלתעות של סטיבן ספילבג נחשב,ובצדק,כסרט אייקוני בעולם הסרטים,ומסיבות רבות ומגוונות. הסרט,כולו,צולם בפילם ורובו צולם בלוקישונים בטבע כשספילברג נאלץ להסתפק בתאורה ובתנאי הצילום שסיפק הטבע בלוקיישונים השונים שבהם צולם. יש בסרט,ולא ממש הרבה,צילומי אולפן וגם הם צולמו בפילם. ספילברג,וצוות ההפקה והצילום,ידעו שצריך להביא את הסרט כולו,מה שצולם בלוקיישונים בטבע ומה שצולם באולפן,לידי מכנה ויזואלי משותף אחד,אחרת:הצופה יוטרד משנויי הצבעים בסרט ודעתו תוסח מהעלילה.
ספילברג,כמו גם שותפיו להפקת הסרט וצילומו,ידעו שהעין האנושית רגישה יותר לטווח הנראה הירוק. עלילת הסרט ברובה המכריע היא בים וסביבתו,וגם סצנות אולפניות או כאלה שלא קשורות ישירות לממד הימי,לכולן יש מכנה ויזואלי משותף:יש בהם את גוני הירוק שאליהם רגישה העין האנושית,יותר מלאחרים.
על כן סרטי הצילום שנבחרו לצלם את הסרט,כולו,היו רגישים יותר לטווח האור הנראה הירוק וספילברג,בהליך ההפקה,בחר,בתוך טווח האור הנראה הירוק,גוונים של ירוק ששכיחים בסביבה הימית והגוונים האלה,יחד עם רגישות סרטי הצילום לאור הירוק,הוטמעו בסרט מתחילתו ועד לסופו.
גון הירוק של מלתעות הונדס לאחור והוא מופץ לתכנות מחשב שיודעות להכיל פרמטרים של סוגי פילם על תמונות שנלקחו במצלמה ספרתית ואותו גוון ירוק קיבל את השם:מלתעות.
על תמונת השקיעה בים הוכל גון הירוק של מלתעות,והאחרות פותחו בסימולציה של פילם שמצויינת בשמות הקבצים.
יום שישי שלוש לפנות בוקר,לפי התחזית באזור ים המלח צפוי עומד חום גבוהה כדי קיצוני. בתוכנית:לעשות את מסלול נחל זוהר עם אור ראשון,מתחילתו,סמוך למועצה המקומית תמר וסופו במיצד הרומי מערבה משם ולחזור עת השמש תתפוס את מקומה במזרח השמיים.
17 אלף שנה אחורה בזמן:בדרך מערד העתיקה מזרחה מרחק של יום הליכה בנוף החצוב במסלע המקומי מתגלה חופה של אגם מים מתוקים שרוחבו במקום כ 17 קילומטרים. תחילתו של האגם בצפון הכנרת של היום וקצהו הדרומי מלכך את צפון הערבה. בחורף,גשום פה ומי הנגר סוחפים תערובת של ארגוניט וחרסית ומשקיעים אותם,שיכבה אחר שיכבה,בימת הלשון ולחופיה. עוד כמה אלפי שנים חולפות להם,עידן הקרח,האחרון,מסתיים לו ואזור ימת הלשון משנה את פניו האקלימיים ומתחמם. הימה מתאדה,אט אט, ומרבצי תצורת הלשון הולכים ונחשפים,מתייבשים בשמש הקופחת ומשנים צורה בהתאם לאירועים סייסמוגרפים האופייניים לאזור שמקורם בתנועת הלוחות הנובי והערבי האחראיים ליצירת בקע ים המלח מליוני שנים אחורה.
אומנם,בקע ים המלח שינה את אקלימו מגשום וממוזג לאקלים מדברי חם ואכזר כלפי יושביו,אבל:בהר ערד גשם ממשיך לרדת,לא כבעבר,רק מפעם לפעם. ומי הגשם מתנקזים להם אל ואדי במזרח העיר ערד החדשה ובשיטפון שוצף חורצים את מדבר יהודה ונופלים לבקע ים המלח שאליו הם נשפכים בסופו של דבר.
חריץ הקרקע הזה,שמוליך את מים הגשם ממזרח ערד לים המלח,ובדרכו חורץ את משקע תצורת הלשון נקרא נחל זוהר והוא מהנחלים הקצרים יותר שנשפכים לים המלח בעוברם את מדבר יהודה מהרי השומרון שבמערבו.
עץ השיטה הוא אחד ממיני העצים השכיחים בעולם. ידוע על 1393 מיני שיטה מתוכם רק ארבע שכיחים בישראל ובהם שיטת הסוכך שמצאה את משכנה בבקע ים המלח,לא רק אבל בעיקר. בכל נחלי ים המלח נמצא את עצי שיטת הסוכך אבל רק בנחל זוהר שיטת הסוכך היא מראה שכיח ותפוצתה בו גדולה,לעין שיעור,מתפוצתה בשאר נחלי ים המלח. למה בחרה שיטת הסוכך את נחל זוהר כבית הגידול הגדול ביותר שלה באזור? לאור העובדה שזהו מהקצרים שבנחלי ים המלח וגם זורמים בו מעט מים,וגם אלה שכן זורמים בו הם בתצורת שיטפון מהיר וחזק,אפילו מאוד,זו שאלה קשה והתשובה אליה לא ממש ברורה. מה שכן ברור:שיטת הסוכך ממש אוהבת את נחל זוהר ובניגוד לנחלים אחרים גם שכיחה בו מאוד וגם,גדלה בעיקר בתוך ערוץ הנחל וללא בשוליו כבשאר נחלי המלח.
אין ספק,גם אם הסיבה איננה ברורה,שיטות הסוכך של נחל זוהר מקנות לו מראה ייחודי ושובה לב ועל אף החום הצפוי סקרנותי ושזוף את עיני,ואת עדשות המצלמה,לשיטות הסוכך של נחל זוהר נשאו את רגלי אליו.
הפעם,בתזמון מושלם,הכנות היציאה לעצי השיטה שבנחל זוהר יחד עם כוס הקפה של הבוקר מסתיימים ממש כשאור ראשון עולה אל פני הוואדי,אנחנו,אני תיק הצילום והרבה מים,יוצאים לדרך. מפעם לפעם אני נעצר,שוזף עיני בקרני השמש הזהובות חוזרות אלי מבין עצי שיטת הסוכך,נפעם מהמראה ומתעכב להנציח בעין העדשה את זוהר יופיין. לנחל זוהר מפל אחד,קטן שישה מטרים גובהו. בתחתית המפל אני נעצר,ציוד הצילום מקופל לתיק והכל מונח במסודר ללא יכולת לזוז כך שלא ישנה את מרכז הכובד של הגוף בטפסו את המפל. והטיפוס,חיש קל,מסתיים לו.ציוד הצילום חוזר מתיק הצילום לידיים שלי ועצי שיטת הסוכך ממשיכים לעכב אותו נוכחם,עד שלפתע נשמעת שריקה שמפלחת את אוויר הבוקר חוצה אותו בחדות ומעמידה אותי בפני שינוי מהותי בתוכנית הטיול…
ההמשך,עוד יבוא.
תמונות עצי שיטת הסוכך של נחל זוהר,כפי שצדה עין העדשה,הן כאן לפניכם:
למרגלות מסגד אדוננו עלי שביל המהלך בינות לקברי מוסלמים שעל מצוק הכורכר,חגלה וחמשת אפרוחיה חוצה בדאגה את השביל,מוליכה את גוזליה אל בנות לשיחים שם גון עורם מבליע אותם הרחק מהעין. מפעם לפעם מרימה החגלה האם את ראשה מביטה סביבה ותוהה לגבינו הלנו או לצרנו אתם.
השמש כבר נוטה לערוב ופה ושם גלי הים,נמוכי הקומה,מתנפצים להם אל פני סלעים שהזדקרו להם בינות לגרגירי החול הנושק לים עצמו. החום טרם שכח אך אוושת הים וגוני הכתום המשתלטים על ערבו של יום בקונצרט של צלילים שמבקש לבשר על בואה של שבת. שבת של שלום,שבת שהיא,גם,ערבו של חג הקורבן בקרב בני דת האיסלאם שבקרבנו.
בעוד אנחנו צועדים לנו על חופה ימה של הרצליה,השמש שוקעת לה בקו האופק המערבי לנו,צובעת את השמיים בגוני הכתום ולבסוף נעלמת בין גלי הים וקרני אורה האחרונים מלווים אותנו בדרך לכסופה שאתה נחזור הביתה.
והתמונות שנתפסו בעין העדשה,בחופה של הרצליה יומה ה 251 של מלחמת השביעי באוקטובר,הן כאן,לפניכם:
שמורת הטבע עין אפק נמצאת בעמק זבולון מזרחית לקריית ביאליק ובה ביצות ומעינות המהווים את מקורו של נחל נעמן. השמורה הוכרזה ב 1969 ושיטחה כ 660 דונם והיא כוללת את עינות הנעמן כמו גם את תל אפק.
בתקופה הכלקוליתית עיינות אפק היו לחוף הים. בראשית התקופה הזו החל להתקיים במקום יישוב כלקוליתי שנסמך על מעיינות הנאמן כמקור מים מתוקים. בתקופת הברונזה מוקמת באתר עיר נמל שמוזכרת בתעודות מצריות בנות התקופה. בתקופת הברזל בכלל ובעת שלטון ישראל באזור התקיימה במקום עיר פיניקית עדות לכך שגם בתקופה זו שכנו המעיינות בסמוך לחופי הים. מסיבות לא ידועות,אך ניתן לשער על דרך ההיגיון,ננטש האתר ככל הנראה בשל התרחקות חוף הים התיכון מערבה משם.
במאה ה 12 מוקם במקום מאחז צלבני ששימש כבסיס כוח למסדר ההוספיטלרי של כורדנה. משעזבו הצלבנים את הארץ החליף האתר ידיים ובעיקר שימש כתחנת קמח לחקלאי האזור ששימרו את השם הצלבני של האתר כלמר:כורדני כשם בסיס צה"ל הסמוך. בשל עליות וירידות במפלס המים ובעטיין התרחבות והתכווצות של הביצות באתר,השימוש בתחנת הקמח,או בתחנות הקמח,שבו היה לא רציף.
ב 1924 רכשה קק"ל את אדמות כורדני ובמקום הקים ברנקו זיצר,חקלאי מהאזור,חווה לגידול דגי קרפיון. זיצר הקים סכרי עפר וברכות אגירה שאגרו את מי עינות הנעמן ובהן שם דגי קרפיון שייבא מיוגוסלביה,אבל הניסיון הזה לא עלה יפה. דגי הקרפיון נסחפו לביצה שסביב ודגי הצלופח המקומיים סעדו מהם לשובע,הכלכליות של המיזם ירדה עד לקו חוסר הכדאיות. למרות זאת זיצר המשיך לגדל את דגי הקרפיון באתר עד למותו ב 1945. ברנקו זיצר היה יזם הרפתקני וגם חובב מכוניות מושבע. הוא קנה את עולמו כמי שהיה מגיע לביצות כורדני ישוב במכונית ספורט או מכונית בעלת ביצועים יוצאי דופן,לתקופתו,ודוהר בהן ברחבי הביצה בנהיגה ספורטיבית ומאתגרת.
השלטון המנדטורי סכר חלק ממובילי המים בביצות כורדני,ואת מי המאגר שיצר הסכר הזרים לבתי הזיקוק שבמפרץ חיפה לקירור תהליך זיקוק הנפט,שאליו קשורות ה"לבניות" המפורסמות של בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה.
מדינת ישראל שאבה מים ממעיינות הנעמן לשתייה. שאיבת היתר,יחד עם שינויים במשטר הגשמים,גרמו לירידת מפלס המים במעיינות ובביצה שלידם ולהמלחתם. האיזון הביולוגי,של החי והצומח,הופר ועצם קיומה הועמד בספק כדי הכחדה. רשות הטבע והגנים נכנסה לתמונה,הביצות הועמקו עד למי התהום,החי והצומח הושבו למקום חלקם בהשבה לטבע יזומה וחלקם בהתאוששות טבעית לאחר תיקון מאזן המים. כיום האתר מזין את עצמו ולא נשאבים ממנו מי שתייה. לפי הצורך הרט"ג מסלקים מהאתר מינים פולשים ומדללים את עצי האשל כדי למנוע פגיעה באיזון הביולוגי. במקום הותקנו תיבות קינון לתנשמת שמסייעת בשמירה על המאזן הביולוגי של החי,כמו כן:הושבו למי הביצות דגי לבנון הירקון שנכחדו ממנו בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת השבה לטבע שנחלה הצלחה רבה. על מנת לשמור על כמות ואיכות המים נקבע סף מינימום לרום המים בביצות ובמעיינות ובמידה וקו המים יורד מתחת לרום זה מוזרמים לאתר מי תהום מבאר סמוכה שמקורה במי התהום ולא במי מעיינות הנעמן.
אמנת רמסר (RASAR) היא אמנה בינלאומית שדנה בשמירה על בתי גידול לחים. ישראל חתומה על האמנה הזו ושמירת איכות המים,החי והצומח באתר נשמרת במסגרת אמנת רמסר ומוכרז ככזה בישראל בכלל ובעולם בפרט.
ביום שישי האחרון ביקרנו באתר מיד עם פתיחתו לקהל בבוקר. אני חייב לציין,ובשמחה: האתר כולו מוסדר היטב, השבילים מסומנים ומשולטים בצורה מאוד ברורה ונוחה,שלטי המידע קצרים תמציתיים ובו בעת מלאי תוכן מעשיר. המקום נקי ומצוחצח והרושם המידי היה שמי שמתפעל את המקום אוהב אותו אהבת נפש ומשקיע בו במסירות בלתי רגילה ורוח זו עוברת למבקר במקום הכה מיוחד וחשוב הזה.
החמנית המצויה,ובשמה העממי חמניה,היא צמח גר בישראל. היא עשתה עליה ממערב ארה"ב שם היא חלק מהבתה הטבעית. בישראל מרבית צמחי החמניה ימצאו בתצורה של גידולים חקלאיים במטרה לנצל את הצמח להפקת שמן חמניה וגרעיני החמניה המפורסמים בשמם העממי "גרעינים" שתפסו להם מקום של כבוד בסלון הבית הישראלי כפיצוחים בעת צפייה בשידור משחק ספורט,בדרך כלל כדור רגל או כדורסל אך לא רק הם.
החמניה מגודלת בשטחי חקלאות כשהמטרה העיקרית היא להפיק ממנה את שמן החמניות. שמן החמניה מופק מזרעי הצמח,אותם זרעים המשמשים לפצוח,ומשמש למטרות של בישול,טיגון וכמתחלב במוצרי קוסמטיקה. רוסיה ואוקראינה הן יצרניות שמן החמניות הגדולות העולם ובשל המלחמה ביניהן כמות שמן החמניות בשוק פחתה ואת מקומו תופס שמן הקנולה שגם הוא צמח מיבשת צפון אמריקה ומגודל שם למטרה של הפקת שמן בלבד.
שמה של החמניה נקשר באמונה שצמח החמניה עוקב אחרי השמש ממזרח למערב. תופעה זו,של צמח העוקב אחר השמש,איננה ייחודית לצמח החמניה ולמעשה החמניה עוקבת אחרי השמש רק בצעירותה. בבגרותה היא פונה כל היום לכיוון מזרח אסטרטגיה המאפשרת לה לצבור חום ובעקבותיו משיכת מאביקים יעילה יותר.
החוחית,ציפור שיר ממשפחת הפרושיים,מופיעה בישראל בשני תת מינים,תת מין אחד יציב והשני חורף בה. החוחית ניזונה מזרעים של קוצים שונים ומאז שתורבתה החמניה ומגודלת בשדות החקלאות בארץ אוכלוסיית החוחית,מתת המין היציב בארץ,גדלה וזרעי החמנית משמשים לה כמזון וזאת מאחר שבני האדם צמצמו את שטחי הגידול של הקוצים שמהן הייתה ניזונה בעבר.
ביום שישי האחרון ביקרנו בשדות החמניה שברכס לטרון בעמק איילון והתמונות,הן כאן לפניכם:
בתים מבפנים הוא פרויקט של עיריית תל אביב ובו,מדי פעם בפעם,מוזמנים אנשים לבתים מיוחדים שפזורים על פני העיר,כמו גם מבנים ארכיטקטוניים שונים. כל הסיורים נעשים בסוף השבוע ומלווים בהדרכה על ידי מדריכים הנוגעים בדבר.
במסגרת בתים מבפנים,ביום שישי האחרון,תכננו לבקר הסיור המודרך על גשר איינשטיין ובבנין הננוטכנולוגיה שבאוניברסיטת תל אביב. את הזמנים לפני ובין הסיור באתרים המצוינים ניצלנו לסיור רגלי בסביבתם,קרי:באזור גשר איינשטיין ובקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מאגר הנפט חוף הכלבים הצפוני תל ברוך.
לאחר שהגענו לגשר איינשטיין,וגם מצאנו חנייה,הצפנו ברחוב לוי אשכול וממנו,דרך גם משחקים,פנינו מערבה אל עבר חוף הכלבים הצפוני תל ברוך. זה חוף ים שבו מאפשרת העירייה לבעלי הכלבים לשחרר אותם ולאפשר להם,לכלבים בלבד,לרחוץ במי הים. החוף מצויד כל האמצעים לשטיפת הכלבים לאחר שרחצו בים ואין בו שירותי הצלה לבעלי הכלבים.
הדרך לחוף מסומנת לבני אדם ושביל רוכבי אופניים צמודים זה לזה. קצת לפני המפגש בין הדרך לחוף הים,מצפון לדרך,מבצבצים להם שני מכלים עשויים מתכת מחופים בחומת אבן ומכוסים בגג מפח. סקרנותי התעוררה וחיש קל מצאתי פירצה בגדר שדרכה הגעתי לחוות מכלי הנפט. לא מצאתי תיעוד כלשהו לגבי חוות מכלי הנפט הזו אבל קירבתה לשדה דוב,לשעבר,מביאה להנחה סבירה:מדובר בחוות מכלי נפט שהכילו דלק למטוסים אי שם בעבר הרחוק,זמן שבו שימש שדב דוב כשדה תעופה ולאור צורתה הארכיטקטונית של המכלים והסובב אותם אני משער שידם של הבריטים הייתה בבניית מאגר הנפט הזה.
על אף שהמקום מסוגר ונטוש אי מי מזה ביקרו לפני בו ועיטרו את קירות המבנים שבו בגרפיטי שובה עין שביחד עם שרידי המבנים הנטושים במקום היוו אתר מרתק לבקר בו,להשביע את העין וגם את עין העדשה.
התמונות שנלקחו במאגר הנפט כמו גם תמונות הגרפיטי שבו,הן כאן לפניכם:
מעט דרומית לחוף תל ברוך,חוף מוכרז לרחצה,מפעילה עיריית תל אביב חוף רחצה,נפרד,להולכים על ארבע. בחוף אין שירותי הצלה והוא מיועד לבעלי כלבים שיכולים להגיע לחוף,לשחרר את הכלבים שלהם ולאפשר,לכלבים,לרחוץ במי הים. ביציאה מהחוף התקינה העירייה אמצעי רחצה לשטוף את גופם של ההולכים על ארבע ממי הים ומהחול הים שנדבק להם בכלל ולפרוותם בפרט ולהלך משם נקיים לביתם. בזמן שהיינו שם,חוץ מכלב או שניים שרחצו בים,כברו שם כמה חותרי קיאקים שיחד עם גלי הים היוו אטרקציה לעין ולעדשת המצלמה.
רחוב אלברט איינשטיין מתחיל בשער המערבי של קמפוס אוניברסיטת תל אביב וממשיך מערבה ומסתיים בכיכר לא רחוק מגשר איינשטיין. בקרבת הגשר מתבצעות עבודות של הקו הירוק של הרכבת הקלה,עבודות הכוללת תחנת רכב בקרבת הגשר. בעתיד,עם סיום עבודות על הקו הירוק,ימשיך רחוב איינשטיין מערבה עד לחוף הים,ובעתיד המאוד רחוק מיועד רחוב איינשטיין להמשיך עוד מערבה,לחצות את הים על פני גשר ולהסתיים בשדה תעופה שיוקם על אי מלאכותי מערבה משם.
בצידו הצפוני של רחוב איינשטיין מפעילה עיריית תל אביב מספר מרכזי חינוך לגיל הרך,בתי ספר יסודיים ומועדונים שונים.מתחת לגשר,בבניין מספר 7,מתקיים מרכז עסקים וקניות. מנגד:באזור זה רחוב איינשטיין שקוע בין הבניינים שבו והעירייה ראתה צורך להפריד מפלסית בין הולכי הרגל שרוצים לחצות את רחוב איינשטיין לבין כלי הרכב הנעים בו.
לביצוע הגישור על פני רחוב איינשטיין פרסמה עיריית תל אביב תחרות שבה יציעו משרדי אדריכלות רעיונות לבניית הגישור על פני הרחוב. במסגרת התחרות הזו קיבלה העיריה כמה וכמה הצעות רובן מבוססות על תפיסת עולמו של האדריכל הספרדי קלטרווה,קרי הצעות שונות לשלילוב של גשר מיתרים תלוי מעל לפער שין שני צידי הרחוב. בין המציעים היה משרד אדריכלים תל אביבי שבראשו עומד האדריכל יואב מסר שההצעה שלו כללה גישור על הפער בגשר להולכי רגל ורוכבי אופניים ללא מיתרים ושאר אביזרים ארכיטקטוניים,בכלל,ומבית היוצר של קלטרווה.
העיריה ביטלה את התחרות ומעשה התכנון של הגשר הוטל על משרדו של יואב מסר. יואב מסר בעצמו רוכב אופניים חובב וכשנגש לתיכונן הגשר העמיד מספר אמות מידה:הגשר צריך להוליך הולכי רגל ולצידו מסלול לרוכבי אופניים. הגשר צריך לכלול מוטיבים מתורת היחסות של איינשטיין קרי קווים ליניארים ועקומים וגם שתהייה לגשר חתימה נמוכה בנוף הכללי ומי שמהלך עליו יוכל ליהנות מהמבט לים,מרוח הים ומהשקיעות,כך גם למי שיהלך בסביבה מתחתיו.
מלאכת בניית הקונספט של הגשר באמות המידה שקבי יואב מסר הוטלה על אדריכלית צעירה במשרדו העונה לשם נלי. נלי בנתה מודל מקרטון שהציג את הגשר המתוכנן על פי אמות המידה שקבע יואב מסר ויחד השניים פנו לעירייה שאישרה והזמינה את מלאכת התכנון האדריכלי במשרדם.
גשר איינשטיין הוא בעצם שני גשרים,האחד,המערבי מביניהם,הוא גשר להולכי רגל כשהמדרך שלו עשוי דק עץ,והגשר השני,המזרחי מבין השניים,הוא גשר לרוכבי אופניים שהמדרך שלו עשוי אבני מדרך עשויות בטון. שני הגשרים מונחים על ארבע עמודי מנשא. גשר רוכבי האופניים מכיל גבשושית שמעלה את רטכב האופניים באזור מרכז הגשר ומאפשרת מבט לים וגם קצת מאמץ פיזי. גשר האופניים מונח כך שבצידו של גשר הולכי הרגל הוא יצר קונסולה מבטון שעוצבה כספסל המאפשר להולכי הרגל לשבת כליו כשפניהם מערבה אל עבר הים.
הגשר עצמו עשוי מתכת והוא נבנה,בחלקים,בבית מלאכה של חרשי מתכת,הובל לאזור חלקים חלקים ולאחר שהצטברו כל חלקי הגשר באזור ההתארגנות,כ 300 מטרים ממיקומו הסופי,הונפו חלקי הגשר בעזרת עגורנים חוברו זה לזה והגשר הוקם והופעל בנובמבר 2023.
אורכו של הגשר 90 מטרים,רוחבו 10 מטרים ומשקלו כ 300 טון. בגשר משולבת תאורת לד שמאפשרת מעבר בטוח בו בעת החשיכה אך לא מפריעה לצפייה מערבה בים. בגשר משולבות שתי מעליות המאפשרות להעלות אליו עם עגלות ילדים,סלי מוצרים כמו גם אופניים,כמו כן:משולבת בו צמחייה וספסלים נוספים,בגשר הולכי הרגל,המאפשרים לעצור ולצפות בים שממערב. את הסיור בגשר הדריך יואב מסר בעצמו מלווה בנציג מהנדס שהפך את הרעיון האדריכלי לביצוע הנדסי וגם נלי שכאמור אחראית לביצוע התיכנון האדריכלי במשרדו של יואב מסר.
ננוטכנולוגיה,או בקיצור ננוטק,הוא ענף מחקר העוסק במערכות שגודלן בין מספר ננומטר לכמה עשרות ננומטר. ננומטר הוא החלק מליארד של המטר. המחקר,והפיתוח,בתחום הננטוק כולל ענפים כמו פיזיקה,הנדסת חשמל ביולוגיה מולקולרית ורפואה אם למנות כמה.
יישומי ננוטק ידועים כבר מהתקופה הרומית. הרומים הוסיפו לזכוכית מנות קטנות מאוד של זהב כסף ומתכות אחרות ששיוו לזכוכית צבעים שונים. מאחר והצבע נובע מרכיבי המתכת שהוספו לזכוכית בעת ייצורה הצבע לא דהה מעולם.
את המונח ננוטק טבע פרופ’ נוריו טאניגאצ’י מאוניברסיטת טוקיו במאמר שעסק בעיבוד עדין מאוד של מתכות עיבוד שיוצר שינויים ברמת האטום או האטומים הבודדים על מנת לשוות למתכת תכונות מיוחדות שנדרשות ממנה שאינן ניתנות להשגה בדרך אחרת.
רק בשנות השמונים של המאה הקודמת אירעה פריצת הדרך במחקר ויישום של טכנולוגיית ננוטק לאחר המצאה ופיתוח של מיקרוסקופ מינהור מהיר מיקרוסקופ המאפשר הצצה אל עולם הננוטק פיתוח של חברת IBM. יחד עם פיתוח מיקרוסקופ מינהור מהיר שמאפשר הצצה כמו גם שינויים ברמות הננוטק הומצאו ופותחו שיטות יצור בתחום הננוטק שהבולטת בהם הוא טכנולוגיות הייצור של ליבות עיבוד למחשבים.
שמעון פרס,נשיאה התשיעי של מדינת ישראל,נחשף לרעיונות מחקר ויישום בתחום הננטוק והפך ליוזם והמוציא לפועל של מחקר ופיתוח בתחום הננטוק בישראל. תחת שרביטו הוקמו באוניברסיטאות בישראל מכוני מחקר לתחום הננוטק כשהאחרון והמשוכלל שבהם הוא בניין הננטק באוניברסיטת תל אביב.
בניין הננוטכנולוגיה שבאוניברסיטת תל אביב הוא מכון מחקר אוניברסיטאי למחקר בתחום הננוטק. הבניין נחנך זה לא מכבר ונמצא בהליך הרצה.הבניין בנוי מארבע פלחים המוקפת קורות פלדה. הבניין,למעשה,תלוי בין קורות הפלדה. שיטת הבנייה הזו נועדה לשתי מטרות,הראשונה:לאפשר לבניין לשרת את מטרתו קרי מחקר ופיתוח בתחום הננוטק והשנייה היא:ליתרות של הבניין בעת רעידת אדמה. שיטחו של הבניין כ 7500 מ"ר והוא מכיל כמה ממעבדות המחקר החדישות ביותר בתחום הננוטק.
התמונות מבניין הננוטכנולוגיה שבאוניברסיטת תל אביב,הן כאן לפניכם:
ינואר 1852 להוייסק שבבלרוס של היום נולדת ביתם הבכורה של מאיר ושפרה בלקינד,אולגה שמה. בילדותה אולגה מקבלת את חינוכה ב"חדר" של אביה שם היא לומדת,גם,עברית בה שלטה כדי ציטוט בעל פה של התנ"ך. בהגיעה לגיל 18 עוברת אולגה לגור בסנט פטסבורג.
בתקופה זו לא הורשו יהודים להתגורר קבע בסנט פיטסבורג אלא אם היה להם מקצוע הנדרש על ידי השלטונות. אולגה למדה טלגרפיה ועסקה במקצועה בתחנת הרכבת המקומית. בעת הזו הכירה אולגה גבר צעיר מהנדס במקצועו שהפך לבן זוגה,וגם היה מקושר בקרב השלטון הסובייטי. בעזרת קשריו קיבלה אשרת מגורים קבועה בסנט פטסבורג והחלה בלימודי מקצוע המיילדות. לאחר שסיימה ללמוד מיילדות הצטרפה למוסד שייסדו נשים ממשפחת הצאר מוסד שעסק במיילדות של בנות משפחת הצאר שנכנסו להריון מחוץ לנישואין ועשה בו חייל וגם הון מכובד.
אולגה מאמצת את הציונות לחיקה ובהשראת אחיה מצטרפת לתנועת הבלו"ים שבמסגרתה הקימו קבוצה שמטרתה הייתה להקים יישוב חקלאי שיתופי בארץ ישראל,רעיון שגרם להקמת התנועה הציונית הסוציאליסטית שאותה אולגה,אחיה ואחרים,נחשבים כמייסדיה.
ב 1886 בעקבות מכתב מאביה שכבר שהה בארץ ישראל עוזבת אולגה את בן זוגה,את מקום עבודתה ועולה לארץ ישראל ומתיישבת בראשון לציון שם יילדה,בין השאר,את ביתה הבכירה של פיינה פיינברג שושנה.
זמן קצר אחרי שהגיע אולגה בלקינד לראשון לציון פרץ מרד האיכרים השני בראשון לציון. המרד פרץ על רקע דרישת נציג הברון רוטשילד להפוך את איכרי ראשון לציון מאיכרים לשכירים. נשות המורדים ביקשו מאולגה לעמוד בראש משלחת לברונית דה רוטשילד,ששהתה בארץ יחד עם בעלה הברון רוטשילד,על מנת לשכנע אותה ואת בעלה לסגת ממהלכו של אוסוביצקי,נציג הברון. אולגה והאחרות נפגשו עם הברונית וזו,האחרונה,שכנעה את בעלה ואוסוביסקי פוטר מתפקידו ומהלך הפיכת האיכרים לשכירים נבלם.
בתקופה זו מכירה אולגה בחור הצעיר ממנה ב 16 שנה העונה לשם יהושוע לבית חנקין וב 1888 במושבה יבנה השניים נישאים. אולגה חנקין ובעלה מתגוררים ביפו,אולגה ממשיכה לעסוק במקצוע המיילדות כשהיא רוקמת יחסים עם מכובדים מקרב ערביי ישראל והבדואים,קשרים שעד מהרה הופכים לקשרים המביאים לידיעתו של בעלה,יהושוע,מידע על קרקעות למכירה,קרקעות אותן הוא רוכש.
ב 1890 מיילדת אולגה את בנו של ערבי נוצרי עשיר שמתגורר ביפו,ממנו היא שומעת שיש ברשותו כעשרת אלפים דונם באזור נחל דורון. אולגה מעבירה את המידע לבעלה יהושוע שרוכש את האדמות באותה השנה ועליהן מוקמת העיר רחובות.
ב 1891 אגודת חובבי ציון מליטא חושבת לעלות לארץ ולהתיישב בה. האגודה מגייסת כספים ובתיווכו של יהושוע חנקין נקנים שלושים אלף דונם מאדמות חצ’ירה מידי האפנדי סלים חורי. יישוב האדמות נתקל בקשיים רבים,חלקם קשיים פרוצדורליים שמערים השלטון העות'מאני וחלקם בשל העובדה שרוב האדמות היו ביצה. אולגה נחלצת לעזרת בעלה והמתיישבים,בעצה אתה נבחרת קבוצה של גברים חסונים ובריאים שיוצאים לביצות חצ’ירה מתחילים בייבושם בהמשך מקימים את העיר חדרה.
בתקופה הזו יהושוע ואולגה חנקין מתגוררים ביפו,יהושוע חושב שזו העת להקים לעצמם בית משלהם ולצורך כך,ובעקבות מעורבותה של אולגה בהקמת חדרה מקים יהושוע בית על גבעה רמה,דרומית לנחל חדרה. הבית שבנייתו הושלמה אך בני הזוג חנקין מעולם לא עברו לגור בו.
עד לפטירתה ב 1942 אולגה,ויהושוע,לא חבקו ילד. אולגה נקברה בחלקת הקבר של בעלה בעין חרוד וביתם שבחדרה לא אוכלס מעולם. לימים נקראה השכונה המערבית של חדרה על שמה של אולגה חנקין וביתם עומד,נכון להיום,במקומו בחוף ימה של שכונת אולגה כשעזובה פושה בו לאחר שבית קפה שפעל בו נעזב.
ביתם של אולגה ויהושוע חנקין מוכרז כמבנה לשימור ותקוותי שהליך השימור יחל בו בטרם העזובה ומצוק הכורכר הרעוע שתחתיו יכריעוהו לעיי חורבות.
בשישי אחר הצהריים ביקרנו בעזובה של בית אולגה ובחוף הים הסמוך,והתמונות,הן כאן לפניכם:
PhotoWalk הוא מונח המתאר פעילות של קבוצת אנשים שנאספים יחדיו על מנת להלך רגלית באזור מסוים של עיר או ישוב כפרי,מצוידים במצלמות וביחד לצלם באתר שנבחר. הרעיון אחרי ה PhotoWalk הוא להוות אירוע חברתי המאגד מספר אנשים בעלי עניין משותף ואגב ההתאספות לצלם תמונות במקום שבו בחרו לבקר מבלי להתמקד בסוגת צילום זו או אחרת.
בדרך כלל PhotoWalk נקשר עם הסתובבות של קבוצת צלמים במתחם העירוני וביצוע צילומים של אנשים ברחוב או,וגם,צילומי ארכיטקטורה עירונית,אבל:המינוח הזה יכול לשמש גם בסוגות צילום אחרות כמו צילום טבע צילומי מאקרו ועוד.
צריך לומר שיש להבחין בין PhotoWalk שהוא התאספות של אנשים בעלי מכנה משותף אחד ולמטרה של צילום במתחם העירוני,אך לא רק כאמור,לבין התאספויות דומות שמטרתן היא לימוד ושיכלול יכולות הצילום של המשתתפים קרי סדנאות צילום וקורסי צילום שלוקחים את המתלמדים לסיורי צילום המקומות ובאתרים שונים.
ב 1883 הצילום עדיין היה נחלת מעטים וצלמים שיצאו למתחם הציבורי כדי לצלמו נתקלו בתגובות שונות,החל מצחוק לעג וקלס ועד להטרדה על ידי עוברים ושבים סקרניים. כדי ליצר מצב שבו יכולים כמה צלמים לצאת לרחובות ניו יורק ולצלם בהם מבלי שיצטרכו להתמודד עם קהל הסקרנים הוקם מועדון המצלמה של העיר ניו יורק (תרגום חופשי מ The Camera Club New York). המועדון צירף לשורותיו צלמים בלבד והחל לארגן סיורים מאורגנים של קבוצות צלמים ברחובות העיר למטרת צילום בלבד. למעשה היה זה מועדון המצלמה של העיר ניו יורק הראשון שארגן PhotoWalk.
בשנת 1900 חברת קודאק איסטמן הוציאה לשוק מצלמה בשם Brownie שנמכרה במחיר של 1 דולר (כ 38 דולר במחירים של היום). עד מהרה החלו לאחוז במצלמה אנשים רבים שקודם לכן לא יכלו לעשות כן,הן בגלל מחירן האסטרונומי של מצלמות מקצועיות שהיו בשימוש באותן השנים וגם בשל חוסר ידע בהפעלת מצלמה ובעולם הצילום בכלל. ה Brownie הייתה מצלמת אינסטנט כלומר כוון וצלם כשאת כל העבודה,בחירת פרמטרים של הצילום,עושה המצלמה לבד מאחורי הקלעים.
כדי לקדם את מכירות ה Brownie קודאק החלו לארגן PhotoWalk ברחבי העיר ניו יורק,אך לא רק. אירועי ה PhotoWalk האלה צברו עוד ועוד משתתפים שמן הסתם אחזו במצלמות Brownie של קודאק ומאז אירועי PhotoWalk הפכו למונח שכיח שבו צלמים מתאספים יחד למטרת הסתובבות במרחב העירוני חמושים במצלמות.
נקפוץ בזמן 124 שנה. לכל אחד מאיתנו טלפון נייד עם יכולות צילום שב 1900 אפילו לא היו דמיון. עולם הצילום הפך לסוגה אמנותית בתחום אומנות החוזי ועל מנת שמהאן דהו יתבלט באומנותו הוא צריך לפתח סגנון אישי שיבליט אותו על פני צלמים אחרים באותה סוגת צילום. הצילום הפך למעשה אומנות אישית שאין בה שיתוף פעולה עם אחרים. גם ציוד הצילום השתכלל למקומות שאפילו דמיון פרוע ומופרע לא יכול היה לשער ב 1900 ומצריך רכישת מהימנויות שלא מעט אנשים נדרשים לקבלן בצורה של קורס לימודי. סיורי ה PhotoWalk של 2024 לבשו צורה של סיורי צלמים במסגרת קורסי צילום,סדנאות צילום או סיורי צילום מודרכים בתשלום או שלא.
ב 2024 PhotoWalk לבש צורה חדשה,שבה:אדם לוקח לידיו מצלמה אחת,אליה מחוברת עדשה אחת ויוצא עמה למרחב הציבורי שבסביבתו. יכולה להיות זו עיר או מטרופולין,יער או פארק שדה חרוש או חוף ים ואגם או כל מקום אחר בו מסתובב הצלם עם המצלמה בדד ומצלם כאוות נפשו כשהוא חופשי לצלם כל דבר,או כל נושא שנמצא באותו מרחב מבלי להתמסר לסוגת צילום מסוימת זו או אחרת.
יום הזיכרון תשפ"ד. מצלמה אחת,עדשה אחת ואני עושה דרכי לתל אביב ל PhotoWalk ברחובותיה. התעכבתי במספר מקומות בעיר וכיאה ל PhotoWalk צילמתי בהם נושאי צילום שונים ומגוונים,והתמנות שנלקחו ב PhotoWalk הזה,הן כאן לפניכם:
כחצי קילומטר מצפון מערב לצומת דמון מתחיל את זרימתו מטה נחל כלח. זהו נחל אכזב שזורם על הצלע המערבית של הר הכרמל’דרומית מערבית לאוניברסיטת חיפה נשפך,נחל כלח,לנחל גלים שבתורו נשפך לים התיכון דרומית לכפר גלים.
ב 1942 השלטון הבריטי חשש מפלישה של הצבא הנאצי לארץ ישראל,החשש התבסס על התקדמות צבא רומל באפריקה. כדי להגן על המנדט הבריטי בארץ ישראל תכנן השלטון הבריטי תוכנית הגנה שנקראה:"תוכנית המבצר האחרון". במסגרת תוכנית זו,סלל הצבא הבריטי דרך מצומת יגור ועד לשווייצריה הקטנה שבכרמל. הדרך הצריכה גישור על פני הוואדי של נחל כלח וכדי לעשות כן בנו הבריטים גשר המקשר את שתי גדות ואדי נחל כחל,גשר שעומד על תילו עד היום.
על צלע הכרמל כמה צעדים מהגשר הבריטי שעל נחל כחל פורח השושן הצחור. השושן הצחור הוא צמח שמקורו במזרח התיכון והוא נחשב לסמל של טוהר ויופי ובאומנות של ימי הביניים קיבל מקום של כבוד כסמל לזה,מה שגרם לעקירתו משטחי גידלו במזרח התיכון,בכלל,ובארץ ישראל בפרט והעברת הצמחים לגידול מתורבת בגינות נחשבות באירופה.
נחל כלח על שם מה? המילה כלח נזכרת פעמיים בתנ"ך ושתי הפעמים הן בספר איוב. כלח היא מילה סתומה,כלומר:מילה שאין אנו יודעים את משמעותה לא בעברית הקדומה ולא בעברית המודרנית.לביטוי "אבד עליו הכלח" אין קשר למילה כלח שמוזכרת בספר איוב,ובהקשר לביטוי הזה כלח מוצע שהמילה כלח היא הלחם של שתי מילים:כל לח קרי אבד עליו כל לח רוצה לומר נס ליחו ואבד עליו הכלח מתכוון לאיננו רלוונטי עוד.
אם כן,על שם מה ומאיפה שמו של נחל כלח נשאר סתום ואיננו יודעים אך ניתן לשער השערה הגיונית ששמו העברי של הנחל הוא עיוות לשוני של שמו משפה אחרת שיכולה להיות ארמית,ערבית עתיקה אך זה היקש הגיוני והצעה בלבד.
רעיית יתר יחד עם הקשרו של השושן הצחור עם יופי וטוהר שבעקבותיו נקטף והועבר לגינות באירופה,כל אלה גרמו להצטמצמות של בתי הגידול שלו. צמצום זה,שמשתרע על פני שנים רבות גרם לכך שהשושן הצחור כמופע בבית הגידול הטבעי שלו הוא צמח בסכנת הכחדה וגם צמח בר מוגן על פי חוק.
בארץ ישראל נשארו רק שני בתי גידול טבעיים של השושן הצחור בראשון הוא בנחל כזיב שמסלול הטיול שבקרן ברתות והשני הוא בכרמל בנחל כלח.
כל שנה במאי כשנודע לי על פריחת השושן הצחור אני נוהג לסור לאחד מבתי הגידול שלו לביקור שכולל את ההליכה אליו השבעת העין במראו הקסום וכמובן בהשבעת עין המצלמה בתפארת פריחתו. בפעמים הקודמות ביקרתי את השושן הצחור שבקרן ברתות,השנה החלטנו לעשות ביקור בבית הגידול השני שלו,זה שבנחל כלח והתמונות אשר צדה עין העדשה,הן כאן לפניכם:
בשנת 1860 מוקמת שכונת משכנות שאננים,השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים. הקמת משכנות שאננים מהווה ציון דרך בהתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית.
מניין חללי מלחמות ישראל מתחיל מ 1860. החלל הראשון בחללי מלחמות ישראל הוא אהרון הרשלר ז"ל שנהרג ב 5 בינואר 1873 בידי פורעים ערבים כנקמה על כך שתושביה של משכנות שאננים הפסיקו לקנות מים מתושבי כפר השילוח,זאת בעקבות שנת גשמים ברוכה.
חלל פעולות האיבה הראשון הוא אברהם שלמה זלמן צורף,פעיל למען הישוב בירושלים,בה הותקף ונרצח בידי ערבים.
מאז 1860 ועד לערב יום הזיכרון ה 76 של מדינת ישראל נהרגו במלחמות ישראל 25,023 חללים,ובפעולות איבה נרצחו 5,100 ישראלים.
יהי זכרם ברוך.
ביום הזיכרון ה 76 למדינת ישראל נוספו 133 חטופות וחטופים ילדים וילדות,נשים וגברים,זקנות וזקנים חיילי צה"ל וחללי צה"ל,מהם 132 מוחזקים בידי חמאס עזה בעזה,ואחת נחטפה ומוחזקת בידי חמאס עיראק בעיראק.
נתאחד,כל 9.9 מליון תושבי מדינת ישראל,לחזרה מידית של כל החטופים והחטופות.
בצהרי יום הזיכרון תשפ"ד פקדתי את כיכר דיזנגוף ובה מיצג ספונטני למען השבת החטופות והחטופים ,ואת ששזפה עין העדשה מצרף פה:
הקנון D80 הצטרפה לתיק הצילום שלי כבר לפני כמה שנים טובות. ביחד,הקנון ואני,ידענו תלאות במצבי קיצון,מחום שצרב בה הרבה מעבר לתנאי טמפרטורה המומלצים על ידי היצרן,חום שנחלצנו ממנו בעור שינינו,ועד לגשם שניתח עלינו בדנמרק הרחוקה והקסומה,וכמובן:המון תמונות עם שלל עדשות שיצרו בנינו מערכת יחסים של הכרות אינטימית מהטוב והרע שמציעה הפלטפורמה הזו.
יום שישי ה 26 בינואר 2024. את הארץ פוקדת סופת גשם,רוח וברד קיצונית ביותר,מאלה שקורות אחת להרבה שנים. החלטנו,למרות הסערה,לצאת לגן לאומי אפולוניה שעל חוף ימה של הרצליה.
הגענו לאתר שבשל מזג האוויר היינו היחידים להיות בו. יצאנו מהרכב וה D80 המהימנה נשלפה מתיק הצילום. דקה בשביליו של אתר אפולוניה ומזג האוויר התקדר,גשם מלווה ברוח מהירה ביותר ניתח ארצה ובמקומות שבהם העור חשוף הכה בכאב של מחטים החודרות אותו,הרוח הייתה כה עזה שבקושי הצלחתי לעמוד על רגלי ולגשם התווסף מטח עז,ומכאיב,של ברד. הברד החזק נחת על כפתור הפותח את הפלש המובנה של הקנון וזה פער פיו ובשל הרוח העזה לסגור אותו היה משימה קשה.הקנון נרטה עד לשד עצמותיה במלוא מובן המילה.
חזרנו לרכב רטובים במקומות שמעיל הגשם לא כיסה והקנון כה רטובה עד כי מים נוטפים ממנה. מיד הוצאתי מגבת נקייה וניגבתי אותה,שמתי אותה על בכיסא האחורי כדי שתתחמם במיזוג האוויר של הכסופה ובבית עשיתי כל שאפשר על מנת לייבש אותה.
משיבשה סירבה הקנון לצלם. רק כמה מצבים בודדים פעלו והשאר הצביעו על נזק עמוק שהשבית את המצלמה הקשוחה הזו שהונחה על המדף כחפץ שאין לו הופכין … ורק זיכרונות נעימים עלו בי בכל פעם שחלפתי על פניה ועל התלאות שעברנו ביחד.
בשיטוטי ברחבי האינטרנט לא מצאתי תלונות על הקנון וחוסר תפקודה כפי שהקנון שלי חווה וחשבתי לעצמי שצריך לתת למצלמה הקשוחה הזו הזדמנות נוספת.
הורדתי אותה מהמדף. ביד אוהבת ניקיתי אותה מהאבק שצברה ובכלל,הכנסתי לתוכה בטריה שזה עתה התמלאה למלוא יכולתה,והזנתי בה כרטיס זיכרון. חיברתי לקנון את הניפטי פיפטי של קנון,בעזרת "כפתור המחץ" החזרתי אותו למצב בית החרשות כלומר המצב שבו הגיעה לפני כמה שנים,טובות,לביתי ולתיק הצילום שלי.
משסיימה לחזור להגדרות היצרן עברתי על כל התפריטים שלה וקינפגתי אותה לצרכיי ולאופן השימוש שלי כולל פרמוט כרטיס הזיכרון. כבוי והדלקה ו….:הקנון חזרה לחיים הכל מתפקד בה כפי שאני מכיר מימינו ביחד.
כדי לוודא שהקנון היא אותה אחת,קשוחה ונאמנה,שאני מכיר יצאנו יחד ל Photo Walk בגן ציבורי סמוך. אני לא סובל אנשים בתמונות שלי אבל רציתי לאתגר את עצמי וגם את הקנון הטובה והוותיקה,ואת אשר תפסו ב Photo Walk הזה תוכלו לראות פה בתמונות המצורפות:
פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו.
יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון.
אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח.
גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא…מקום חניה.
אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך.
אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים.
כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני.
שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם.
אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.
את ששבעו עיניי אינני יכול לשם פה אך את אשר שבעה עין העדשה אני יכול והתמונות ממכמני מפליו וגבי המים של נחל רחף,הם כאן לפניכם.
שבת. בוקר אך השמש עדין מעבר להרי אדום,חשוך בבסיס האם וגם קרירות מדברית נעימה עוטפת אותי. בתוכנית המקורית היה להגיע עם בוקר למאגר אשד הדסה,מעט דרומית לקיבוץ פארן דרך ששימשה אי פעם בעבר חובבי הרפתקאות שעשו דרכם בשבילים חצו את הגבול להלכו לבקר בפטרה שבירדן. רבים מהם לא חזרו בחיים. גם הפעם,לאחר סידורי הבוקר הרגילים,מנוע הכסופה מתעורר לחיים ואנחנו גומעים את 60 הקילומטרים שבין בסיס האם לדרך ההולכים לפטרה שבקצה,ממש על קו הגבול עם ירדן,נמצא מאגר אשד. היעד.
למאגר אנחנו,הכסופה ואני,מגיעים ממש עם אור ראשון. התוכנית,המקורית,הייתה להתמקם על שפת המאגר ומאחר וזו סופה של תקופת הנדידה לפגוש ולהשביע את רעב העין בעופות והצפרים הנודדות להן חזרה לביתן שבצפון עת הן חונות על שפת האגם,ובהמשך הבוקר,עם התחממות האוויר לצפות ולהשביע רעב העין,וגם את עין העדשה,באותם עופות המנצלים את תרמיקות החום על מנת לעוף חזרה…צפונה.
יופיין של תוכניות הוא בהיותן בסיס לשינויים. לאחר טיפוס קליל במדרגות אל עבר התצפית על מאגר אשד הסתבר בלא צל צלו של ספק: המאגר יבש. מאגר אשד,מעשה ידי קק"ל ובמימון ארגון הדסה,אוצר את מי הנגר של נחל חיון ונחל הערבה הסמוכים לו,אוגר אותם והמים מחלחלים בקרקעית האגם ומעשירים את מי התהום באזור,מים מתוקים הראויים לשתייה על ידי אדם והצומח החקלאי שדורש זאת באזור. אין לי ספק: ה"פטנט" עובד ומי המאגר חלחלו להן מטה והמאגר עמד ביובשו הקסום.
יחד עם אור השמש,שבינתיים תפסה מקומה מעל להרי אדום,עננות של ענני הקולמוס בגובה בינוני החלטתי לנצל את תנאי התאורה המיוחדים מאוד ולהשביע את עיני ואת עדשות המצלמה בנוף של ומסביב למאגר היבש. והעודי מסתובב לי על שפת האגם,מחפש קומפוזיציה לעדשת המצלמה ומראה מלבב לעין המצלם,מגיע למקום סיור של צה"ל. מהרכב פורקים ארבע חיילים צעירים שתוהים על מעשי במקום. לאחר שראו בעיניהם את ציוד הצילום הסבו את תשומת לבי על כך שאני נמצא ממש על הגבול בין ישראל לירדן וכי זו תקופה מאוד מתוחה ולמען בטחוני האישי כדאי לצמצם בולטות,לסיים את מעשה הצילום ולעזוב את המקום.
לא עבר די זמן,השמש כבר התרוממה מעל להרי אדום,עיני שבעו משהו ועין העדשה יכלה לקלוט עוד..קצת. אך עצתם של אבעת החיליים הדהדה בראשי בכלל ולנוכח העובדה שאני באתר לבדי ואין עוד טעם להתגרות בגורל או לזמן למשהו קרבן שלאחר דברי החיליים תמים הוא כבר לא.
חזרתי לכסופה ובדרך לכביש 90 החלטתי לקפוץ 70 ק"מ דרומה משם ולעלות לתצפית שבשמורת עברון. לא ביקרתי שם מעולם ותהיתי מה יזמן לי המקום הזה כמו גם,חשבתי,שזה מקום חביב לצפות בחלקה הדרומי של הערבה על כוס קפה מהביל.
אלא שלכסופה יש רצונות ומהווים משלה. גמענו את דרך האפר אל המצפור,ונשאר לנו לטפס עליה תלולה ודי ארוכה עמוסה דרדרת סלעים מעשה ידי גנרל חורף ובאדיבות ג’יפאים ובריוני ה SUV ים דרך חתחתים ובשליש הראשון שלה נעמדה הכסופה במקומה והודיעה:"את זה אני לא מטפסת עוד". יצאתי מהכסופה להערכת מצב. שתי אפשרויות עמדו בפני,הראשונה: לנצל את העובדה שכוחה של הכסופה בין גלגליה ואז להאיץ אותה מעלה,והשנייה,להידרדר לאט ובזהירות אחורנית את שליש המעלה ובמקום בטוח להסב חרטומה לדרך שממנה באנו. האפשרות הראשונה נראתה לי ככזו שיש בה פוטנציאל גבוה מאוד שבספו של דבר הכסופה תסיים דרכה על גבה של משאית גרר ואני בקבינה של הגרר בדרך להערכת נזקים ותיקונם במוסך הרכב האילתי לעומת זאת:האפשרות הראשונה נראתה לי בטוחה יותר אם כי עלי לשם נפשי בכפי ובמערכות הצילום וההתראה של הכסופה ולעשות דרכנו מטה ולסוב על עקבותינו,וכך היה. בדרך חזרה לכביש 90 עצרתי כמה וכמה פעמים על מנת להשביע את העין ואת עין העדשה במראות של מסיב אילת עת הוא גולש מטה אל עבר עמק הערבה.
גם כאן את שחוו עיני אינני יכול לצרף פה למעט מה שכבר שיתפתי אתכם ואתכן,אך התמונות שנלקחו במאגר אשד היבש ובהדום מסיב אילת,הן כאן לפניכם.
לאחר שהגענו בשלום ובחתיכה אחת שלמה לבסיס האם גליתי את מה שכבר היה ידוע כשיצאתי למסע הזה:ליום השלישי,והאחרון,של המסע הזה אין לי תוכנית קונקרטית וידועה מראש. ובעודי מסתובב בנבכי האינטרנט לחפש "משהו לעשות מחר" נחתה אצלי הודעת ווטסאפ מהבית ולפיה הכניסה לאתר תמנע היא בחינם ורק צריך להירשם בלינק המצורף. וכך היה.
יום ראשון.יומו השישי של חול המועד פסח. בוקר. לאחר שעברנו,הכסופה ואני,את שער בסיס האם כביש הגישה לחי בר יטבתה השתרע עד לאופק בדרום ובדרום מזרח לו הרי אדום נשטפו בקרני השמש כשהם מכוסים בעננות נמוכה המלחכת את את נפילתם מערבה אל עבר בקע הערבה. מראה מאוד לא שכיח וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו. עצרתי את הכסופה בצד דרך הגישה הרוויתי עיני במראה הקסום שנגלה לי וגם את עין העדשה לא שכחתי. משם המשכנו לפרק תמנע.
למבקר בפרק תמנע נוצר הרושם שמדובר באתר כריית נחושת ששיאו היה בתקופה בה שלטו המצרים הקדמונים במרחב,לפי התיעוד הנחזה באתר בין המאות ה 14 וה 12 לפנה"ס.
המחקר הארכאולוגי מצייר תמונה אחרת לחלוטין. תחילת כריית נחושת באזור בקע תמנע נעוץ הרחק בזמן התרבות הכלקוליתית שבאזורנו מתחילה באלף החמישי לפנה"ס ונמשכת עד לסוף המאה העשירית לפנה"ס. פעילות כריית נחושת באזור תמנע,לא בפרק הקדום אלא על יד,התחדשה על ידי מדינת ישראל ב 1959 והמכרה נסגר סופית,עקב חוסר כדאיות כלכלית,ב 1984.
שיאה של פעילות הכרייה באתר תמנע הוא באלף העשירי לפני הספירה תקופה שבה מולך שלמה על ישראל. הארכאולוג נלסון גליק,שחפר בתמנע בשנות ה 30 של המאה ה 20,הציע שהחופרים של תמנע היו ישראלים בני ממלכת שלמה. מחקר מדוקדק יותר של הארכאולוג ארז בן יוסף,חפר במקום ב 2009,מצביע על קשר ישיר בין כריית הנחושת בתמנע לאתר כרייה לא רחוק משם בפונון שבעבר הירדן.בפונון,במאה העשירית,שלטו האדומים,ומכאן שגם את אתר תמנע,בשיאו,הפעילו האדומים. בסוף האלף העשירי ממלכת אדום מתפרקת ובאותו הזמן הפעילות בתמנע נחלשת ומופסקת.
באתר תמנע חשף הארכאולוג בנו רוטנבג,שחפר במקום ב 1959,אתר פולחן מצרי לאלה חתחור שתוארך למאות ה 14 עד ה 12 לפנה"ס. ממצא זה ותארוכו הולידו את הטעות לחשוב שבאותו הזמן,זמן המצאות מצרים קדמונים באתר,היה זה גם שיאו,ברם:בדיקה של שיטת הכרייה באתר מעלה חרס בכל הקשור לממצאים מאתרים מצרים קדמונים שבהם כן הפיקו נחושת ולפירי החפירה שבתמנע לא נמצאו תואמים באתרי כריית נחושת מצריים,מה שמותיר את תארוך האתר לשיאו,וכפי שנראה היום,לתקופת השלטון האדומי באזור קרי במאות ה 11 והעשירית לפנה"ס.
התמונות מפרק תמנע,וגם מכביש הגישה לבסיס האם בבוקרו של יום,הן כאן לפניכם.
תם,ולא נשלם. בבוקרו של חג שני של פסח נארז האוהל על תכולתו והכסופה ואני גמענו את מאות הקילומטרים מבסיס האם שביטבתה חזרה הביתה,עם זיכרון נפלא וחוויה מעמיקה ו…:טעם של עוד.
ב 1953 ראש ממשלת ישראל,דוד בן גוריון,מביא להחלטת ממשלה תכנית ביטחונית שאחד מסעיפיה מדבר על יהוד הגליל,קרי:הפניית תושבים יהודים לישובים בגליל על מנת לקבוע רוב יהודי בגליל,שאז ובמידה רבה גם היום,בעל רוב של תושבים ערבים חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים.במסגרת סעיף יהוד הגליל בתוכנית הביטחונית מחליטה הממשלה להקים בגליל ישובים בכלל ועיר בפרט שתושביה יהודים.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בהתאם לחזונו של בן גוריון בדצמבר 1956 מסיימת המדינה השתלטות על נכסי נפקדים וקרקעות בסמוך לעיר נצרת ובמקום מתחלה לבנות יישוב עירוני שבו מתעתדת ליישב יהודים. העיר החדשה נקראה בתחילה קריית נצרת ובהמשך שונה שמה לנצרת עלית.
העיר נבנתה בסמוך לגבול המוניציפלי של העיר הערבית נצרת. ב 1974 גל עלייה מברית המועצות ייושב בעיר והפך לגרעין האנושי המרכזי שלה,עד היום.בהמשך להחלטת הממשלה מ 1953 נצרת עלית הוקמה כעיר מחוז ובמהלך השנים הוקמו בה משרדי ממשלה,בית משפט שלום ומחוזי ומטה המשטרה של מחוז הצפון הועבר אליה.
כבר במהלך שנות ה 70 של המאה הקודמת החלה הגירה של תושבים ערבים לנצרת עלית תהליך שנמשך גם היום כשהעיר מונה כ 44 אלף תושבים מהם כ 53% יהודים והשאר ערבים מוסלמים נוצרים ואחרים.
ב 1974 הוכרזה נצרת עלית כעיר אך תושביה,כמו גם קברניטי העיר,לא היו מאושרים משם העיר ובכך ששם העיר לא מפריד אותה מהשכנה המוניציפלית נצרת עיר הולדתו של יהושוע הנוצרי. ב 2018 ראש העיר,רונן פלוט,הכריז על תחרות למציאת שם חדש לעיר וביקש מתושבי העיר להציע שם חדש לעיר. התושבים בחרו במספר שמות הכוללים את שם חבל הארץ שבו נמצאת העיר:הגליל. בסופו של תהליך הוחלט ברוב קולות התושבים לשנות את שם העיר מנצרת עלית לנוף הגליל. ב 2019 ועדת השמות הממשלתית אישרה את שינוי השם לנוף הגליל ומאז נקראת העיר:נוף הגליל.
ביום שישי השני בחודש מרס ביקרנו בהר יונה שבשכונת רמות גולדה מאיר שבנוף הגליל. הר יונה נישא מעל לפני העיר ומכיל מסלול היקפי ובו נוף הנשקף מהרי החרמון שבצפון,דרך הר התבור שבמזרח עבור לעיר נצרת וסביבתה. הר יונה הוא שמורת טבע מוכרזת ומכיל משלל פרחי החורף והתמונות מפרחי החורף בהר יונה שבנוף הגליל – הן כאן לפניכם.
ביום ה 144 למלחמת השבעה באוקטובר התקיימו בישראל בחירות לעיריות ולמועצות המקומיות,והיה זה יום חופש לאומי.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
את שעות הבוקר הראשונות החלטנו לבלות בחברת צבעוני ההרים,שגדל על גבעה קטנה בינות לברכות הדגים של קיבוץ מעיין צבי ובסמוך לכביש מספר 2. מקום מסומן היטב כמו גם מוכר על ידי וויז כשהוא,וויז,לא מופרע על ידי פעילות צה"ל.
אם נעשה משאל רחוב ונשאל איזו מדינה הצבעוני הוא הפרח הלאומי שלה? התשובה,מן המותן,תהייה:הולנד. הכצעקתה?
אז נתחיל מסקירה כללית: לא לכל האומות והמדינות בעולם יש צמח לאומי,למעשה:רק לחלק קטן מאומות העולם יש כזה,וכן:ישראל היא אחת מהן וגם ארה"ב. בישראל,הפרח הלאומי הוא הכלנית. בארה"ב? אז באמריקה כמו באמריקה: ב 1986 רולנד רייגן החל את תקופת הנשיאות השנייה שלו והוא הנשיא ה-40 של ארה"ב. בתחילת הכהונה הוציא הנשיא רייגן צו נשיאותו ובו הכריז על הורד כפרח הלאומי של ארה"ב. לצו נשיאותי ולהכרזה שבו תוקף כל עוד הנשיא המכהן,מי שהוציא את הצו או כל נשיא אחר אחריו,לא ביטל אותו ומאז הכריז הנשיא ה-40 על הורד כפרח הלאומי של המעצמה הגדולה בעולם,ההכרזה נשארה בעיינה ומעולם לא בוטלה כך שגם היום,הורד הוא הפרח הלאומי של ארה"ב. בישראל אין חקיקה המסדירה פרח או חיה או ציפור לאומית. ב 2013 עיתון Ynet יחד עם החברה להגנת הטבע ביצעו משאל ובו נבחרה הכלנית כפרח הלאומי של ישראל,ברם:בחוק הסמלים אין לישראל לא פרח לאומי ולא כל בעל חיים אחר לאומי אלא בהכרזה של החברה להגנת הטבע שאין לה בסיס חוקי.
נחזור לצבעוני. המקור של הצבעוני הוא באירן,משם בתחילת המאה ה16 מתחיל ייצוא של הצבעוני לאירופה. כדי להגיע מאירן לאירופה,הדרך הקצרה והיעילה ביותר היא דרך טורקיה. במאה ה 16 טורקיה היא האימפריה העות'מאנית וככזו היא לא רק שולטת בדרכי המסחר מאירן מערבה אלא גם שולטת בחלק המזרחי של אירופה וגם במזרח הקרוב בישראל ושכנותיה.
השלטון העות'מאני מאמץ את הצבעוני. הוא לא הופך לצמח הלאומי של העות'מאנים,למיטב ידעתי מחשבה על צמח לאומי לא עלתה על דעת שליטי האימפריה הזו מעולם,אבל: יופיו של הצבעוני כמו גם המבנה הגאומטרי שלו ומצטרף אליו האיסור בדת האיסלאם,הדת הרשמית של האימפריה העות'מאנית,לעשות פסל,הצבעוני הופך במהרה לחביב על ציירי אריחי הקרמיקה הטורקים ודרכם להשפעה גרפית על כל מרחבי האימפריה שבה מופיעים,תדיר,אריחי קרמיקה ובהם ציורי צבעוני.
באותה תקופה מגיע הצבעוני להולנד. מסתבר שאדמת ארץ השפלה מאוד פוריה מבחינת נקודת מבטו של הצבעוני ועד מהרה נטעים ברחבי ארץ השפלה (הולנד הוא שם שגוי. מי שנקראת בעברית הולנד שמה המלא הוא ארץ השפלה,הולנד היא מחוז בארץ השפלה מחוז שחיו בו הרבה מאוד יהודים ומכאן נובע המינוח השגוי) שדות של צבעונים ממינים שונים לרבות כאלה שהורכבו בארץ השפלה ויוצאו ממנה לאירופה בכלל ולעולם בפרט. למעשה,במהלך המאה ה 16 יצוא הצבעונים הוא אחד מענפי היצוא המרכזים והחשובים בכלכלת ארץ השפלה.
האימפריה העות'מאנית מפיצה את הצבעוני בארצות מזרח אירופה שבהן שלטה,אלה שבאזור הבלקן ואילו ארץ השפלה מייצאת את הצבעוני למערב אירופה ומהמאה ה 16 והילך הצבעוני תופש את הפופולריות שלו באירופה כולה כמו גם בלבנט ובשאר הארצות של האימפריה העות'מאנית.
לצבעוני כמאה מינים טבעיים ועוד מאות מינים תרבותיים. בישראל צומחים ארבע מינים של הצבעוני,שניים מהם אדומים והשניים האחרים,לא אדומים:צבעוני החרמון וצבעוני ססגוני.לצבעוני ההרים שני זנים בישראל צבעוני השרון וצבעוני המדבר שניהם:אדומים. הצבעוני בישראל הוא צמח אנדמי וגדל פה במסגרת תפוצתו באזור המזרח התיכון.
מכובדים באימפריה העות'מאנית נהגו להוסיף ללבושם המסורתי כובע צילינדר שחור,גבה קומה ובמרכזו צינה. בטורקית,טרם התיקון של אתא טורק,הכובע הזה נקרא טורבאן. המילה טורבאן איננה מילה טורקית אלא מילה מהשפה הפרסית,ומה משמעות טורבאן פרסית? זה שמו של צמח הצבעוני. צמח הצבעוני הפרסית נקרא טורבאן ובשל הידמותו לכובע המסורתי העות’מאני הוא,הכובע,נקרא על של הצבעוני הפרסי:טורבאן.
אז מהו בצמח הלאומי של ארץ השפלה (המכונה בטעות הולנד)? החיננת רב שנתית.
והצבעוני,של אילו מדינות הוא הצמח הלאומי? של טורקיה והונגריה. הצמח הלאומי של אירן הוא:הורד.
הצבעוני,על שלל מיניו,הוא צמח אנדמי לישראל והוא מוגן על פי חוק,קטיפתו,רמיסתו והשלכת פסולת בקרבתו אסורים בכללי האתיקה של הישראלי המטייל וגם אסורים על פי חוק הגנת החי והצומח.
התמונות של הצבעוני מגבעת הצבעוני שבברכות הדגים של מעין צבי – הן כאן לפניכם.
יער המלאכים הוא יער נטוע אדם,נמצא כארבע קילומטרים מזרחית לקריית גת. בסמוך ליער ב 1956 הוקמה מעברת עולים בשם שחריה,תושבי המעברה הועסקו על ידי קק"ל בנטיעת עצים והם אלה שנטעו את יער המלאכים. שטח היער כ 7000 דונם והיער נשאר על תילו גם לאחר פירוק מעברת שחריה. היער כולל כמה וכמה מסלולים רובם מוכשרים לרוכבי אופניים ואחרים להולכים ברגל. ביער יש רק נתיב אחד להולכי רגל,אורכו כ 600 מטרים והוא נקרא שביל גתות,שאותו עשינו רגלית וצריך לציין שאכן יש בשביל גתות,אך רובן נמצאות בצידי השביל ולא עליו בדיוק.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
ליער המלאכים יצאנו בעקבות ידיעה על מרבדי כלניות. הכלנית,היא הצמח הלאומי של ישראל. בשביל הגתות נפרשו משני צידיו מרבדים של רקפות ומעט מאוד,כדי בודדות בלבד,כלניות. כך גם בשאר שבילי היער.
באדיבותו של שומר היער הסתבר שמרבדי הכלניות נמצאים בצידו השני של הכביש שעל מנת להגיע אליו,יש לחזור לצומת שתחת המחלף של כביש שש לעשות סיבוב פרסה ולפנות ימינה,כ 500 מטר בכביש,למפרץ מבדק המשטרתי המסומן בשלט המציין שזה מפרץ לבדיקה של המשטרה. משם,מסביב למטע השקדים מאחוריו ביחס לחנייה בשטח הבדיקה המטרתי,משתרע שדה כלניות רחב ידיים ומרשים ביופיו. נציין שמטע השקדים מגודר וסגור וכניסה אליו גם מהווה עבירה פלילית ובעיקר פוגעת בפרנסתו של בעליו.
בשדה הכלניות בילינו שעה קלה להרוות את העין ואת עין העדשה וגם:נוצלה ההזדמנות הראשונה לעשות שימוש בחצובת המחבת.
התמונות שנלקחו ביער המלאכים כמו גם בשדה הכלניות הסמוך לו ובעזרת המחבת – הרי הן כאן לפניכם:
המצלמה והעין האנושית אינן רואים אותו הדבר. בין העין ועדשת המצלמה יש הבדלים בכל הקשור לקליטת האור לזווית הראייה והעין האנושית נדרשת להציץ מבעד לעינית המצלמה על מנת ליצר תמונה שהיא פרשנות אישית של בעל העין,כמו גם:פועל יוצא של סט הצילום בכלל ועדשת המצלמה בכלל ולכן תמונה היא פרשנות אמנותית של מה שראה הצלם בעיניו. בשל כך בסוגות שונות של צילום נדרשת זווית צילום אחרת לזו של גובה העיניים ובין האפשרויות לזוויות צילום כאלה יש את זו שבגובה פני הקרקע,זווית צילום האופיינית לצלמי הנוף,צלמי ציפורים ובעלי חיים בכלל ובקרבת מקווי מים בפרט ולצלמי מאקרו של עולם החי והצומח שביתו על פני האדמה.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
חצובה היא הכרח בתיק הצילום. אם לצורך עזרה בנשיאת סט הצילום שבחלק מסוגות הצילום שוקל לא מעט בכלל ועד לצורך,בשל תנאי תאורה או קירבה לנושא הצילום,נדרשת יד יציבה מאוד,דבר שאיננו חלק מהמבנה הביולוגי שלנו בני האדם. ישנן חצובות קטנות מספיק לשימוש בצילום בגובה פני הקרקע וישנם כאלה,גדולות יותר,המאפשרות פריסת רגלי החצובה עד לגובה סמוך מאוד לפני הקרקע. ברם: לחצובות הקטנות שמאפשרות צילום מפני הקרקע ישנה מגרעה אחת בולטת:הן לא יכולות להתמודד עם ציוד הצילום כבד המשקל,ואלה שניתן לפרוש רגליהן מתגלות כחצובות שכאשר נדרשת תנועה על פני הקרקע,זחילה על גחונינו,הן מהווה מכשלה ולא נוחות בעליל.כולנו יודעים:כשפריט צילום כלשהו גורם לאי נוחות הוא נשאר מאחור בתא המטען של המכונית ושכרו,יצא בהפסדו.
לכל אותן סוגות צילום שבהן נדרש צילום מגובה פני הקרקע נדרשת חצובה אחרת,כזו שתהייה קלה לנשיאה,נוחה לשימוש במקרה ובו נדרשת זחילה על הקרקע וגם תוכל לשאת אתציוד הצילום כבד המשקל – ופה נכנסת לתמונה חצובת הקרקע.
חצובת קרקע? מה זה? לא מדובר במוצר מדף. צריך ליצר אחת כזו שתיתן מענה לצורך לצלם מגובה פני הקרקע,לא תהייה מגושמת ומסורבלת וגם תוכל לשאת ציוד צילום כבד משקל – אם נדרש כזה.
מפה והלאה,ומטעמים השמורים עימי,את חצובת הקרקע נכנה חצובת מחבת. למה מחבת? זה יתברר ומיד.
מה נדרש ליצור עצמי של חצובת מחבת? נדרש:
1. מחבת (כן כזו שמטגנים בה שניצלים או חביתות) בגודל 25 או 30 ס"מ.
2. בורג חצובה שמידותיה של 3/8 ובאורך של 1/2 אינצ’.
3. ראש חצובה שמסוגל לשאת משקל של למעלה מארבע קילוגרמים.
4. מקדח בקוטר 10 ס"מ ומקדחה לקדוח בו.
5. מברג פיליפס (צלב) להסרת ידית המחבת.
תהליך הייצור:
מסירים מהמחבת את הידית שלו,למהדרים ניתן לשדך לבסיס הידית,לאחר שהוסרה,שאקל שאתו ניתן לחבר החצובה לתיק הצילום לחלקו החיצוני או לחגורת המכנסיים ככל העולה על רוחכם.
במרכז המחבת,ברוב הגדול של המחבתות מרכז המחבת מסומן בנקודה שחורה קטנה,צריך לקדוח חור באמצעות המקדחה והמקדח. לאחר קדיחת החור להכניס את בורג החצובה ולהבריג אליו את ראש החצובה.
לראש החצובה לחבר את המצלמה והעדשה ו…:לצאת לשטח ולצלם.
כמה אזהרות ועניינים להשקיע בהם תשומת הלב:
כל צילום,באשר הוא,מצריך כניסה לבית הגידול שבו נמצא אובייקט הצילום. ככזה נדרש להתנהג ברומא כרומאי ולכבד את בית הגידול כמו גם לא להפריע לרמוס ולהשאיר לכלוך בבית של אובייקט הצילום.
להשתרע על פני הקרקע דורש שימת לב להיכן אתם שמים את הגוף שלכם,גם בהיבט של לא לגרום לנזק והפרעה וגם על מנת להימנע מהכשה או עקיצה.
בהמתנה לאירוע שיתרחש ובעודנו שרועים על פני הקרקע יכולים לגרום להירדמות. כן הירדמות קלה ונעימה ולפעמים כזו שמתעוררים ממנה עם תחושה של פספוס מאג’ורי. מניח שמי מקוראי יאמר "לי זה לא קורה" אך נודה על האמת:זו תופעה שכיחה וטבעית וצריך לקחת אותה בחשבון בכל מה שקשור לבטיחות ובטחון אישי.
בישראל שכיחה מאוד תופעת אדים העולים מפני הקרקע בשל הבדלי טמפרטורה בין הקרקע לאוויר שמעליה. זו היא תופעה מאוד שכיחה בחורף ובקיץ כאחר. התופעה מפריעה למערכות הפוקוס של מצלמות בכלל וחסרות המראה מודרניות בפרט,וגם גורמת לתמונות לצאת מטושטשות כאילו איבדו קצת מהפוקוס שלהן. לפעמים התופעה חריפה מאוד והדרך היחידה להתגבר עליה היא בפוסט האמצעות כלי תוכנה ולפעמים ניתן להתגבר עליה בעיקר באמצעות פוקוס ידני או שינויים הנדרשים בפרמטרים של הצילום בגוף המצלמה הכל לפי העניין ומידת החריפות של התופעה.
לאלה מכם שיציבו במקום ראש החצובה גימבל ואליו מחובר סט כבד זכרו לוודא שהסט מאוזן לחלוטין על גבי הגימבל אחרת,בעת שתשכבו אפיים ארצה ותעזבו את המצלמה,או שבאלמנט הקדמי יפגוש בקרקע על שלל המריעין בישין שבה או שמצלמה הצמה תיחבט בשולי המחבת או,בסביבה רטובה,תחווה טבילה לא מחמיאה בתמהיל של מים ובוץ.
ואחרון חביב: אנחנו,מן הסתם,יודעים שגופנו מוטל אפיים ארצה ופרופיל הנראות שלו נמוך מאוד,אבל:השותפים שלנו לבית הגידול של אובייקט הצילום,כמו גם בני אדם אחרים שעשויים להיקלע לזירת הצילום,רגלית או רכובים על דו גלגלי או על הג’יפ ליסינג שלהם – כל אלה לא יודעים שאנחנו שם ומפגש אתם עלול להיות לא נעים או אפילו מסוכן,בציר הנע בין בהלה והברחת אובייקט הצילום בבית הגידול שלו ועד למקרה שבהלת האדם תשים אתכם בצד הלא נכון של כלי ירייה או לרמיסה כואבת מגלגלי כלי התחבורה.לשם לב ולקחת גם את זה,בחשבון.
מצורפות תמונות המתארות את תהליך הייצור ככתוב מעלה,וגם תמונות שנלקחו באמצעות חצובת המחבת שייצרתי.
המחבת לאחר הסרת הידית.
המחבת ובאמצעו קדח של 10 מ"מ.
בורג לראש חצובה קוטר 3/8 אורך 1/2 אינצ'.
הבורג מוכנס לקדח באמצע המחבת,מבא מהחלק התחתון של המחבת.
בורג ראש החצובה מבט מתוך המחבת. לבורג הזה יתחבר ראש החצובה.
יום שישי ה 126 למלחמה. שבע וחצי בבוקר החניון של קניון שממנו יוצא שביל ההליכה בעמק השלום ריק מאדם ומכוניות סבורות חונות בו. במקום מרפסת תצפית אל עבר העמק. עמק השלום. ערפלי הבוקר עדיין חובקים להם את העמק משרים בו אווירת נינוחות המופרעת,מפעם לפעם,בשעון מנועי הסילון של מטוסי חיל האוויר העושים דרכם לעזה.עמק השלום ומעליו רעשי המלחמה.
אני אוהב את הישראלי המשקים קום ומבקר באתרי הטבע של הארץ הקסומה הזו. אלה,לכאורה,אנשים אחרים לגמרי מאותם ישראלים הפוקדים,את אותם אתרים,בשעות הבוקר המאוחרות הצהריים המוקדמות של ימי השישי.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בעודנו מתכללים דרכנו בקטע בוצי וטובעני במסלול ההליכה שבעמק הולך לפנינו זוג צעיר שהשאיר מאחוריו את ביתו על תכולתו ויושביו ויצא לעמק השלום לשעת איכות. כמונו מתכלל הזוג את דרכו במקטע הבוצי של העמק על מנת להימנע,ככל הניתן,מלמלא רגלים בבוץ דביק וטובעני. מפעם לפעם חולפת על פנינו דבוקת רוכבי אופניים כשהראשון מברך לשלום ומודיע שיש אחריו עוד כמה רוכבים והאחרון:גם הוא מברך לשלום מודה על שפינינו את הדרך ומכריז שהוא האחרון להפריע לנו ללכת במרכז השביל.
פה ושם כמה עצים פורשים את חופתם הנעטפת באחרוני ערפילי הבוקר משווה שלהם אווירה של רוגע ואופטימיות יחד עם יופי ייחודי האופייני לימי הבוקר הקרירים של חודש מרס.
מרבדים של כלניות בשלל צבעיהן מלווה אותנו מימין ומשמאל לשביל ההליכה. כמה מהן עוד אוצרות מעגלי הגשם שירד פה בלילה וכמה מהן מתחילות לפתוח את עלי הכותרת שלהן כמי שהתעורר לו זה עתה,מותח עצמותיו לקראת השמש העולה שמתחילה להפיץ את חומה הנעים – חום של בוקר חורפי,חום של ארץ ישראל היפה והקסומה עם שלל אנשי הבוקר שלה.
מבלי לתכנן את מהלכנו בשבילי העמק,אנחנו מוצאים עצמנו בשביל ההליכה לאורך נחל השופט. הגשם מילא את ערוצו במים שוצפים וקוצפים ובשביליו,עדין,מהלכים אנשי הבוקר יחד עם דבוקות של רוכבי אופניים. מפעם לפעם אנחנו עוצרים להזין את העיניים במפלוני נחל השופט וגם להנציח אותם בעדשת המצלמה.
כשסבנו את פנינו אל עבר החזרה מנחל השופט,לעמק השלום ולכסופה עצמה,השמש כבר עלתה ותפסה את מקומה במרום השמיים,ויחד איתה החלו לזרום לעמק אנשי הצהריים,רכובים על רכבי השטח/ליסינג בריוני הכביש שלמטיבי הלכת שבהם גם כלי משחית הנעים בשבילי העמק רומסים מהחי והצומח שבו.
עם השינוי בתאורת השמש,העלמות ערפלי הבוקר והכלניות שכבר פרסו את עלי הכותרת שלהם לקלוט את חומה של השמש,יחד עם כל זה משתנה ההרכב האנושי של עמק השלום,מאנשי הבוקר מסבירי הפנים ואוהבי הארץ לבריוני הכביש שמנהגים כאילו העמק הוא שלהם ובשבילם בלבד אלה שלא מתביישים לשלוח יד ולקטוף זר כלניות או לפרוש את חופת הפיקניק דווקא בלב שטיח הכלניות…
ערפליי הבוקר,כמו גם הכלניות המתעוררות ליום חדש וערוצו השוצף של נחל השופט,כל אלה הונצחו גם בעדשת המצלמה – והתמונות הן כאן לפניכם:
שמורת הטבע חוף השרון הוכרזה על מקטע החוף ומצוק הכורכר שבין קיבוץ שפיים,בדרום,למכון וינגייט בצפון. השמורה הוכרזה במענה לשני צרכים: הגנה על החי והצומח במרחב החוף באזור השרון ומניעה של השתלטות כרישי נדל"ן על הקרקעות. מקטע חוף געש הוא חק משמורת הטבע חוף השרון,חוף הים עצמו מהווה אתר קינון לצבי הים,ורכס הכורכר,שמעליו,מונגש בשבילי טיול. אורכו של הקטע המונגש הוא כ 1200 מטרים ורוחבו כ 400 מטרים.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
באתר צומח אירוס הארגמן,שהוא סימלה של החברה להגנת הטבע,אירוס אנדמי לישראל בלבד חבר במשפחת אירוס ההיכל והוא לא רק צמח מוגן אלא גם:צמח הנמצא בסכנת הכחדה ומסלע הכורכר הוא אחד מבתי הגידול החביבים עליו.
עוד כובש בנוכחותו את מסלע הכורכר במקטע חוף געש של שמורת חוף השרון הוא החמציץ הנטוי. למי מאיתנו ישנן זיכרונות ילדות הקשורים הלעיסה ומציצה של מיציו החמוצים של החמציץ הנטוי מבלי לדעת שבקונטקסט הגאופוליטי של ישראל ביומה ה 118 למלחמת השבעה באוקטובר החמציץ הנטוי הוא צמח פולש שמקורו בדרום אפריקה העומדת בראש המדינות המתנגדות לפעילות ישראל בעזה,בכלל,ומאלה התומכות בשלילת קיומה של ישראל בפרט. החמציץ הוא גאופיט קרי צמח בעל בצל ובמקומות שונים בעולם מיוחסות לו תכונות של תרופה כנגד מחלות שונות מהן נזכיר את השעלת,צפדינה,דיזנטריה ותולעי המעיים,אמונה שאין לה סימוכין מדעי.תכונה ייחודית לחמציץ הנטוי הוא הימצאותם של שנצים בבסיס עמוד התפרחת וגם בעוקץ העלה וכאשר נתלש העלה או הגבעול נראה כאילו נחתך בסכין מנתחים חד כתער ומאפשר לחמציץ לגדל,בו במקום,את הגבעול או עלה הכותרת שניתלש. החמציץ מיצר צוף שחביב,מאוד,על דבורי ארץ ישראל.
ביום שישי,יומה ה 118 של המלחמה,ביקרנו במקטע חוף געש של שמורת חוף השרון והתמונות שנלכדו בעין המצלמה – הן כאן לפניכם:
יום שישי,יומה ה 111 של מלחמת השבעה באוקטובר 23’. שעת צהריים ותחזית מזג האוויר מספרת על מטחי גשם עם רוחות חזקות.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בתיק הצילום שתי מצלמות,האחת ממש לא חברה טובה עם גשם ונלקחה למקרה ויהיה משהו מעניין לספר את סיפורו בעוד המצלמה בסביבה יבשה ובטוחה,והשנייה,קנון,שכבר הייתה איתי באירועי גשם משמעותיים בארץ ובחו"ל ועמדה בהם,לה מחוברת עדשה שגם היא אטומה למים וגם היא שרדה אי אילו אירועי גשם.
מגרש החנייה של פרק לאומי אפולוניה ריק,ושמחנו לקבל את האתר רק לנו ולטייל בו בחופשיות. לאחר הסדרת הכניסה נשלפת הקנון מתיק הצילום,בעוד השמיים מחשיכים פניהן וגשם קל ניתך ארצה,גשם שכזה שאינו מבשר את הבאות.
בעיקול הראשון,מטרים ספורים מתחילת המסלול בפרק,ישנה נקודת תצפית ובה הקנון נקפת על ולוקחת כמה תמונות,אך הגשם,הגשם:חושב לגמרי אחרת. מתך כבד מלווה ברוח עז פורץ עולה לו מים המים,מאיים להעיף אותי על ציודי לכל עבר. עוד כמה צעדים בשביל האתר והגשם הופך למתך ברד ורוח עז שמגעם עם כפות הידיים החשופות,ופה ושם עם עור הפנים,מכאיב כמו סד עינויים במרתפי ארגון מודיעין של אומה אויבת. יחד עם מתך הברד יורד גם גשם,שבחוצפתו,ובעצמתו הרבה,חודר את נעלי ההליכה ממעלה יורד בחוצפה מטרידה מטה וחיש קל נעלי ההליכה האטומות למים הופכות לבריכת שחייה קרה ומשמימה.
מפעם לפעם אנחנו עוצרים,הקנון עולה לגובה העיניים ונאבקת לייצב עצמה במשבי הרוח,ברד/גשם העזים על מנת להנציח את תופעת הטבע הכה מרשימה והעזה הזו.
איכשהו,בנעליים ספוגות במים ובמאבק פיזי ברוח העזה ובמטחי הגשם/ברד אנחנו מצליחים להגיע למצודה הצלבנית של אפולוניה ומבעד לסער מצליחים להתפעל מזעפו של הים ובמפגש האפי בין הסערה לשרידי חומת המבצר. גם פה הקנון עולה לגובה הפנים,הפעם רטובה כהוגן ובעזרת מעקה הבטיחות מצליחה לייצב עצמה ולתפוס כמה תמונות מבעד למסך הגשם משובץ באבני ברד קטנות ומכאיבות.
משלא נראה כי הגשם מתכוון לעזוב או להיחלש,אנחנו מחליטים לשוב על עקבותינו. בדרך חזרה הרוח מתגבר ואתו גלי הגשם משובץ באבני ברד קטנות. פה ושם,מבעד למסך המים,אני רואה סיבות לקמפס סיפור של תמונה וכשהקנון עולה לגובה העיניים היא קצת מסרבת לצלם ובנוסף המבזק הפנימי שלא,שלא היה בשימוש מהיום שנפתחה והוצאה מקופסת המשלוח כשנקנתה אי שם בעבר. המבזק נסגר ובעצירה הבאה הקנון כבר מסרבת לקחת תמונה ובשל מטחי הגשם/ברד,הנעליים הרטובות והרוח העזה אני מוותר לה,מכסה אותה בכפלי מעיל הגשם שלי ואנחנו עושים דרכנו לכסופה החמימה.
בכסופה הקנון מקבלת ליטוף עז במגבת יבשה ומוחזרת לתיק הצילום שנשאר פתוח עד שהגענו הביתה. בבית הקנון עברה ניגוב נוסף,והעדשה נבדקה במצלמה אחרת והסתבר שהיא לגמרי תקינה ומים לא חדרו אותה. הקנון,ישבה על המדף,מבוישת,מזיעה מפעם לפעם וכשמבטינו נפגשים פניה מדברות על מעין סליחה על כי פישלה ומים כן הצליחו לחדור לתוכה ולעשות בה שפטים.
לאחר שהתרגלה לטמפרטורת החדר,העדשה פורקה ממנה,כרטיס הזיכרון והבטריה הוצאו,יבשים יש לומר,הועברה בהדרגתיות לחדר חמים יותר שאט אט הסיר ממנה אי אילו טיפות של מים שבחוצפתם חדרו אליה והשביתו חלק מכפתורי ההגדרות שלה,אלה שטרחתי לקנפג לנוחיות ההפעלה האישית שלי.
חולף לו הזמן ומידי פעם אני לוקח את הקנון לבדיקה ומגלה שעוד כפתור ועוד כפתור חוזר לתפקודו המקורי. חולפת לה יממה,והקנון מקבלת טיפול חמים ונעים,וגם הגשם מפסיק וזה הזמן לצאת החוצה לבדוק נזקים. עדשה מולבשת על הקנון ואנחנו עושים סיבוב בחצר האחורית,מצלמים, מקמפזים ומתמוגגים זה בחברתו של זו. הקנון,עדיין,בחדר החמים והנעים שבבית ומקבלת טיפול להחלמה מהנזלת שספגה. בעונג שבת המשותף לנו מסתבר שרוב הכפתורים חזרו לתפקודם המקורי למעט אחד,זה שמחליף בין צילום בעינית בלבד לבין צילום באמצעות המסך,וגם כמה שיהוקים,מטרידים אבל לא משביתים,בתפקוד הפוקוס האוטטי של המצלמה/עדשה. בינתיים,כאמור,הקנון מקבלת טיפול חמים ונעים באווירת חדר הבית המחומם ובתקווה שבסופו של ההליך תחזור לאיתנה ותתפקד כפי שתיפקדה טרם התנזלה לה במשעולי אפולוניה.
והתמונות שנלקחו,במשעולי אפולוניה,עוד בטרם פערה המצלמה את פי המבזק והתנזלה,הן כאן לפניכם:
כ 5.3 מליון טון פסולת עירונית ומסחרית מיוצרים בישראל כל שנה. עוד כ 6 מליון טון פסולת בניין מיוצרת בישראל כל שנה בנוסף עוד 1.8 מליון טון פסולת אורגנית מיוצרים בישראל מידי שנה. אדם בישראל מיצר מידי יום כ 1.7 ק"ג פסולת או כ 51 ק"ג פסולת בחודש וכ 612 ק"ג פסולת בשנה. הגידול השנתי בכמות הפסולת עומד על כ 1.8% בכל שנה. רק כ 30% מהפסולת המיוצרת בישראל ממוחזר והיעד הממשלתי הוא להגיע ל 51% מחזור עד 2030 יעד שהיום הוא הסטנדרט במדינות אירופה המערבית. הפסולת שלא ממוחזרת נטמנת באדמה בכמה אתרים כשהידוע בהם הוא אתר דודאים שבנגב המערבי.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
עד 1998 האשפה של גוש דן נטמנה באתר ח’יריה. אתר ח’יריה הוא שטח גלילי (שטח ללא בעלות ושיוך מוניציפלי) שנמצא לאורך נחל איילון בין נתב"ג לנתיבי איילון ותחום ברמת גן,תל אביב ואור יהודה. בעבר שכן בקרבת מקום כפר ערבי בעל אותו שם,כשהאחרון שכן על מיקומה ההיסטורי של בני ברק (כמוזכר בהגדה של פסח).
הר האשפה של ח’יריה חולש על שטח של כ 8500 דונם וגובהו כ 60 מטרים מעל לפני הים. הר האשפה יושב על קרקע חרסיתית האטומה למים וכתוצאה מכך הר האשפה לא זיהם,או מזהם,את מי התהום של אקוויפר החוף,מנגד:הר האשפה הוא מפגע אקולוגי משמעותי שמייצר גזי חממה בכלל ומתאן בפרט,מפגע ריח ומקור משיכה לבעלי כנף שסיכנו את נתיבי התעופה אל ומאת ישראל.
עם הפסקה של הטמנת האשפה באתר ח’יריה הר האשפה הציב אתגר לאומי בתחום האקולוגיה. הר האשפה פולט גזים רעילים ונפיצים,בעיקר מתאן,ומהווה מפגע ריח וסכנה לתעופה האזרחית. באותה נשימה,צריך להזכיר שכמות האשפה ההולכת וגדלה בישראל המתפתחת הרי שהטמנת האשפה בקרקע היא פתרון זמני ויש צורך להתחיל למחזר את האשפה כמה שרק ניתן.
בבסיס רעיון מחזור האשפה ממשלת ישראל ואיגוד ערים דן נרתמו לעשייה לנוכח האתגר. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ז"ל) החליטה ב 2005 להפוך את הר האשפה של ח’יריה לגן לאומי ואיגוד ערי דן,הספק העיקרי של אשפה לאתר,ביחד עם שותפים מהמגזר הפרטי פנו להקמת שלושה מיזמים לטיפול בבעיות האקולוגיות של הר האשפה ובמחזור.
ב 2007 החלטת ממשלת אריאל שרון הפכה למציאות והפרק נחנך ושנקרא על שמו של ראש הממשלה ה 11 של ישראל:אריאל שרון. במקביל לפיתוח הפארק היה צורך לפתור את בעיית פליטת מתאן ומיצי האשפה. ברחבי הר האשפה נחפרו בארות,בעומקים שונים,שאוגרות את גז המתאן ובעזרת מערך צינורות הגז נאגר ונשלח למפעל טקסטיל שבעיר רמלה ומשמש עבורו כדלק לתהליכי הייצור. מיצי האשפה נאגרים בתחתית האתר ונאגרים בתוך מערך עיבוי העשוי אדמת חרסית המעבה כמו גם תומך את הר האשפה,אין למיצי האשפה ערך כלכלי ואגירתם בדרך זו פותרת את בעיית הריח.
במתחם האתר הוקמו,בשיתוף פעולה בין איגוד ערי דן והמגזר הפרטי,מספר מפעלי מחזור. האשפה שמגיעה לאתר עוברת מיון כאשר המתכות הנאספות בהליך המיון נמכרות למחזור,הפסולת האורגנית מועברת למפעלים שמיצרים ממנה זבל אורגני לשימוש בחקלאות,הפסולת היבשה שנשארה בהליך המיון עוברת תהליך עיבוד שמיצר ממנה חומר דלק המועבר למפעל נשר שברמלה ומשמש כדלק בהליך ייצור המלט של המפעל. יתרת האשפה שנשאר מתהליך המיון כ 40% מסך האשפה המובלת לאתר המיון,מועבר להטמנה באתר דודאים. לאחרונה החל לפעול באתר מפעל למחזור פסולת בניין נתוני הייצור עדין חסרים שכן המפעל החל את פעילותו המלאה רק ב 2023.
ביום שישי,היום ה 90 למלחמת השבעה באוקטובר,ביקרנו בפארק אריאל שרון בכלל ובהר האשפה שבו בפרט,והתמונות הן כאן לפניכם:
שבת האחרונה של 2023,שעת בוקר מוקדמת מאוד,חרטומה של הכסופה מופנה צפונה,היעד:המורדות בדרום מערביים של רמת הגולן עם שלוש תחנות:עין שוקו,ביצת נוב ואתר סוסיתא.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
אור ראשון של בוקר תופס אותנו בירידה מפוריה אל עבר קבוצת כנרת,חיש קל ובקלילות אנחנו גומעים את כביש 98 עד לפאתי קיבוץ מבוא חמה. שם,מקבלת את פנינו רוח קרה וחזקה מאוד. התארגנות קטנה ואנחנו מתחילים לגלוש מטה משפת מצוק רמת הגולן אל עבר עין שוקו,כשבדרך:אורה הראשון של השמש מאיר את דרום הכנרת ועמק כנרות שאת מרכזו מפלח נהר הירדן בדרכו דרומה לים המלח.
מימה המפכפכים של ברכת האגירה בעין שוקו,יחד עם ההגנה מהרוח העזה,ועדר פרות שרועה בשלווה סטואית בקרבת המעין ובסביבתו,כל אלה שמים אותנו על הספסל הצופה מערבה לשעה קלה של התייחדות עם יופיו של הטבע והשקט הסטואי הכה מנוגד למלחמה שנמשכת,לא רחוק באיתנו,בצפון הרמה,מורדות הר דוב וישובי רכס רמים.
לקראת הביקור בביצת נוב תכננו את עצמנו לנעליים רטובות שאוספות מהבוץ הביצתי. בתחילת המסלול,היו פה ושם ניצות של זרי הנרקיס המצוי וקטע אחד,קצר,של מי ביצה רדודים. שאר המסלול היה יבש ונוח להליכה. בתפנית מסלול ההליכה בביצת נוב ציפתה לנו הפתעה: מרבד נרחב ורב ממדי של מקבצי הנרקיס המצוי,ריחו הנפלא נישא ברוח ופרחיו נעו וזעו כקהל השמח לעליית אלילו אל בימת התאטרון. פה ושם בצבצו להם שלוליות המרכיבות את ביצת נוב,והנרקיס? הנרקיס,כאן,הוכיח שהוא אכן ראוי לתואר:"מלך הביצה".
השמש,היא כבר עלתה לשיא הזניט שלה בשמי הגולן,והאירה באורה החורפי את הדקומנוס מקסימוס של העיר סוסיתא,שהוביל אותנו אל שלל כנסיות העיר ובתי הנוחות שבנתה האימפריה הרומית בעיר סוסיתא,אחת מעשרת ערי הדקפוליס בשיא פריחתה של האימפריה הזו במרחב ארץ ישראל ושכנותיה.
בטרם חזרתנו דרומה הביתה,עצרנו לארוחת בוקר מאוחרת במבואה של גן לאומי כורסי היכן שלפי הברית החדשה התרחש נס החזירים כשאת הארוחה סיימנו בקינוח של דמות חזיר עשויה מרציפן כמיטב המסורת הדתית של מדינת בוואריה שבגרמניה שהובאו על ידי דניאל שבאה לביקור מולדת קצר.
שנה אזרחית טובה ל כ ו ל ם.
התמונות מהביקור במורדות הדרום מערביים של הגולן,הן כאן לפניכם:
מלחמת העולם השנייה מסתיימת כשגרמניה מחולקת לשתיים:גרמניה המזרחית תחת השלטון הסובייטי וזו המערבית,עצמאית אבל תחת השפעה מערבית רבתי.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
ב 1846 אופטיקאי גרמני בשם קארל זייס מקים בעיר Jana (יש לבטא יאה-נה ופה נשתמש בתכתיב העברי:יאנה) את חברת האופטיקה על שמו. קארל זייס מפתח ומייצר עדשות למשקפי ראייה. בשנים 1884 ו 1866 מצטרפים אליו שני שותפים:אוטו סקוט וארנסט אבה (בהתאמה) שאחראיים לפיתוח עדשות עבור טלסקופים ובהמשך נכנס המפעל לפיתוח וייצור עדשות מצלמה תחום שבו שמו הולך לפניו עד לימינו אלה.
חלוקת גרמניה תופסת את חברת קארל זייס מחולקת אף היא. המפעל ביאנה נופל לידיים סובייטיות ואילו המפעל באוברכוחן נשאר בידיים מערביות. האחרון,המפעל באוברכוחן,הפך למפעל ולמקום שבו יושב מטה החברה לאחר נפילת חומת ברלין והמפעל ביאנה פסק לתפקד ונסגר.
קרל פרדריך גאוס,מפתח עדשות עבור טלסקופים ורושם ב 1817 פטנט על נוסחה אופטית,הנקראת על שמו,המכילה שתי זוגות של עדשות קעורות המונחות זו מול זו בהיפוך,קרי: הקער בעדשות הראשונות מופנה כלפי הקער בעדשות האחוריות,כשכל צמד עדשות מכיל את אותה זכוכית,אותה רמת ליטוש וגם את אותן זוויות קער.
ב 1896 במפעל יאנה של קארל זייס מתאימים את הנוסחה האופטית של גאוס לעדשות מצלמה ומפתחים תואמת שלה לעדשות מצלמה. הנוסחה של זייס מקבל את השם:"פלאנאר" (Planar) נוסחה שמלווה את האופטיקה בעדשות למצלמה של זייס עד לסוף שנות ה 90 של המאה הקודמת וב 2023 חברה ליצור עדשות מצלמה מסין בשם TTartisan החייתה מחדש את נוסחת פלאנאר ויצרה עדשת 100 מ"מ.
עד 1936 עדשות עם נוסחת פלאנאר מיוצרות עד למפתח צמצם של F 4.5 וב 1936 מצליחים מהנדסי האופטיקה של זייס לפתח על בסיס הנוסחה הזו מפתח צמצם של F 2.
לאחר השתלטות של הסובייטים על מפעל יאנה הם חוזרים למוסקבה עם הנוסחאות האופטיות שמצאו במפעל יחד עם מצלמות לייקה שרכשו/בזזו. שתי שכיות החמדה הזו מועברות לחברה בשם KMZ שעוד קודם לכן פיתחה עדשות אופטיות לשימוש בציוד צבאי.
KMZ מפתחים שתי מצלמות המבוססות על מצלמות לייקה,האחת:מצלמת Range Finder המבוססת על המקבילה של לייקה שפותחה בראשית שנות ה 30 של המאה הקודמת,והשנייה: מצלמת SLR מבוססת על המקבילתה מבית לייקה. שתי המצלמות נמכרות במליוני עותקים החל מתחילת שנות הארבעים ועד לסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ונקראות זורקי וזניט בהתאמה.
על בסיס נוסחת פלאנאר KMZ מיצרים ליין של עדשות תחת המותג הליוס כאשר עדשת הדגל,כמו גם עדשת הקיט,למצלמות הזניט היא ההליוס 44 שהיא עדשת פלאנר בת 55 מ"מ ומפתח צמצם של F 2.
ההליוס 44 צוברת פופולריות רבה הן בקרב צלמים במזרח והן בקרב אלה שבמערב. KMZ מקימים 6 מפעלים ליצור העדשה הזו,שניים ברוסיה,אחת בבלרוס,אחד ברומניה ואחד באוקראינה,כשזה האחרון נחשב למפעל בעל בקרת האיכות הגבוהה ביותר ועדשות שיוצרו בו נחשקות מאוד בשוק,אז וגם היום.
ההליוס 44 מיוצרת בשבעה דורות ובשלושה תבריגים: M39 תבריג הבית של לייקה,M42 תבריג שכיח מאוד וחופשי מפטנטים שהיה שכיח מאוד בקרב יצרני מצלמות,מכל העולם,משנות ה -60 של המאה הקודמת ונמצא ביצור,מועט מאוד,גם ב 2023. התבריג השלישי הוא תבריג K של פנטאקס שהייתה יצרן מצלמות שכיח מאוד בשנות ה 60 ועד לסוף ה 90 של המאה הקודמת ומתחילה להשתמש בתבריג K מ 1975 ועד היום.
ההליוס 44 איננה עדשה מודרנית,והיא יוצרה עבור מצלמות פילם ומשכך אין בינה לבין המצלמה המודרנית קשר אלקטרוני וכל הפרמטרים שבה,מפתח צמצם ופוקוס,נעשים ידנית. בנוסחת פלאנאר בכלל ובזו שיושמה על ידי מפעל KMZ ביצור ההליוס 44 ישנו עיוות אופטי שבנסיבות מסוימות מיצר בוקה מסולסל (Swirly Bokeh) שמוסיף,או גורע תלוי בתפיסת העולם של הצלם,חן מיוחד לתמונות הנלכדות על ידי העדשה הזו.
עדשת ההליוס שברשותי היא מסדרה 4 ויוצרה בתחילת שנות ה-70 במפעל שבאוקראינה. ההליוס 44 שלי שודכה,אקראית,למצלמת הקנון שלי,ונשארה עליה בשתי הגיחות לצילום פרחי ראשית החורף. הביקור הראשון עם ההליוס 44 היה בשמורת הטבע שעל רכס הכורכר שבביתן אהרון,והשני היה במסלול היקפי שבנס הרים המתחיל,ומסתיים,בברבהר בית הקפה באכה שולי הנחלים שורק וקטלב.
התמונות שנלכדו בעזרת ההליוס 44 מחולקות לתמונות של נרקיסים,רקפות,כרכומים ותמונות אבסטרקט של בלוטי אלון וגזעי עצי אלון,כפי שנלכדו בעת שני הסיורים המוזכרים – והן כאן,לפניכם:
קצת לפני קום המדינה קבוצה של חברי הכשרה של הפלמ"ח ישבו בקיבוץ גבעת ברנר. במסגרת ההכשרה יצאו לסיורים בהרי ירושלים וכשחזרו ותיארו את אשר ראו,ציינו קבר שייך דרומית מערבית לירושלים שבראש הגבעה,בסמוך לקבר השייך,גדלים עצי אורן שנראים כמסרק התקוע בראשה של הגבעה. מאז התקבל שמה של הגבעה כשמורת המסרק.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
על פי וילנאי השייך הקבור בקבר השייך שבשמורת המסרק הוא:אחמד אל עג’מי. לפי וילנאי,שמקורותיו באגדות מוסלמיות,שייך אל עג’מי היה הספר של הנביא מוחמד ומכאן,גם,קדושת המקום בעיני המקומיים. לאגדה זו לא נמצאו שום סימוכין היסטוריים. סביב קבר השייך קברו תושבי הכפר בית מחסין את מתיהם עד שנמלטו מהמקום במלחמת העצמאות עם פתיחת הכביש לירושלים העובר בסמוך לאתר.
עצי האורן,אורן ירושלים,שבשמורה בכלל,ואלה שנתנו לה את שמה בפרט,הם נטוע טבעי. ב 15 ביולי 2001 פרצה שריפה בשמורת המסרק ובסביבתה. השרפה איימה לכלות את החורש הטבעי כמו גם את בתי מושב בית מאיר הסמוך. לוחמי האש בסיוע צה"ל הצליחו להשתלט על השרפה ולכבותה בטרם נגרם נזק לבתי מושב בית מאיר,ברם:השמורה עצמה ניזוקה נזק גדול מאוד ורוב עצי האורן הירושלמי נשרפו עד כלות. מאז עצי אורן ירושלים לא הצליחו לשקם עצמם ואלה ששרדו את השרפה עדיין פורחים במקום.
ביומה ה 56 של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023 ביקרנו בשמורת המסרק,והתמונות מהביקור הזה,הן כאן לפניכם:
יום שישי,שעת בוקר מוקדמת. פנינו צפונה אל עבר מצוק מבוא חמה על מנת לצפות בבוקרו של יום עולה על הכנרת. בערבו של היום אמורים להגיע 13 נשים וילדים חטופים מעזה,חזרה לחיקה של מדינת ישראל.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
על מצוק מבוא חמה מקבלת אותנו השמש שזה עתה זרחה בקו הרקיע ויחד אתה רוח עזה וקרה כקרח. למרגלותינו דרומה של הכנרת ועמק כנרות נפרשם להם אל עבר האופק,ומלבד עוז רוחה של הרוח המקפיאה סביב לנו:שקט. שקט מרגיע ומלא תקווה שאכן ערבו של יום ישובו החטופים המובטחים לגבולותיה של המדינה הקסומה הזו.
בכל פעם שמשבי הרוח העזה אפשרו ניגשנו אל שפת המצוק על מנת לשזוף את העין בכנרת,ועמק כנרות המבציעים לאורו של יום השישי. במסלול ההליכה לאורך המצוק פגשנו קבוצה של חלמונית גדולה שכל בנות הקבוצה סגרו את עלי הכותרת שלהן כמתגוננות מפני משבי הרוח העזה והקרה שאיימה לתלוש אותן מהקרקע והעיפן אל עבר הכנרת.
לאחר הביקור במצוק מבוא חמה שמנו פעמינו למצפה לשלום. מצפה ובו תצפית אל מלוא גודלה של הכינרת שנמצא בפאתי כפר חרוב הסמוך לו. במקום רעננו עצמנו בקפה מהביל כמו גם חימום העצמות אחרי הרוח המקפיאה של מצוק מבוא חמה.
ממצפה לשלום שמנו פעמינו לשמורת הטבע רכס בשנית – תל חזקה. זהו ביקור חוזר באתר שבתקופה זו פורחים בו פרחי הסתיו כמו:החלמונית הגדולה,הכרכום וסתוונית התשבץ. גם ברכס בשנית קיבל את פנינו שקט. שקט נעים לאוזן,ושקט מקולות רעם תותחים ושעון מטוסי הקרב,שקט שבערבו של יום יחזיר לישראל 13 נשים וילדים מהחטופים לעזה באירועי השבת השחורה.
כבר בעיקול הראשון בשביל המוביל ללב השמורה,ולמצמחי הסתיו,חיכתה לנו הפתעה:לצד השביל רבצה לה פרה ענקית,פרוותה החומה החזירה את אור המשמש המטפסת אל רום השמיים ועיניה בוהות בנו כמי ששואלת:"היי אתם,מה אתם עושים פה? ברחבי השמורה רועה לו עדר פרות שלמרות גודלן הן משדרות רוגע ותמימות שכה נעימים ומוסיפים לאווירה מלאת הצבעים באתר. למרות גודלן הפרות נזהרות שלא לדרוס את הכרכומים,הסתווניות והחלמוניות הפזורות באתר ואשר בילינו בחברתן זמן מה.
בסיום הביקור ברכס בשנית ובלוי בחברת עדר פרות הבשן וצפייה מרהיבה בפריחתם של צמחי הסתיו,שמנו פעמנו אל צומת מחניים,שם עצרנו לארוחת הבוקר ומשם חזרה הביתה.
התמונות מהזריחה על הכנרת ועמק כנרות,כמו גם פרות הבשן וצמחי הסתיו שבשמורת הטבע
הסתיו,הוא כבר כאן. פה ושם גם הגשם הראשון ירד לו ופריחת הסתיו נותנת איתותיה. מנהג הוא לתלות את תחילת בואו של הסתיו בפריחת החצב,אלא שהחצב את זה – לא יודע. הוא דווקא פורח לו בסוף הקיץ. דווקא נמוך וקרוב לפני האדמה,במין החבא שמקורו בתלות במעט הגשם שיורד בתחילת הסתיו פורחים להם סתוונית היורה והנרקיס הסתווי. שני מיני צמחים המאוד אופייניים לסתיו הארץ ישראלי ומאוד צנועים למראה אך שופעים ביפעת העין.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בחלק הצפוני באזור התעשייה של העיירה אור עקיבא הייתה בתקופה הרומית מחצבה ובצידה קולמבריום שככל הנראה שימש לגידול יונים. המקום נסקר ארכיאולוגית אך לא נחפר מעולם ומהותו נשארה כמחצבת אבן לבנייה הרומית,סביר להניח לטובת קיסריה הסמוכה. כך או כך זהו שטח בור שמוקף בטון ומגרשי חנייה מכוסים אספלט ופינת חמד שבה אחרי הגשם הראשון בוקעת מהאדמה סתוונית היורה ויחד אתה עולה לו על גבעול דקיק שבראשו עלי כותרת בגוני הלבן ובמרכזם כתר כתום צהוב – הנרקיס הסתווי.
לא כל שבוע מתאפשר לי לצאת אל הטבע לזמן שאותו אני יכול להגביל כרצוני,לפעמים:התחייבויות אחרות מכתיבות לי את חלון הזמן שבו אוכל לבלות בטבע ולראות מה חדש,מה התחדש ומה הם מבשרי העונה שצצו להם על פני האדמה ומסביב לה. כך היה גם בשישי האחרון. נשארו לי שעותיו האחרונות של היום,ממש טרם החשיך,על מנת לבקר,בפעם המי יודע כמה,את חורבת מלח ולצפות בפריחת הסתוונית והנרקיס שכה מטיבים לפרוח במקום כל שנה בסתיו.
כשכבר ערב לו היום והשמש החלה את מהלכה אל עבר קו האופק שבים,הלכנו ללוות אותה במסעה לצידו האחר של הכדור הכחול שלנו ולרוות את העין בקרני השקיעה הכה אופייניים לסתיו,וכשזו שקעה,חזרנו לכביש מספר 2 כשהפעם עומסי התנועה מחממים את הלב רוצה לומר מצביעים על שיגרת התנהלות באמצעה של מלחמה. איך שמנוע הכסופה הודמם,ציוד הצילום הוחזר למקומו הדי הפיצוצים ממטח אל עבר השפלה החזירו הכל… למציאות של סתיו 2023.
והתמונות של הסתוונית הנרקיס וערבו של יום השישי יומה ה 42 של מלחמת אוקטובר 2023,הן כאן לפניכם:
כאשר חוצים את צומת יזרעאל מזרחה,כביש 675 יורד את מצוק ההעתק שיצר השבר הסורי האפריקאי אל עבר עמק יזרעאל שהוא תוצר לוואי שלו. באחד מעיקולי הכביש מתנוסס שלט ובו הכיתוב:"פני הים". ומכאן הדרך הולכת ויורדת אל מתחת לפני הים. וחשבתי לעצמי:בבוקר המבציע ממזרח כשאני נע מתחת לפני הים,במטרו של חמאס/דעאש מתחת לפני האדמה למעלה ממאתיים בני עמי נמצאים שם בעל כורחם לאחר שנחטפו,ואת אור הבוקר הזה:אינם רואים.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב.
עין יזרעאל הוא מעיין העתק שנובע לרגלי העיר יזרעאל שבקרבת הרי הגלבוע לרגלי עמק יזרעאל. המעיין שימש את עיר המדינה יזרעאל כמקור המים שלה. מי המעיין,הנובעים בניקבה סמוכה,מועברים לבריכה שם הם נאגרים ומהבריכה ממשיכים אל ערוץ נחל נבות שבתורו נשפך לנחל חרוד. בימי המנדט בריכת האגירה הוקשחה ובמרכזה נבנה בית משאבות,ובו משאבה ששאבה את מי המעיין לטובת השקיית שדות באזור וכמי שתייה. במהלך השנים הופסקת עבודת המשאבה והמקום עמד בשימומנו עד לשיקום האתר על ידי קק"ל.
עם השנים יבש מעיין יזרעאל,הן בשל שינויים במשטר הגשמים והרבה בזכות פעילות אדם. על מנת לשמר את המקום מזרים קק"ל מים מקידוח נבות הסמוך לאתר. מי הקידוח הומלחו,כתוצאה משאיבת יתר,והמים המליחים מוזרמים אל נקבת עין יזרעאל ומשם ממשיכים דרכם כדרך הטבע אל בריכת האגירה וממנה לנחל נבות ונחל חרוד כאמור. מי הבריכה מליחים ואינם ראויים לשתייה.
ביום שישי,ה – 35 למלחמת ה 7 באוקטובר 2023,עם אור ראשון פקדתי את עין יזרעאל וביליתי במחיצתו עד לזריחת השמש ותפיסתה את מלוא השמיים,אז עזבתי את המקום וחזרתי לביתי – והתמונות שנלקחו בבריכת השאיבה של עין יזרעאל,הן כן לפניכם:
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
החלמונית הזעירה היא גאופיט בעלת בצל קטן,עלים צרים והיא פורח ישר על פני הקרקע. שמה המדעי בתרגום לעברית הוא:"שפרחיו כמו סיתוונית" ואכן,בניגוד לאחותה החלמונית הגדולה היא נראית יותר כמו סיתוונית היורה ש"התחפשה" לחלמונית בהחליפה את שמלת הסגול שלה בזו הכתומה.
החלמונית הזעירה פורחת בתחילת הסתיו ולפרק זמן קצר מאוד. הפריחה איננה בקבוצות אלא בפריטים המפוזרים בשטח הגידול. בישראל שני מינים של החלמונית,מתוך תשעה,זו הזעירה והחלמונית הגדולה. החלמונית הצהובה היא מין מתורבת ואיננה חלק מקורפוס הצומח של ישראל. החלמונית שכיחה באזור אגן הים התיכון וגדלה משני עברי בקעת הירדן הצפונית,בגולן,במזרח הגליל ובמקומות ספורים במרכז הארץ וצפונה. בית הגידול המפורסם שלה הוא בגן המייסדים אשר בגבעת עדה,שם ביקרנו ביום השישה עשר למלחמת השביעי באוקטובר.
בשל גודלה הזעיר ופריחתה ממש על פני הקרקע מבט להשבעת העין,בכלל,ועין עדשת המצלמה,בפרט,מצריך שכיבה אפיים ארצה על פני האדמה,מה,שבימים טרופים אלה,ממלא את הלב ואת העין מיופייה האינטימי של החלמונית הזעירה. והתמונות שלה,הן כאן לפניכם:
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
יום שישי היום הארבע עשר למלחמה. בוקר,אנחנו יוצאים צפונה לחוף דור. באופק השמש מפציעה מבינות לעננים צובעת את השמיים באור הזהב שלה. להקת שקנאים עולה מולנו ומתחילה את מסעה דרומה במעוף מעורר השתהות.
במגרש החנייה של גן לאומי תל דור אנחנו עוצרים לקפה של בוקר,ובעודנו מתענגים על קפה מהביל,להקת שקנאים חולפת ממש מעל לראשינו ומייצרת מבנה תעופה שהולך ונבנה אט אט בעוד הם שמים את שק מקורם במגמה דרומה,מלווים בשאון מטוסי חיל האוויר ההולכים ושבים משדה הקרב.
העיר דור נמצאת ליד לגונה המוגנת מהים,מה שאפשר בניית נמל במקום. ראשית ההתיישבות בעיר מתוארך לברונזה התיכונה,העיר מיושבת גם בתקופת הברונזה המאוחרת,אך כוכבה כנמל דרך בתחילת תקופת הברזל אז היא נושבת על ידי הפיניקים ומשמשת כנמל הפיניקי הדרומי טרם התפשטותם לחופה הצפוני של אפריקה.
הפיניקים הם מעמי הכנענים הקדומים ששלטו במרחב של המזרח התיכון כבר מתקופת הברונזה הקדומה. בשל היותם מיושבים לחופו המזרחי של הים התיכון,התמחו הפיניקים בשיט ימים והפכו ליורדי הים הראשונים והמנוסים של העת העתיקה. הפיניקים,בתקופת הברזל,שלטו במסחר הימי,תחילה במזרח הים התיכון ובהמשך בחופיה הצפוניים של יבשת אפריקה.
מסחר מצריך תיעוד של הסחורות המועברות,יעדן מחירן וכו’. תיעוד מצריך כתב. הכתב הפיניקי הוא אביהן המוליד של הרבה שפות שמיות ובעיקר של העברית הקדומה,זו המהווה אביה המוליד של העברית בת זמננו.
העיר דור מגיעה לשיאה תחת השלטון הפיניקי,אך משאלה נעלמו ונטמעו בעמי האזור,המשיכה דור להיות עיר נמל החל מהפרסים,דרך הרומים ועד לתקופה הצלבנית. עם הגיעו של האיסלאם לאזורנו נעזבה העיר ולא נשבה עוד מעולם.
כשהבוקר כבר עלה,והחל חומו של יום,החלטנו לעזוב את דור ולחזור הביתה. בדרך,כשהפנים מערבה מולנו בתרמיקה של אוויר טיפסה אל על להקת חסידות ובערך במחצית הדרך למעלה חצתה אותן,ממזרח מערבה,להקת שקנאים שכנראה חיפשו ברכת דגים להשביע את רעבונם.
לאחר שהעיניים שבעו את חופה של דור ואת העיר עצמה,הגיע העת להשביע את עין עדשת המצלמה,והתמונות שנלקחו בחוף דור ובעיר דור ביומה הארבע עשר למלחמת השבעה באוקטובר 23,הן כאן לפניכם.
אשדוד הוא,בעצם,שמן של שלוש ערים הנמצאות היום באותו שטח מוניציפלי,והן:אשדוד המודרנית,אשדוד ים ואשדוד העתיקה.
התגנבה לאוזננו שמועה על כך שבאזור אשדוד ים ישנה פריחה יפה ומרובה של חבצלת השרון,אותה חבצלת שראינו,בשבוע שעבר,ליד אמת המים של קיסריה. השילוב של עיר עתיקה עם חבצלות השרון נראה לנו שווה ביקור,וכך עשינו.
אשדוד המודרנית היא העיר השביעית בגודלה בישראל. הוקמה ב 1956 והוכרזה כעיר ב 1968. אשדוד היא עיר נמל. נמל אשדוד הוקם ב 1961 והוכרז כפעיל שנתיים מאוחר יותר. היום זהו הנמל הגדול בישראל במונחים של מספר אניות הפוקדות אותו וגם במונחים של סחורות העוברות דרכו. חוץ ממדינת ישראל,נמל אשדוד משמש גם כנמל ליבוא סחורות לממלכה האשמית.
שורשיה של אשדוד ים נעוצים בתקופת הברזל אז הוקמה העיר ובצידה נמל. העיר המשיכה להתקיים מתקופת הברזל ועד לתקופה הצלבנית כאשר שרידי האתר הנוכחי הם מהתקופה הצלבנית שבה נבנה מבצר ששימש לשמירה על נמל אשדוד ים שממערב לו. שרידי אשדוד ים נמצאים בחלקה הדרומי מערבי של אשדוד המודרנית ולצידו של המבצר הצלבני ישנו גן אקולוגי משתרע על פי חופה הדרומי של העיר.
כמצופה במצודה הצלבנית וגם בגן האקולוגי שמדרום לה זרועה דיונת החול במקבצים של חבצלת השרון המזדקפים מחולות הדיונה אל על בפריחה מרשימה.
דרומית מערבית למרכז העיר אשדוד המודרנית בסמוך לאזור התעשייה עד הלום נמצא תל אשדוד. שרידי התיישבות אדם בתל הולכים אחורה בזמן לתקופה הפלאוליתית. זהו אחד התילים הגדולים בישראל שיטחו הוא כ 380 דונם. שיאה של אשדוד העתיקה כעיר מדינה במרחב ארץ ישראל מתחיל בתקופת החיקסוס,1650-1550 לפנה"ס אז מתקיימת בתל עיר מבוצרת שלה קשרים ענפים מאוד עם מצרים. במאה ה -12 לפנה"ס אשדוד העתיקה נכבשת על ידי הפלשתים שמקימים בה את אחת מחמשת ערי פלשת בשפלת החוף הדרומית של מרחב ארץ ישראל. תחת הפלשתים רואה העיר אשדוד את אחת משיאיה כעיר עתיקה.
אשדוד לא מוזכרת כאחת הערים שנכבשו על ידי יהושוע כשנכנס לארץ ישראל. הממצא הארכאולוגי מצביע על חורבן העיר במהלך המאה העשירית לפנה"ס במסגרת מסע הכיבוש של פרעה סיאמון. לאחר ההרס שזרע פרעה סיאמון באשדוד העתיקה,ועם התפשטות המסחר הפיניקי באגן המזרחי של הים התיכון אשדוד העתיקה מתקיימת לצידה של אשדוד ים שלה יש נמל ימי.
ב 712 לפנה"ס בעקבות שורת מרידות כובש את אשדוד העתיקה סרגון השני ומגלה את תושביה לאשור. במאה ה -7 לפנה"ס כובש את אשדוד העתיקה פרעה פסמתיך ומחריבה חלקית. ב 604 לפנה"ס נכבשת אשדוד על ידי נבוכדנצר וב 539 לפנה"ס הופכת אשדוד לפחווה פרסית.אלכסנדר מוקדון כובש את אשדוד העתיקה ובתקופה ההלניסטית,תחת שלטון יווני,משונה שמה לאשדוד אשר ביבשה.
ב 32 לפנה"ס אגוסטוס,קיסר רומא,מעניק במתנה להורדוס את אשדוד העתיקה.
במאה ה 4 לספירה ההתיישבות באשדוד העתיקה מופסקת על חשבון התרחבותה של אשדוד ים. כבר מתקופת הברזל מתקיימות אשדוד ואשדוד ים זו לצידה של זו כאשר אשדוד ים משמשת כנמל המוצא של אשדוד אשר ביבשה,ממש כמערכת הגומלין בין יבנה ויבנה ים המעט צפונית לאשדוד ואשדוד ים.
תל אשדוד,שביבשה,הוא לא רק התל הגדול בישראל אלא גם הנושב שבהם וקורפוס הקרמיקה מהתל,לדורותיו,הוא העקב בקרקע עליו ביססה,בין השאר,פרופ’ טרודי דותן (ז"ל) את קורפוס הקרמיקה של הארכאולוגיה הארץ ישראלית.
בשישי האחרון,לעת ערב,ביקרנו באשדוד ים ובפרק האקולוגי הסמוך לו ובהם פריחת חבצלת השרון – והתמונות,הן כאן לפניכם:
הקדמונים העבירו מים,ממקור המים ליעד השימוש לשתי תכליות: להשקיית שדות ולשימוש לצורך שתייה ורחצה בערים. מים להשקיית שדות הועברו באמצעות תעלות השקיה שניצלו את כוח הכבידה ועקרונות אחרים לצורך העברת המים ממוקם ליעדם – אך לא בהן נעסוק כאן.
אמת המים היא אמצעי להעברת מים ממקור המים ליעד,כשהיעד הוא עיר המגורים בה שימשו לשתייה,רחצה ולא פעם גם לנוי. אמת המים הקדומה ביותר הידועה לנו נבנתה על ידי התרבות המינואית באי כרתים בתחילת המילניום השני לפני הספירה(1900 – 1750 לפנה"ס). לא הייתה זו אמת מים כמו זו המוכרת לנו מקיסריה אלא מערכת של צינורות עשויים חרס שעברו למרחקים קצרים,בין מקור המים ליעד השימוש. גם בתרבות המיקנית,המאה ה 14 לפנה"ס,נעשה שימוש באמות מים לצורך העברת מי שתייה לערים המיקניות. במסופוטמיה אמות מים מופיעות לראשונה באימפריה האשורית מוקדם עד למאה ה 9 לפנה"ס. במאה ה 7 לפנה"ס אמת מים שבחלקה נישאה על גבי גשר באורך של 280 מטרים הובילה מים לבירת אשור נינוה. במרחב שלנו גם התקיימה אמת מים מפורסמת מאוד,הלוא היא אמת המים שסיפקה מים לירושלים ונמתחה לאורכם של 537 מטרים מנחל השילוח לעיר ירושלים וידועה בשם:ניקבת השילוח.
ביוון הקדומה אמות המים עברו שיכלול הנדסי והן מופיעות בתצורה המוכרת לנו מהתרבות הרומית כמו זו של קיסריה. אמות המים ביוון היו פרויקטים הנדסיים בהיקף גדול מאוד ומרשים גם במונחים של מפעלי מים בני ימינו. אמות המים של אתונה וסאמוס היו באורך של כשניים וחצי קילומטרים וסיפקו את כל צרכי העיר של שתי המגה פוליס האלו.
האימפריה הרומית,שירשה את התרבות של יוון העתיקה,אמות המים הגיעו לשיאן,הן בהיבט של אורכן והן בכמויות המים שהן העבירו.בתרבות הרומית לא היה נהוג לבצע ניסויים אמפיריים בכלל וניסויים אמפיריים בפרויקטים הנדסיים בפרט. אף על פי כן הרומאים תכננו אמות מים שנמשכו לאורכם של קילומטרים רבים והעבירו כמויות מים שלא היו מבישות עיר מודרנית. בהקשר זה נזכיר את אמת המים Aqua Appia שהזינה את העיר רומא ואורכה היה כ 16 קילומטרים והמבנה ההנדסי שלה תאם את זה של אמת המים בקיסריה ואחרות הידועות מתקופה זו.
אמת המים של קיסריה איננה אמה אחת אלא שלוש אמות מים שחלקן נבנו בתקופות שונות. האמה הראשונה נבנתה מעינות שוני אל עבר העיר. האמה נבנתה על ידי הורדוס ונחנכה יחד עם חניכת העיר. האמה הזו נקראת,גם,אמת המים הגבוהה וזמן קצר לאחר הפעלתה הסתבר שמהנדסי הורדוס טעו בתוואי האמה,שעבר באדמות הבוציות של מישור החוף,וכתוצאה מכך חלקים מהאמה,באזור מישור החוף בסביבות כביש 4 של היום,שקעו והיה צורך לחזק את יסודות הקשתות שעליהן הונחה שוקת המים שבו זרמו המים לעיר. עם השנים גדלה קיסריה וצריכת המים שלה הצריכה מקור מים נוסף.
השלטון הרומי בנה את אמה ב’ שמקורה הוא בנחל תנינים עליון באזור עמיקם של היום. אמה ב’ זרמה במקביל,ובצמוד פיזית,לאמה א’ וגם היא סבלה משקיעת קשתות המנשא באזור כביש 4 של היום. פעמים רבות הוזעק הלגיון הרומי לתיקון הלקויים והשקיעות של האמה הגבוהה.
האמה הגבוהה,על שתי חלקיה,היו בשימוש למשך כ 1200 שנה מהתקופה הרומית ועד לביזנטית,לאורך כל התקופה הזו האמה סבלה משקיעות באזור מישור החוף בכלל ובאזור כביש 4 בואכה ג’אסר א-זרקא בפרט. בתקופה הביזנטית נעשה ניסיון לבנות מעקף לאמה הגבוהה שיעקוף את אזור השקיעה באזור כביש 4 בואכה ג’אסר א-זרקא אך גם ניסיון זה לא פתר את בעיות אספקת המים הרציפה של האמה הגבוהה.
בתקופה הביזנטית העיר קיסריה גדלה ויחד עם גידול האוכלוסין היה גידול בצריכת המים. בנוסף האמה הגבוהה,בשל בעיית השקיעות,לא הצליחה לספק את צרכי המים של העיר וגם ספיקת המים במקורותיה של האמה הגבוהה כבר לא היו מספיקים.
מקור מים,קרוב,לעיר נמצא בביצות כברה,שמורת הטבע נחל התנינים של היום.הבעיה עם מקור המים הזה הייתה:שפיעת המים בביצות כאברה הייתה נמוכה בכשישה מטרים מהמקום הנמוך ביותר אליו היה צריך לספק מים בקיסריה הביזנטית. כדי להתגבר על כך נבנתה מערכת של סכרים שהעלו את גובה המים לגובה הרצוי והאמה נמשכה מביצות כברה עד לחלק המערבי של האמה הגבוהה שם חוברה אליה ומשם המשיכה לזרום לעיר הביזנטית זו האמה שניראית היום בחוף הקשתות של קיסריה. בחלק הזה,שבו שלושת האמות זורמות יחדיו מצפון לדרום אל עבר העיר קיסריה אירעה ההתמוטטות שבעטייה סרנו למקום לביקור.
שלושת האמות פעלו עד לכיבוש קיסריה על ידי ביבארס הממלוכי שכבש את העיר הרס אותה לחלוטין ומאז לא נשבה עוד.
בפרסום אודות הקריסה של חלק באמת המים לקיסריה צוין הקיסר אדריאנוס כמי שבנה את החלק הזה שהחזיק מעמד מזמנו וקרס לו זה לא מכבר. החלק שקרס אכן שייך לאמת המים הגבוהה שנבנתה על ידי הורדוס,אמה א,והתווספה אליה אמה ב’ אשר חוזקה ותוקנה חליפות. בשנת 130 לפנה"ס הלגיון העשירי משפץ ומחזק את האמה הגבוהה לרגל ביקורו של אדריאנוס בקיסריה וככל הנראה חלק זה של האמה הגבוהה נכנע לשיני הזמן.
את העובדה הזו,וגם על תיקונים וחיזוקים אחרים שביצע הלגיון הרומי באמה הגבוהה,אנחנו לומדים מאצטלות שבהם כיתוב על אודות התיקונים וציון עקב בזמן שמאפשר תיארוך מדויק של התיקון. אצטלות כאלה נמצאו,כמה וכמה,לאורך האמה הגבוהה ומהן אנו למדים על תיקונים ושיפוצים שנעשו באמה הגבוהה בזמנים שונים שבהם פעלה.
במקומות שונים על ולצידי האמה שבחוף הקשתות שבקיסריה המודרנית פורחת לה חבצלת השרון וזרי פריחתה צובעים בלבן וירוק את שרידי שלושת האמות שהובילו מים לקיסריה העתיקה,כשזו עוד הייתה נמל ימי פעיל וחשוב בחופיה של ארץ ישראל.
התמונות שתפסה עין המצלמה הן של אמות המים לקיסריה והן של חבצלת השרון ביפעת צמיחתה, הן כאן לפניכם:
השנה העברית,כידוע,הולכת לפי מופעי הירח ולכן יש בה חודשים בני 29 יום וחודשים בני 30 יום.מאחר והיהדות רצתה להתאים את חודשי השנה,וחגי השנה לעונות השנה (פסח ושבועות למשל) פעם בארבע שנים השנה היא מעוברת,קרי: מתווסף לה חודש אדר ב'.
השנה ראש חודש אלול,שהוא החודש האחרון במניין החודשים שלנו היהודים,חל פעמיים,פעם בל’ באב יום חמישי ה17/8 ופעם השנייה בא’ באלול קרי יום שישי ה18/8 הכיצד ולמה?
כבר בתקופת הרמב"ם (במאה ה12) שמו לב החוזים (אלה שבודקים את מופע הירח על מנת לקבוע ראש חודש ואת היום בו מתחילה שנה חדשה) על כך שכאשר מוכרז ראש חודש לאחר חודש בן 30 יממות הוא נצפה בירושלים ובשאר תפוצות ישראל באותו הזמן,לעומת זאת:כאשר מכריזים על ראש חודש לאחר חודש ירח בן 29 יממות נוצר פער זמנים בין כניסת ראש החודש בתפוצות השונות לבין כניסתו בירושלים.מדדו,וגילו שהפער נובע מכך שבחודש בן 30 יממות אכן חולפות 30 יממות שלמות ומלאות אבל בחודש בן 29 יממות חולפות קצת יותר מ 29 יממות.כמה יותר?זה מצטבר לידי כחצי יממה מפעם לפעם.
בחגי ישראל:יום כיפור,סוכות,שמחת תורה,פסח ושבועות,אין בעיה כי כשהם חלים זה לאחר ראש השנה ותיקון הצטברות הזמן העודף השולית,אבל:בראש השנה מצטברת כחצי יממה או יותר ואז,לכאורה,ראש השנה יחול יממה אחת אחרי המופע הראשון של הירח בראש חודש תשרי בירושלים כלומר ביום השני של השנה.
מאחר וראש חודש תשרי הוא היום הראשון בשנה היהודית,ומאחר ולפיו נקבעים שאר מועדי החגים האחרים (חגי ישראל לא מועדים כמו ל"ג בעומר או יום העצמאות חגים בלבד) הרי שראש השנה לא יכול לא להקדים ולא לאחר,לעומת זאת,בשל פערי הזמנים בין יממות של 29 ושל 30 יממות על פי מופע הירח לפני חודש תשרי מצטבר די זמן שעלול לגרום לכך שראש השנה יהיה היום השני בשנה ולא הראשון.
לא כל שנה נדרשת הוספה של זמנים הנובעים מאחור הירח בחודשים בני 29 יממות,ויחד עם מלומדים חישבו את מחזור הזמנים הנדרש שבו את ראש חודש אלול יחגגו פעמים (פעם כי חל על פי מופע הירח ופעם כי יש להוסיף את ההפרש שנובע מתוספות הזמן בחודשים בני 29 יממות).לא הצלחתי למצוא מקור מידע מהימן המספר על כל כמה שנים מוסיפים לחודש אב עוד ראש חודש,מכל מקום זה לא כל שנה והשנה זה כן קרה ולכן ראש חודש אלול אירע פעמיים ב ,’ל’ באב והשני ב ‘א’ אלול.
סופרמון הוא אירוע שבו כדור הארץ נמצא במרחק הקצר ביותר בינו לבין הירח,וגם:השמש נמצאת מן העבר השני מאירה את הירח במלואו. השנה הסופרמון חל ביום השלושים של חודש אוגוסט ואת מופעו כפי שתפסה עין המצלמה,הן כאן לפניכם:
הר אדיר הוא חלק משמורת הטבע הר מירון. הוא נמצא בין הישובים סאסא,מתת וחורפיש. הר אדיר מתנשא לגובה של 1008 מטרים ולא רחוק מפסגת ההר מצפור לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה,מצפור הצופה אל הגליל העליון ודרום לבנון.
הדרך הרגלית אל המצפור,יש שתי דרכים אחת לכלי רכב והשנייה רגלית,עוברת בחורש ים תיכוני הכולל עצי אלון ולהם גזעי עבות קסומים,עצי אלה, עצי עוזרר וקטלבים. המסלול הרגלי תלול ונמשך לאורך של כ 1500 מטרים ובעליה של כ 250 מטרים,על פניו נראה טיפוס מתון,בפועל:טיפוס די קשה ומאתגר את הגוף,את העיניים ואת עדשות המצלמה. הגישה לפסגת הר אדיר חסומה בפני הציבור בשל מתקן צבאי הנמצא בפסגת ההר.
ב 1937 המנדט הבריטי סולל כביש לאורכו של גבולה הצפוני של ישראל עם לבנון,גבול שסומן במסגרת הסכמי סייקס פיקו. לאחר קום המדינה,כביש הצפון מקבל את סימונו ככביש מספר 899 ולאורכו נטעים כמה וכמה ישובים שמהווים את ישובי גבול הצפון עד היום. במשך השנים שופץ הכביש,בחלקו,וחלקים חדשים נוספו אליו וכיום כביש 899 עובר ברובו,אך לא כולו,בתוואי כביש הצפון הבריטי. שלטי הסימון בכביש מאוד מבלבלים ולמעשה כביש הצפון,כביש 899,מורכב משני חלקים כביש הצפון,או כביש 899 ,מזרחי ו"סתם"כביש 899,כביש הצפון.
בסמוך לצומת חירם,כביש 899 נחלק לכביש הצפון ולכביש 899ה מזרחי,שממשיך במגמה צפונית מזרחית אל גן לאומי ברעם,ובטבורו בית הכנסת של ברעם – לשם שמנו פעמינו לאחר הירידה,הרגלית,מהר אדיר.
סיפורה של ברעם הוא מסיפוריה העצובים של מדינת ישראל. לאחר קום המדינה אחד מהישובים בכביש הצפון הבריטי היה היישוב בירעם,ישוב של נוצרים מרונים. מסיבות של ביטחון המדינה תושבי בירעם,יחד עם הכפר הסמוך איקרית,גורשו מבתיהם תוך הבטחה שכאשר ירגע המצב הביטחוני בגבול הצפוני יורשו לחזור לכפריהם ולאדמותיהם. ביוני 1949 בסמוך לכפר המרוני בירעם מוקם קיבוץ ברעם שנמצא שם עד היום. שטח הכפר הנטוש,בירעם,הוכרז כגן לאומי שבטבורו בית הכנסת של ברעם וגם הכנסייה המרונית של בירעם. תושבי איקרית ובירעם,ניסו כמה פעמים לחזור לכפרים שלהם לרבות באמצעות בתי משפט ישראלים ניסיון שלא צלח,ברם:הכנסייה שבגן הלאומי פעילה ופתוחה בפני תושבי הגליל המרונים כולל אלה שבמקורם גרו בכפר בירעם.
בית הכנסת הגדול של ברעם נבנה בתקופת התלמוד בין המאות ה 2 ל 5 לספירה. כמו שאר בתי הכנסת בני תקופתו שנבנו בגליל,פיתחו פונה דרומה אל עבר ירושלים,אך חזית בית הכנסת של ברעם שונה משאר בתי הכנסת בני תקופתו שבגליל,בכך שהיא מכילה פורטיקו בן 6 סטווים,בור מים ושלושה פתחים כשהמרכזי מביניהם הוא הגדול ביותר והוא מעוטר בתחריט של זרים וחיות מכונפות. לבית הכנסת הייתה קומה שנייה שנישאה על שורת עמודים פנימיים שלה צורת האות העברית "ח". איפה היה ארון הקודש לא ידוע. בית הכנסת במצב שימור מאוד מרשים בעיקר של חזיתו,אך לא רק,והוא מיוחד וייחודי מבין בתי הכנסת שנבנו בגליל בין המאות השנייה והחמישית לספירה.
התמונות מהר אדיר ומבית הכנסת של ברעם,הן כאן לפניכם:
גן לאומי מצוק הארבל פתח את שעריו בשישי לפנות בוקר,על מנת לאפשר צפייה בשחרו של היום השישי כשהשמש מלחכך את הרי הגולן,עולה מעל לקו האופק ומאיר באור ראשון את ים הכנרת.
מצוקי ארבל משובצים במערות קרסטיות,קרי:מערכות שנחצבו בפני מסלע המשקע על ידי ארוזיה של המים. הממצא הארכאולוגי מדבר על המצאות בני אדם במערות השונות שבמצוק כבר מהתקופה הפרהסטורית,ברם:כוכבם של המערות דרך בעת המרד של החשמונאים במלך הורדוס. המורדים,שהיו מתומכיו של אנטיגונוס,שבעצמו ישב בירושלים מתחת לאפו של הורדוס,ולא טרח להגיש עזרה כלשהי לתומכיו המתקוממים. בשל מבנה המצוק חייליו של הורדוס בנו סלים שנתלו על חבלים שבתורם עוגנו במסלעה שבראש ההר. המורדים העלו באש את החבלים מה שגרם להתנתקותם של הסלים וצניחת החיילים,שבסלים התלויים,מטה אל מותם. יש הרואים בשלשול הסלים כאמור כצניחה הראשונה בעולם,אם כי רוב הצונחים צנחו…:אל מותם.
עננות כבדה אופפת את מצוקי הארבל ואת האופק שממנו אמורה השמש לזרוח. אור השמש במציע לו במזרח עובר את העננות ושוטף את השמיים בגוני הכחול אם כי האור הכתום זהוב האופייני לעם שחר ולזריחה נעדר בשל כיסוי השמיים בעננות כבדה.
השמש,זכר היא או נקבה? השמש היא אחת מהמילים הבודדות בשפה העברית שהיא גם זכר וגם נקבה.השמש בעברית המודרנית היא נקבה ברם בשירה ובספרות היא גם זכר ונכון להשתמש בשמש גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה,בעברית המודרנית:היא נקבה. יחד עם השמש,מילים להם כפל מגדר נמצא את הרוח והתהום,שהיא שימוש בעברית של שם אלת השאול האכדית תיהאמת וגם את:הכוס(כלי האגירה ולא העוף באותו השם).
התמונות מהזריחה המאוד מיוחדת על שפת מצוק הארבל,הן כאן לפניכם.
ביום שישי האחרון בחודש יוני,חם – אפילו מאוד. מקורות הירקון מככב בהודעות רשות הטבע והגנים כאחד מהגנים הלאומיים המבוקרים ביותר בישראל. בימי שישי,בסמוך לשעת הסגירה,המקום ריק מאדם ומזמן לנו הזדמנות לראות את פריחת הנופר הצהוב,את גשר הרכבת שנבנה על ידי טרומפלדור,ועדיין משמש את רכבת ישראל,את זרימת הירקון מערבה לים וגם את בתי המשאבות שבתחילת המאה שאבו ממי הירקון להרוות את צימאונם של שדות השלחין בישובים הסמוכים.
ערב תשעה באב ורשות הטבע והגנים מודיעה שאתר אפולוניה יהיה פתוח עד לעשר בלילה. חם מאוד והתנועה מתחילה להידלדל,אנחנו עושים דרכנו לגן לאומי אפולוניה. מגרש החנייה ריק ממכוניות וכך גם הגן לאורך כל הזמן ששהינו בו וליווינו את שקיעתו של יום.
בעודנו מהלכים בשבילי אפולוניה,מרווים העיניים וגם את עדשת המצלמה,אנחנו חולפים ליד שער חירום הפונה לכיוון שטח מפעל התע"ש הסמוך,מצחקקים לנו על כך שמן הסתם אם השער יפתח כדי להימלט מהגן הלאומי,הכיוון והמקום אליו הוא מוליך – סימפתי הוא לא. חולפות שעות,מתחלף היום והצחקוק שלנו הופך למציאות לאחר שבשטח המפעל הנטוש שוב נשמע קול רעם ספונטני שמשחרר חומרים שמהותם לא ברורה,תזכורת להזנחה ולסכנה מהמפעל המוזנח לסביבה בכלל ולגן הלאומי ומבקריו בפרט.
בתחילת המאה – 17 מוקמים ברמת הגולן שלושה ישובים:עין פית,זעורה ור’ג’ר. בין השנים 1884 ל 1885 מגיע לאזור צפון הרמה הארכאולוג גוטליב שומאכר שחוקר את מקור התושבים של שלושת הכפרים האלה. ממחקר זה עולה כי תושבי הכפרים האלה,בכלל ועין פית בפרט,מגיעים מג’בל אנצ’ריה שבסוריה מקורם של המוסלמים מהזרם העלווי.
במרכזו של הכפר עין פית נובע מעיין שמימיו שופעים כל ימות השנה. המעיין,יחד עם עיבוד אדמות בעמק החולה מהווים את בסיס הקיום של תושביו העלווים של עין פית,שמתמחים בגדולי כותנה,טבק,עצי פרי וירקות.
במרס 1920 מתמקמת כנופיה של מורדים בשלושת הכפרים העלווים שבצפון רמת הגולן,והם מארגנים מרד בשלטון הצרפתי שעל פי הסכם סייקס פיקו צפון הרמה נכלל בשטח השלטון הצרפתי. המרד לא עולה יפה והשלטון הצרפתי באזור ממשיך להתקיים.
ב 1960 נערך מפקד אוכלוסין בעין פית לפיו הכפר מנה 1523 תושבים. בסמוך לעין פית הקים הצבא הסורי את מוצב תל אל פאחר,מוצב מבוצר היטב שהיה לו תפקיד חשוב,בעיני הממשל הסורי,בהגנה על צפון הרמה ועל מאמצי הסטת המים שביצעו הסורים ברמה ובאזורה,סכסוך מים שנמשך עד לתחילת מלחמת ששת הימים.
במלחמת ששת הימים מקבלת חטיבה 8 את המשימה לכבוש את הכפרים פית וזעורה. יחד עם המשימה הזו מקבלת חטיבת גולני גדוד 12 פקודת מבצע,לפיה הגדוד יעלה לרמה יתקוף את מוצב אל פאחר מכיוון הרמה ויסיר,אחת ולתמיד,את האיום של המוצב על ישובי ישראל. חטיבה 8 מצליחה לבצע את המטלה שמוטלת עליה והכפרים זעורה ופית נכבשים ותושביהם בורחים לסוריה ולא שבו עוד מאז. הבתים בזעורה ובפית מפוצצים על ידי הצבא,כאשר בכפר זעורה מקים צה"ל אתר לאימון בלוחמה בשטח בנוי.
את הפקודה לעלות על תל פאחר מקבל מג"ד גדוד 12 מוסא קליין ז"ל באיחור רב ובבוקרו של יום. במקור הפקודה הייתה אמורה להגיע יום קודם לכן ולהתבצע בלילה. העליה לרמה נתקלת בבעיות,חלקן בשל כשלים בכלים של הגדוד וחלקם בשם אור היום ומוסא קליין מחליט לוותר על העליה לרמה ותקיפת המוצב מעורפו,ובמקום זה עומד בראש הגדוד ועולה על תל פאחר מחזית המוצב ממקום שבו הכוח נשלט על ידי החילים שבמוצב. הקרב על התל היה רווי בנפגעים שרבים מהם היו מפקדי הגדוד ופלוגותיו, בסופו של יום,תוך גלוי מעשי מנהיגות הרואיים שנכנסו לנכסי צאן הברזל של דוקטרינת הלחימה של צה"ל המוצב נכבש ועל כך משלם מוסא קליין בחייו ומקבל צל"ש רמטכ"ל לאחר מותו.
כפר פית,והמעיין שבתבורו,נמצאים בשטח אש מוכרז של צה"ל. צה"ל איננו כפוף לוועדות התכנון הארציות ותכנון של מבנים ויעודי קרקע נעשה בוועדה למתקנים ביטחוניים,ועדה שדיוניה סודיים ואינם נגישים לציבור ואין עליה פיקוח ציבורי בכלל ותכנוני בפרט. במהלך 2023 הסתבר שהועדהhttps://www.cyta.co.il/eyn-pit-and-hasbani-river/ למתקנים ביטחוניים החליטה להפקיע את כפר פית מהציבור ולהקים בו מתקן אימונים ללוחמה בשטח בנוי.
באיפכא מסתברא דווקא היות כפר פית שטח אש של צה"ל ערכי הטבע שבו,מהמעיין השופע,דרך החי והצומח האופיניים לצפון רמת הגולן,גורם לשמירה על קיומם של ערכי הטבע האלה והקמת מתקן האימונים המדובר היא בפרוש סופה של שמורת הטבע הקסומה הזו על החי הצומח והדומם שבה.
דמותו של מוסא קליין ז"ל מלווה אותי עוד כנער,בכלל, ועם הצטרפותי לגדוד 12 עת גיוסי לצה"ל בפרט. כאמור,מוסא קליין ז"ל הוא מבוני דוקטרינת הלחימה של צה"ל בכלל ושל חטיבת גולני בפרט ואני מבקש לנצל פוסט זה,אם יורשה לי,גם לזכרו של מפקד נערץ ומאבני היסוד של מנהיגות ונחישות להשגת המטרה של צה"ל בכלל,ולקרוא לצה"ל להסיר ידיו מכפר פית ולצרפו לתל פחר הסמוך ביחד כאתר טבע שמור ונגיש לציבור וכאתר הנצחה לאחד ממפקדי הצבא שעיצבו את דמותו של צה"ל מאז… ולעולם.
לאחר הביקור בעין פית ביקרנו בשמורת הטבע של נחל שניר.
וקצת תמונות מהביקור בעין פית ובשמורת הטבע נחל שניר – הן כאן לפניכם:
ב – 1905 בנק אנגלו פלסתינה רוכש כ 2000 דונם באזור חולדה בעבור התנועה הציונית. שנה קודם לכן,ב 1904,חוזה המדינה,בנימין זאב הרצל,הולך לעולמו.
ביער שנמצא בשטח שרכש בנק אנגלו פלסתינה עבור התנועה הציונית ניטעו,ב 1907 מספר עצי זית. העצים נטעו על ידי הקק"ל והייתה זו הנטיעה הראשונה של הקק"ל.הנטיעות נטעו לזכרו של הרצל,חוזה המדינה.
ב 1908 מחליטה הקק"ל להרחיב את הנטיעות ביער חולדה לזכרו של הרצל. במשתלה של הקק"ל,שנמצאת בעיר לוד,מתחילים פועלים ערבים להכין את הנטיעות על מנת להעבירם ליער חולדה. הדבר מעורר זעם רב בקרב הפועלים היהודים שראו בנטיעה של פועלים ערבים ליער על שם חוזה המדינה כמעשה שלא יעלה על הדעת.
השתילים ממשתלת הקק"ל בלוד הועברו ליער חולדה וניטעו כ 12 אלף שתילי עץ זית ביער לזכרו של הרצל. מנהל אתר המשתלה ביער חולדה היה אגרונום בשם לואי בריש שלא היה בקיא בתחום וכתוצאה מכך רוב שתילי הזית קמלו ומתו. ארתור רופין,שהיה שליח ההסתדרות הציונית לארץ ישראל על מנת לבדוק את מצב החקלאות ולהמליץ על פיתוח חקלאי של הארץ,פיטר את לואי ברש ובמקומו מינה את האגרונום יצחק וילקנסקי כאגרונום אחראי על הנטיעה הראשונה של הקק"ל ביער חולדה. וילקנסקי,שלימים היה ממקמי מכון וולקני,חשב קצת אחרת מרופין ומשולחיו בקק"ל והפך את הנטיעות שביער לחוות לימוד והוסיף לה עצים מסוגים שונים ומגוונים. בלב החווה בנה מבנה בן שתי קומות מבנה ששימש את מנהל החווה וזכה לכנוי:"בית הרצל".
באוגוסט 1929 ננטשת חוות בית הרצל שביער חולדה לאחר קרב עם ערביי הסביבה במסגרת מאורעות תרפ"ט והלכה ולמעשה החווה כמשתלה וכמקום לפיתוח הצומח בישראל ננטשה והפכה לשטח אימונים של ההגנה.
עם קום המדינה ננטשה סופית החווה ומבנה בית הרצל עמד בה בשיממונו. בשנת החמישים למדינת ישראל הכריזה המדינה על בית הרצל כמבנה לשימור,כשאת שימור המבנה לקחה לידיה בעלת הבית,קרי:הקרן הקיימת לישראל.
לאחר שיחזור בית הרצל הוקם בחדריו מיצג המתאר את תולדות האזור והחווה. ביום שישי ה 30/6 הכריזה קק"ל על כניסה חופשית לבית הרצל ולרגל האירוע הזה סרנו למקום,על מנת לגלות שבית הרצל סגור ומסוגר ולמעשה מי שמפעיל אותו בפועל כלל לא שמע על ההודעה על ביקור בחינם במקום לאותו היום.
לאחר הביקור בבית הרצל,סרנו למנזר השתקנים שבלטרון.
גם בלי להיכנס לבית הרצל,המבנה וסביבתו מרשימים מאוד ולאחר שהרוויתי את עיני הנצחתי את סביבתו של המבנה המרשים הזה בעין המצלמה,והתמונות: מבית הרצל ומנזר השתקנים שבלטרון הן כאן לפניכם:
יום שישי השביעי ביולי עם אור ראשון אנחנו מטפסים במעלה שביל הסוללה בואכה מצדה ואת האור הראשון והזריחה שבעקבותיו מקבלים בינות לשרידיה הארכאולוגיה של מצדה.
הביקור במצדה כבר היה לפני כמה וכמה ימים,והמחשבות על מה שקרה במצדה בעת הכיבוש הרומי,לעומת מה שקורה בישראל 2023,שבה מנהיג החשוד בפלילים,לוקה בלבו ושקרן פאתלוגי מנהיג שינויים מרחיקי לכת המשנים את שיטת המשטר בישראל,המחשבות האלה מנקרות בראשי ללא הרף.
התאבדות,בדת היהודית אסורה. וגם על הכת הקיצונית של האיסיים ההתאבדות הייתה אסורה. התנ"ך ואלה מצטטים מפיו נמנעים מאזכור מעשה ההתאבדות ההמוני במצדה ולא בכדי,זה אסור. אם מאן דהוא ירצה לתת דוגמא להתאבדות יזכיר את שאול המלך שנפל על חרבו.
כמו היום שורה של קיצונים מטורללי דעת השתלטו על הדת היהודית וניסו להניע את הציבור לכיוון של קיצוניות משיחית ולא טרחו לקרוא את המפה. מצפון לארץ ישראל פלסטינה מתקדם צבא האימפריה הרומית,אימפריה שבאופן קבוע חרטה על דגלה סובלנות דתית ובתנאי שהנתינים החדשים שמתווספים לשטחי שלטונה יהיו נאמנים לשלטון ברומא וישלמו את המסים שלהם.
כבר בשערי יודפת הטרלול הדתי הישראלי התחיל ואחת מערי השלטון המקומי החשובות במרחב ארץ ישראל נפלה לידי הלגיון הרומי,התיעוד ההיסטורי והארכאולוגי מספר על התנגדות עזה אבל לא על התאבדות המונית כי זה אסור גם לפי תפיסת עולמם של הקיצוניים שביהדות.
לא חולפים ימים רבים ותושבי גמלא מחליטים להתעמת עם הכובש הרומי,ומכריזים על מרד ועל שליטתם באחת מדרכי הגישה של האימפריה הרומית משטחי פלשתינה אל עבר המרכז השלטוני בדמשק שבסוריה. גם בגמלא הלקח האסטרטגי מיודפת לא נלמד. לא זאת בלבד,אלא גם:גמלא יושבת על שלוחה הנשלטת מרמת הגולן וברור,לכל בר דעת,שמצור יכניע את העיר. למרות זאת מתבצרים היהודים בגמלא וכשחומותיה מוכנעות,חלק מהם נס מפניהם בחלק המצוקי של העיר,מעשה שמפיל חללים רבים. מעשה זה לא היה מעשה התאבדות אלא מנוסה מאויב שצר על העיר וניתץ את חומותיה,ברם: באדיבות האתוס הציוני מנוסת תושבי גמלא מפני הלגיון הרומי קיבלה צביון של מוות על קידוש השם או אם תרצו התאבדות בשם אמונה.
האיסיים,במצדה,לא היו מקובלים על שלטון היהדות המרכזי בירושלים וזאת יש לומר בלשון המעטה. גם פרנסתם התבססה על שוד ביזה וגביית מסיי מעבר מאלה שעברו לחופי ים המלח חלקן עם תבלינים מאזור עדן לכיוון דמשק,וחלקם עם זפת שהיה חומר גלם ייחודי ובעל שימושים מגוונים בתקופה הזו. האימפריה הרומית לא אהבה את מעשי האיסיים ולאחר כיבוש ירושלים התפנו לסלק את האיסיים מאחד מדרכי המסחר החשובות באזור.
הלגיון העשירי נשלח למצדה,מקים סביבה כמה מחנות ובונה רמפה שאליה מעלה את אייל הניגוח. גם הפעם הטירלול של מחשכי הדת מעביר את מגני מצדה על דעתם,וגם כאן הלקח לא נלמד. הלגיון העשירי מכניע את חומת העיר וכובש אותה.
הממצא הארכאולוגי והתיעוד ההיסטורי לא מביאים ראיות לסיפור ההתאבדות ההמונית ובטח לא מצביעים על ראיות לכך שכשנכנס הלגיון בשערי העיר מצא אותה שרופה כליל ואת כל תושביה מוטלים מתים. הממצא הארכאולוגי כן מצביע על כך שמגניי מצדה לא למדו לקח משני המצורים הקודמים,ביודפת ובגמלא,וניסו לחזק את החומה בחלק שבה הכה והלם איי הניגוח,בבולי עץ שאותם העלו הרומאים באש,מה שתרם להחלשות החומה ולחוסר יכולת של המגנים לנסות ולהילחם בראש חץ הלגיון ששם רגלו על ההר. ממצא המצביע על התאבדות לא נמצא כל הר המצדה,רק באחת המערות שבדרך למאגרי המים נמצאו כמה עצמות אדם שככל הנראה התאבדו לאחר שההר נפל בידי הלגיון העשירי.
אתוס מצדה לא תיפול שנית איננו אתוס דתי אלא אומץ על ידי הציונות,ועם קום המדינה הפך לאתוס לאומי ישראלי שאותו אימץ צה"ל,אחרי מלחמת ששת הימים,והפך את הר המצדה למקום בו מושבעים חיילים בשבועת האמונים לצה"ל ולמדינת ישראל.
ישראל 2023 איננה מצדה אף כי התהליכיים החברתיים,של קיצוניות דתית,פושים בה יחד עם מנהיגות חלשת אופי שקיצוניות היא לחם חוקה,קריאה אסטרטגית של האיומים ותוצאות של שינוי במשטר הם לא לחם חוקה ומסתפקת בשלטון המבוסס על ספינים והפצת שקרים. מצדה לא תיפול שנית כי בהקשר הזה מעולם לא נפלה אלא איבדה עצמה לדעת בשל טקטיקה משיחית שאין רגליים וידיים במציאות.
יום חדש מבציעה על ההר,תחילה קרני השמש חושפות צלליתו של ההר,ואט אז עולות ומאירות אותו,ואת סביבתו,בגוני הצהוב כתום… ובתקווה שגם על ישראל 2023 תבוא זריחה של יום חדש ונתעורר מהסיוט שמביאה עלנו ההפיכה השלטונית ברשות הכנסת ה 25 וממשלת נתניהו ה 35.
יום חמישי העשרים ושתים ביוני,עשר בלילה אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. הפעם מזג האוויר הוא קייצי האופייני לעונה ובתוכנית: לטעת אוהל בחניון רחף,לישון את השעות שנותרו עד לאור הראשון ולקבל אותו באתר ולאחר מכן לנצל את היום לסיור באזור.
ים המלח מדרום ללשון התייבש ונעלם כבר לפני כמה עשורים. המים שבהם רוחצים הנופשים בבתי המלון שבחופיו הדרומיים רוחצים בברכות האידוי של מפעלי ים המלח. גובה המים בברכות האידוי,כמו גם מליחותם והרכבם הכימי,הכל תלוי בצרכים התפעוליים של המפעלים,צרכים מטרתם אחת: למקסם את הרווחים מכריית הרכיבים הכימיים של מי הימה. מצפון ללשון עדיין מתקווה ים המלח הטבעי אם כי החלק הזה הולך ומתכווץ עקב חסימת הירדן שינויים במשטר הגשם באגני הניקוז של נחלי האכזב הנשפכים לימה והאידוי של מפעלי ים המלח. חופיו של ים המלח הצפוני נסוגו והגיש אליהם בלתי אפשרית או מסוכנת.
אור ראשון ובעקבותיו הזריחה עולים בשפך הרחף ואני שוזף במראות הנוף הנצבע בגוני הזהב את חופיו של ים המלח ואת הרי אדום שממול. את חלק מהשנויים באור,מעלות השחר ועד לזריחה,אני מנציח במצלמות שהבאתי לוגם קפה ראשון של בוקר ומתארגן לנסיעה ליעד הבא.
חופיו של ים המלח,בעת שליחכו את מצוק העתק מזרחית למדבר יהודה,מכילים מסלע שמקורו במשקעים של ים קדמון שנסוג לפני מליוני שנים. תצורת המסלע,הייחודית לים המלח,נקראת חוואר הלשון. חופיו הנסוגים של ים המלח חושפים קרקע שבעבר הייתה קרקעית ים המלח. קרקע זו מאפיינת בשכבות של אדמת סחף שמקורה באגני ההיקוות של נחלי ים מלח,מעורבת בשכבות של מלח ששקע לקרקעית הימה ויחד מיצרים תצורות אדמה ייחודיות לחופיו הנסוגים של ים המלח והם,גם,הסיבה לתופעת הבולענים.
יום שישי. עוד מעט שמונה בבוקר. חניון שמורת הטבע עין גדי מתחיל להתמלא,אך השמורה הסמוכה איננה היעד שלי. תיק הצילום נשלף מהכסופה ויחד אתו מים דרך ומים לגמוע בטרם אצא ליעד המתוכנן כדי לשמור על איזון נוזלים בגוף. תוך כדי תנועה בשביל שבין עין גדי לנחל ערוגות אני בוחן את האור העומד לרשותי ואת התוכנית להתמודד אתו דרך עינית המצלמה,כמו גם:משנן לעצמי את כללי הבטיחות הקשורים ביעד אליו אני צועד. עוד לפני שמסתיימת הטיילת שבין עין גדי נחל ערוגות ומסיבות שאינן זה המקום לפרטן מתבלת החלטה לנטוש את המשימה ובשל הקרבה לכפר היהודי העתיק ובו בית הכנסת של עין גדי אני מחליט להיכנס למקום ולשזוף בו את עיני כמו גם את הרי אדום שבאור הבוקר נצבעים בגוני התכלת כחול ונראים כאילו צוירו במכחולו של אמן ציור.
פצלי שמן הם סלע משקע ימי להם תכולה גבוהה של חומר אורגני במצב צבירה מוצק שאותו,באמצעות חימום,ניתן הפוך לנפט גולמי או לגז טבעי. תהליך מצוי נפט גולמי מפצלי השמן כרוך בהליך חימום עתיר אנרגיה ומזהם את הסביבה. לאחר מצוי הנפט הגולמי מפצלי השמן נשאר חומר אבקתי שגם הוא מסוכן לסביבה אך ניתן להשתמש בו כחומר גלם ליצירת משטחים דמויי גומי למטרות שונות ושימושים שונים.
פצלי שמן מתאפיינים בתכולה של 33% או יותר ממשקל הסלע המקורי של חומר אורגני ולאחר חימום ומיצוי הנפט הגולמי יישארו בין 60 ל 90 אחוז של חומר שאינו אורגני ומכיל מינרלים שונים. מאוד דומים לפצלי השמן הם מסלע המכיל חומר אורגני בכמות הקטנה מארבעים אחוז,ממשקל הסלע,מתאפיינים בשכבת שצבען שחור ושייכים לקבוצת המסלע ממשפחת הפחם ומכילים ליגניט ו/או אנטראצים שניהם חומר בסיס להפקת פחם.
בדרך צפונה על כביש 90 אל עבר עין גדי,תופס את עיני שלט המציין "משאבה 9". בסיום הביקור בבית הכנסת של עין גדי ובכפר שלידו אני מחליט שבדרכי חזרה,דרומה,לאוהל שבשפך רחף אסור לדרך אל עבר משאבה 9,מתוך הנחה סבירה הנובעת מכיוון הדרך מזרחה מכביש 90 אני מניח שאוכל לצפות בצוק ההעתקים שבשוליו המזרחיים של מדבר יהודה ולקבל מבט אליו ממזרח מערבה.
החוג לגאולוגיה באוניברסיטה הברית בירושלים,ערך סקר רחב ומפרט של האזורים באץ בהם יש מסלע של פצלי שמן.באזור נחל צין,יש פצלי שמן שמהם מופקת כמות קטנה,אך עדין מסחרית,של נפט גולמי. גם באזור עמק האלה יש מרבצים עשרים של פצלי שמן ותוכנית של מדינת ישראל לתת זיכיון לחברה פרטית להפקת נפט גלמי מפצלי השמן שבעמק האלה נמצאת במאבק ציבורי של כמה גופים למניעת הוצאת הזיכיון. על פי המפה של תפוצת פצלי שמן שנעשתה בעקבות ממצאי המחקר של החוג לגאולוגיה באוניברסיטה עברית,אזור בקע ים המלח בכלל ולחופיו המערביים בפרט אין מרבצים של פצלי שמן.
בדרך דרומה,על כביש 90 אל עבר האוהל שבנחל רחף,אני פונה לשמאל,במגמה כללית מזרחה,אל הדרך שאליה מורה השלט:"משאבה 9". בתחילת הדרך מימיני ומשמאלי מטעי התמרים של קיבוץ עין גדי שבחלקם הצפון זרחי מאגר מים שככל הנראה משמש לאצירת מי שופכים מושבים להשקיית המטעים. בהמשך משאל,במגמה כללית צפונה לי נפרש בני נופו של מצוק ההעתקים מואר באור שמש קדם צהרי היום. אני מאט את מהלך הכסופה ותר בעיני לוקיישן לעצירה שבו אתפוס בעין העדשה את מצוק עתקים.
בערך באמצע הדרך,בין כביש 90 מתחם משאבה 9 של מפעלי ים המלח,צדות עיני שדה ובו מפוזרים סלעים הנראים,במבט ראשון,דומים לשדה הבולבוסים שבנחל קידר. זהו השגתי א מבקשי. הכסופה נעצרת,מנועה דומם ואני יוצא לחקור את בעיני בתופעת ה"בולבוסים" הנשזרת ממני צפונה. כאמור,הסלע בחופי ים המלח לא יכול להכיל א הנדרש ליצירת בולבוס ושכבות המסלע מורכבות חמור אורגני ומשקעים שנראים כמינרלים שאינם,בפרוש אינם,מלח. בתוך אותם "בולבוסים" שולות שכבות של חומר אורגני שחור משחור,ומאחר ואין פצלי שמן באזור זה הרי שמסלע הזה,שאין ידי משגת את המידע כיצד ואיך נצר והגיע למקום,הוא מסלע שמכיל פחם.
לאחר ששבעו עיני ממראה שדה מרבצי מסלע ממשפחת פחם,כמו גם משיפוליו המזרחיים של מצוק ההעתקים,חזרתי לאוהל ואחר ועומס החום הלך והעיק,ובאן צל במקום,האוהל קופל הוכנס לאחורי הכסופה שעשתה דרכה חזרה צפונה,הביתה.
והתמונות מהמסע הזה,לשפך הרחף,בית הכנסת של עין גדי ושדה סלעי הפחם בואכה משאבה 9,הן כאן לפניכם:
קו חוף הים התיכון נמשך לאורך 196 ק"מ,מראש הנקרה בצפון,ועד לגבול עזה בדרום. מתוך 196 הק"מ האלה רק 17 ק"מ הם חופי רחצה מוכרזים. כרבע מקו החוף שלנו סגורים בפני הציבור לטובת: מחנות צבא,נמלים,מתקני התפלה ותחנות כוח ליצור חשמל. לאחרונה הוכרזו מספר שמורות טבע ימיות וביניהן,אם למנות כמה,שמורת טבע ימית אכזיב,חוף הבונים דור,חוף זיקים ויש עוד כמה. חלק מחופי ישראל נתפסו כגנים לאומיים שהגישה אליהם חופשית לציבור אך מוגבלת בשעות הפתיחה. הנה כי כן,לנו צלמי הנוף שמעוניים בביקור בחופי הים בשעת הזהב או בשעה הכחולה,שקיעה וזריחה בהתאמה,סך החופים הנגישים הוא לא יותר מכמה ק"מ ספורים.
היום ה 16 בחודש יוני הוא יום צב הים הבינלאומי והוא קשור בתחילת תקופת ההטלה של צבות המים בחופים בכלל ואלה של ארץ ישראל בפרט. חופי ההטלה של צבי המים הם ערך טבע מוגן והגישה אליהם מוגבלת בכלל ובתקופת ההטלה בפרט – וטוב שכך.
בישראל שני מינים של צב הים. צב הים הירוק וצב הים החום. צב הים הירוק הוא קטן הממדים מבין השניים והוא יחיד מסוגו. צב המים הירוק נפוץ לאורך חופי ארץ ישראל,הוא ניזון מעשבי ים,אצות ורכיכות ועיקר מרחב מחייתו הוא בלגונות שלאורך החוף. לצב הירוק אויבים טבעיים מעטים באזור מחייתו ואויב טבעי אחד שהביא אותו לידי הכרזה כמין בסכנת הכחדה והוא:האדם.
צב הים החום הוא הגדול מבין צבי הים של חופי ישראל. הוא חלק משני תת מינים,האחד:שכיח באוקיינוס ההודי והשקט ותת המין השני שכיח באוקיינוס האטלנטי ובחופיו של הים התיכון. צב הים החום ניזון מרכיכות,ספוגיים,דגיגים וסרטנים. הצב החום חי בין 50 ל 80 שנה ונודד לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון. גם חופי ההטלה של הצו החום הם אתרי טבע מוגנים.
בישראל רשות הטבע והגנים מפעילה גוף שאחראי על שימור גרעין השימור של הצו הירוק,שנמצא בסכנת הכחדה,ושל הצו החום שנמצא במצב "פגיע". הרט"ג עוקבים אחרי קיני ההטלה של הצבים,לאחר ההטלה אוספים את הביצים ומעבירים אותם לקיני הטלה שנמצאים בחופים מוגנים ומנוטרים בדרך קבע עד לבקיעת הצבים וחזרתם לים. באזורי הקינון המוגנים נשמרים התנאים המאפשרים בקיעה של צבי הים ללא הפרעה של האדם,הפרעה פיזית,נכוחות אדם,והפרעה משנית בתצורה של אור,כבישים,רכבי שטח ושאר מרעין בישין.
בכל קן הטלה של צבי הים,משני המינים,נמצאים בין כמה עשרות למאות בודדות של ביצים,הצבה מטילה את הביצים כך שבתחתית הקן נמצאים הביצים שמהן יבקעו צבי ים זכרים ובחלק העליון הביצים שמהן יבקעו צבי הים הנקביים. כאשר נאספות הביצים מקיני ההטלה ומעברות לאתרי ההטלה השמורים,נשמר סדר ההטלה של הצבה על מנת שלא לפגוע בתהליך הבקיעה ובשונות המגדרית של הבקועים.
סט הצילום שלי מגוון מאוד,ואני יכול ליצר ממנו קומבינציות המתאימות לנסיבות יצאתי לטבע בארץ. חלק מהקומבינציות האלה נוצרות כאשר מטרת היציאה לטבע היא לצלם בו וחלק הם כאלה שאגב הסיור גם אצלם,וכל מה שביניהם. חופי ארץ ישראל,בשעות אחר הצהריים של יוני הם ממש לא אטרקציה צילומית ותנאי התאורה בהם רחוקים מאוד מהאידאל הרצוי. הפעם נושא הסיור,בשיא חומו של יום,היו צבי הים ויומם המצוין בתאריך הזה ואין טוב מחוף הבונים,מחופיה המחורצים של ישראל וחוף חביב על צב הים הירוק – והתמונות מהביקור הזה בחוף הבונים,הן כאן לפניכם:
יום שישי התשיעי ביוני. מראש תכננתי להגיע לפתח נחל רחף ולהגיע לעת ערב,ליהנות,ולצלם,את השקיעה,להישאר את הלילה בחניון הלילה שבמקום ועם אור ראשון שוב לשזוף את העיניים בעלות השחר וגם להנציח בעין העדשה. לפני שיצאתי לדרך בדקתי את תחזית מזג האוויר העדכנית,והממצאים היו מדאיגים,מחד גיסא,ומאתגרים מאידך גיסא. שני נתונים משכו את תשומת לבי: העובדה שבלילה עולה הטמפרטורה ובבוקר צפוי יום שרב חם מאוד,רוח עם משבים של כ 13 קמ"ש וצפי לאובך וגשם. מזג אוויר לא יציב שמאתגר מאוד מבחינה צילומית בכלל ובים המלח בפרט.
אזור הדרום,בכלל,הערבה ובקע ים המלח,בפרט קיבלו השנה כמות גשם גדולה מהממוצע הרב שנתי. כבר במהלך חג השבועות,בבסיס האם שבחי בר יטבתה הבנתי שלריבוי הגשם יש מחיר ושאאלץ לשלמו,והוא:החום יחד עם מקווי מים חשופים מביאים אתם יתושים והצפי למתקפת יתושים בפתחו של נחל רחף לא הייתה משהו שלא לקחתי בחשבון.
ב 1910 בעיר איגלאו שבחבל מוראביה,אז בשטח אוסטריה היום חלק מצ’כיה,נולד שמעון רודולף ויסנשטין,שלימים כונה רודי בצירוף שם משפחתו. בין השנים 1929 ל 1931 למד רודי גרפיקה וצילום בבית הספר הגבוה לצילום וגרפיקה שבוינה אוסטריה. 1936 אורז רודי מזוודה ובה בגדים,תעודת,כולל תעודת עיתונאי,ואת מצלמות הרוליפקס,פלאובה מקינה,פרימה פלקס,לייקה ולינהוף ונוחת בחופי ארץ ישראל,נמל יפו. את פעמיו,מנמל יפו,שם רודי אל עבר קיבוץ. כעבור יום הבין רודי שאין לו מה לחפש בקיבוץ,לקח את חפציו ועבר לתל אביב,שם קבע את מקום מושבו עד למותו באוקטובר 1992.
כשעה ומשהו לפני השקיעה הכסופה ואני מגיעים לחניון הלילה שבפתח נחל רחף. חומו של יום עוטף אותנו והשמש,יחד עם עננות גבוהה ורוח שמשנה בכל רגע את פני השמיים ומלווה את השמש מערבה אל עבר שקיעתה. התארגנות קצרה להוריד את אבק הדרך והדריכות הנדרשת מבריוני הכביש,כוס קפה מהביל והמצלמה מתלבשת על החצובה שהבאתי והעין סוקרת ושבעת ממראות היום ההולך והשוקע וסצנות שונות של שקיעתו מונצחות בעין העדשה תוך שאני מתפעל מיופיו של היום ההולך ונעלם,של אור השמש ההולך ונמוג אל מול השינויים התכופים באור המתממשים באדיבות הרוח שמביאה אתה את חומו של לילה … ואת היתושים.
כבר ב 1936 מצלם רודי את רחובותיה של תל אביב,חיפושי נשק בעקבות המאורעות ואת הלוויתו של ראש העיר הראשון של תל אביב,מאיר דיזנגוף.עד מהרבה משתלב רודי באירועים משמעותיים בתולדות ארץ ישראל,בכלל,ותל אביב בפרט. ויסנשטין מגיע לקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומנציח את ארתורו טוסקניני שבא לנצח על קונצרט הפתיחה/ההקמה של הפילהרמונית. בלהט הצינות מתגייס רודי לטובת הנצחה של המפעל הציוני ובמקביל משמש כצלם הבית של ארכיטקטים מובילים שפעלו בתל אביב בשנות הארבעים ובינהם:אברהם יסקי,אריה שרון ודב כרמי.
עם רדת החשיכה מתגברת הרוח וחומו של יום עולה. בין המשבים אני נוטע את האוהל שלי ומכין לעצמי ארוחת ערב. בתוכנית,להמשך הלילה,היא להיכנס לאוהל ולעשות בו את שנת הלילה שתסתיים בשעה קטנה לפנות בוקר,אז:אתארגן לצפייה בשחרו של בוקר ולצלמו באינטימיות המיוחדת למקום הנמוך בעולם.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה רודי ממשיך להסתובב בארץ ולהנציח במצלמותיו את המפעל הציוני. באמצעות קק"ל והסוכנות היהודית מופצות תמונותיו של ויסנשטין באירופה בקרב יהודים במטרה להאיץ את החלטתם לעלות לארץ ישראל.במקביל: רודי מצלם תמונות מארץ ישראל,בכלל,ומנופיה בפרט. תמונות ששמר באוספו הפרטי. ב 1940 בכיכר מוגרבי,שבתל אביב,מקים רודי את הצלמניה. חנות צילום אותה הוא מקים עם שלושה שותפים,שעד מהרה פורשים מהשותפות והצלמניה נשארת בבעלתו הפרטית של רודי. מאז שהוקמה הצלמניה ועד למותו של רודי ב 1992 פעלה החנות ובה,גם,נשמרו התשלילים והתמונות מאוספו הפרטי של ויסנשטין. לאחר מותו המשיכה אשתו,מרים,לנהל את החנות עד למותה שלה או אז נסגרה הצלמניה ואוספו הפרטי של רודי הפך לנחלת הכלל באדיבות משפחתו.
הלילה עוטף את חניון נחל רחף,וכמובטח הטמפרטורה עולה.רוח מסיע את ענני השמים שבתורם,מעלימים וחושפים את הירח ששולח את קרני אורו מבינות לעננים ומיצר תמונות שמשכיחות ממני את הצורך להתכנס לתככי האוהל שלי ולעצום את עיניי. למרגלות החניון עובר כביש 90 ומפעם לפעם חולפת בו מכונית,אוטובוס ובו אנשים מנומנמים או פול טריילרים המתקשים בטיפוס בעליה שבקטע הכביש הזה,ולא מעט הן מקושטות בשלל אורות,חלקם נדרשים על פי חוק וחלקם לא,אור המפלח את חושכו של ליל. והיתושים? הם מוצאים להם את ההזדמנות לחגוג עלי ולהטריד,ואני מחליט את הלילה הזה לעשות ער לחלוטין,ולהנציח בעין המצלמה את שקורה מעלי,בשמיים,ולפני לחופיו של ים המלח ולמרגלותיו,במכוניות הנעות בכביש 90.
בה’ באייר 1948 מוזמן רודי לטקס הכרזת המדינה. כפי שסיפר בהמשך אחזה בו התרגשות רבה וכל מה שהצליח להנציח במצלמה שהייתה אתו זה את דוד בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות. תמונה אייקונית מטקס הכרזת המדינה,תמונה שזיכתה את ויסנשטין בפרסומו הגדול וכאחד מצלמיה הדגולים של ארץ ישראל. עם הקמתה מדינת ישראל מעצבת לעצמה שטרי כסף. שטר בערך 10 לירות נושא דיוקן שמקור ההשראה של הגרפיקאי שעיצב אותו הוא פורטרט עצמי של רודי ויסנשטין.
רודי אהב מאוד את ארץ ישראל ונופיה. עיקר עיסוקיו,כצלם,היו בתחום העיתונאות והנצחת חייה של ארץ ישראל תחת המפעל הציוני ולאחר הקמתה,את מדינת ישראל,בין השאר כצלם מטעם האו"ם.רודי לא זנח את אהבתו לנופיה של הארץ. הוא לקח קורס בידיעת הארץ והדרכת תיירים וניצל את הידע הזה כדי לצאת אל נופיה של הארץ עם קבוצות של מטיילים ובמלגלרית כל התמונות.הלכן צילם תמונות מנופיה של הארץ,תמונות שלא פרסם אלא שמר באוספו הפרטי.
הלילה הולך ומתעמק לו,המצלמה מוצבת על חצובה ומפעם לפעם ככל שהתרחשויות שונות קורות בנוף שלפני אני מנציח את המאורעות,כשלאור מסך המצלמה מצטרפים היתושים שחוגגים את הימצאותי כדי לקחת דגימות מדמי,כו גם להראות את משיכתם למקור אור,מה שמהר מאוד משתלב עם הצורך לחסוך שימוש בבטריה של המצלמה ומסך המצלמה מודלק אד הוק לצורך לקיחת צילום המנציח את הלילה ונכבה מידית לפני…מתקפת היתושים.
בארבע לפנות בוקר סערת ברקים מדרום לי מפלחת את שמי הלילה,במתזי אור מרהיבים שיחד עם נופו של מדבר וים המלח מעוררים בי התרגשות מהולה בחשש שעוד מעט ירד גשם ואני בפתחו של נחל אכזב שלא יתבייש להוליך מים בתצורת שיטפון.
לגלרית כל התמונות.
אור ראשון במציע,סערת רעמים וברקים בשמיים וחיש קל ובעקבותיה גשם ניתח ארצה. מחשש שאתקע במקום בעת שיטפון אני אורז את האוהל,המצלמות מוחזרות לכסופה ואנחנו נוסעים למקום גבוהה יותר,ובטוח יותר,בשפך נחל בוקק מעט צפונית לבתי המלון שבשפך זהר. פה,בשפך נחל בוקק,אני מקבל את בוקרו של שישי עד שגם לשם מגיע הגשם שאתו,ותחתיו,אני עושה את דרכי חזרה הביתה.
יום שישי השני בחודש יוני,מזג האוויר שובר שיאי חום שיחד עם אובך כבד צובע את שמי הארץ בגוני האפור. בתוכנית המקורית היה "רשום" ביקור בשמורת טבע ימי בצפון מישור החוף. שעה קלה לפני היציאה לשמורה בחדשות מבשרים על שריפה שפרצה באזור ועל כביש שנסגר,אותו כביש שמוליך לשמורת הטבע יעד ביקורנו. חיש קל מחפשים רעיונות חדשים למקומו לבקר בהם ולעשות את חומו של יום.והפור נפל על חוף ימה של חדרה בשפך נחל חדרה שבעצמו,נמצא בפרק נחל חדרה.
שעת היציאה נדחית כך שנבקר במקום בשעות שיש להניח שבהן יפחת עומס החום של השישי החם בתולדות המדידה המטאורולוגית.
בחופה של חדרה בואכה שפך נחל חדרה,מקבל את פנינו ים הנצבע בגוני האפור,מספק מראות אבסטרקטיים של סלעי הגדור ומזח פריקת הפחם של תחנת הכוח הסמוכה. אין עננים בשמים והם מכוסים באופך שמסנן את קרני השמש וצובע אותם בגון אפרפר נעים לעין. הים ממתן את עומסי החום ואנחנו מוצאים את עצמנו מבלים על החוף,שוזפים העניים מהמראות האבסטרקטיים שמספקת תאורת השמש,משביעים את העיניים ואת עין העדשה.
בפיתוח התמונות רציתי לשמור על האווירה האבסטרקטית רווית גוני האפור שהייתה במקום והתמונות פותחו בשחור לבן בלבד.
והתמונות מחוף ימה של חדרה ביום קיץ לוהט ומסקרן,הן כאן לפניכם:
אוגוסט 2019,שעת בין ערביים,יצאתי לנחל הירקון באזור זרימתו בקרבת המועצה המקומית דרום השרון. בעבר,היו באזור בתי משאבות ששאבו ממי הירקון והשקו שדות באזור. היום יש באזור אפיק הירקון כמה אשדות קטנים,מעשה ידי אדם,שנשארו באזור משאבות המים.
מצויד במצלמה נכנסתי למי הירקון הקרירים באזור אחד האשדות שבקרבתו עוד נמצא בית המשאבה שבעבר שאב ממי הירקון להשקיית השדות וביליתי בחיקו של האשד שעה קלה.
מאז,בירקון,עברו מים רבים ועוד הרבה מהם עברו בניסיון שצברתי במערכות פיתוח התמונות שבמחשב שלי,שהן בעצמן:עברו תהפוכות רבות עם הרבה תכונות חדשות ומעניינות.
בחרתי כמה מהתמונות,מאוגוסט ההוא,ופיתחתי אותן מחדש,ישירות מקבצי ה RAW המקוריים,כשאני סומך על הניסיון שנצבר והטכנולוגיה שהתפתחה כדי ליצר פיתוח מחדש של התמונות האלה שלוש וחצי שנים אחרי שנלקחו.
יפו,כידוע,איננה עיר עצמאית בישראל אלא היא חלק מהעיר תל אביב ומנוהלת על ידי עיריית תל אביב – יפו. עוד,כידוע,יפו היא אחת הערים,בכלל,ועיר הנמל,בפרט,העתיקה במרחב של ארץ ישראל.
בסוף המאה ה -9 לפנה"ס תחילת המאה ה -8 לפנה"ס כותב הומרוס את האודיסיאה ובה הוא מתאר את סיפורו של המלך היווני אודיסאוס מלך אתיקה במסע חזרתו הביתה לאחר כיבוש העיר טרויה. הומרוס מספר על סוס עשוי מעץ ששימש כתחבולה את צבאו של הומרוס על מנת להבקיע את חומות העיר טרויה ולעשות בעיר כבשלהם. סיפר הסוס הטרויאני מהאיליאדה כבש את מקומו בעולם ככנוי לתכסיס שבו משתמש צבא כובש על מנת להערים על צבא מגן על מנע להכניעו בקרב.
עד 1870 נחשבה טרויה כאגדה בכלל וסיפור הכנעתה באמצעות "סוס טרויאני" נחשבה לאפוס מיתולוגי שלא נס לחו. ב 1870 הארכאולוג הינריך שלימן מצא את שרידי העיר חפר בה ולימים,נערכו בה חפירות ארכאולוגיות מסודרות המנציחות את היותה של העיר עיר בועטת וחיה ולא אגדה אפית.
כמו הרבה מקרים שבהם הוטמעו בתרבות האנושית אירועים או חפצים ששם היוצר שלהם הפך לשם נרדף לפריט נטבעו כמונך גנרי למעשה או מוצר כלשהו. נזכיר,למשל,את חברת פריזידר יצרנית המקרר החשמלי שאת שמה קיבל המוצר הזה כמוצר גנרי, או נזכיר את חברת פלאפון המקומית שפועלה בתחום התקשורת הסלולרית בישראל קיבלה את שמה כתיאור לשירות הגנרי של תקשורת סלולרית ויש עוד דוגמאות רבות ומגוונות.
ומהו הקשר בין יפו לבין קשירת אירוע מהעבר כשם גנרי לתופעה אנושית כלשהי? ובכן: ב 1470 לפנה"ס,כשש מאות שנה לפני הומרוס והאיליאידה,מגיע פרעה תחותמס השלישי לעיר יפו. תחותמס מודע לחשיבותה האסטרטגית של יפו,והנמל שלה,לאינטרסים של ממלכת מיצרים ומחליט להשתלט על העיר ולספחה לאימפריה המצרית.
תושבי יפו של 1470 לפנה"ס כבר שומעים על התקדמותו של צבא מצרים דרומה מהם,וגם שומעים על כך שערים רבות נפלו לידיו מי אחרי מצור ארוך ומכריע ומי שחתמו עם תחותמס על הסכם כניעה כזה או אחר. לא חולף זמן רב וצבאו של תחותמס מתמקם סביב חומות העיר,אך לא נראה שצבא מצרים מתכונן למצור,אף על פי שחומות העיר נסגרו והתושבים אגרו מכל הבא ליד בהתכוננות למצור שכזה.
משמסיים צבא מצרים את ההכנות הנדרשות מסביב לעיר ומבהיר היטב את כוונותיו,שולח תחותמס שליחים המבקשים לדבר עם פרנסי העיר ולהציע להם הצעה כלשהי. פרנסי יפו,בחושבם שאולי תחותמס מתכוון להציע תפריט למו"מ שאולי יוכלו להשיג בו הישגים לטובת עירם ואולי למנוע את כיבושה בכלל,ואת כיבושה לאחר מצור בפרט,מסכימים לשמוע מה בפי נציגיו של תחותמס.
ומה הם מציעים? נציגיו של פרעה מציעים לתושבי יפו לקבל מהם סידרה של מתנות כהערכה לחשיבותה ולעצמתה הכלכלית והצבאית של העיר. פרנסי העיר,מופתעים כמעה,מחליטים לקבל מפרעה את המתנות שהוא מציע להם.
חולף פרק זמן ופרנסי העיר רואים את צבא מצרים עורם סלים סגורים עוד ועוד מהם,וביום אחד שיירה של חיילים מצבא מצרים מתדפקים על שער העיר כשבאמתחתם סלים הנראים מלאים בכל טוב. חיש קל נפתחות דלתות שערי העיר,הצבא המצרי מכניס את סלי המתנות עד האחרון בהם, ומשנכנס האחרון שבהם,מהסלים מגיחים חיילים מצרים חמושים מכף רגל ועד ראש ומיד משתלטים על העיר והופכים אותה לעיר תחת שלטונה של מצרים.
הינה כי כן,סיפור הסוס הטרויאני הראשון בהיסטוריה האנושית,המונצח בפפירוס הריס 500 והוא קודם לאיליאידה בכשש מאות שנה ומתרחש פה אצלנו בעיר יפו.
בשישי אחר הצהריים פקדנו את יפו – והתמונות שתפסה עין העדשה ,הן כאן לפניכם:
לא רחוק ממני,עמד מבנה תעשייתי עשוי ברזל ולו גג אסבסט. המבנה הכיל חנות לממכר בגדים תחתונים והיא ננטשה. אנשים לבושים סרבלים לבנים,כלקוחים מסרט מדע בדיוני,פרקו,בזהירות,את גג האסבסט והעבירו אותו להטמנה במקום בטוח שלא מסכן איש. מבנה המתכת פורק ותחתיו נשאר שדה,רחב ידיים,שגודר בגדר פח גלי ובו "צמחו" להם מיני אובייקטים שהזמן עשה בהם את שלו.
באוקטובר 2018 סקרנותי גברה,מצויד במצלמה נכנסתי בינות לרווחים שנוצרו בגדר הפח הגלי כדי להציץ במכמניו של השדה הנטוש. בתוכו נגלו לעיני מיני צמחי בר שפשו במקום וכמה וכמה גרוטאות שנזרקו או הנחו בו לנפשם. צילמתי כמה מהם וחזרתי לביתי שבע ממראה העין וממה שתפסה עין העדשה.
מאז,במקום הוקם לו קניון שעוד זמן לא רב יפתח את שעריו. מאז 2018 הרבה השתנה. עולם הצילום הולך ומתפתח בתחום מצלמות חסרות המראה,ויחד אתו מערכות הפיתוח הממוחשבות הולכות וצוברות יכולות שב 2018 אפשר היה,אולי,לחלום עליהם.
חשבתי לעצמי: יהיה זה מעניין ומאתגר להעלות מהגבוי את התמונות המקוריות,קבצי ה RAW הלא מעובדים,ולפתח אותם מחדש בטכנולוגיה של 2023 שאליה מתווסף הידע והניסיון שצברתי אי מאז.
אז,ב 2018,כשפיתחתי את התמונות מהחצר האחורית התנגן לו ברקע "בחצרו של המלך ארגמן" של קינג קרימזון(*). גם הפעם התנגנה אותה היצירה ששיני הזמן לא נגסו בה. והמלך ארגמן,שקצת התכהה בשל השמש, יחד עם האופניים שאתם עשה דרכו לממלכתו שכבר איננה קיימת עוד – הם כאן לפניכם בגרסת 2023.
במאי 2022 בשישי אחד,הבליחה בי ההחלטה לנסוע לקרן ברתות ולבלות קמעה בקרבו של הפרח הנפלא הזה:השושן הצחור. הנעתי את הכסופה,לקחתי איתי שני סטים,אחד לנוף ואחד לתצלומי תקריב של השושן. ולא התאכזבתי. חלפו כשבועיים ושוב "קפצתי" לקרן ברתות שוב להיות בחברתו של השושן אלא שהפעם חיכתה הפתעה: השושן סיים את הופעת האביב שלו קמל ונעלם.
מבט בנתוני הצילומים ממאי 2022 מגלה שיום שישי ה 12 במאי,הוא בדיוק אותו תאריך שבו ראיתי את השושן,כך שסביר להניח שגם ב 12 במאי 2023 נוכל לפגוש בו,שוב.
כמו תמיד,השכמנו קום ובעוד שחרטומה של הכסופה מלכך את הדרך לקרן ברתות גמלה בלבנו ההחלטה לעשות את המסלול השחור במסלול ברתות,קרי,המסלול,הלוך ושוב,בחורש הטבעי שבאמצעו מרכז פריחת השושן הצחור,שם נבלה במחיצתו ונשוב על עקבותינו,כלעומת שבאנו ואת החלק הנופי,נשאיר לפעם אחרת.
חולפות כמעט שתי שעות. מנוע הכסופה מדומם עצמו,ותחת לעץ האלון הקסום אנחנו לוגמים את כוס הקפה החמים,תיק הצילום עולה לגב ו…: יוצאים לדרך.
בתוך החורש הטבעי שבמסלול ברתות המסומן שחור,מצפות לנו כמה מצפורי השיר המקומיות,כשעל כולן עולה ומפליא בזמרתו השחרור. גם עצי הקטלב עבי הגזע האדום בגוון הייחודי לשיח הזה,מרתקים את עיננו,כשבין לבין:מבחר מצמחי סוף האביב מבצבץ לו פה ושם,ועליו חרקים,שונים,סועדים את לבם ואגב כך מעבירים את שרשרת ההפריה הבין דורית. פה ושם המצלמה מתקתקת ומנציחה את הצמחים והחרקים שנכרו בדרכינו, ועדיין מנקרת בי המחשבה: האם השושן הצחור אכן פורח וגם השנה נזכה לראות אותו פורח למלוא תפארתו?
ככל שהדרך מתארכת סט הצילום ומלאי המים מכבידים על הכתפיים ורק המחשבה שכל זה "שווה את המאמץ" אם רק נזכה לראות את השושן בפריחתו.
השביל,המסומן שחור, מתחלף בשביל המסומן כחול,זה,הכחול,הולך במגמה מערבה על שפתו של ערוץ נחל כזיב,שמפעם לפעם שאון מימין המפכפכים עולה מעלה כקורא תיגר. לאט לאט הפאונה והתכסית משתנים לתמונה הזכורה לי מהשנה הקודמת ואני מפטיר:"אנחנו מאוד קרובים למקום פריחתו של השושן" אם רק יהיה שם.
עוד כמה צעדים,עוד כמה דקות ולא רחוק מאיתנו נשמעות קריאות פליאה. פתאום,הקולות האלה,הופכים את תיק הצילום הכבד לקל כנוצה,ברור לנו שעוד רגע… זה מגיע.
ואז:בעיקול צפוני של השביל על מסלעה,בין עצי הזית… הוא שם! השושן הצחור.מלוא גובהו ותפרחתו הקסומה והאצילית שטומנת בתוכך את התובנה על השאלה:מדוע הנצרות הפכה את הצמח הזה לאחד מסמלי הקודש שלה? לא בכדי.
בכמה מקומות באזור גדל השושן הצחור והשתדלנו שלא לפספס אף לא אחד מהם ליהנות ולהרוות את העין ממראהו האצילי ולבלות שעה אינטימית בתככי אמותיו של הצמח הנפלא הזה תוך חדירה זהירה,ומתחשבת,בינות לעלים באמצעות עדשת המאקרו שעל המצלמה.
ולבסוף,לאחר שעה ארוכה במחיצתו אנחנו סבים על עקבותינו בדרך שבאנו,לגלות שהשמש כבר בצהרי היום,אורה,וחומה,משנים את מופעי הזמרה של הצפרים,וקיסמו של הבוקר האביבי הולך ודועך.
שבעים ממראה העין,ועם המון תמונות של הפאונה,פרוקי הרגליים ושל השושן הצחור,אנחנו מדרימים – חזרה למציאות הלא צחורה,זו:שבדרומה של ישראל מיללות הסירנות טילים מתפוצצים להם בשמיים בשאון מחריש אוזניים ושום דבר איננו צחור.
אירוס ארם נהריים פורח במרחבי הארץ במהלך חודש מאי. בתוככי פרק קנדה,בסמוך לחומה של אתר אמאוס נקרופוליס – לשם שמנו פעמי בשישי אחר הצהריים,על מנת לחזות בפריחת אירוס מסופוטמיה או בשמו העברי:אירוס ארם נהריים.
בצהרי יום,מזג האוויר החם מתחיל לעזוב אותנו,הרוח נושבת בערנות והשמיים מתכסים באובך שמשווה ליום תחושה שאנחנו בערבו של יום אף על פי שצהרי היום הם.
נסיעה קצרה באחד מאתרי הפיקניק המפורסמים של ישראל מסמן סיפור הדרך שצריך להחנות את הכסופה לפסוע קמעה ולפגוש את פריחת האירוס. כבר בדרך למקבץ פריחת האירוס מקבל את פנינו צבר שמפליא בפריחתו בגון הצהוב,כשדבורים מזמזמות בינות לפרחיו לשאוף מהצוף שלו ובהזדמנות הזו לפזר את זרעו למען הדורות הבאים.
מעל כיפת היער,יער אורנים נטוע אדם,נפתח צוהר בשמי האובך האפרוריים ומספר עננים על רקע אפרפר מבצבצים להם ומאירים את מקבץ פריחת האירוס כמעשה תאורן מוכשר,מקבץ גדול למדי ומרשים כדי ויתור על נשימה או שתיים.
אנחנו מבלים שעה קלה בחברת אירוס מסופוטמיה בין פרחיו הנושאים מבט לשמיים בגאון,לבין ניצניו שיפתחו להם בהמשך החודש ובין,המעט,שכבר הספיקו לקמול כשהם שומרים את זקנתם כאת צעירותם. משבעה העין הגיע הזמן להרוות את צימאונה של עדשת המצלמה.
והתמונות של הצבר הפורח ואתו את מקבץ אירוס ארם נהריים,הן כאן לפניכם:
עדשות שלהן אורך מוקד של 50 מ"מ הן,אולי,העדשות השכיחות ביותר בעולם הצילום. בעידן הפילם עדשות עם אורך המוקד הזה היו שכיחות מאוד כעדשות קיט וכמעט ואין תיק צילום שאין בו עדשה קבועה אחת עם אורך המוקד הזה.
יש שתי סיבות שעדשות אלה שכיחות כל כך,הראשונה: הן קטנות,קלות משקל ומאפשרות זווית צילום נוחה מאוד לכמעט כל סוגה של צילום. השנייה: העדשות האלה קלות ליצור ומחירן שווה לכל נפש.
כבר מעידן הפילם ועד למצלמות חסרות המראה של ימינו כל יצרני העדשות פיתחו ויצרו עדשות עם אורך מוקד של 50 מ"מ ומפתחי צמצם שבין F/1.8 ועד ל F/2.2 שכאמור הפכו,ובמידה רבה של צדק,לפופולריות מאוד ועד מהרה זכו לכנוי Nifty Fifty.
יום שישי אחר הצהרים אנחנו מגיעים לחוף הים סעידנא עלי שבהרצליה. עוד בתכנון המוקדם מטרת הביקור הזה היא לבקר את מרכז הקינון של השרקרקים שנמצא דרומית למסגד ועל הדרך התלולה מטה אל חוף הים,ולצלם את שקיעתו של יום מערבה מפה אל תוך הים התיכון.
ככל יציאה לשטח גם הפעם ציוד הצילום שיצא איתי מותאם לנושאי הצילום או למה שאני יודע לצפות מהצפוי באזור הטיול. הפעם,נושאי הצילום היו שניים,השרקרקים במתחם הקינון שלהם והשקיעה הצפויה בסופו של יום ומשכך יצאו איתי שתי מצלמות,לאחת:מחוברת עדשת זום שתאפשר ללכוד את השרקרקים במתחם הקינון מבלי להפריע להם,והשנייה מצלמה עם עדשת Nifty Fifty שהצטרפה לתיק הצילום שלי שעה קלה לפני שיצאתי לביקור הזה בחוף ימה של הרצליה.
הים סער לו והתרומם גבוה מלחכך את מצוק הכורכר של החוף,הרוח שרקה וזעפה והשרקרקים נחבאו להם בקניהם ואף לא שרקרק אחד העז להוציא מקורו או חלילה להראות את יופיו. אז הסתפקתי בלכידת לכתו של של יום על רקע גלי הים השוטפים את סלעי החוף מבעד לעדשת ה Nifty Fifty.
והתמונות מערבו של יום השישי בחוף סעידנא עלי,הן כאן לפניכם:
מטס יום העצמאות ה 75 חלף מעלי בשלושה גלים. הגל הראשון כלל מסוקים ומטוסים קלים,שעה קלה אחריו חלף מטס ובו מטוסי קרב ועוד קצת זמן חלף ועבר הגל השלישי והאחרון ובו מטוסי תובלה ומודיעין.
תופעת המשושים בסלעי בזלת איננה תופעה נדירה,היא מופיעה במסלע הבזלת ברמת הגולן בבריכת המשושים,בנחל הזויתן הצמוד ובין עיט, כמו כן,חוזרת על עצמה התופעה הזו במקומו שונים בסקוטלנד,בצפון מערב אנגליה,בארמניה,סציליה,במקומות שונים בארה"ב ובאיים הקוריליים שברוסיה.
התופעה היא תולדה של תהליך התקררות לבה כאשר החלק החיצוני,שבא במגע עם האוויר הקר ביחס לחומה של הלבה,מתקשה בעוד בחלק הפנימי ממשיכה הלבה להיות נוזלית ובתנועה. בסופו של תהליך נוצרים עמודי לבה שלרובם צורת משושה אך גם צורת מחומש קיימת בשכיחות נמוכה יותר.
בריכת המשושים היא תולדה של שחיקה אירוזית שבה זרם המים בנחל,במקרה הזה נחל המשושים,חורצת מבסלע ובמקומות שונים מייצרת בריכות שאוגרות חלק מהמים,ומהן ממשיך ערוץ הנחל,במקרה הזה לערוץ נחל זויתן וממנו לכינרת.
נחל המשושים הוא נחל איתן במרכז רמת הגולן. הנחל מתחיל בנביעות שנמצאות במורדות הדרומיים של הר אביטל. בנביעות,שברובן נובעות כל ימות השנה. מהנביעות האילו חורץ הנחל את מסלע הבזלת של רמת הגולן במגמה כללית דרומה,עד שפוגש את ערוץ נחל הזויתן שביחד ממשיכים ונשפכים לכנרת בצפונה של הימה.
סביב לנחלים העושים דרכם בדרום רמת הגולן אל עבר הכינרת הוקם גן לאומי יהודיה שכולל את כל הנחלים הזורמים באזור וביניהם:נחל המשושים,נחל יהודיה נחל הזויתן ועוד. השמורה מחולקת לתת שמורות ובה שמורת נחל המשושים,שבכניסה אליה נשקף נופו של יער יהודיה,יער המכיל עצי אלון התבור ועצי שיזף מצוי ושיזף השיח.
בשישי,ביקרנו בחלק של שמורת יהודיה שבה זורם נחל המשושים. המסלול כולל תצפית אל עבר יער יהודיה,דולמן ומסלול תלול,היורד אל בריכת המשושים בכארבע מאות מדרגות סלע ובעומק של כ 137 מטרים,מגיע אל בריכת המשושים וסב על עקבותיו.
לפני בדיוק חודש ביקרנו באתר סוסיתא,שזה לא מכבר נפתח לציבור. היה זה בשלהי תקופת החורף הגאוגרפי של ארץ ישראל,וניכר באתר בכלל ובסביבתו הטבעית בפרט שלא מספיק גשם ירד באזור. אז,לפני כחודש,החורף טרם אמר את דברו…
בפסח השני,שחלף זה לא מכבר,קיבל הגולן מנת גשם נכבדת אך עדין לא הגיע לספיקה של הממוצע השנתי,ברם:הגשם רענן את פריחת האביב בגולן,בכלל,ובאתר סוסיתא,בפרט,שלבש: ירוק,צהוב ושאר צבעי האביב.
ביקור חוזר באתר מאפשר ראייה אחרת וגישה אחרת להנצחתו בעין המצלמה,נוסיף לזה את שמלת הירוק שלשב האתר וסביבתו ונקבל עין צילומית שונה מזו שהסתכלה על האתר ממש לפני חודש.
התמונות מסוסיתא:הן מדברות בעד עצמן – והן כאן לפניכם:
בתחילת המאה העשרים בסביבות תל שלף,שבפאתי כפר גבירול שברחובות,היה כפר בשם קובייבה. בגבעה שולטת באזור כפר קובייבה בנה מוסא שהין בית מידות,המעוטר בעמודים וקשתות והיה לאחד הבתים הראשונים בארץ ישראל שהכיל חדר שירותים ומטבח חדרי שינה וחדר אירוח רחב מידות.
במלחמת העולם הראשונה למרגלות בית שהין התקיים קרב המכונה קרב עיון קרא. הקרב היה בין חיל מצב אוסטרלי לצבא עות'מאני. הצבא עות'מאני הובס מה שהוביל,בהמשך,למנדט הבריטי בארץ ישראל.
במאי 1948 כבר קובייבה נכבש על ידי חטיבת גבעתי ותושביו המקוריים ספק ברחו ספק גורשו. חלקם עזבו את ארץ ישראל כליל,חלקם קבעו מושבם בעיר לוד וחלקם ביפו.
בית שהין עמד נטוש ושימש חליפות דרי רחוב או סתם הרפתקנים. עיריית רחובות,שבית שהין נמצא בתחום שיפוטה,ומנהל מקרקעי ישראל,שבית שהין נמצא בבעלותו במסגרת נכסי נפקדים,הכריזו על הבית כמבנה לשימור. מטעמים השמורים עם מנהל מקרקעי ישראל,בית שהין מולא בכ 40 משאיות מלט,קרוב ל 90 קוב מזויין מסוג ב 300,בטענה שזה ימנע שימוש במבנה על ידי דרי רחוב.מלוי בית שהין בבטון מזויין גרם לו לנזק בלתי הפיך.
נכון להיום מדובר במבנה לשימור שהגישה אליו חופשית ובעת ביקורנו במקום,בשישי האחרון,לא היה בשימוש של דרי רחוב.
את דרכנו לבית שהין ליווה שדה רחב ידיים משובץ בפרגים אדומים ושאר פרחי העונה בצבעי צהוב לבן – והתמונות שנתפסו בעין המצלמה – הן כאן לפניכם:
יום שישי 24 במרס בצהריים,אנחנו מחליטים לקפוץ למגדל צדק לבדוק מה התחדש בו,תמיד מתחדש במשהו בפרק הלאומי הזה,וגם:מאחר ומגדל צדק נמצא על נתיב נדידת האביב,ויש בו בריכות חורף אז ננצל את המקום לצפייה בצפרים הנודדות וגם לצלמן.
בתיק הצילום שמתי את עדשת וינטג’ היופיטר M21 עדשת 200 מ"מ על הלומיק קטנת החיישן על מנת לאפשר צילום,מרחוק,של בעלי הכנף – להיכנס לעולמם הקסום מבלי להפריע.
כשמניחים הנחות סבירות על בסיס הגיון בריא הן לא תמיד מחזיקות מעמד במציאות. כשהגענו למגדל צדק הסתבר ששלוליות החורף יבשו עד תום וחומו של יום הבריח כל בעל כנף שחשב,ולו לרגע,לעבור במקום.
חוץ מנתיב תעופה של נדידת האביב מעל מגדל צדק עובר נתיב תעופה אזרחי של מטוסים המנמיכים טוס לקראת מפגש של המכונות המעופפות המופלאות האלה עם האספלט של מסלולי הנחיתה בנתב"ג הקרוב.
באין ציפורים הסתפקנו בלכידת המכונות המופלאות מעשה ידי אדם שהפליאו בטכנולוגיית הנחיתה שלהם מעל לשמי מגדל צדק,למבט מעניין על שרידי המבצר הערבי של מגדל צדק מבעד לעשה במרחיקה ראות.
ציפורים,יוק אבל מטוסי מנמיכי טוס וברקע שרידי מבצר צדק יש והתמונות שנלכדו בעין העדשה – הן כאן לפניכם:
על גבעה שבמורדות הגולן,מזרחית לקיבוץ עין גב,במאה ה – 2 לפנה"ס מוקמת עיר בצורה. את הגבעה מחבר לגולן אוכף והמביט ממנו אל עבר הגבעה יכול לראות את דמיונה לצווארו של סוס מנקודת מבטו של הרוכב – ומשכך נקראת העיר Hipos סוס בלטינית וסוסיתא בעברית.
השלטון הסלאוקי,שמקים את העיר,מפנה את מקומו לאימפריה הרומית שהופכת את סוסיתא לעיר רומית אורתוגונלית אחת מעשרת ערי הדקפוליס באזורינו. בתקופה הרומית מגיעה העיר לשיא פריחתה ואף מנפיקה מטבעות משלה,מטבעות הנושאים דיוקן של סוס כשמה של העיר. העיר מקבלת את כל אלמנטים הארכיטקטוניים האופייניים לעיר רומית. ב 37 לפנה"ס מעביר השלטון הרומי את היפוס לידי הורדוס שממשיך לתחזק ולבנות בה מבני ציבור לאורכו של הדקומנוס מקסימוס של העיר. לאחר מותו של הורדוס,מעביר השלטון הרומי את העיר מפרובינקיה פלשתינה לפרובינקיה סוריה. כבר במאה השנייה לפנה"ס עם התבססות השלטון הרומי בעיר,נבנות בה שתי מערכות לאספקת מים שאורכן הכולל הוא כ 24 קילומטרים ופועלות בשיטת הסיפון והגרביטציה.
עם נפילת האימפריה רומית ותפיסת מקומה על ידי הביזנטיים ממשיכה הפריחה התרבותית של העיר והיא מסונפת לפרובנקיה פלסתינה סקונדה שכוללת את הגליל וגולן. עם כניסתה של הנצרות לאזור הופכת סוסיתא לעיר נוצרית ובשטחה נבנות מספר כנסיות מונומנטליות כיאה לעיר גדולה באימפריה הביזנטית שהנצרות הופכת לדת המדינה שלה.
בסוף המאה ה 6 תחילת ה 7 לספירה יורדת היפוס מגדולתה,כמו גם האימפריה הביזנטית – שאת מקומה תופס בית אומיה מטעם האיסלאם. עם תפיסת סוסיתא בידי בית אומיה והכללתה באימפריה האיסלאמית מאפשרים השליטים לבני העיר לאחוז בדתם,הנצרות,בדומה לרבות מהערים הביזנטיות שבמרחב ארץ ישראל ואשר נתפסות בידיהם באותה התקופה.
כשנכנסת האימפריה האיסלאמית למרחב שלנו היא פוגשת בערים ביזנטיות שנמצאות בתהליך של ירידה מגדולתן,בשל סיבה זו:רובן המכריע של הערים האלה נכנעות ללא קרב או ללא קרב משמעותי והשלטון החדש מאפשר סובלנות דתית שבמסגרת מאפשר להמשיך את חיי הנצרות בערים הללו. עם הזמן אנחנו רואים שהאוכלוסייה בערים הביזנטית מחליפה דת ו/או מתחלפת באוכלוסיה של בני דת האיסלאם מה שבא לידי ביטוי בממצא הארכאולוגי שכולל מבני מסגדים ושאר פריטים המאפיינים את תרבות האיסלאם.
בסוסיתא לא נמצא שום סממן לאימפריה האיסלאמית ששלטה בעיר,אין בא מסגדים ולא נמצא בא ולו פירור ממצא אחר האופייני לתרבות החומרית של האיסלאם,הכיצד,ומדוע?
בשנת 748 לספירה פוקדת את האזור שבין יריחו בדרום לחרמון שבצפון לאורכו של השבר הסורי אפריקאי, רעידת אדמה שמשמידה ערים רבות,ביניהן:את בית שאן,יריחו,טבריה,כפר נחום,אם למנות כמה,את סוסיתא הורסת רעידת האדמה עד ליסוד. ההרס כה רב עד כי העיר מעולם לא השתקמה ונשאר בשיממונה כפי שקפאה הזמן בשנת 748 לספירה ולעד.
בשישי האחרון ביקרנו בסוסיתא ומספר תמונות מהאתר,כאן לפניכם:
מידי שישי,אם זה בבוקרו של יום או בצהרי היום,אנחנו יוצאים לטיול במקום כלשהו בארץ ישראל הקסומה. מזג האוויר משחק תפקיד חשוב בבחירת היעד גם מההיבט של בטיחות ובטחון וגם מהעובדה שכל טיול כזה הוא,גם בעצם,מסע צילומי.
מקובל לחלק את השנה לארבע עונות:אביב,קיץ,סתיו וחורף. בישראל האביב והסתיו קצרים ואילו החורף והקיץ לא חולקים את חודשי השנה בשיווין. לשאלה מתי מתחיל החורף,ואני מדבר עליו כי עכשיו…חורף,יש שתי תשובות,האחת מבוססת על אסטרונומיה והשנייה על מטאורולוגיה.
אסטרונומית: החורף מתחיל בישראל ביום השוויון החורפי שהוא ה 21 בדצמבר 2022 ומסתיים ביום השוויון האביבי שהוא ה 21 במרס 2023.
מטאורולוגית: החורף בישראל החל ביום הראשון לדצמבר 2022 ויסתיים ביום הראשון לחודש מרס 2023.
מניין ההבדל בין שתי ההגדרות? הנטייה לחשוב היא שלחלופי העונות קשר למרחק כדור הארץ מהשמש. כידוע: כדור הארץ סובב סביב עצמו ובעת ובעונה אחת מקיף את השמש במסלול אליפטי ומשכך בחורף הכדור שלנו נמצא בנקודה הרחוקה מהשמש ולכן קר ויורדים משקעים. לא היא. המרחק בין הנקודה הקרובה ביותר לשמש ולרחוקה ביותר הוא כחמישה מליון קילומטרים מרחק קצר ולא משמעותי ביחס למרחק מסלול כדור הארץ מהשמש העומד על כ 150 מליון ק"מ וההבדל בין שתי הנקודות מנקודת מבט של כמות האנרגיה המגיעה לפני הארץ עומד של כפחות חמישה אחוזים,ולכן:למרחק של הכוכב שלנו מהשמש השפעה קטנה מאוד,אם בכלל,על עונות השנה.
מה כן משפיע על עונות השנה? ובכן,הכוכב שלנו מסתובב סביב לציר שעובר בין הקטבים ואיננו ישר אלא נוטב בזווית של 23.5 מעלות כשביום הארוך בשנה החלק הצפוני קרוב יותר לשמש וביום הקצר בשנה הוא נוטה הרחק מהשמש. משכך:חילופי העונות קורים בשל הזווית שבה פוגעות קרני השמש באדמה של הכוכב שלנו,בקיץ הזווית מתקרבת ל 90 מעלות ולכן מחממת את הכדור יותר מאשר בחורף שבה הזווית מתרחקת מ 90 המעלות ולכן מחממת פחות. יש לציין שלעובדה שיש לחורף תאריך התחלה ותאריך סיום אין זה אומר דבר על כמות המשקעים,אופי המשקעים ועל הטמפרטורה,הרוח הלחות וכו’ ואלה משתנים על פי פרמטרים בעלי שונות רבה והתנהגות כאוטית משהו.
בכל מסעינו בחורף הנוכחי גשם לא ירד עלינו והחורף,העונה הגשומה והקרה,לא הורגש על ידינו.ביום שישי האחרון פקדנו את שמורת פורה ולראשונה בחורף הנוכחי לכל אורך הטיול במקום ירד גשם…מעין אבסורד: את ההרטבות הראשונה שלנו של ציוד הצילום וכל מה שמסביב,את ההרטבות הזו חווינו בצפון הנגב מקום הנקשר עם מיעוט גשם על גבול הצחיחות.
הממטרים בפורה היו חלק מחוויית הטיול באתר,יחד עם הבוץ וקשיי המעבר בכמה וכמה נקודות בהן נחל פורה ונחל שיקמה עוברים באזור השמורה ובמסלול הטיול שלנו. ומלבד העצמה לחוויית הטיול הגשם העצים את שקלטה עין העדשה במגוון המיוחד ושובה העין של שמורת פורה – והצילומים,הם כאן לפניכם:
שמורת הטבע עיינות גיבתון,ובסמוך לה תל מלוט,נמצאת כקילומטר ממזרח למזכרת בתיה בין מסילות הברזל לירושלים ולבאר-שבע. זוהי שמורה טבע קטנה,כשמונים דונמים,ובשל מבנה הקרקע וקירבת מי התהום לפני השטח הפכו את השמורה לשמורה לחה,קרי הכוללת אגמון קטן שמלא במים כל ימות השנה ועונת החורף מוצפת כמעט במלואה.
ב 2016 נסגרה השמורה והוחלט לנקות אותה ממינים פולשים של חי וצומח,בעיקר צומח,וכן לבנות שביל הליכה בתוך השמורה שיצוף מעל לפני השטח כך שהמבקרים בשמורה,כל ימות השנה,יוכלו להלך בה מבלי לפגוע בחי ובצומח. האגמון עצמו גודר והגישה אליו איננה אפשרית.
ב 12 לינואר 2023 נפתחה השמורה למבקרים לאחר השלמת עבודות השימור והניקוי ויצירת מסלול ההליכה הצף.
אחר ניקוי השמורה הובאו אליה מיני דגים הייחודיים לנחלי ישראל והונחו באגמון הרב שנתי שבשמורה כדי לחדש את המגוון הביולוגי של האגם שאבד עקב פלישה של מינים פולשים והתערבות אדם.
תל מלוט,שהוא חלק אינטגרלי מהשמורה,מזוהה עם גיבתון המקראית שבה נערכו קרבות בין ישראל לפלשתים. בתל לא נערכה חפירה ארכאולוגית מסודרת אלא סקר ארכאולוגי שבוצע במסגרת הנחת צינור נפט בקרבת התל,ואלה מלמדים על ישוב רצוף בתל מהמאה ה 13 לפנה"ס ועד וסוף התקופה הביזנטית כשבחלק הארי מהתקופה היה התל בידי הפלשתים.
בשישי האחרון,אחר הצהריים,ביקרנו בעינות גיבתון ובתל מלוט והתמונות, הן כאן לפניכם:
הגיע לידינו מידע על פיו בהר חוזק,תל חזיקה,שברמת הגולן ישנה פריחה של שני צמחים נדירים למדי:אירוס הלבנון ורקפת יוונית. אתר הצמחים בתל חזיקה קטן ממדים וחשבנו לעצמנו,בדרך חזרה,לבקר בכפר העלווי היחיד בישראל כפר ראג’ר וממנו,שוב במסלול הביתה,לעצור בשמורת הטבע תל דן לביקור קצר והשבעת הרעב. וכך היה.
אירוס הלבנון.
אירוס הלבנון פורח בחודשים ינואר פברואר ושכיח אך ורק ברמת הגולן,בגליל העליון ובהר החרמון ברום שמעל לשמונה מאות מטרים. אירוס הלבנון דומה לאירוס הסרגל ושונה משאר מיני האירוסים הצומחים בארץ. עלי הכותרת שלו מאופיינים בצבעם בכחול תכול,ובפס מרכזי צהוב.לא מדובר בצמח קטן ממדים אך מעורר רושם עז במי שצופה בו.מחוץ לישראל אירוס הלבנון שכיח רק בסוריה לבנון ודרום תורכיה בלבד.
רקפת יוונית.
הרקפת היוונית הדומה לרקפת המצויה אך פרחיו קטנים יותר,בית הגידול שונה ועליו אינם מתחדדים בקצותיהם. בישראל שבמערב לירדן הרקפת היוונית נדירה ביותר.בית הגידול שלה הוא ברום של מעל לאלף מטרים במקומות ספורים ברמת הגולן,בהר מירון ובהר שזור שבגליל העליון. לרקפת היוונית התנהגות יחידה לה:היא גדלה סביב לגזעי עצי אלון למיניו השונים ורק בסמוך לעצים אלה. בשל רום הגדילה של הרקפת היוונית היא צריכה להתמודד עם שלגים מה שלא מפריע לה להפציע מבעד למעטה השלג אם וכאשר,יש כזה.
התמונות של אירוס הלבנון והרקפת היוונית,הן כאן לפניכם:
בחלקה הצפון מערבי של נס ציונה,גובל בישובים בית עובד והישוב אירוס,נמצא הגן הלאומי גבעות הכורכר. שטחו של הגן הוא כ 800 דונם. מצבו הסטטוטורי של הגן מורכב משהו,שכן חלק מאדמותיו נמצאות בבעלות פרטית ובשל כך לא ניתן להכריז עליו כגן לאומי מבלי לפצות את בעלי הקרקעות. הגן כולו נמצא בשטחה המוניציפלי של נס ציונה.
מרבית הפרק חולש על גבעות כורכר ובו משולבים כשלוש מאות סוגי צמחים ועצים מהפאונה המדברית והים תיכונית וביניהם אירוס הארגמן,אירוס ארץ ישראלי עצי אורן ואיקליפטוס כמו גם צומח שנשתל מעשה ידי אדם.
המפנה הצפוני של השמורה שופע בצמחיה וביניהם אירוס הארגמן,אירוס ארץ ישראל,כלניות,רותם המדבר עצי אורן ואיקליפטוס,אם נמנה כמה מהם. המפנה הדרומי הפחות מוצל ופחות גשום והצמחייה היא מהבתה המדברית.
אירוס הארגמן הוא אירוס האנדמי לארץ ישראל,גדל בקרקעות חול חמרה וכורכר ונפוץ בין גדרה,נס ציונה ובית עובד בדרום ועד נתניה ועתלית בצפון. אירוס הארגמן הוא צמח מוגן והוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה ובישראל סך 55 אוכלוסיות הפזורות בשטח שצוין לעיל.
במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות להפשיר קרקעות לבנייה בתחומי הגן הלאומי. ביוני 2006 קבעה כבוד השופטת שרה סירוטה,ז"ל,מבית המשפט המחוזי תל אביב כי לא ניתן יהיה להפשיר קרקעות לבנייה בשטח הגן הלאומי בשל סיכון ערכי נוף וטבע בכלל ואירוס הארגמן בפרט.
בעלי הקרקעות ערערו לבית המשפט העליון ובאפריל 2008 דחה בית המשפט העליון את ערעורם.
עירית נס ציונה קבעה את גבולות הגן הלאומי ב 2014 ושנתיים אחר כך גידרה את הפרק במטרה למנוע כניסה של כלי רכב ממונעים וגרימת נזקים בשטח הפרק.
כדי להשלים את מעשיה ובעזרת השרה להגנת הסביבה,דאז,גילה גמליאל נחתם צו המגדיר את שטח הגן הלאומי כ"תחום מוגן" ובו לא מתאפשרת תנועת כלי רכב ממונעים הצו נכנס לתוקף ב 2021 ותקף גם היום. קבוצת מתנדבים בשם "שומרי הגבעות" משלימה את פעילות העירייה ומתחזקת את הגן לרבות ניקיון שיטחו ותחזוקה של שבילי ההליכה בו.
בשישי האחרון ביקרנו בגן הלאומי גבעות הכורכר ונהנינו מפריחת אירוס הארגמן,כלניות,חמציץ מצוי,לופית מצויה,רותם המדבר וכמה שיחי צבר הנושאים,עדיין,את פרי הסברס – ומקבץ מיצג של התמונות הן כאן לפניכם:
יום שישי רבע לשלוש לפנות בוקר,השעון מצלצל ליקיצה. התארגנות וסידורים אחרונים ובארבע לפנות בוקר צינת הבוקר הכסופה ואני מתעוררים לחיים,כשחרטום הכסופה מופנה לכביש שש ודרכו לחניון נחל פרס.
בשבוע שחלף ירדו גשמים באזור פרס,הכנתי עצמי לקבלת צינת הבוקר כמו גם לאפשרות שאאלץ להירטב בדרכי לגבי פרס. באזור קרית גת גשם קליל פוקד אותנו ואני חושב לעצמי שחוץ מלהירטב אולי,אבל ממש אולי,אזכה לחזות בשיטפון בדרך לפרס או בפרס עצמו.
שש בבוקר חניון נחל פרס. קר. מוזג לעצי כוס קפה ומארגן את תיק הצילום,מוודא שיש הכל. כוס הקפה,הראשונה,נשפכת לה אחר כבוד וברגע האחרון תיק הצילום ניצל ממפגש עם קפה מהביל ודביק. מוזג את השנייה,והאחרונה,לוגם אותה ואור ראשון של שמש מתחיל לטפס לו במזרח.
ממש בקרני האור הראשונות של השחר,יורד בשביל מגיע לחציית נחל תחמס ומגלה שהוא יבש…כמו הנגב. ממשיך,בצפייה לראות גבים מלאים בגבי פרס,ובינתיים שעת הזהב מתחילה להפציע.
בדרך,מסתדרת לה השמש ומסתדרים העננים כאילו סרו למרותי לקומפוזיציות מרהיבות שאותן אני עוצר,מפעם לפעם,מרווה עיניים ומנציח במצלמה.
לפתע,נפער תחתי נחל פרס והגבים שלו. כמות המים בגבים קטנה ממה שציפתי אך שעת הזהב משקפת את הסביבה באור קסום. אין איש במקום. לקחתי מצלמה ושוטטתי לי הנינוחות בינות לגבים מרווה את העין ומנציח בעין העדשה.
שעה קלה חלפה לה. השמש כבר עברה את קו האופק ואזור הגבים שומם מאדם רק אני,הטבע ושעת הזהב שהולכת ונמוגה.
דרגש סלע משמש אותי לאחסון תיק הצילום שממנו נשלף בקבוק מים לשתייה. בזווית העין אני רואה אחת ממיני הסתוונית מחייכת אלי מבינות לסדק בסלע שלידי. נשלפת המצלמה וחיוכה המרנין של הסתוונית מונצח בעין העדשה.
משם,מדרגש הסלע ליד הגבים,אני אוסף עצמי ואת תיק הצילום וחוזר,בנתיב המעגלי,לכסופה ואיתה לעין תמר,לארוחת בוקר בקיסמו של מדבר ולאחריה חזרה לציביליזציה על בריוני הכביש ושאר מריעין בישין.
את הביקור האפי בנחל פרס חילקתי לשלושה סטים של צילום:צילומה של הזריחה,צילומם של השתקפויות בגבי פרס ואחרונה חביבה וקסומה,הסתוונית – והתמונות,הן כאן לפניכם.
נחל זוהר הוא נחל אכזב שנמצא בדרום ים המלח,והוא מהקצרים בנחלים שנשפכים לים המלח. תחילתו של הנחל במורדות המזרחיים של העיר ערד ממנה הוא ממשיך וחותר,מזרחה, במסלע חוואר הלשון,ונשפך לים המלח בסמוך לישוב נווה זוהר. כביש 25 מערד לנווה זוהר עובר,ברובו,לאורכו של הנחל,ובסמוך לנווה זוהר בחיבור בין כביש 25 לכביש 90 עובר גשר מעל לנחל ומסלול הטיול בנחל מתחיל מתחת לגשר המרשים הזה.
לפני כשבעים אלף שנה בין הכנרת של היום ועד למושב חצבה בדרום היתה ימה אחת ארוכה שמימיה היו מתוקים,ברי שתיה – ושמה: ימת הלשון. בשיאה אורכה של הימה היה כ-230 ק"מ ורוחבה כ-17 ק"מ. בשל שינויים במזג האוויר שהחלו לפני כ-17 אלף שנה החלה הימה להצטמק תהליך שנמשך עד לכלפני 15 אלף שנה או אז נוצרו פני בקע הירדן כפי שמוכרים לנו היום קרי: הכנרת,הירדן שזורם ממנה דרומה ונשפך לים המלח טרם יובש מעשה ידי אדם וטבע כפי שנראה,כיום.
כאשר התקימה ימת הלשון היא השקיעה שכבות קרקע שהכילו חרסיות,ארגוניט וגבס ויצרה סלע משקע יחודי לאזור ים המלח שנקרא "תצורת לשון”,ובשם העממי "חוואר הלשון”.
רעידות אדמה שפקדו ועדיין פוקדות את אזור ים המלח ערבבו בין משקעי תצורת הלשון למשקעים צעירים יותר ומכאן הריבוד המסולסל/גלי של אזור תצורת הלשון שבו חותר נחל זוהר ומפליא בו את תצורות הקרקע בקניון שחתר.
עץ השיטה הוא אחד העצים הנפוצים בעולם. ידוע על כ – 1393 מיני שיטה,בישראל ישנם "רק" ארבע מינים,ובהן שיטת הסוכך השכיחה בנחלי ים המלח,ברם: בנחל זוהר שיטת הסוכך מפליאה לעשות בכך שהיא גדלה ממש בתוך ערוץ הואדי,בניגוד לאחיותיה בשאר הנחלים שבאזור שגדלות על גדות הנחל,והן נטועות כה חזק ועומדות בשטפונות הפוקדים את הנחל מפעם לפעם,וככאלה: ובשל זמינות המים הרבים,מנקודת מבטה של השיטה,הן קסומות בגודלן,ביופיו ובציבען הירוק.
בשישי האחרון פקדנו את נחל זוהר,פגשנו בקניון הגדול שיצר הנחל בתצורת החוואר ובעצי השיטין המרשימים שגדלים בערוצו,ולאחר שהרוונו את העין,הצטרפה לרוויה עין העדשה – והתמונות שנלקחו,הן כאן לפניכם:
מזרחית לעיר שוהם דרומית לאזור התעשיה ברקת שוכן פארק לאומי בשם פארק שוהם. זהו פארק קטן שטחו כשני קלומטרים רבועים ובו ממצאים המעידים על ישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד.
במרכז הפארק נחשפה,ב 1995,כנסייה ביזנטית המתוארכת למאה ה-6 לספירה. מדובר בכנסייה שגודלה כמאה מטר רבוע וריצפתה מעוטרת בפספסים ששרדו בחלקם. בין הפספסים כתובת המקדישה את הכנסיה לקדוש בשם בכחוס. סביב לכנסיה נמצא בית בד וגת אך שרידי הישוב הביזנטי לא נחשפו או שלא נמצאו.
מיהו בכחוס שלו מוקדשת הכנסיה? כתובת ההנצחה כתובה יוונית ולא באמת ידוע מיהו(*) אותו בכחוס. ברם,הגת שליד הכנסיה כמו גם תיאור של זמורות ענבי יין בפספסים שלה מביאים להשערה מושכלת לכך שבכחוס היה קדוש שקשור בפולחן היין היווני או נחשב לכזה.
אתר הכנסיה מכונה בעברית חורבת תנשמת אך מזוהה עם אתר בשם Betomelgezis שמופיע במפת מידבא ומצביע,במפת מידבא,על מיקום הקרוב לזה של מתחם חירבת תנשמת. בהנחה וזיהוי הנקודה במפת מידבא עם חורבת תנשמת מדוייק,בשם המקום אין רמז למי היה בכחוס וגם לא לשם העברי של המקום.
(*) במקרא,מילים מורכבות משתי תיבות,כמו "מי שהוא" "מתי שהוא" "מה היא" וכו’,נכתבו בשתי תיבות ללא מכף ביניהם ככתוב מעלה. בתקופת חז"ל החלו לחבר את שתי תיבות המילים האלה ולהשמיט את ה"אלף" איפה שהיתה,כך ש"מה היא" הפך ל"מהי" ו"מי הוא" הפך ל"מיהו" ו"מתי שהוא" הפך "למתישהו" וכו. עם הופעת הדפוס המנהג לאחד תיבות מילים הפך לקבוע ומשכך העברית מקבלת את "מי הוא" ואת "מיהו" לשני תכתיבים חוקייים ומקובלים של אותה המילה ושניהם נכונים.
ביום שישי השישה עשר בחודש ביקרנו בחורבת תנשמת והתמונות מהמקום,הן כאן לפניכם:
שמורת הטבע שבנחל מערות,היא מסע בזמן. מסע בתולדות האדם,מסע בין תקופות גאולוגיות ומבט על אזור אקלימי עם שונות מעוררת פליאה.
המסע בזמן מתחיל במערות האדם הקדמון שבנחל מערות. המערות הוכרזו כאתר מורשת עולמית ומיצגות את ההסטוריה של ההומו ארקטוס וההומו ספיאנס אביו הקדום של האדם המודרני מהלך של חצי מליון שנה אחורה ועד לאחד עשר אלף שנה טרם זמננו.
נחל מערות מתחיל את דרכו באזור דליית אל כרמל ונשפך לים בסמוך לקיבוץ נווה ים,מהלך 13 קלומטרים. הנחל הוא נחל אכזב.
בעוברו בשמורת הטבע נוכל לראות שהמפנה הדרומי של הנחל צחיח ודל בצומח,ואילו המפנה הצפוני עשיר בבתה ים תיכונית – ובצמחי החורף המרהיבים. הסיבה לשנויי תת האקלים האלה נעוצה בעובדה שהמפנה הדרומי פונה תמיד אל עבר השמש ומשכך הגשמים שיורדים עליו מתיבשים במהירות והבתה שבו אופינית לבתה מדברית או זו של ספר המדבר. לעומתו,המפנה הצפוני רטוב הרבה יותר והבתה שלו אפיינית לזו של האזור הים תיכוני הגשום יותר.
בעבר,לפני כמאה וחמישים מליון שנה,היה האזור הזה מכוסה בים,ים תאטיס. כשעולים מנחל מערות על המפנה הצפוני,במסלול הבוטני המסומן ירוק,מטפסים על מסלע דולומיט עשיר באדמה ובה צומחים צמחי החורף,הרקפת והנרקיס. המסלול ממשיך ועולה לאוכף ופיסגה מיוערת,ברובה יעור מעשה ידי אדם,אך גם עצים המאפיינים את הבתה הים תיכונית. ביציאה מהיער משתנה המסלע לאבן גיר,אותה אבן משקע ימי שגם בה נוצרו מערות האדם הקדמון.
בשישי האחרון ביקרנו במערות האדם הקדמון,ובמסלול הבוטני של נחל מערות,והתמונות של צמחי החורף,הנרקיס והרקפת,הן כאן לפניכם:
שמורת הטבע גדור משתרעת בין מכמורת בדרום לגבעת אולגה בצפון. מערבית לשמורה בתוך הים משתרעת שמורת ים גדור. שטחה של שמורת טבע ים גדור הוא כ 844 דונם ואליו שטחה של השמורה היבשתית הוא 752 דונם מהם הוכרזו כשמורת טבע רק 105 דונם והשאר נמצאים בהליך אישור שטרם הסתיים.
השמורה היבשתית המוכרזת מגודרת לשם מניעת כניסה של כלי רכב ממונעים ושאר שטח השמורה משמש כאתר השתוללות חסר רסן ומעצורים של רוכבי טרקטרונים כולל,רפי שראיתי במו עיני,של חבורת ילדים בגילאים 8-12 רכובים על טרקטרונים חשמליים שמשתוללים חסרי רסן,חסרי כל ידע בנהיגה,אינם בגיל האחריות הפלילית כשהטבע מהם והלאה בכביש המוביל ממכמורת ובתוך השמורה בעודם מסכנים כל מי שנע רכוב או רגלית באזור.
בשישי בצהרים הגעתי לשמורה ועשיתי את השביל שעל רכס הכורכר מלוא אורכו מדרום צפונה באכה גבעת אולגה. לחוף הים נמנעתי מלהגיע בשל גלים גבוהים שליכחו את הדום מצוק הכורכר. במקום נשבה רוח עזה אך בניגוד לתוכנית ולהתכוננות לפיה,גשם לא ירד.
בדרכי צפונה התמקדתי ברווית העין ולכידת תמונות,בעין העדשה,של הנוף בקצהו של רכס הכורכר,ובדרכי דרומה התמקדתי ברווית העין ועין העדשה בחייהם של פרוקי רגליים קטני מימדים שעסקו באיסוף מזונם.
תמונות הנוף שצולמו בשמורת גדור היבשתית,הן כאן לפניכם:
יום שישי האחרון,מזג האוויר מאיר פנים ועומסי התנועה בדרכנו צפונה לגבעת עדה אף הוא מסביר פנים ונסבל.
קרוב לכניסה למושבה גבעת עדה נמצא גן המייסדים. גן קטן וקסום נטוע עצי אלון ששדו את שיני הזמן,וגרזני העות’מנים שהשמידו את נוף האלונים בארץ לטובת הסקת הקטרים של הרכבת החיג’זית,ובינות לאלונים מסתתרת לה החלמונית הזעירה,אחות לחלמונית שראינו,זה לא מכבר,ברכס חזקה שברמת הגולן.
בשנה שעברה,כששמענו על פריחתה של החלמונית הזעירה בגן המייסדים,סרנו למקום והסתבר לנו שפספסנו את תקופת פריחתה הקצרה. מאוכזבים,אח מלאים רושם משפע האלונים בגן,הבטחנו לעצמנו לנסות בשנה הבאה. והינה,זו הגיעה,השנה הבאה.
והינה אנו מהלכים בשביל הסלול בינות לאלונים ומקבצים קטנים של סיתוונית היורה מקבלת את פנינו. עוד קצת הליכה בשבילי הגן וכמעט אמרנו נואש ופתאום,ממש על שפת השביל מקבץ קטן של החלמונית הזעירה,משובצת בבלוטי האלונים שצנחו מהעצים שליד וביחד מהווים את מראה העין הייחודי לגן קסום זה.
והתמונות,של סתוונית היורה ושל החלמונית הזעירה,משובצת בבלוטי אלונים,הן כאן לפניכם:
מגבעת עדה "קפצנו" לחורבת מלח. מדובר בשדה בור שבו צומחים צמחי העונה,בכלל וצמחי הסתיו בפרט,כאשר סביבו הולכים מתקרבים וסוגרים עליו בתיה של אור עקיבא. למגינת ליבי שדה הבור שבטבורו נמצאת מחצבה רומית ובה קולמבריום מאותה תקופה,שדה זה לא הוכרז כאתר טבע שיש לשמרו ואם לא יעשה כן תידרס פינת הטבע היחודית הזו תחת בטון ומגדלי מגורים.
בשדה הסמוך למחצבה הרומית מצאנו מרבד של נרקיס סתווי,מין אח לנרקיס הביצה. בין הנרקיסים,ממש נחבא אל הכלים ומתעצב אל מול מרבדי הנרקיסים וריחם המשכר צמח מן הקרקע כרכום שלמיטב ידעתי הוא מהמין כרכום ג’ארדו.
התמונות של הנרקיס הסתווי ושל הכרכום,הן כאן לפניכם:
כשאנחנו חושבים על מלח,אותו מוצר טיבול הממליח כמעט כל פריט מזון,אנחנו חושבים על ים המלח וסבורים שעיקר המלח במשק הישראלי מקורו בים המלח.
לא כך הדבר. ב 1921 סר וינסטון צ’רצ’יל שר המושבות בממשלת בריטניה נתן לחברת יק"א הארץ ישראלית זיכיון לכריית מלח. מפעל המלח,ומקום הזיכיון,היה בסמוך למושבה עתלית. במקום הוקם מפעל לאידוי מי הים וכריית המלח שבהם,כשבריכות האידוי מחליפות מערכת של ביצות שהיו בחלק הצפוני של המושבה באזור נחל אורן.
הבעלים של חברת יק"א (לימים יוחלף שמה לפיק"א) היה הברון ד’רוטשילד שהוריש את החברה,והזיכיון לכריית מלח בעתלית,לבנו ג’יימס וכשהאחרון נפטר הוא הוריש מחצית ממניות החברה למדינת ישראל. ב 1957 מכרה המדינה את חלקה בחברה והיא הפכה,מאז ועד להיום,לחברה פרטית שחליפה ידיים עד לבעלות הנוכחית שבה חברת המלח הפכה לחברת אחזקות ובבעלותה מפעלי המלח בעתלית ובאילת וגם בעלת השליטה בבנק הפועלים.
חברת המלח שלה הזיכיון,מטעם מדינת ישראל,לכריית מלח הפכה לחברה פרטית בשם מלח הארץ,והרחיבה את פעילותה לכריית מלח מבריכות אידוי בצפון מפרץ אילת.
נכון לשעת כתיבת דברים אלה עיקר המלח מופק מבריכות האידוי של מלח הארץ בצפון מפרץ אילת ומיעוטו מגיע מהמפעל הותיק בעתלית.
המלח מים המלח הוא מוצר לוואי של תהליכי הפקה של חומרים אחרים ממי הימה ותמלחת המלח ושאר פסולת מפעולות מצוי מי הימה אמורה להיות מועברת לחלק הצפוני של הימה על מנת להעלות את מפלס המיים,פרויקט שהושת על מפעלי ים המלח במטרה לשמר את הימה…
בשבוע האחרון של אוקטובר ביקרנו בבריכות האידוי של חברת מלח הארץ בעתלית כמו גם בחוף הים הסמוך למבצר הצלבני בעתלית,והתמונות: הן כאן לפניכם:
מסורת השתרשה אצלינו.פעם בשנה לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית,לרוב בספטמבר או אוקטובר,אנחנו מבקרים בעין בוקק, לעיתים ממשיכים לרחצה בים המלח לפעמים מסתפקים בביקור בנחל הקסום הזה וממשיכים הלאה לדרכינו.
בכל ביקור בעין בוקק נשמרת לנו הפתעה:פעם זה מיעוט מים זורמים בנחל,פעם זה זוגות תריסטמית שמציגות עצמן בגאווה ופעם אלה היעלים הקסומים שבאים ללגום קצת מים או לתהות מי הם אלה שפלשו לטרטוריה שלהן.
הביקור המסורתי האחרון בעין בוקק התעכב קימעא ופלש לתחילת נובמבר ולאחר שני אירועי גשם באגן ההיקוות של נחל בוקק. הפעם ראינו שינוי גדול בנחל:צמחיה ירוקת עלווה שולטת בערוץ ומאות מפלוני מים גולשים מערבה של עבר השפך בים המלח. בשעת הבוקר שביקרנו בנחל הוא היה שומם מאדם והיתה לנו הזדמנות אינטימית ליהנות מזיו מימיו מהמפלונים המפכפכים להם וגם מהמפל הגדול שבסוף המסלול,הזדמנות שנוצלה לרווית העין ולתת תשומת לב לתמונות שנלקחו באתר.
והתמונות מעין בוקק נובמבר 22’, הן כאן לפניכם בתקווה שמראה העין והחוויה העמוקה ממנו גם מופיעים בסיפורי התמונות.
בתוך שמורת הטבע מצוקי האון,מתחת לקיבוץ מבוא חמה שברמת הגולן נובע מעיין קטן בן ספיקה של אחד ממ"ק לשעה.מי המעיין מובלים,בצינור,לבריכת בטון קטנה שנבנתה לזיכרו של סמ"ר מתן גדרי ז"ל שמכונה על ידי חבריו:”שוקו" ומכאן שמו של המעיין. בעבר נקרא המעיין עין-תינה או בעברית עין התאנה.
מהדרך למעיין,וגם ממנו,נשקף נופה של הכנרת מלוא גודלה. זוהי אחת מנקודות התצפית היחידות מעל לכנרת שבה ניתן לראות את האגם כולו מצפון לדרום וממזרח למערב,מראה מרתק ועוצר נשימה.
ביקרנו בעין שוקו באמצע אוקטובר בדרכנו לצפייה בפריחת פרחי הסתיו ברכס חזיקה שמצפון לו,והתמונות מהמקום,הרי הם כאן לפניכם:
מעיין אלרואי הוא נביעה קטנה שפורצת לפני הקרקע בסמוך לקטע המקורי של רכבת העמק ובסמוך לבתים של שכונת אלרואי שבקרית טבעון. בין 1936 ל 1952 המעיין שימש כמקור מי שתייה לישוב אלרואי שלימים הפך לשכונה בקרית טבעון. מי המעיין נצברים בבריכה מלאכותית שנבנתה בשנות ה – 60 של המאה הקודמת על ידי זאב שורקי יליד המושבה אלרואי ושימש להשקיית מטעי הלימון שבבעלות המשפחה. מי המעיין נשפכים מהבריכה המלאכותית ונשפכים לנחל הקישון המרוחק מאה ועשרים מטרים מהנביעה.
לאחרונה שוקם המעיין על ידי קק"ל ורשות נחל קישון ונבנה סביב לנביעה ולבריכה פארק הכולל שביל הליכה/ריצה ושביל אופניים,כמו כן מסילת הברזל של רכבת העמק שומרה ושביל הגישה לפארק אלרואי נמשך לאורך תוואי רכבת העמק המקורי שעבר במקום.
בטיול לעין אלרואי הצטיידתי בעדשת ההליוס 44 עדשה שיוצרה מעט לפני שאני נולדתי בברית המועצות לשעבר,על אף גילה העדשה הזו מייצר תמונות ובוקה שונים מעדשות המותאמות למצלמות דיגטליות של המאה ה 22 עם יופי ואופי יחודי לעדשה ותיקה זו.
התמונות מביקורי במעיין אלרואי ורכבת ותוואי רכבת העמק,הן כאן לפניכם:
יש הקושרים את הסתיו בסוג של עגמומיות. הימים מתקצרים,הטמפרטורות צונחות ומידי פעם ופעם אירועי גשם פוקדים אותנו. בחלק מהטבע הסתיו מנוצל להתכוננות לעונת החורף ולאביב ובו חידוש הנעורים,הדבר בולט במיוחד בעצים הנשירים,שמשילים עלוותם כיאלו עירומים מכסוי מתכוננים לחורף הקרב.
בעולם הצמחים המצב קצת שונה ואחדים מהם מוצאים את עונת הסתיו,והגשם הראשון,על מנת להבציע מלוא יופים,כאלה הם החלמונית,הסיתוונית והכרכום,אך לא רק,שאחריהם עקבנו בסתיו הנוכחי.
חלמונית גדולה.
מהראשונות להבציע עת סתיו,מתחילה לפרוח בין אוקטובר לדצמבר.החלמונית הגדולה נפוצה מאוד בטורקיה ואילו ארץ ישראל היא המקום הדרומי ביותר בו היא גדלה. החלמונית גדלה בריכוזי מרבדים בחרמון,בגולן,בגליל,גלבוע,הרי שמורון הרי יהודה והנגב הצפוני מקום הופעתה הדרומי ביותר. החלמונית הגדולה,בארץ ישראל,בוחרת לעצמה בית גידול מסויים ומוגדר מאוד:בגולן היא גדלה בנקודות החיבור בין הבזלת לקירטון,בגליל העליון היא גדלה במיפנים דרומיים תלולים ובקרקע דלה,ואילו בנגב היא גדלה בסדקי סלע במסלעות של הנגב. החלמונית הגדולה שגדלה בצפון הארץ בוחרת את בתי הגידול הדלים יותר בגשמים ואילו בנגב את נקבי הסלע המהווים מאגרי מים רבים,יחסית,לאזורם. ככל שבית הגידול של החלמונית הגדולה נמצא ברום גבוהה יותר כך תקדים לפרוח,למשל,בהר מירון תקדים החלמונית הגדולה לפרוח בחודש אוקטובר ובבנחל דישון,הנמוך יותר,תתחיל לפרוח בנובמבר וכך הלאה בהתאם לרום בית הגידול. בין בתי הגידול של החלמונית ניתן להבחין בשינויי גוון של עלי הכותרת,מכתום בוהק לחלמוניות הגדולות בבית הגידול שברמת הגולן,לצהוב כהה לאלה שבהר המירון.
את החלמונית הגדולה פקדנו בבית הגידול שברכס חזקה רמת הגולן,ומעט מאוחר יותר בבית הגידול שבהר המירון.
והתמונות של החלמונית הגדולה משני בתי הגידול,הן כאן לפניכם:
ממרחב ארץ ישראל פורחים כאחד עשר מינים של הסתוונית,חלקם נדירים למדי ופורחים ברכס בשנית המהווה את התפוצה הדרומית ביותר של סתוונית התשבץ דרך הסתוונית הבכירה שגדלה בבתה של יער אלונים כמו זו של הר המירון.
סתוונית התשבץ.
פורחת בין אוקטובר לנובמבר ומן הקרקע יוצא ישר הפרח ללא גבעול. עיקר תפוצתה של סתוונית התשבץ הוא באזור תורקיה ואילו המופע הדרומי ביותר שלה נמצא ברכס בשנית שברמת הגולן.סתוונית התשבץ גדלה מפקעת,בצל. בימי החורף והאביב צוברת הפקעת מזון ובסתיו צומחים ממנה שורשים כלפי מטה וגביע עלים מעל לפני הקרקע. שורשי הפקעת מאפשרים לסתוונית למקם עצמה בנוחות בקרקע,ומשצמח גביע העלים הוא מכלה את כל האצור בפקעת ממנה יצא ומיצר תחתיו פקעת חדשה שלה ניצת שורשים משלה ששוב מתמלאת בחורף ובאביב ובסתיו הבא יפרח ממנה גביע העלים ששוב ימקם עצמו,בקרבת מקום,היכן שהכי נוח לו מבחינת התזונה ימצה את הפקעת,וחוזר חלילה.
את סתוונית התשבץ ביקרנו במופעה הדרומי ביותר שלה ברכס חזקה שברמת הגולן,והתמונות:הן כאן לפניכם:
גם הסתונית הבכירה היא צמח המבוסס על פקעת שצוברת מזון בחורף ובאביב ובסתיו מצמיחה גבעול דקיק ובראשו גביע עלים דקיקים. הסתוונית הכירה גדלה בסבך החורש ורק בחורש המכיל עצי אלון מסוג אלון מצוי ואלון תולע. משבקעה הסתוונית מהפקעת שלה היא ממצה אותה ולקראת סוף פריחתה מצמיחה תחתיה פקעת חדשה אשר צוברת,בחורף ובאביב,את המזון הדרוש לצמח שישוב ויפרח ממנה בסתיו הבא.
הסתוונית הבכירה צומת בהרי הגליל בכלל ובעיקר בהר המירון בחורש האלון שבו. כשביקרנו את סתוונית הבכירה בהר המירון רבות ממנה ניצפו בסבך עצי האלון שבמירון ונזכרתי באמירה:"עצים מתים זקופים”. העצים,אכן מתים זקופים אבל סתוונית הבכירה לא. הגבעול שלה נוטה על צידו,לא תמיד דווקא לצד המידרון,נשכב על הקרקע וכמל,כשליד הצמח הקמל ניתן לראות כאלה שאך לא מזמן צמחו וצצדו מהקרקע או וגם כאלה,זקופים מלוא יופים,שכבר צמחו לא מזמן ועסוקים בכלוי מאגר המזון שלהם.
כאמור,את הסתוונית הבכירה ביקרנו בבית הגידול שלה בשביל סובב הר המירון,והתמונות:הן כאן לפניכם:
בישראל כתשעה מינים של כרכום. המין כרכום צהבהב אנדמי לישראל וסוריה בלבד,והוא גדל בקרקעות לחים שדי במעט לחות,בקרקע,על מנת שמרבד של כרכומים צהבהבים יפרחו. הכרכום הצהבהב פורח בין אוקטובר לדצמבר ויופיע בגליל ובגולן בלבד.לכרכום הצהבהב בצל שממנו עולה גבעול דק ונמוך קומה שבראשו עלי הגביע הלבנים ובמרכזו האבקנים הצהבהבים – המקנים למין הזה את שמו.
מערבית לקיבוץ סאסא בחלקו המזרחי של עמק סאסא הקרסטי נמצאת מערת פער. זו מערה שמי הגשמים מנוקזים אליה ונבלעים בתוכה אל מעבה האדמה. סביב מערת הפער חורש עצי עוזרר אדום ומסביב לאתר מטע תפוחי עץ עשיר בפרי אדום נקוד ובשרני.
בפתח אתר מערת הפער שלט המסביר על תופעת המערה ואופן פעילותה,השלט נטוע בערוגה בוצית וכשהרמנו את עיננו מהשלט ניגלה לפנינו מרבד קסום של כרכום צהבהב.
תל באר שבע ממוקם על גבעה מורמת מפני השטח בהצטלבות בין נחל חברון ונחל באר שבע,מזרחית לעיר באר שבע המודרנית. התל חולש על הצטלבות דרכים צפונה להר חברון ולדרך ההר העתיקה,מזרחה למדבר יהודה וים המלח,מערבה למישור החוף ודרך הים העתיקה ודרומה לרמת הנגב ולמפרץ אילת.
התל יושב לראשונה באלף הרביעי על ידי הכלכוליתים. מסיבה לא ברורה לאחר שהכלכוליתים נטשו את התל הוא עמד בשיממנו כאלפיים שנה עד לתקופת הברונזה המאוחרת אז יושב כעיר מדינה. בתקופת הברזל התל ממשיך להיות מיושב כשהוא מגיע לשיאו,מבחינת ביצורים וחשיבות אסטרטגית,בתקופת ממלכת יהודה במאה ה – 9 לפנה"ס. במאה השביעית לפנה"ס מגיע לאזור סנחריב שככל הנראה מחריב את התל. התל חוזר לראות אור בתקופתו של הורדוס ואחר כך ממשיך להתקים בתקופה הביזנטית וגם בימי הצלבנים שבאו לארץ אחריהם.
לאחר הצלבנים התל ננטש ונשאר שומם עד 1880 לגלרית התמונות.או אז בונים האות’מנים על התל מבצר שנועד לחלוש על הדרכים המצטלבות לרגלי התל ולקדם אויב אפשרי. ב 31 באוקטובר 1917 כוח בריטי בסיוע כוח פרשים אוסטרלים כבשו את התל וסילקו את הטורקים ממנו,משם פנה הכוח לעיר באר שבע המודרנית,כבש אותה ובעקבות זה כבש את ארץ ישראל כולה והחיל עליה את המנדט הבריטי.
באר שבע מוזכרת כמה פעמים בתנ"ך ומוזכרת בברית שכרת אברהם אבינו עם אבימלך מלך גרר. אבימלך,מלך גרר,מוכר כדמות פלישתית ששלטה בעיר גרר ומאחר ולפי הממצאים בתל הוא היה מיושב עובר לתקופה שבה פלשו הפלישתים לרחבי ארץ ישראל ניתן להניח שמדובר באירוע הסטורי אם כי,בקונטקסט ההסטורי של אברהם אבינו,הוא מעט מאוחר לתקופה ההסטורית המיוחסת לאברהם אבינו על פי מחקריהם של ג’אן פרו נלסון גליק ואחרים.
לי ולדניאל,הבת שלי,יש אי אילו מכנים משותפים ובעולם הצילום אנחנו חולקים את אהבת הארץ,לטייל בה ולצלם מנופיה. לא פעם כשאנחנו סוקרים זה את התמונות של זו,ולהיפך,יוצא לנו לצחקק על עצמנו ולשאול האם שנינו,בכלל,היינו באותו המקום,באותה עת וצילמנו.
דניאל נכנסה לעולם בצילום הישר לחיכה החם של סוני ומצלמת חסרת המראה מתוצרתה,אליה משודכת אחת מהעדשות מהאוסף הפרטי שלי,מבית קנון עם מתאם שגורם לה,לעדשה,להרגיש בבית. אני,כידוע למי מכם,לקוח ותיק,כבר כמה עשורים,של קנון וברשותי מספר מצלמות ואוסף לא קטן של עדשות מבית היוצר הזה.
לאחרונה הגיעה דניאל לביקור מולדת בן מספר שבועות,ובמסגרתו אנחנו יוצאים,מידי שבוע,לאחד מאתריה של הארץ שלנו,להזין בנופיה את העין,הנפש ועדשות המצלמה.
הפעם,החלטנו להפוך את מסעות הטיול המצולמים לפרויקט משותף שבו חלים הכללים הבאים:
– בשטח עצמו כל אחד חופשי לצלם מה שנראה לו ואין מגבלה לכמות הצילומים ולתוכן שלהם.
– דניאל מצלמת בסוני שלה ואני מתאים את סט העדשה מצלמה לסט הכי פשוט שרק ניתן קרי למצלמות
הקרופ בכלל ולקנון הותיקה ביותר שברשותי בכלל ובעדשות מעדשת הקיט של הקנון הטובה והותיקה ועד
לעדשות קרופ שבתיק הצילום שלי. מצלמת ה FF והזכוכית האיכותית שלה נשארים מאחור בבית.
– לאחר הטיול כל אחד מעלה את כל קבצי ה RAW שברשותו לכונן משותף.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות שלו ומפתח אותן.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות של השני,או השנייה,ומפתח אותן.
– בסוף התהליך 5 התמונות שכל אחד בוחר,משלו ומשלה ולהיפך,עולים לכונן המשותף,ומשם עולים לפרסום
באינטרנט.
כדי לדבר בשפה משותפת,הן לדניאל ולי והן לצופים,הקבצים מקבלים שמות קבועים על פי מקורם ומי פיתח אותם,להלן קונבנציית השמות שתלווה אותנו בפרויקט הזה:
DL-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ופיתחה.
DL-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ודניאל פיתחה.
ML-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ופתחתי.
ML-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ואני פיתחתי.
דניאל מפתחת בלייטרום ואני משתמש בלייטרום כתוכנת הפיתוח הראשית שלי אבל משתמש בלא מעט תוכנות אחרות,שחלקן הן פלאג אין בלייטרום כמו גם העומדות בפני עצמן – אציין זאת היכן שאמצא לנכון.
תל לכיש.
תל לכיש הוא אחד מהתילים המקראיים של ארץ ישראל. ההתישבות בו מתקיימת מהתקופה הניאולתית ועד לתחילת התקופה ההלנסטית. בתקופת הברונזה המאוחרת תל לכיש הוא אחד מערי המדינה שהתקיימו בארץ והוא חוסה תחת השפעה מצרית ואף נזכר בכתבי אל עמרנה. במחצית השנייה של המאה ה-12 לפנה"ס עיר המדינה שבלכיש חרבה. תחילה יחסו את חורבן העיר לכיבושי יהושוע את ארץ ישראל,אך ממצא ארכאולוגי התומך בכך לא נמצא. השערה נוספת הייתה שהתל חרב בשל פלישה של גויי הים ברם,גם לתיאוריה זו לא נמצא ממצא ארכאולוגי שיתמוך בה. לא ידוע מדוע חרב התל ועל ידי מי,אך תופעה זו,של חורבן ערי מדינה במרחב המזרחי של הים התיכון,שכיחה מאוד בתקופה זו ומנויים עימה סיבות רבות חלקן מוכחות וחלקן השערות בלבד.
ב 701 לפנה"ס מורד חיזקיהו מלך ישראל בסנחריב מלך אשור. כמו חיזקיהו עוד ממלכות באזור מרדו בשלטון האשורי וסנחריב מחליט לצאת למסע דיכוי של המרידות,ובמהלכו הוא מגיע ללכיש,מצליח להבקיע את חומותיה ולהגלות את תושביה יחד עם זריעת הרס בעיר. מסע זה כונה מסך סנחריב השלישי והתוכנית של סנחריב היתה לעלות על ירושלים ולכבוש אותה,אך זה לא קרה. למה? לא באמת ידועה הסיבה אך ההשערה היא שנחריב נקרא בבהילות לחזור לאשור כדי לטפל באי יציבות שלטונית שצצה לו מבית.
בכתובות שנצאו באשור מתואר מסע סנחריב השלישי לארץ ישראל כולל תיאור של כיבוש העיר לכיש.
עיקר הממצא הארכאולוגי המוצג בתל קשור במסע שנחריב וזאת בשל החשיבות של אישוש העובדה ההסטורית הזו מכמה וכמה מקורות,כולל מהתנ"ך עצמו.
במסגרת פרויקט עין צילמית מביטה ביקרנו בתל והתמונות שנלקחו ממנו,הן כאן לפניכם:
לי ולדניאל,הבת שלי,יש אי אילו מכנים משותפים ובעולם הצילום אנחנו חולקים את אהבת הארץ,לטייל בה ולצלם מנופיה. לא פעם כשאנחנו סוקרים זה את התמונות של זו,ולהיפך,יוצא לנו לצחקק על עצמנו ולשאול האם שנינו,בכלל,היינו באותו המקום,באותה עת וצילמנו.
דניאל נכנסה לעולם בצילום הישר לחיכה החם של סוני ומצלמת חסרת המראה מתוצרתה,אליה משודכת אחת מהעדשות מהאוסף הפרטי שלי,מבית קנון עם מתאם שגורם לה,לעדשה,להרגיש בבית. אני,כידוע למי מכם,לקוח ותיק,כבר כמה עשורים,של קנון וברשותי מספר מצלמות ואוסף לא קטן של עדשות מבית היוצר הזה.
לאחרונה הגיעה דניאל לביקור מולדת בן מספר שבועות,ובמסגרתו אנחנו יוצאים,מידי שבוע,לאחד מאתריה של הארץ שלנו,להזין בנופיה את העין,הנפש ועדשות המצלמה.https://www.cyta.co.il/photographic-eye-emek-hamaayanot-ml-ml/
הפעם,החלטנו להפוך את מסעות הטיול המצולמים לפרויקט משותף שבו חלים הכללים הבאים:
– בשטח עצמו כל אחד חופשי לצלם מה שנראה לו ואין מגבלה לכמות הצילומים ולתוכן שלהם.
– דניאל מצלמת בסוני שלה ואני מתאים את סט העדשה מצלמה לסט הכי פשוט שרק ניתן קרי למצלמות
הקרופ בכלל ולקנון הותיקה ביותר שברשותי בכלל ובעדשות מעדשת הקיט של הקנון הטובה והותיקה ועד
לעדשות קרופ שבתיק הצילום שלי. מצלמת ה FF והזכוכית האיכותית שלה נשארים מאחור בבית.
– לאחר הטיול כל אחד מעלה את כל קבצי ה RAW שברשותו לכונן משותף.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות שלו ומפתח אותן.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות של השני,או השנייה,ומפתח אותן.
– בסוף התהליך 5 התמונות שכל אחד בוחר,משלו ומשלה ולהיפך,עולים לכונן המשותף,ומשם עולים לפרסום
באינטרנט.
כדי לדבר בשפה משותפת,הן לדניאל ולי והן לצופים,הקבצים מקבלים שמות קבועים על פי מקורם ומי פיתח אותם,להלן קונבנציית השמות שתלווה אותנו בפרויקט הזה:
DL-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ופיתחה.
DL-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ודניאל פיתחה.
ML-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ופתחתי.
ML-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ואני פיתחתי.
דניאל מפתחת בלייטרום ואני משתמש בלייטרום כתוכנת הפיתוח הראשית שלי אבל משתמש בלא מעט תוכנות אחרות,שחלקן הן פלאג אין בלייטרום כמו גם העומדות בפני עצמן – אציין זאת היכן שאמצא לנכון.
עמק המעינות.
כל אחד שחושב על עמק יזרעאל,בכלל,ועל אזור בית שאן,בפרט,חושב על אחד המקומות החמים בארץ ומי שמבקר באזור,בכלל,ובעמק המעינות,בפרט,רואה כמויות גדולות של מים שזורמים שם כל ימות השנה,הכיצד?
לפני כעשרים וחמש מליון שנה תנועת הלוח האפרקני והלוח הערבי החלה ליצר,בחיבור שביניהם,בקע כשהלוח הערבי נע צפונה במהירות של כארבע מילימטרים בשנה. נכון להיום הנוף בצד המערבי של הבקע,ששיך ללוח האפרקאי,נמצא כ 105 קלומטרים דרומה לאותו הנוף בצד המזרחי ששיך ללוח הערבי.
במהלך היווצרות הבקע נוצרו מספר שברי משנה,רובם קטנים ולא משמעותיים,חלקם מהווים היום ואדיות שבהם חותרים נחלי האכזב של דרום הארץ ואחד מהם הוא בקע משנה גדול הלו הוא עמק יזרעאל שנמשך מאזור בית שאן במזרח ועד לעמק עכו במערב לחופו של הים התיכון. בהיווצרותו חוצה ומבקע שבר המשנה את הרי השומרון הצפוניים,בכלל,ואת רכס הרי הגלבוע בפרט.
הרי הגלבוע,שגאוגרפית הם חלק מהרי השומרון,מהווים מחסום לענני הגשם שנוצרים בחורף וגשם ניתח עליהם. מי הגשם מחלחלים במסלע הקירטון ונאגרים באקוויפר ההר. תת השבר של עמק יזרעאל גרם למים שנאגרים באקוויפר רכס הרי הגלבוע לסוט אל המקום הנמוך ביותר שהם מוצאים,והמקום הזה הוא עמק בית שאן,בכלל,ועמק המעינות בפרט,וזו הסיבה לשיפעת המים באחד המקומות החמים בארץ ישראל.
והתמונות שצילמנו,איש איש בעינו הצילומית שלו,הן כאן לפניכם.
לי ולדניאל,הבת שלי,יש אי אילו מכנים משותפים ובעולם הצילום אנחנו חולקים את אהבת הארץ,לטייל בה ולצלם מנופיה. לא פעם כשאנחנו סוקרים זה את התמונות של זו,ולהיפך, ויוצא לנו לצחקק על עצמנו ולשאול האם שנינו,בכלל,היינו באותו המקום,באותה עת וצילמנו.
דניאל נכנסה לעולם בצילום הישר לחיכה החם של סוני ומצלמת חסרת המראה מתוצרתה,אליה משודכת אחת מהעדשות מהאוסף הפרטי שלי,מבית קנון עם מתאם שגורם לה,לעדשה,להרגיש בבית. אני,כידוע למי מכם,לקוח ותיק,כבר כמה עשורים,של קנון וברשותי מספר מצלמות ואוסף לא קטן של עדשות מבית היוצר הזה.
לאחרונה הגיעה דניאל לביקור מולדת בן מספר שבועות,ובמסגרתו אנחנו יוצאים,מידי שבוע,לאחד מאתריה של הארץ שלנו,להזין בנופיה את העין,הנפש ועדשות המצלמה.
הפעם,החלטנו להפוך את מסעות הטיול המצולמים לפרויקט משותף שבו חלים הכללים הבאים:
– בשטח עצמו כל אחד חופשי לצלם מה שנראה לו ואין מגבלה לכמות הצילומים ולתוכן שלהם.
– דניאל מצלמת בסוני שלה ואני מתאים את סט העדשה מצלמה לסט הכי פשוט שרק ניתן קרי למצלמות
הקרופ בכלל ולקנון הותיקה ביותר שברשותי בכלל ובעדשות מעדשת הקיט של הקנון הטובה והותיקה ועד
לעדשות קרופ שבתיק הצילום שלי. מצלמת ה FF והזכוכית האיכותית שלה נשארים מאחור בבית.
– לאחר הטיול כל אחד מעלה את כל קבצי ה RAW שברשותו לכונן משותף.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות שלו ומפתח אותן.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות של השני,או השנייה,ומפתח אותן.
– בסוף התהליך 5 התמונות שכל אחד בוחר,משלו ומשלה ולהיפך,עולים לכונן המשותף,ומשם עולים לפרסום באינטרנט.
צילומי שקיעה בחוף הים בערבו של קיץ יכול להיות עניין מאתגר מאוד,כי בלילות הקיץ הבהירים העדר עננות נמוכה,שמשמשת כמעין פילטר לאור השמש,הופך את אור השקיעה למאתגר בפן הצילומי.
בשל נסיבות שלא פה המקום לפרטן,יצאנו בערבו של חמישי לצלם את חוף הים סידני עלי,שבהרצליה,לעת ערב ובמהלך השקיעה,וכן לצלם את חבצלות החוף שזה זמן פריחתן.
חוץ מרקיע בהיר קיבלה את פנינו רוח חזקה עם משבים שהקשו על אחיזת המצלמות,עם הרוח החזקה קיבלו את פנינו רחפני מצנח שניצלו את הרוח העזה,וגם את הגלים שיצרה,על מנת לחדד כישוריהם בגלישת גלים בעזרת מצנח.
גם את ערב השקיעה בסידני עלי ניצלנו,דניאל ואני,על מנת לבחון את ההבדלים בעין הצילומית שלה ושלי,וגם הפעם כל אחד מאיתנו בחר חמש תמונות מהמצלמה שלו עצמו וחמש תמונות מהמצלמה של האחר/אחרת פיתח וערך אותן והתוצר עלה לכונן משותף,ומוצג פה כדי להתרשם איך שתי זוגות עיניים ושתי מצלמות שהיו באותה העת ובאותו המקום הבחינו בדברים שונים וביטאו הבחנתם באופן שונה באמצעות פיתוח התמונות לאחר לקיחתן,והתמונות מחוף סידני עלי,הן כאן לפניכם לשזוף בהן את העיניים:
לי ולדניאל,הבת שלי,יש אי אילו מכנים משותפים ובעולם הצילום אנחנו חולקים את אהבת הארץ,לטייל בה ולצלם מנופיה. לא פעם כשאנחנו סוקרים זה את התמונות של זו,ולהיפך, ויוצא לנו לצחקק על עצמנו ולשאול האם שנינו,בכלל,היינו באותו המקום,באותה עת וצילמנו.
דניאל נכנסה לעולם בצילום הישר לחיכה החם של סוני ומצלמת חסרת המראה מתוצרתה,אליה משודכת אחת מהעדשות מהאוסף הפרטי שלי,מבית קנון עם מתאם שגורם לה,לעדשה,להרגיש בבית. אני,כידוע למי מכם,לקוח ותיק,כבר כמה עשורים,של קנון וברשותי מספר מצלמות ואוסף לא קטן של עדשות מבית היוצר הזה.
לאחרונה הגיעה דניאל לביקור מולדת בן מספר שבועות,ובמסגרתו אנחנו יוצאים,מידי שבוע,לאחד מאתריה של הארץ שלנו,להזין בנופיה את העין,הנפש ועדשות המצלמה.
הפעם,החלטנו להפוך את מסעות הטיול המצולמים לפרויקט משותף שבו חלים הכללים הבאים:
– בשטח עצמו כל אחד חופשי לצלם מה שנראה לו ואין מגבלה לכמות הצילומים ולתוכן שלהם.
– דניאל מצלמת בסוני שלה ואני מתאים את סט העדשה מצלמה לסט הכי פשוט שרק ניתן קרי למצלמות
הקרופ בכלל ולקנון הותיקה ביותר שברשותי בכלל ובעדשות מעדשת הקיט של הקנון הטובה והותיקה ועד
לעדשות קרופ שבתיק הצילום שלי. מצלמת ה FF והזכוכית האיכותית שלה נשארים מאחור בבית.
– לאחר הטיול כל אחד מעלה את כל קבצי ה RAW שברשותו לכונן משותף.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות שלו ומפתח אותן.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות של השני,או השנייה,ומפתח אותן.
– בסוף התהליך 5 התמונות שכל אחד בוחר,משלו ומשלה ולהיפך,עולים לכונן המשותף,ומשם עולים לפרסום
באינטרנט.
כדי לדבר בשפה משותפת,הן לדניאל ולי והן לצופים,הקבצים מקבלים שמות קבועים על פי מקורם ומי פיתח אותם,להלן קונבנציית השמות שתלווה אותנו בפרויקט הזה:
DL-DL: חמשת התמונות שדניאל צילמה ופיתחה.
DL-ML: חמשת התמונות שאני צילמתי ודניאל פיתחה.
ML-ML: חמשת התמונות שאני צילמתי ופתחתי.
ML-DL: חמשת התמונות שדניאל צילמה ואני פיתחתי.
יום שישי האחרון,19 באוגוסט,יצאנו למסלול בנחל כזיב. המסלול כלל ביקור במונפורט,ממנו ירדנו לאפיק נחל כזיב. באפיק נחל כזיב כלל המסלול מספר מעברים במים כמו גם נקודת מבט מענינת למונפורט. לאחר קברת דרך באפיק נחל כזיב הגענו לעין תמיר,מעיין שופע שמזין את אפיק הנחל במהלכו מערבה. מעין תמיר עלינו חזרה לחניון,עליה לא קלה אך למזלינו מוצלת כולה. באמצע הדרך קרה לי משהו שלא קרה מעולם:הבטריה שבמצלמה היחידה שלקחתי איתי התרוקנה והמצלמה כבתה. את שארית הדרך הרוותי את העין הצילומית שלי אך לא את עין עדשת המצלמה.
התמונות שצילמנו ובחרנו משלל התמונות במצלמות שלנו,הן כאן לפניכם.ראוי לציין שמתוך 20 התמונות שבחרנו לפתח ולעבד,רק תמונה אחת בחרה דניאל לפתח מאילו שאני לקחתי,וגם אני בחרתי באותה התמונה בדיוק,מדובר בתמונה של דגי הנחף משביעים עצמם מאבני הנחל.שאר התמונות שכל אחד מאיתנו בחר,הן כאן לפניכם.
לי ולדניאל,הבת שלי,יש אי אילו מכנים משותפים ובעולם הצילום אנחנו חולקים את אהבת הארץ,לטייל בה ולצלם מנופיה. לא פעם כשאנחנו סוקרים זה את התמונות של זו,ולהיפך, ויוצא לנו לצחקק על עצמנו ולשאול האם שנינו,בכלל,היינו באותו המקום,באותה עת וצילמנו.
דניאל נכנסה לעולם בצילום הישר לחיכה החם של סוני ומצלמת חסרת המראה מתוצרתה,אליה משודכת אחת מהעדשות מהאוסף הפרטי שלי,מבית קנון עם מתאם שגורם לה,לעדשה,להרגיש בבית. אני,כידוע למי מכם,לקוח ותיק,כבר כמה עשורים,של קנון וברשותי מספר מצלמות ואוסף לא קטן של עדשות מבית היוצר הזה.
לאחרונה הגיעה דניאל לביקור מולדת בן מספר שבועות,ובמסגרתו אנחנו יוצאים,מידי שבוע,לאחד מאתריה של הארץ שלנו,להזין בנופיה את העין,הנפש ועדשות המצלמה.
הפעם,החלטנו להפוך את מסעות הטיול המצולמים לפרויקט משותף שבו חלים הכללים הבאים:
– בשטח עצמו כל אחד חופשי לצלם מה שנראה לו ואין מגבלה לכמות הצילומים ולתוכן שלהם.
– דניאל מצלמת בסוני שלה ואני מתאים את סט העדשה מצלמה לסט הכי פשוט שרק ניתן קרי למצלמות
הקרופ בכלל ולקנון הותיקה ביותר שברשותי בכלל ובעדשות מעדשת הקיט של הקנון הטובה והותיקה ועד
לעדשות קרופ שבתיק הצילום שלי. מצלמת ה FF והזכוכית האיכותית שלה נשארים מאחור בבית.
– לאחר הטיול כל אחד מעלה את כל קבצי ה RAW שברשותו לכונן משותף.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות שלו ומפתח אותן.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות של השני,או השנייה,ומפתח אותן.
– בסוף התהליך 5 התמונות שכל אחד בוחר,משלו ומשלה ולהיפך,עולים לכונן המשותף,ומשם עולים לפרסום
באינטרנט.
כדי לדבר בשפה משותפת,הן לדניאל ולי והן לצופים,הקבצים מקבלים שמות קבועים על פי מקורם ומי פיתח אותם,להלן קונבנציית השמות שתלווה אותנו בפרויקט הזה:
DL-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ופיתחה.
DL-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ודניאל פיתחה.
ML-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ופתחתי.
ML-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ואני פיתחתי.
ביום שישי השני של חודש אוגוסט יצאנו לחוף הים בפלמחים,לביקור בתל יבנה ים,הסמוך,ולהישאר בחוף בשעת השקיעה.
לי ולדניאל,הבת שלי,יש אי אילו מכנים משותפים ובעולם הצילום אנחנו חולקים את אהבת הארץ,לטייל בה ולצלם מנופיה. לא פעם כשאנחנו סוקרים זה את התמונות של זו,ולהיפך, ויוצא לנו לצחקק על עצמנו ולשאול האם שנינו,בכלל,היינו באותו המקום,באותה עת וצילמנו.
דניאל נכנסה לעולם בצילום הישר לחיכה החם של סוני ומצלמת חסרת המראה מתוצרתה,אליה משודכת אחת מהעדשות מהאוסף הפרטי שלי,מבית קנון עם מתאם שגורם לה,לעדשה,להרגיש בבית. אני,כידוע למי מכם,לקוח ותיק,כבר כמה עשורים,של קנון וברשותי מספר מצלמות ואוסף לא קטן של עדשות מבית היוצר הזה.
לאחרונה הגיעה דניאל לביקור מולדת בן מספר שבועות,ובמסגרתו אנחנו יוצאים,מידי שבוע,לאחד מאתריה של הארץ שלנו,להזין בנופיה את העין,הנפש ועדשות המצלמה.
הפעם,החלטנו להפוך את מסעות הטיול המצולמים לפרויקט משותף שבו חלים הכללים הבאים:
– בשטח עצמו כל אחד חופשי לצלם מה שנראה לו ואין מגבלה לכמות הצילומים ולתוכן שלהם.
– דניאל מצלמת בסוני שלה ואני מתאים את סט העדשה מצלמה לסט הכי פשוט שרק ניתן קרי למצלמות
הקרופ בכלל ולקנון הותיקה ביותר שברשותי בכלל ובעדשות מעדשת הקיט של הקנון הטובה והותיקה ועד
לעדשות קרופ שבתיק הצילום שלי. מצלמת ה FF והזכוכית האיכותית שלה נשארים מאחור בבית.
– לאחר הטיול כל אחד מעלה את כל קבצי ה RAW שברשותו לכונן משותף.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות שלו ומפתח אותן.
– מהכונן המשותף כל אחד בוחר 5 תמונות של השני,או השנייה,ומפתח אותן.
– בסוף התהליך 5 התמונות שכל אחד בוחר,משלו ומשלה ולהיפך,עולים לכונן המשותף,ומשם עולים לפרסום
באינטרנט.
כדי לדבר בשפה משותפת,הן לדניאל ולי והן לצופים,הקבצים מקבלים שמות קבועים על פי מקורם ומי פיתח אותם,להלן קונבנציית השמות שתלווה אותנו בפרויקט הזה:
DL-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ופיתחה.
DL-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ודניאל פיתחה.
ML-ML: חמש תמונות שאני צילמתי ופתחתי.
ML-DL: חמש תמונות שדניאל צילמה ואני פיתחתי.
בשישי הראשון של אוגוסט,בשעת בוקר מוקדמת יצאנו לנחל אוג תחתון. היה זה יום חם מאוד ואזהרת חום חמורה באזור ים המלח. ניצלנו את שעות הבוקר הקרירות,ואת אור השמש המחמיא,לעשות את נחל אוג תחתון לשזוף בעין ולהנציח בעין העדשה. כשיצאנו מהאתר הוא נסגר לטיולים עקב עומס חום קיצוני.
מנחל אוג "קפצנו" לביקור באתר הטבילה קאסר אל יהוד וניצלנו את המקום לרענן את העין בנופי ארץ המנזרים ואת הנפש לרענן במשהו קריר. בדרך חזרה לכביש 1 נכנסנו למנזר עין חיג’לה לביקור קצר במנזר שבסיומו חזרנו הביתה.
כל אחד שחושב על עמק יזרעאל,בכלל,ועל אזור בית שאן,בפרט,חושב על אחד המקומות החמים בארץ ומי שמבקר באזור,בכלל,ובעמק המעינות,בפרט,רואה כמויות גדולות של מים שזורמים שם כל ימות השנה,הכיצד?
לפני כעשרים וחמש מליון שנה תנועת הלוח האפרקני והלוח הערבי החלה ליצר,בחיבור שביניהם,בקע כשהלוח הערבי נע צפונה במהירות של כארבע מילימטרים בשנה. נכון להיום הנוף בצד המערבי של הבקע,ששיך ללוח האפרקאי,נמצא כ 105 קלומטרים דרומה לאותו הנוף בצד המזרחי ששיך ללוח הערבי.
במהלך היווצרות הבקע נוצרו מספר שברי משנה,רובם קטנים ולא משמעותיים,חלקם מהווים היום ואדיות שבהם חותרים נחלי האכזב של דרום הארץ ואחד מהם הוא בקע משנה גדול הלו הוא עמק יזרעאל שנמשך מאזור בית שאן במזרח ועד לעמק עכו במערב לחופו של הים התיכון. בהיווצרותו חוצה ומבקע שבר המשנה את הרי השומרון הצפוניים,בכלל,ואת רכס הרי הגלבוע בפרט.
הרי הגלבוע,שגאוגרפית הם חלק מהרי השומרון,מהווים מחסום לענני הגשם שנוצרים בחורף וגשם ניתח עליהם. מי הגשם מחלחלים במסלע הקירטון ונאגרים באקוויפר ההר. תת השבר של עמק יזרעאל גרם למים שנאגרים באקוויפר רכס הרי הגלבוע לסוט אל המקום הנמוך ביותר שהם מוצאים,והמקום הזה הוא עמק בית שאן,בכלל,ועמק המעינות בפרט,וזו הסיבה לשיפעת המים באחד המקומות החמים בארץ ישראל.
בהמשך לביקור בעין שוקק המשכתי בשביל הרטוב,שהוא חלק מערוץ הנחל שבו זורמי מי עין שוקק עד שפוגשים בנחל הקיבוצים ונשפכים אליו.
מפעם לפעם מתקיימת פעילות לילה בגן הלאומי מגדל צדק,פעילות הגולשת לשעות השקיעה. הגן הלאומי מגדל צדק מתחדש כל הזמן ובכל ביקור בו מתגלים מראות חדשים,חלקם בגלל שמדובר בביקור חוזר ובאופן טבעי העין פנוייה יותר לראות דברים שבפעם הקודמת לא ראתה,וגם בגלל שהגן מתחדש כל הזמן.
יום רביעי האחרון היה יום חם,העננות היתה אפס,ובכל זאת לא פספסתי את ההזדמנות לבקר במגדל צדק ולבלות בו ממש בעת השקיעה ומעט אחריה.
ממש דקות לפני השקיעה החלו במערב,ממשש מעל לקו החוף,לעלות עננים השמש החלה ללבוש גוני הזהב,והאתר שפני באוריאנטציה מזרח מערב החל ללבוש את גוני שקיעת הזהב,ששמחתי לשזוף בהן את עיני ואת עין העדשה.
והתמונות שנלקחו בעת השקיעה במגדל צדק,הן כאן לפניכם:
עין שוקק הוא הנביעה הגדולה ביותר מבין מעיינות הנובעים בעמק המעינות. בתקופה הביזנטית הוקמה במקום תחנת קמח גדולה ועל פי נטף הנחלים שבאתר תחנת הקמח פעלה תקופה ארוכה וזמן מה אחרי נפילת האימפריה הביזנטית. חפירה ארכאולוגית מסודרת לא נערכה באתר ומשכך,איננו יודעים עד מתי בדיוק היתה תחנת הקמח פעילה.
יום שישי האחרון בשעה קטנה של הלילה אני שם פעמי לעין שוקק. עם אור ראשון אני מגיע לנביעה בעין שוקק,אך אור השמש העולה מאכזב ביותר ותנאי הצילום קשים. תוך כדי חיפוש אחרי זוייות צילום,עובר חולף הזמן,וענן גדול מכסה את עין השמש ומציע תנאי תאורה המאירים את הנביעה באור השחר בשעת הזהב שלה כה יחלתי.
לאחר הביקור בנביעה עשיתי קברת דרך בשביל הרטוב שהוא מהלך נחל שוקק עד לצומת עם נחל הקיבוצים אליו הוא נשפח. התמונות מהשביל הרטוב יפורסמו בנפרד.
התמונות אשר קלטה עין העדשה בנביעה של עין שוקק הרי הן כאן לפניכם:
מפעם לפעם רשות הטבע והגנים משאירה את אתריה פתוחים עד לאחר השקיעה בערב. לא פעם זו הזדמנות לביקור חוזר באתר והפעם לתפוס אותו,ולהרוות את העין ועדשת המצלמה,בשעת הזהב (Golden Hour) כשהיום נוטש את האתר ומשתלטת עליו שעת השקיעה והחשיכה מיד אחריה.
ביום שישי האחרון אתר העיר הנבטית עבדת אשר בנגב נשאר פתוח עד לאחר השקיעה. יום בעייתי,משהו,כי בשעות שרצוי לעזוב את אזור המרכז,את עיר מגורי,בדרך דרומה צפוי להיתקל בקשיי תעבורה בשל ביקור נשיא ארה"ב ביידן בישראל.
אף על פי כן אנחנו מחליטים שלא מוותרים על ההזדמנות יהה אשר יהה. עם לקיחת מקדם זמן לקראת עומסי תנועה בשעת צהרים, אנחנו יוצאים דרומה לכיוון עבדת. הוייז לא מספר על קשיי תעבורה,ואכן לא היו כאלה ואנחנו מגיעים לאתר קצת יותר משעה לפני המועד המתוכנן,מה שמאיר בידינו זמן להתארגנות,ארוחת צהרים קפה והמון זמן לבקר באתר ולא רק להינות מיופיו וממה שיש לו להציע,אלה גם להחליט איפה נהייה בשעת השקיעה.
ביקרתי בעבדת לא פעם ולא פעמים ובעונות שונות של השנה. לכאורה,אני מכיר בו כל אבן למעשה:אין המצב ממש כך הן בשל התחדשויות שצצות מפעם לפעם באתר והן בשל העובדה שכל ביקור ממקד עצמו בחלק אחר של האתר ומאפשר לגלות פרטים שנעלמו להם בביקורים קודמים.גם העובדה שהבאתי איתי ציוד צילום הנדרש להנצחת האתר בשעת השקיעה מצרפת נקודת מבט נוספת וחדשה במחשבה:מה ואיך יכנס בקומפוזיציה שתילקח בעת השקיעה.
בביקור הזה שמנו את הדגש על ביקור במחנה הלגיון,הלגיון העשירי על פי תיעוד באתר,שנמצא בפאתיה המזרחיים של עבדת. המחנה,כשהיה פעיל,היה מחוץ לחומות העיר ויחסית מרוחק ממנה,ושימש את הלגיון במסעותיו דרומה,לאזור אילת על פי התיעוד באתר,וצפונה אל עבר ירושלים. ללגיון העשירי תביעת רגל בהסטוריה של המאבק בין היהודים לרומא,והיה הוא זה שצר על מצדה.
מצב השחזור של מחנה הלגיון העשירי בעבדת מהטובים שראו עיני,וזה המקום לציין: מבנה העיר הרומית האורטגונלית,זו שיש לה קרדו ודקומנוס,כל אלה מבוססים על מבנה מחנה הצבא של הלגיונות הרומים,ולא להיפך. משכך לשיחזור הנהדר של מחנה הלגיון בעובדת חשיבות רבה גם בהבנה של מבנה העיר הרומית הקלאסית.
עת מתחילה השמש לשקוע במערב,אנחנו מתמקמים בחלק הצפון מערבי של העיר ליד שער המקדש הנבטי ובחצר הכנסיה הביזנטית ששאבה את השראתה מהארכיטקטורה הנבטית שבתורה,שאבה את השראתה מהארכיטקטורה המצרית. קרני השמש מאירות באורה הכתום צהוב את שרידי שני בתי במקדש,הנבטי והביזנטי,וצובעים אותם באור שקיעה אפי ושובה עין.
יום שישי,מתעורר בשלוש לפנות בוקר ובראשי מנקרת השאלה:לאן נוסעים היום לצלם ולהרוות את צימאון העין? עוד בטרם עליתי למשכבי ניקרה במוחי המחשבה לבקר בעמק המעינות וכהכנות לזה בדקתי את מזג האוויר,זמני נסיעה ומה יש שם לראות ולצלם… והלכתי לישון.
מזג האוויר בשישי הזה ממש לא מסביר פנים למשהו רגלי וארוך באזור עמק בית שאן. מבט בתחזית מגלה שישנה אזהרה על עומס חום כבד שיתפתח בשעות הבוקר המוקדמות בעמק.
מבט בשעון מגלה שיש לי חלון זמן לקבל החלטה:לאן? מה לראות ואיפה לתת דגש להתעכב על לקיחת תמונות? כמה זמן עומד לרשותי להגיע לנקודות שיבחרו ממש עם אור ראשון ומה סדר האתרים בהם אבקר ולכמה זמן? מה לשם בתיק הצילום ומהי השעה לקבלת החלטה להמשיך או לנטוש ולחזור הביתה,גם בגלל עומס החום וגם בגלל עומס מטיילים הצפוי במקווי המים שבעמק.
בסופו של דבר מגלה זאת: יש לי זמן לכוס הקפה של הבוקר,לבחור נתיב נסיעה,לבחור שני אתרים לביקור,להתארגן לרחצה/טבילה באחרון הלוקיישונים,ולחזור בשעת בוקר מוקדמת כשהמקום מתחיל להיות הומה אדם.
הפור נפל:קפה של בוקר,ארגון ציוד הצילום בתיק הציללגלרית התמונות – עריכה מחדש.ום,ערכת קפה וקפה חם לדרך וכשהשעון מראה על 90 דקות לאור ראשון מנוע הכסופה מתעורר לחיים ואנחנו…יוצאים לדרך.
לגלרית התמונות – עריכה מחדש.
הנקודה הראשונה שבחרתי לבקר בה היא במפלים הלבנים. חלק מעמק המעינות אך מחוץ לפרק המעינות וגם מקווה המים מעשה ידי אדם היחידי בעמק המעינות. אחרי המפלים הלבנים (ויש להשתמש בשם המקום ברבוי הלשוני כי המפל הלבן זה מקום אחר לגמרי ונמצא ברמת הגולן) סרתי לנקודה הבאה:לעין מודע שבפרק המעינות,שם גם טבלתי להנאתי במימיו הקרירים של המעיין,עוד כוס קפה אחרון לבוקר וחזרתי לכסופה,ועימה הביתה ממש עת החל עין מודע להתמלא אדם ואת הכניסה לסחנה,הסמוך,כבר גדשה שיירת מכוניות השמורה לפקקי הבוקר של גוש דן.
עוד אחזור לעמק המיינות ועוד אוסיף לשתף אתכם במידע שאספתי אודותיו,ועד אז,ולעת עתה,התמונות מאור ראשון,וזריחה,במפלים הלבנים ואור ראשון של בוקר שישי מעין מודע כאן לפניכם:
מנקודת מבט צילומית השמיים שמעלינו הם פילטר ענק,וטבעי,שמסנן את אור השמש הנראה על ידינו.
כאשר השמש שוקעת הזוית שבה אור השמש עובר בשמיים משתנה,והשנוי הוא בהתאם לעונות השנה.
אך לא די בשמש ובזווית שאורה חוצה את השמיים שלנו,כדי שצבעי השקיעה האפיים בגוני הכתום צהוב יווצרו צריך פילטרים נוספים שיסננו את אור השמש ויעבירו חלק מסויים של הספקטרום הנראה ואת האחר יבלמו.
מי שאחראי להיווצרות אור השקיעה האפי היא האטמוספירה שמעלנו. כאשר באטמוספירה פזורים עננים,בכלל וכאלה שמורכבים מטיפות מים בפרט,העננים הופכים לפילטר נוסף המסנן חלק מהאור הנראה ומעביר חלק אחר.
מרכיב נוסף של האטמוספירה שכשקיים משמש כפילטר לאור הנראה הוא חלקיקים של אבק נתזים מגלי הים ועוד.
מקובל לחשוב שזיהום האוויר מעשה ידי אדם תורם להווצרותן של שקיעות מרהיבות. אין זה נכון כלל ועיקר,זיהום האוויר מעשה ידי אדם לא רק שלא תורם לשקיעות המרהיבות,שהן בעצם היווצרות של פילטרים המסננים את אור השמש הנראה,ההיפך הוא הנכון:זיהום האוויר מעשה ידי אדם מפריע ומזיק לאטמוספירה וליכולת שלה לסנן את האור.
רוצים ראיות? שנחאי,שבסין,שוכנת לחוף ים והיא אחת הערים המזוהמות בעולם ולמרות זאת מראה הזריחה האפית בגוני הצהוב כתום נדיר בה. אותו הדבר בתל אביב שלנו,גם היא מזוהמת ועדיין תדירות השקיעות בכלל ובקיץ בפרט נמוכה,אילו התיאוריה הזו היתה נכונה יום יום שנחאי ותל אביב היו סוגרות את היום בשקיעה מרהיבה ולא היא.
ביום רביעי השישה בחודש הצטברו התנאים האופטימליים ליצירת פילטר לאור השמש,פילטר שיעביר את גוני הצהוב,כתום וכחול ויסנן את השאר,פילטר שכלל יכסוי של ענני גשם מעל לחוף הים,כמות חלקקי אבק טבעיים שדי בה כדי לסנן את האור הנראה וגם יום קיץ חם אך לא מהחמים והמעיקים של הקיץ הישראלי.
תחת תנאים אלה הגענו לחוף סידני עלי שבהרצליה ממש בעת שקיעה והתמונות מהשקיעה האפית והיפה הזו,הן כאן לפניכם:
במאי 1968 במורדות המערביים של הר יעלה שבהרי יהודה אירע פיצוץ שמטרתו היתה להרחיב את מצאי חומר הגלם של מחצבות הר-טוב,מחצבות שפעלו ליצור חצץ שבתורו הוא חומר גלם בעולם הבנייה והתשתיות. פיצוץ מבוקר באמצעות חומר נפץ הוא אירוע שכיח במחצבות בכלל ובמחצבות הר-טוב בפרט אלא שהפיצוץ הספציפי הזה לא גרם להערמה של חומר גלם אלא לסגירת המחצבה והכרזתה כשמורת טבע לאומי, למה? הפיצוץ חשף פתח של מערה שמי שנכנס לתוכה נדהם מכמות,איכות ורבוי התצורות של נטיפים וזקיפים במערה פעילה חיה ונושמת.
נטיפים וזקיפים הם תולדה של חילחול מים מפני השטח אל עומק מסלע הגיר,המים סופחים לעצמם מינרלים שונים,לפי המצאי במסלע,מחלחלים מטה ולבסוף עוברים בסדקים של המסלע אל תוך חללים שנוצרו כתוצאה מבלייה של מים את סלע הגיר. בהגיע טיפות המים לחלל המערה הן יורדות אט אט משקיעות את המינרלים שאגרו בדרכן מטה וצונחות אל הקרקע או מתייבשות. המשקע שנשאו הטיפות הולך ומצטבר וכך נולדים להם נטיפים וזקיפים. הנטיפים הם תולדה של השקעת המינרלים כשטיפות המים עושות דרכן מטה מחריץ הסלע לתחתית המערה ומתיבשות כאמור. אם הצליחו הטיפות לשאת מים בנפלן מטה,גם על הקרקעית מתרחש אותו תהליך של השקעת המינראלים ויבוש הטיפות וכך נוצרים הזקיפים.
מערת נטיפים וזקיפים היא תופעה המיוחדת למסלע גירני ואיננה תופעה נדירה אם כי כמה מערות כאלה עוד יש בהרי יהודה לא ידוע,ספק אם נדע ועדיף שכך. ראוי לציין: צריך תנאים מיוחדים כדי שנטיפים וזקיפים יווצרו,ובינהן חשיכה,טמפרטורה קבועה ולחות גבוהה,מסלע גירני מערה או חלל שנוצר במעבה ההר וגם אוויר בהרכב המאפשר את תהליך השקעת המנראלים מחד ואת זרימת המים האיטית מאידך. המים עצמם "יודעים" לזרום על גבי הנטיפים והזקיפים על פי חוק פיסיקלי שנקרא חוק נימיות המים שבקצרה מתאר את העובדה שלמים יש מתח פני נוזל יחסית גבוה ולכן טיפה שפוגשת משטח לח,מים,תחליק על פניו תשמור את צורתה ותכולתה. בשל התנאים היחודיים שבמערה טיפות המים מחליקות כאמור אך תוך כדי כך,כאמור,משקיעות את המינראלים שצברו בדרכן מטה וכך תורם הטבע את חוקיו ליצירת נטיפים וזקיפים.
לאחר שנחשפה המערה הוחלט על פתיחתה לציבור,כשהתגלתה היתה זו מערת הנטיפים היחידה הגלויה בארץ,מאז נמצאו אי אילו מערות כאלה חלקן קטנות מאוד וחלקן לא וכולן נסתמו ונסגרו לגישה של הציבור ובמקרים אחדים נשארו פתוחות למחקר בלבד.
פתיחת המערה לציבור כרוך באיזון בין התנאים המיוחדים שבתוך המערה ושמירת הפעילות שלה באין מפריע,מחד ומאידך:לאפשר ביקור מנוטר של בני אדם במערה מבלי לגרום לה נזק. משנמצאו התנאים המאפשרים כניסת בני אדם למערה תוך שמירה על חיותה והמשך פעילותה,היא נפתחה לציבור שבע שנים אחרי שהתגלתה.
בשישי שעבר ביקרנו במערת שורק והתמונות מהביקור הזה,הן כאן לפניכם:
הרי געש נוצרים כאשר קו שבר שנמצא בין שני לוחות טקטונים זז ומשאיר אחריו סדק שיורד מספיק עמוק לשכבת המגמה שנמצאת כמה מאות ק"מ מתחת לפני האדמה שעליה אנחנו דורכים. הסדר מאפשר למגמה החמה שנמצאת בלחצים עצומים לפרוץ מעלה ולהישפך אל פני האדמה.
כשאנו חושבים על הר געש אנחנו מדמיינים הר בצורת חרוט שבראשו פתח שפולט נהרות של לבה חמה. מפאת קוצר היריעה לא נכנס לסוגים והתצורות המרובים של התפרצויות וולקניות אז נציין שצורת החרוט היא השכיחה ביותר אבל ממש לא היחידה,וגם:ישנם התפרצויות וולקניות שלא פולטות לבה רותחת אלא אדי מים או אדי גפרית וכו וגו’. כאן גם המקום לציין שרוב הרי הגעש הפעילים על פני הכדור שלנו נמצאים דווקא בעמקי האוקינוס האטלנטי.
הרי הגעש מסווגים לשלושה סוגים המצביעים על רמת פעילותם:
הר געש פעיל,קרי: הר געש שחום הלוע שלו גבוהה מחום הסביבה הקרובה אליו,ואין זה משנה אם הוא פולט משהו או יעשה זאת העתיד או עשה זאת בעבר.
הר געש רדום,קרי: הר געש שאיננו מתפרץ לעיתים דחופות או שהתפרץ בעבר ומאז חלפו אלפי ואפילו מליוני שנים. הגדרה זו איננה החלטית כי ההסטוריה מלמדת אותנו שהרי געש שנחשבו כבויים פתאום הפתיעו והתפרצו.
הר געש כבוי,קרי:הר געש שידוע שהתפרץ בעבר ומאז חלפו מליוני שנים ואיננו מתפרץ עוד.
הרי געש בישראל:
בישראל אין,נכון להיום,הרי געש פעילים אך יש מספר הרי געש כבויים ביניהם:קרני חיטין,קרן מהר"ל בכרמל בהר אלון ובשפיה,ברכס אום-אל פחם,במכתש רמון,בערבה הדרומית סמוך לאילת,ברכס הגדעונים ליד איתמר ויש המחשיבים את גבעת המורה כהר געש כבוי. כל אלה לא התפרצו כבר מליוני שנים והם בקטגוריה של הרי געש כבויים.
בין סוריה,רמת הגולן,בישראל,בעמק הירדן המזרחי ובערב הסעודים ישנו רכס של הרי געש שהחלו פעילותם בתקופת המיוקן (23 – 5 מליון שנה טרם זמננו) או אז כל הרי הגעש שבקו הזה היו פעילים וזרעו שדות לבה עצומי גודל. ההתפרצות האחרונה של הרי הגעש במה שנקרא בפינו,בטעות,קו התילים מתוארכת ל 2670 לפנה"ס,מאז: לא נרשמו התפרצויות ומשכך הרי הגעש האלה נחשבים כרדומים.
ביום שישי ה 24 ביולי ביקרנו בשמורת הטבע תל אביטל. תל אביטל איננו תל והמינוח הזה מקורו בטעות לשונית שהשתרשה. הוא הר געש רדום שמהווה חלק מרצועת הרי הגעש שמתחילה בסוריה בצפון ומסתיימת בערב הסעודית בדרום,כולם לאורך השבר הסורי אפרקאי שאחראי להיווצרותם. האביטל הוא השני בגבהו בהרי ארץ ישראל גובהו 1204 מטרים מעל לפני הים וכ 300 מטרים מעל לרמת הגולן. גם האביטל התפרץ לאחרונה ב 2670 לפנה"ס ומאז הוא שקט ורגוע,ובלועו שוכן אחד ממתקני המודיעין החשובים של צה"ל ומדינת ישראל.
האם האביטל אמר את דברו בפעם האחרונה ב 2670 לפנה"ס וסתם את לועו לעד? אין לדעת. השבר הסורי אפרקאי הוא שבר פעיל ונמצא בתנועה מתמדת במגמה צפונה והאפשרות שיום אחד האביטל יפלוט את מוצב צה"ל שעל לועו וישפוך חמתו מלאת הלבה על משטחי רמת הגולן,הסכוי הזה קיים אך קשה מאוד להאריך ולצפות אם ומתי זה יקרה.
סביב לאביטל הוכרזה שמורת טבע ובשישי ביקרנו בשמורת הטבע שסביב ההר. סובב אביטל,הזה,הפיק כמה ממראות ההסטוריה של ההתפרצויות שלו בעבר,כמו גם כמה מהעצים והצומח שמצאו להם הביתת באדמת התוף הפוריה של סובב אביטל,והתמונות,הן כאן לפניכם:
אור ליום שישי,העשירי בחודש יוני,אני מגיע לחניון עין ירקעם. המטרה: ביקור בשמורת הטבע מצלע בכלל וטיפוס על הסנפיר הגדול והקטן בפרט.
המכתש הגדול.
תופעת המכתש האירוזי,קרי מכתש שהיה בעבר הר רם שתחתיו זרם נחל,הנחל שחק ומוטט את ההר וחרץ מכתש בפני האדמה,היא תופעה יחודית לארץ ישראל ולמדבר סיני. סך הכל,יש בעולם חמישה מכתשים אירוזים,שלושה מהם בישראל ושניים בחצי האי סיני.
נחל חתירה הוא האחראי ליצירת המכתש הגדול. הנחל מנקז את מי הנגר מהרי מטמור,שכיום נמצאים על קרקע המכתש,משם זורם הנחל צפון מזרחה בתוך המכתש ויוצא ממנו בפתח שנמצא בחלק המזרחי של המכתש. מהיציאה מהמכתש ממשיך נחל חתירה את זרימתו מזרחה,מצטרף לעין ירקעם וממשיך לחתור בסלע הקירטון,תוך יצירת ערוץ בעומק של כשלוש מאות מטרים ובו סידרת מפלים שאחד מהם מתנשא לגובה של כשמונים מטרים. בהמשך נשפך נחל חתירה לנחל צין.
המכתש הגדול איננו,באמת,גדול המכתשים בארץ ישראל,גדול ממנו:מכתש רמון וקטן ממנו המכתש הקטן. הוא קיבל את שמו,”הגדול" כי התגלה לפני מכתש רמון. עם השנים שמו של המכתש השתנה כמה פעמים,בתחילה: נקרא המכתש הגדול,אחר כך נקרא מכתש חתירה על שם הנחל שבמרכזו שגם יצר אותו וביולי 2015,לבקשת ראש הועדה הקרואה בירוחם הסמוכה,שונה שמו למכתש ירוחם על מנת למשוך למכתש ולעיירה תיירות.
אורכו של המכתש 14 קילומטרים ורוחבו 6 קילומטרים ובחלקו הדרומי מתנשא מסלע מחודד מאוד האופיני רק לקטע הזה של המכתש הזה ואין שני לו. המסלעה הדרומית של המכתש היא בעלת תצורה גאולוגית יחודית המאופיינת במסלע מחודד וצר שבילים ועל כן הוכרז כשמורת טבע עצמאית לזו לשמורת הטבע של המכתש הגדול עצמו ושמה בישראל: שמורת טבע מצלע (יש להגות מי-צ-לע).
בחלק משמורת מצלע עובר שביל ישראל באחד מהקטעים הקשים ותובעניים שלו,ובחלק ממנו עובר שביל מטיילים נוסף שמטפס מסמוך מחניון עין ירקעם אל עבר הסנפיר הגדול וממנו לסנפיר הקטן,ממנו לנחל חתירה וחזרה לנקודת המוצא.
הסנפיר הגדול והקטן מציגים את המאפיין היחודי של שמורת הטבע מצלע שבה המסלע מחודד כעין סנפיר גב של דג,ומכאן שמותיהם.
באור ראשון עשיתי דרכי לטיפוס על הסנפיר הגדול,טיפוס לא קל הן פיזית והן בנוף האפי הנשקף ממנו,משני צידיו קרי מצידו של המכתש הגדול מחד ומצידו של הר הנגב ומדבר צין מנגד. בסיום הטיפוס הגעתי לנקודת התצפית שבקצהו של הסנפיר הגדול,שם ביליתי שעה ארוכה להזין את העין בנוף הנשקף בבוקרו של יום.
מתצפית סנפיר הגב ירדתי לסנפיר הקטן שהנוף הנשקף ממנו שואף יותר לנוף של פנים המכתש הגדול בכלל וחלקו המזרחי בפרט. על הירידה לנחל חתירה ויתרתי מאחר והשתהיתי יותר מהמתוכנן על שני הסנפירים,והיה זה יום חם עם אזהרת עומס חום חמורה שהורגשה היטב. לאחר הביקור בסנפיר הקטן ירדתי לנחל חתירה ובאמצעותו חזרתי לנקודת המוצא.
התמונות מהסנפיר הגדול,הסנפיר הקטן והמכתש הגדול ומולו בקעת צין,התמונות הן כאן לפניכם.:
בצפון הר הנגב ממש על כביש 25 היורד מדימונה אל עבר הערבה,כביש 90 באכה אילת,בנו הנבטים מיצד שמטרתו היתה,כשאר המיצדים הנבטים בנגב,לאפשר לשירות הנבטיות חניית לילה בטוחה בדרך ממפרץ עדן,מדבר ערב הסעודית,הנגב באכה נמל עזה עם מטעני המור והלבונה.
מיצד תמר קרוב,פיזית,לממשית שכבר בתקופה הנבטית היתה עיר והשירות יכלו לא רק להחנות בה ולהתרענן אלא גם להשתמש במתקני העיר לרענון השיירה,הצטיידות במים ומזון וכמובן במנוחה במקום בטוח ומוגן. משכך מיצד תמר לא היה בשימוש תדיר וככל הנראה כבר בתקופה הנבטית קרנו ירדה.
בתקופה הרומית,שבהקשר למיצד תמר מדובר במאה ה – 3 לספירה,חשיבותו האסטרטגית של המיצד עולה ועצם היותו בנקודה שולטת על ציר דרך הבשמים,שיירות שבתקופה הזו כבר היו בבלעדיות של הרומאים,המיצד עובר שיפוץ גדול והוא מוגדל,מוקף חומה והופך ממיצד למנוחה למבצר שמשמש כחלק משמירה על דרך הבשמים כמו גם מקום שמאוייש על ידי הגדוד הפלסטיני של הצבא הרומי באופן קבוע על מנת לשמור על האינטרס הרומי בדרך.
הרומאים,שיורשים את הנבטים,מוחלפים על ידי האימפריה הביזנטית שגם היא יורשת את ערי הנבטים בנגב ומפיכה בהן חיים חדשים. המהלך הזה גורם למיצד תמר לקבל משנה חשיבות וגם הוא מוגדל,מבוצר ומתוחזק על ידי הביזנטים ותפקודו מורחב המיצד בעל תפקיד ביטחוני גם לנקודת מאחד המשמשת עורף חקלאי לעיר ממשית הסמוכה.
בתום התקופה הביזנטית ועם שקיעתה של האימפריה הביזנטית ועימה ערי הנבטים,בה גם ממשית עצמה,ננטש המיצד ולא אוייש עוד לעד.
לאחר הביקור בשמורת הטבע מצלע עברתי לביקור אינטימי במיצד תמר ובו שרידי המיצד כפי שננטש על ידי הביזנטים אי שם בסוף המאה השישית לספירה,והתמונות מהמיצד,הן כאן לפניכם:
דומה שאת ממשית אין צורך להציג. ראשיתה כעיר נבטית שיושבת על דרך הבשמים שבין מפרץ עדן לנמל עזה,בהמשך משתלטת האימפריה הרומית על העיר,ולא רק עליה – אלא גם על שיירות המור והלבונה ובכך בא קיצה של האימפריה הנבטית. כמו בשאר ערי הנבטים שבנגב,גם ממשית מחליפה ידיים בין הרמאים לביזנטים,שמקימים בה שתי כנסיות וגם שוק,ככל הנראה מקורה,ששימש את כל תושבי הסביבה. בתחילת המאה השישית לספירה האיסלם כובש את הנגב וכמו במקרה של שאר הערים הנבטיות בנגב,גם ממשית הופכת לישוב מעורב ובו נוצרים וראשוני המאמינים באיסלם. שלא כבשאר הערים בנבטיות על ציר הבשמים הכיבוש האיסלמי לא מיטיב עם העיר וחיש מהר היא יורדת מגדולתה,ערכה וחשיבותה הכלכלית נמוגים והעיר ננטשת.
בקצה הצפון מזרחי של אתר ממשית בלט חלק ממצודה נבטית. ב 1939 על חורבות המצודה מקימים הבריטים תחנת משטרה ששימשה את משטרת רוכבי המדבר המנדטורית,תשע שנים מאוחר יותר מסתיים המנדט הבריטי בארץ והמשטרה ננטשת עד להפיכתה כחלק מאתר ממשית שהיא,כמו שאר ערי הנבטים בנגב,אתר המוכרז כאתר מורשת עולמי.
בסיום המסע הזה לצפון הנגב הגעתי לממשית על מנת לעשות בה את הלילה. בשל החום העז הייתי המבקר,ודייר הלילה,היחיד בעיר מה שאיפשר לי להלך ברחובותיה הנבטים,להפליג בדמיוני לאיך וכיצד נראו ונהגו כשאוכלסו על ידי הנבטים,כמו גם לנצל ההזדמנות לתפוס מחלקיה של העיר מזויות צילום שקצת קשה להשתמש בהן כשהעיר מבוקרת בתיירים. גם היעלים שפלשו לעיר בהכירם באשפה שמשאירים המטיילים כמקור מזון,גם הן תהו על קנקני ואפילו איפשרו לצלמם הניחותא. יש לציין כי דרך קבע מגורשים היעלים מאתר ממשית,על ידי פקחי הט"ג,וזאת על מנת שלא להרגילם לנוכחות אדם ועל מנת לחדד את חושי חיפוש המזון הטבעי שלהם מבלי להזדקק ליד אדם.
תמונות מהעיר הנבטית ממשית,ומהיעלים שגם "קפצו" לביקור,הן כאן לפניכם:
עד למלחמת ששת הימים באתר גן לאומי כורסי שכן כפר סורי ובו עמדות של צבא סוריה שבצעו ירי,מפעם לפעם,אל עבר ספינות דייגים ישראליות שדגו בכינרת כמו גם אל עבר סירות של חיל הים הישראלי. לאחר המלחמה ננטש הכפר ועמדות בצבא הסורי בוארו.
ב 1970 הוחלט על סלילת כביש מכביש 90 מזרחה אל עבר רמת הגולן. עם תחילת העבודות על הכביש נתגלו סמוך לצומת הכבישים 90 ו 789 (הכביש שאת סלילתו התחילו) שרידי מנזר וישוב. רשות העתיקות הוזעקה למקום ובין 1970 ל 1974 נחפר האתר בראשות הארכיאולוג וסיליוס צפיריס (ז"ל) ונחשף מנזר ולידו בית מרחץ וישוב קטן. ב 1980 מחודשות החפירות באתר ומדרום למנזר מתגלה קפלה קטנה שהאפסיס שלה משולב במערה.
מהכתובים שנמצאו באתר עולה ששמו היה גרגרסה ומחיפוש ברית החדשה (הבשורה על פי מתי ח 28-34 והבשורה על פי לוקס ח 26-39) עולה שמה של גרגרסה כמקום שבו פגש יהושוע בשני משוגעים או אז חולל בהם יהושוע נס והעביר את השיגעון לחזירים שאצו נסו אל עבר הכינרת נכנסו לתוכה וטבעו עם השיגעון שדבק בהם,בעוד שני המשוגעים החלימו כליל.
מיקומה של הקפלה והאפסיס שבפי המערה מרמז,על פי הכתוב בברית החדשה,על מערה ששימשה כמקום מגורם של שני המשוגעים טרם נרפאו על ידי יהושוע.
אתר כורסי נחשב לאתר קדוש בעיני מאמיניו של יהושוע הנצרתי (ישו שמו השגור בפינו הוא ראשי תיבות של המארה:ימח שמו וזיכרו) וככזה הוכשר כגן לאומי שנפתח ב 1980 ומאז טופח והיום הוא פינת חמד מקסימה ששווה ביקור למען תישזוף העין את יופיו.
בשישי שעבר,לאחר הביקור בשמורת הטבע הר החרמון,סרנו לגן לאומי כורסי,והתמונות כפי ששזפה אותו עין המצלמה,הן כאן לפניכם:
החרמון,כאמור,הוא ההר הגבוה בישראל והיחידי שמידי חורף יורד בו שלג. גובהו,מיקמו וגם השלג מיצרים אקלים יחודי להר,אקלים שאין דומה לו בשאר חלקי ארץ ישראל.
האקלים האלפיני מוגדר כאקלים מעל לקו העצים. מה זה קו העצים? עצים זקוקים לחמצן אור ותנאי רטיבות,גשם,שמתקימים עד לרום מסויים מעל לפני הים. רום גובה צמרות העצים משתנה,קרוב לקוטב הוא מעל ל 600 מטרים מעל לפני הים,וקרוב לקו המשווה הוא מעל 3950 מטר מעל לפני הים. בישראל קו צמרות העצים עובר ברום של 1800 מטרים מעל לפני הים.
מאחר וקו העצים בחרמון נמצא מתחת לשיא גובהו,הרי שמעל ל 1800 מטרים,בחרמון בכלל ובהר מול הלבנון בפרט,מתחיל סף האקלים האלפיני שלו מאפיינים יחודיים בכל הקשור לצומח. בסף האקלים האלפיני הצומח מתאפיים בשיחים נמוכי קומה וגם בפרחים נמוכי קומה אשר מסוגלים להתעמת עם תנאי מזג האוויר במקום,זה של הקיץ בכלל וזה של החורף,בפרט.
בשל כך הר החרמון,ושמורת הטבע הר החרמון,מתאפינים בצומח האופיני לסף האקלים האלפיני ובמיני צמחים האנדמים לחרמון בלבד ולא יופיעו בשאר חלקי הארץ,עם מעט מאוד יוצאי דופן שמופיעים בהר הנגב הגבוה,אך אלא מתי מעט.
מן הסתם תפוצת הצומח מעל לקו צמרות העצים בחרמון תופיע באזורים אלפיניים אחרים,כמו בהר מול הלבנון,שהחרמון כאמור הוא חלק ממנו,וכן בהרים אחרים שלהם מזג אוויר דומה ורום דומה ומשתרעים בקרבת קווי הרוחב של החרמון והר מול הלבנון. כאשר נצפין,או נדרים,מקווי הרוחב האלה גם יתחולל שנוי בגובה קו צמרות העצים וגם שינוי בפאונה האנדמית.לא ידוע לי על צמחים שהם אנדמים לסף האקלים האלפיני בחרמון ושאינם מופיעים במקומות אחרים בעלי מאפיני רום ומזג אוויר דומים.
בחג השבועות ביקרנו בשמורת הטבע הר החרמון,ולפניכם כמה מהצמחים האופיניים לצומח בהר,כפי שנקלטו בעין המצלמה:
לרבים מאיתנו החרמון מתקשר עם חורף ואתר הסקי שבהר,ברם החרמון הוא הרבה יותר מזה,וההרבה הזה בא לידי ביטוי דווקא באביב ובקיץ.
משני עברי נהר הירדן נמצאים שני לוחות טקטונים:הלוח הערבי והלוח האירואסייתי. תנועת הלוחות האלה,במגמה צפונית,יצרה את השבר הסורי אפריקאי ועמק הירדן המוכר לנו כיום.
תנועת הלוחות,במגמה צפונה כאמור,איננה אחידה ולמעשה לא מדובר בקו ישר אלא בקו מזוגזג שיוצר תופעות טקטוניות,שמיד אעמוד על אחדות מהן.
לפני כמאה מליון שנה תנועת הלוחות האלה יוצרת קער בחלק המוכר לנו כהר החרמון שבשטח ישראל. החרמון עצמו הוא חלק מהרי מול הלבנון,רכס הרים שאורכו כשישים קילומטרים ושיטחו כאלף קמ"ר. קער הרי מול הלבנון מתרומם לרום של כארבעת אלפים מטר,נעצר ונשאר שם.
חולפים כשיבעים מליון שנה או אז מתחיל להווצר באזור ים – ים תאטיס. ים תאטיס שוחק את קער הר מול הלבנון,ואת החרמון עצמו,וכאשר הוא נסוג,לפני כשלושים מליון שנה,הוא משאיר את הר מול הלבנון גובה של 2814 מטרים מעל פני ים. מאז ירדו כמה מטרים מפסגות החרמון כולם מעשה ידי אדם – או אם לדייק:מעשה ידי הצבא הסורי בפיסגת החרמון,כארבע עשר קילומטרים צפונית מזרחית להר החרמון,ומעשה ידי צה"ל בפיסגת מצפה שלגים – אך יש לציין שמצפה שלגים איננו שיא החרמון הישראלי השיא נמצא מעט מערבית לו ברום של 2236 מטרים מעל לפני הים בשטח ישראל.
הר החרמון הוא שטח צבאי סגור כמו גם שמורת טבע מוכרזת ואסורה,ברובה,לכניסת אדם. ההר כולל תופעות אקלימיות שאין להן אח ורע בישראל,כמו גם צומח יחודי ונוף מהפאונה האלפינית,שבה נעסוק בפרסום הבא אודות הצומח בהר.
מסך שיטחו של הר מול הלבנון רק כשיבעים קמ"ר נמצאים בשטח ישראל השאר בשטח סוריה ולבנון,כששיא החרמון נמצא בשליטה סורית.
ככל הידוע הר מול הלבנון,ואיתו החרמון,אינם ממשיכים לגבוהה ולזוז כמו גם,אינם ממשיכים להפסיד מגובהם אלא ממה שנובע משחיקה טבעית של השלג,הרוח והמים. השבר,שנמצא בין שני הלוחות הטקטונים,עובר מערבית להר וכבר איננו משפיע עליו עוד.
בחרמון הישראלי,למעשה,יש יותר מהר אחד וכמה וכמה פסגות המכונים בשמות שונים כשהידועה שבהן היא פסגת החרמון שעליה מוצבי צה"ל. בתקופת שבועות,ומעט מאוחר יותר,מאפשר צה"ל לבצע סיורים מודרכים,ומאובטחים,החלק מפיסגת החרמון,החלק הקשור במורשת הקרב על החרמון במלחמות ישראל,ואת ההזדמנות הזו ניצלנו בחג השבועות.
והתמונות מהר החרמון,הבולען וקצת נוכחות של מוצבים וכמה כיפות של שלג – התמונות האלה כאן לפניכם:
כאמור,בשישי האחרון ביקרנו בשנית במסלול קרן ברתות וכפי שצויין השושן הצחור סיים את פריחתו. אך על פי כן באמתחתי עוד כמה תמונות של הצמח המדהים הזה מהסיור הקודם במקום שבועיים קודם.
פתחתי כמה אקסמפלרים ופיתחתי אותם,גם הפעם בתוכנה מבוססת בינה מלאכותית אשר נתנה לתמונות חיות וסיפור משלהן שמספר את יופיו של השושן הצחור.
ולגבי השושון עצמו: נתראה במאי 2023 לכשתפרח שוב ועד אז,מהתמונות שלו עצמו,הן כאן לפניכם:
הביקור הקודם במסלול קרן ברתות והמפגש עם פריחת השושון הצחור,עשתה חשק לעוד. יום שישי בבוקר שמנו פעמינו,בשנית,למסלול קרן ברתות בתקווה שהשושן הצחור עדין בפריחתו.
מסלול קרן ברתות איננו מהקלים להליכה,הוא עובר בחורש ים תיכוני ובמגוון מאוד גדול של נופים החל מצפיה אל עבר מבצר המונפורט מקרן ברתות,עובר דרך מראה זרימתו של נחל כזיב ומסתיים בביקור חוזר בחורש הים תיכוני.
השושן הצחור קמל וסיים את פריחתו,אך עובדה זו לא האיבה על הנוף האפי ועוצר הנשימה שמזמן מסלול זה לרבות הצומח שבו ושלל הפרפרים.
שלא כהרגלי המצלמה שבאה איתי נשארה בתיק הצילום והמסלול הוקדש למראה העיניים. בביקור הקודם צילמתי,מקרן ברתות,את מבצר המונפורט וכשחזרתי הביתה,לאחר עיכול והפנמה של הנוף שראיתי,החלטתי לעבד את התמונות של המונפורט בערכת פיתוח שונה מזו שבדרך כלל ולהפיק את תמונותיו כשהן זועקות אל עבר הצופה את שלל הצבעים טקסטורות הנוף וסיפורו של המבצר עצמו נטוע בחורש הים תיכוני של נחל כזיב.
והתמונות של מבצר המונפורט כפי שנשקף מקרן ברתות,הן כאן לפניכם:
השושן הצחור נחשב בנצרות כסמל הטוהר והיופי ובתקופת ימי הביניים הופיע רבות בציורים כסימן לקדושה וטוהר. השושן הצחור נקשר בשמה של מרים אמו של יהושוע הנוצרי ואף נקרא על שמה:Madonna Lily.
כשהגיעו הצלבנים לארץ הם נתקלו בפריחת השושן הצחור,עקרו רבים מאוד ממנו ושלחו חזרה לאירופה שם ניטע בגינות נוי ובחצרות הכנסיות.
יחד עם הקטיפה המאסיבית של הצלבנים,התעטות הרעייה בשטחי מחיתו של השושן הצחור,מה שפוגע בכמויות האור המגיעה לצמח והדרושה להתפתחותו,צמח זה נמצא כיום בסכנת הכחדה ושטחי מחיתו הצטצמצו להר הכרמל ולאזור קרן ברתות שבנחל כזיב.
הפרח של השושן הצחור,שצומח בחודשים אפריל מאי,בעל 6 אונות מחודדות שבמרכזן העלי וסביבו 6 אונות של אבקנים המפזרים אבקה כתומה. הכותרות הסימטריות של השושן הצחור יוצרות מגן דוד.
יום שישי,שעת בוקר מאוחרת וסקרנותי לגבי השושן הצחור הולכת וגוברת. מידע שהגיע לידי מספר על פריחתו באזור קרן ברתות,שמתי פעמי למקום.לאחר הליכה של כשלוש שעות נפלטו מפי קריאות פליאה והתרגשות למראה הצמח התמיר שבראש הגבעול שלו השושן הצחור מלוא תפארתו.
בדרכי למיקומו של השושן הצחור במסלול קרן ברתות נתקלתי בנציגים של הצומח והחי,פרפרים,המאכלסים את הפאונה באזור בסוף האביב תחילת הקיץ. ולקט מהפאונה והפרפרים במסלול קרן ברתות,הרי הן כאן לפניכם:
אליותרופוליס הוא שמה של העיר הרומית שנמצאת בגן הלאומי בית גוברין. ראשיתה,ככל הנראה,בתקופה הרומית אבל שיאה מגיעה בימי הורדוס,שהופך אותה לבירה של אדומיאה הלא היא:אדום. הורדוס בעצמו הוא ממוצא אדומי,והאדומים עצמם:הם עם שמי שבתקופה הרומית יושב באזור שבין שפלת יהודה ועד לבקעת באר שבע וערד. והורדוס,כמו הורדוס,הופך את אליותרופוליס לעיר רומית על כל מרכיביה כולל אמפי תיאטרון שעליו נדון עוד,בהמשך.
בעקבות המרד הגדול (66 – 70 לספירה) עורך אספסיאנוס מסע להרגעת המרד בארץ ישראל,וכשמגיע לאליותרופוליס הוא מוצא בה ישוב יהודי שאותו הוא הורס ומוציא להורג את מירב תושביו.
לאחר חורבן בית שני (70 לספירה) חוזרים היהודים לאליותרופוליס ומקימים בה קהילה גדולה שהעמידה מספר אמוראים מפורסמים,אך לא חזרה להיות עיר יהודית אלא עיר מעורבת ובה קהילה יהודית ורומאים.
בתקופה הביזנטית קרנה של אליותרופוליס עולה והיא הופכת לעיר מחוז חשובה מאוד ששולטת באזור שפלת יהודה,מישור החוף,אזור ים המלח והנגב הצפוני. כעיר חשובה מוקמות בו כנסיות ומנזרים והעיר מצויינת במפת מידבא,בטוי לחשיבותה הרבה.
עם ירידתה של האימפריה הביזנטית יורדת חשיבותה של אליותרופוליס עד לכיבוש הארץ על ידי האיסלם. העיר משוקמת ובכנסיה הראשית שלה מוקם מסגד,ברם:העיר לא שבה לגדולתה כבימי הביזנטים. המוסלמים משנים את שמה של העיר מאליותרופוליס לבית ג’וברין – כשמה הידוע כיום,ובתעתיק העברי:בית גוברין.
ב 1099 כובשים הצלבנים את בית ג’וברין מידי המוסלמים,אך לא מתחזקים אותה כעיר אלא מקימים בה מצודה שתפקידה לשמור את הדרך שבין אשקלון,שלא נכבשה על ידם,לירושלים שכן נכבשה על ידם.
המצודה הצלבנית נשארת המבנה האחרון שנשאר בעיר לאחר שהצלבנים עוזבים את הארץ והמצודה,כמו גם העיר,עומדים בשיממונם עד לכיבוש הארץ על ידי העות’מנים. העות’מנים מקימים,על חורבות בית ג’וברין,כפר ובו מישבים ערבים מוסלמים ומשמרים את שמו:בית ג’וברין.
במלחמת השחרור נכבש הכפר בית ג’וברין,תושביו נוטשים אותו והצבא זורע בכפר הרס למעט בית המוכתר שנשאר עומד על תילו.
במאות ה 8 – 9 לספירה,בתקופת השלטון המוסלמי בבית ג’וברין מתחילה חפירת מערות הפעמון המפורסמות של האתר. ידוע שהמערות נחצבו על מנת לשמש כחומר בנייה והסברה היא שהשלטון האיסלמי העביר את תוצרי החפירה ממערות הפעמון לעיר רמלה כדי לבנות אותה,ברם אין על כך ראייה מדעית מוצקת.
במאה ה – 2 לספירה מוקם בעיר אמפיתיאטרון. בעברית השתרשה טעות ולפיה אמפי תיאטרון,ולרוב מסתפקים באמפי בלבד,מתייחס למקום שבו מקיימים מופעי תיאטרון ומוסיקה,למשל:אמפי קסריה.
במבני הציבור בעיר הרומית היו שני מבנים שהשם תיאטרון היה משותף להן אך הם שונים זה מזה בתכלית השנוי,הן בצורת המבנה והן בתיפקוד שלו.
התיאטרון הוא אותו מבנה שצורתו חצי עיגול כשחצי העיגול מכיל מושבים ובקידמתו במה ומאחוריה מבנה עשוי אבן ששימש כעין תפאורה לבימה. בתיאטרון ערכו הצגות ומופעי שירה.וכן: מקום המופעים הידוע בקסריה הוא תיאטרון רומי.
האמפיתיאטרון הוא מבנה עגול שבו שורות של מושבים מקיפים במה שנמצאת במרכזו. המבנה שימש למלחמות בין בני אדם בכלל ובין בני אדם וחיות בפרט. המבנה בבית גוברין הוא אמפיתאטרון וככל הידוע הוא האמפיתאטרון היחיד שנחשף בארץ.
מבנה נוסף שדומה לאמפיתיאטרון אך שונה בגודלו ובתפקודו הוא ההיפודרום. ההיפודרום,כאמור,דומה במבנה שלו לאמפיתאטרון הרומי אך היה גדול יותר ושימש למרוצי מרכבות סוסים. ההיפודרום בקסריה הוא דוגמה טובה למבנה מהסוג והתיפקוד הזה.
הקאק הוא ציפור שיר ממשפחת העורבים,ונחשב לבעל הכנף האינטליגנטי ביותר המצוי בטבע. הקאק הוא ציפור קבועה בארץ ישראל אבל תפוצתו מוגבלת ושמורה לאזור שפלת יהודה בכלל ולבית גוברין בפרט. עם השנים גדלה אוכלוסיית הקאק ופרטים נצפו בערים:רחובות,קרת גת,בית שמש ירושלים ומעלה אדומים ודומה כי הקאק מתאקלם היטב בארץ ומרחיב את תפוצתו.
התמונות מהביקור בבית גוברין/אליותרופוליס וגם של קאק שהחליט לדגמן למשעי,הן כאן לפניכם:
דומה שאת הגן הלאומי מגדל צדק אין צורך להציג. האתר עמד בשיממנו,ואף ניזוק במזיד,כמה שנים טובות עד שב 2021 נפתח כגן לאומי. מאז הגן הלאומי הזה הולך ומתפתח וכל ביקור בו מגלה משהו חדש.
יום שישי הראשון בחודש אפריל,התחשקה לנו יציאה לטבע למשהו קצר,מענג ושובה עין. מזג האוויר היה חורפי והשמיים האירו פנים. מגדל צדק ענה לדרישות ולציפיות ויצאנו לביקור שני,וסביר להניח לא אחרון,באתר.
בפעם הזו "גילנו" כמה מקומות חדשים שהוסדרו ונפתחו למבקרים וגם את יופיה של המצודה אל מול פני הרקיע החורפיים.
דומה כי מפל התנור מהווה ברומטר משנה,לכנרת,כמדד לעוצמת הגשמים בצפון הארץ. כל אימת שצפון הארץ נשטף בגשם נחרכת המרשתת בתמונות של מפל התנור שוצף ושוטף במימיו.
ברם: מפל התנור הוא רק אחד מארבעת המפלים בנחל עיון. ראשיתו של נחל עיון במרג’ אל עיון שבעמק עיון שבדרום לבנון. הנחל הוא נחל איתן אולם,בחורף הוא מנקז את מי הגשמים מעמק עיון ומזרימם דרומה משם אל עבר הגבול בין ישראל ללבנון. לאחר שחוצה הנחל את גבול ישראל לבנון הוא נופל כמאה מטרים בתוך קניון ובשורה של מפלים,ארבע במספר,אל עבר עמק הירדן,שם:הוא מצטרף לשאר מקורות הירדן ומהווה אחד מהם.
עמק עיון גשום יותר מצפונה של הארץ,בממוצע יורדים שם,מידי חורף,כ 900 מ"מ של גשם. במהלך דרכו בדרום לבנון,חלק ממי הנחל מוטים לצרכי השקייה. בחורף ההטיה הזו לא משפיעה מהותית על משטר המים בנחל אך בקיץ מגיעים לישראל רק חלק קטן מאוד ממימיו של עיון והשפיעה בקניון הנחל דלה.
אם כך: מפל התנור משקף את מצב ירידת הגשמים בעמק עיון,שבדרום לבנון,ולא את משטר הגשם בצפונה של ישראל.
בשישי הראשון של אפריל 2022 ביקרנו בשמורת הטבע עיון ובארבעת המפלים שבקניון עיון שבשמורה,והתמונות,הן כאן לפניכם:
במהלך מלחמת לבנון השנייה ירו החיזבאללה אל עבר מורדות הרי נפתלי,הפצצות נחתו ביער,נטוע אדם,שלמרדות רכס רמים וגרמו לשריפות שכילו שטחים נרחבים מהיער.
רכס רמים,מתנשא לאורך 12 קילומטרים בצד המערבי של עמק החולה בין צומת יפתח למטולה. הוא רכס ההרים הגבוהה בישראל.
לאחר המלחמה החלה קק"ל לשקם את היער ברכס. את עצי האורן החליף חורש ים תיכוני הטבעי לאזור וכולל:כליל החורש,ליבנה רפואי,שקד,חרוב מצוי ואגס סורי. לאורך הרכס נסללה דרך,שנשמכת כאמור כ 12 קילומטרים,העוברת בחורש המחודש ובה נקודות תצפית אל עבר עמק החולה. חלק מנקודות התצפית שימשו להנצחה של חללי מלחמות ישראל וחלק כנקודות להביט בחורש הטבעי החדש כמו גם בעמק החולה שלמרגלותיו.
בשישי האחרון של מרס 2022 ביקרנו בדרך הנוף הזו,שלמעט יופיה והחורש הטבעי שלה,היא פורסת את עמק החולה כעל כף ידו של המטייל. והתמונות מהביקור הזה בדרך הנוף,הן כאן לפניכם:
נחל פרס נמצא בצפון מזרח הנגב,הוא נחל אכזב ויש הרואים בו כמציין גבול בין הנגב למדבר יהודה. אורכו כ 17 קילומטרים מבקעת צבאים,הנמצאת כשלושה קילומטרים צפונית לצומת צפית.משם ממשיך,במגמה דרום מזרחית,ופחות או יותר במקביל לכביש 25 דימונה צומת הערבה באכה כביש 90. בסופו נשפך נחל פרס לנחל תמר כקילומטר וחצי מצומת הערבה. נחל תמר,בדרכו,נשפך לים המלח לא רחוק ממושב עין תמר.
במהלך זרימתו נוצרו בנחל גבים ובהמשך דרכו,קצת לפני המפגש עם נחל תמר,נופל נחל פרס במפל שגובהו כחמישים מטרים ונשפך לתמר.
סברות שונות נוצרו אודות שמו של הנחל,אחת מהן מדברת על היות שמו על שם העוף הדורס הפרס או ששמו ניתן לו על שמו של שמעון פרס נשיאה התשיעי של מדינת ישראל. לא מיניה ולא מקצתיה: נחל פרס בחתירתו במסלע המרכיב את סף מדבר יהודה וצפון הנגב חושף את ריבוד הקרקע באזור ושמו העברי הוא תעתיק של שמו הערבי נחל המזרן:אלפארס,שם שניתן לו על שם ריבודי הקרקע שהוא חושף ודמיונם למזרני שינה מעורמים.
בנחל עברה דרך רומית עתיקה שחיברה בין רפיח לעיר צוער שלכשעצמה מוזכרת במקרא כעיר היחידה מערי כיכר סדום ששרדה את מהפיכת סדום וכיום נמצאת בדרום ים המלח בחופו המזרחי,ובצידו הירדני של הים.
בתחילת מרס 2022 ביקרנו בגבי פרס,לאחר שבוע גשום שלא פסח על צפון הנגב.רשמי הביקור בנחל עצמו ובגבי פרס,הרי הן כאן בתמונות לפניכם::
בחלקה הצפוני של גדרה שוכן תל. תחילתו,על פי הממצא הארכאולוגי,בתקופת הברונזה הקדומה ממשיך להתקיים בברונזה התיכונה,כנראה שננטש בתקופת ערי הממלכה של הברונזה המאוחרת וחוזר להיות מיושב בתקופת הברזל עד שננטש סופית בתקופה הביזנטית.
בעת החדשה נבנה על התל ישוב ערבי בשם קטרה,הישוב נכבש ב 1948 וננשט. היום התל הוא חלק מהמרחב המוניציפאלי של גדרה והוא משמש כגן ציבורי ועליו תצפית צפונה.
מקור השם קטרה לא ברור אך מקובל לחשוב שמדובר בשיבוש לערבית משמו העברי של הישוב מתקופת החשמונאים:קדרון.
מעבר לשרידים ארכאולוגים,רובם מהחלקים המאוחרים בהסטוריה של ישוב התל,בעונת החורף מתמלא תל קטרה בפריחה נרחבת של צמח התורמוס שצובעת את התל בציבעו הכחול עז.
במרס האחרון ביקרנו בתל קטרה,לביקור קצר בצהרי שישי גשום,והתמונות:הן כאן לפניכם:
יום שישי הרביעי במרס. שעת בוקר מוקדמת ואנחנו שמים פעמינו דרומה להר הנגב,בדגש על אתרים שבהם מהצומח האופייני לחורף בהר הנגב וגם לנוף שמסביבו.
התחנה הראשונה:מצפה חגי. אנחנו,בכלל,ואני בפרט מטיילים הרבה בנגב ולא אחת חלפנו על מצפה חגי מבלי לתת לו את הדעת,או לבקר בו. החלטנו,הפעם,לעצור במצפה כדי לבקר בו ולראות מה יש לו להציע,כמו גם:להתרענן בכוס קפה מהביל. ברוב ימות השנה הר הנגב מתאפיין בבעיה של ראות הנובעת מזיהום אוויר או מסתם ערפילים שמגבילים את הראות. בשישי הזה הראות היתה לטווח של 64 ק"מ,השמיים כחולים וזרועים בעננים במידה המספקת משחקי אור מענינים והראות – יוצאת דופן.
בשביל המוביל למצפה,ציפתה לנו הפתעה: צבעוני המדבר שהתרומם מעלה נראה כאילו זה עתה קם משנתו,מטח איבריו ופתח את עלי הכותרת על מנת להנות מזיו השמש ומהנוף המופלא הנשקף משם הרחק הרחק – אל עבר האופק.
ממצפה חגי המשכנו לבורות לוץ. בערך באותה תקופה בשנה שעברה ביקרנו בבורות לוץ אבל הפריחה המרשימה של פרחי הנגב נעדרה,אולי הגענו באיחור אולי פספסו עיננו,מכל מקום החלטנו שלא נעשה את כל מסלול ההליכה באתר אלא ננסה לתפוס את פריחת החורף,ואחריה נמשיך הלאה.
כבר בכביש הגישה לבורות לוץ קריאות הפליאה מילאו את חלל הכסופה,כל זה למראה מקבצים של איריס טוביה במלוא פריחתו ותפארת עליו. עצרנו ומלאנו עיננו מיפיו של הצמח הזה בכלל ויופיו אל מול הנוף של הר הנגב. גם באתר עצמו נתקלנו במקבץ של הצומח המאפיין את הנגב בתקופה זו של החורף ובילינו,שעה קלה,בינות לצמחים השונים שצמחו להם שם. הזנו את העיניים ואת כרטיסי הזיכרון של המצלמות,ומשם למקום הבא,בור חמת.
בור חמת הוא מאגר מים מעשה ידי אדם. הבור נחצב ליד אפיקו של נחל ניצנה ושימש לאגירת מים לטובת מבצר שהיה קיים במקום בתקופת הברזל המאוחרת. הבור היה ריק ממים,וממנו יוצא טראק מעגלי המגיע לשפת מכתש רמון וחוזר חזרה,לקחנו את הטראק הזה ובהמשכו חיכתה לנו:הפתעה!
דומה שעל מכתש רמון אין צורך להכביר מילים,אבל קצת בכל זאת: זה המכתש האירוזי הגדול בעולם,ויש כמוהו עוד ארבע שניים מהם בארץ ועוד שניים בסיני. המכתש כולו הוא שמורת טבע בכלל ושמורת טבע המוגנת מזיהום אור בכלל. גם המכתש "סובל" ברוב ימות השנה מבעיות ראות אבל לא הפעם. הפעם ניתן היה לראות,ובברור,עד לאופק ובפרטים שהופכים את המסלול שלשפת המכתש למראה אפי שובה נפש,עיניים וכמובן הזדמנות פז לתפוס בעדשות המצלמה את פרטי הנוף הטבעי של מרכז המכתש וחלקו המערבי. לאחר שהשבענו עיננו במראות המכתש חזרנו לכסופה,ובדרך חזרה הביתה עצרנו בפארק הרועים,מעברו המערבי של כביש 40 בכניסה לקיבוץ שדה בוקר,לקנח בארוחת ערב דשינה ומשם חזרנו לציויליזציה הרועמת של מרכז הארץ.
את התמונות שנלקחו במסע החורף הזה חילקתי לפי נושאים ולא לפי מסלול הטיול:בור חמת,אירוס טוביה,טבע כללי,אלה אטלנטית,מכתש רמון,צבעוני המדבר והצבעוני הססגוני – והן כאן לפניכם:
יום שישי האחרון של חודש פברואר.אחר הצהריים,יום חורף גשום. בכביש שבצומת ענבה כביש מספר 1, המוביל לעיר מודיעין נמצאת לה כיכר שבאחת מיציאותיה נבנית דרך ולצידה שדה כלניות המשתרע אל עבר האופק ובו שדה מוריק משובץ בעצי זית. למרות הגשם,הדי זועף,אנחנו עוצרים,ממלאים את העין ביופיו של הכלניות וגם בצורות הגדילה המיוחדות של עצי הזית שברקע.
משם אנחנו ממשיכים לליבה של העיר מודיעין לגבעת התיתורה. תיתורה? מה זה? לכובע יש שוליים ושולי הכובע נקראים:תיתורה. גבעת התיתורה זרועה בשרידי כפר מהתקופה הצלבנית והביזנטית,ובשביליו פורח השקד. בשולי הגבעה,שריד לישוב ערבי שהתקיים במקום עד לקום המדינה,מספר שיחי צבר. את כל אלה שזפו עינינו,כשהגשם ממשיך להרטיב אותנו ואת המצלמות.
את שראו עינינו הטמענו למגירות העונג ואת חלק מהמראות הנציחו עדשות המצלמה הרטובות – והתמונות,מחולקות למקבצים על פי סוגי הצמח,הן כאן לפניכם:
מסיבות מגוונות מאוד דרום ים המלח התייבש כבר לפני כמה עשורים. מי ים המלח שנמצאים כיום באזור הדרומי ללשון ים המלח,ועד לדרומו בכיכר סדום,הם הלכה ולמעשה,בריכות יבוש של מפעלי ים המלח – מעשה ידי אדם.
האדמה באזור הדרומי של ים המלח היא אדמה מלוחה ובה מספר מקורות מים מתוקים שביחד מיצרים את מלחת סדום שהיא אקוסיסטם יחודי לאזור ואין שני לה. עם השנים שימושי קרקע לטובת חקלאות,כמו גם לקיחת אדמה מהאזור לטובת בריכות היבוש של ים המלח,גרמו להצטמצמות אזור המלחה.
שטח המלחה,כיום,מוגן בחוק כערך טבע יחודי ו"למזלו" של האזור רובו ממוקש ועל כן סגור למעבר אדם.
בידודה של המלחה ממגע אדם מאפשר את קיום האקו סיסטם היחודי והאנדמי למלחה.
בעבר באזור המלחה היו מספר מאגרי מים מתוקים ששימשו ציפרים נודדות ועוד בעלי חיים היחודיים לאזור. מאגרי המים,כתוצאה מפעילות אדם,יבשו ורובן המכריע נעלם ללא שוב. מפעלי ים המלח הקימו מאגר מים מתוקים בחלק הצפון מערבי של המלחה. האגם,שנוצר כתוצאה מכרית חול לטובת הסוללות של בריכות היבוש,הוא מבוע של מי תיהום מתוקים ובימי החורף ניזון משיטפונות בנחלי האזור. כחלק מהאחריות התאגידית המוטלת על מפעלי ים המלח ברשיון ההפעלה שלהם לכרית מלח ומוצריו מים המלח,שומרת החברה על המאגר הזה בתחזוקה שוטפת שלו והן באי שימוש המים המתוקים לצרכיה התפעולים,כל זאת כדי לשמר את האקו סיסטם האנדמי למלחה ולאגם. גם פה,מאחר והאגם נמצא בשטח פרטי של מפעלי ים המלח הגישה לאדם מוגבלת מאוד,מה שמאפשר את פריחת האזור ושיקומה של הפאונה והחי היחודיים למלחה.
בתוך המלחה הכשירה המועצה המקומית תמר את שביל המלחה. השביל עובר בנחל אמציהו,נמשכת לאורך צינור מים שהונח במקום,ושמהותו לא ברורה לי,וממשיכה לעין פלוטית וממנה,לצידו של כביש 2499 ועד לעין תמר,לפארק אמציהו שממנה היא מתחילה.
ומספר הארות ברשותכם:
מסלול מלחת סדום שבנחל אמציהו איננו מסומן אך ללכת לאיבוד,די קשה. המסלול נקי מאוד ועובר במטעים של מושב עין תמר. למי שמתכנן לבקר שם אנא שימרו על הניקיון והדירו רגליכם ממטעי התמר שמפרנסים את תושבי האזור.
ב 2017 החלה פעילות להסדרה סטאטוטורית של אזור מלחת סדום כשמורת טבע,אינני יודע מה עלה בגורל ההחלטה הזו ברם,כאמור,המקום זרוע שדות מוקשים וחל איסור מוחלט חד משמעי ומסכן חיים,להסתובב באזור הלא מסומן במלחה. גם הגישה לאגם מלחת סדום מוסדרת והגישה אליו אסורה גם כי הוא בשטח פרטי ובעיקר כי הגישה לאדם מזיקה לחי ולצומח באגם.
מסלול המלחה,כמו גם עין פלוטית,עמוסים בלהקות של זבובים. אינני יודע מהי הסיבה לכך אך ברור כי הזבובים שם מסיבה שאיננה טיבעת למקום – וכן:הם ממש מטרד. אשמח,לקורא מכאן,למועצה המקומית תמר לטפל בבעית הזבובים כפי שמטפלת בה בפארק אמציהו שמשמש נקודת עוגן ליציאה לסיורים באזור.
התמונות במסע זה צולמו בעדשות מעידן הפילם,ופותחו באמולציית פילם. הפילם שבאמולציה מצויין בשמה של כל תמונה ותמונה.
ביום שישי ה 19 בפברואר ביקרתי המסלול מלחת סדום שבנחל אמציהו,כיכר סדום דרום ים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:
עין פלוטית הוא מעיין מים הנובע בינות לעצי תמרים לצידו של כביש 2499 המחבר את כביש 90 למושב השיתופי עין תמר הסמוך והוא חלק מכיכר סדום. המעיין נובע בנקודת הממשק בין מישורי סדום ואדמת המלחה שלהם,ועושר במי תהום הקרובים לפני הקרקע,ובין ביתרונות החוואר של הערבה הצפונית.
פלוטית,על פי המסורת,היתה ביתו של לוט ועיקר עיסוקה היה בדאגה לעניי סדום ופליטה. משראו את מעשיה אנשי סדום החליטו לשרוף אותה בעודה בחיים,וכך גם עשו. מעשה זה,על פי המסורת,החריף את חרון האל שהחליט על הריסת סדום עד ליסודותיה – כפי שמסופר בתנ"ך.
התמונות במסע זה צולמו בעדשות מעידן הפילם,ופותחו באמולציית פילם. הפילם שבאמולציה מצויין בשמה של כל תמונה ותמונה.
בעין פלוטית ביקרתי במסגרת מסע הצילום הרגלי במסלול מלחת לוט שבנחל אמציהו והתמונות,הן כאן לפניכם:
המקום:שבטה על דרך הבשמים בנגב. הזמן:המאה הרביעית לספירה. שליטי הארץ: ביזנטיון.
מדבר סביב ובאמצעו מבצבצת לה עיר פורחת,מלאת גנים ובוסתני גפן היין. כל ימות השנה העיר,בין חומותיה,ירוקה ושופעת חיים ומים.
"איך קוראים לנחל שמימיו משמשים את העיר?" שואל אותי בן לוויתי.
“נחל? אני משיב בפליאה. אין פה שום נחל אנחנו בליבו הצחיח של מדבר".
"אז מאין המים לכל שפע הירוק הזה,ולגפני היין" הוא שואל.
"מי הנגר,אלה שיורדים פה בחורף נאספים,נאגרים והם המקור לירוק בכלל ולגפני היין בפרט" השבתי…
יום שישי החמישה בחודש בפרואר 2022 עדיין חושך בחוץ ועל השמשה הקדמית של הכסופה ניטחות טיפות של גשם,אנחנו עם הפנים דרומה – לשבטה. ככל שאנחנו מדרימים הגשם פוסק ומתחלף ברוח דרומית מערבית חזקה קרה ובעקבותיה ענני אבק,המקבלים את פנינו בחניון של שבטה.
שיאה של העיר שבטה הוא בתקופה הביזנטית. העיר היתה יצרנית ויצואנית יין מהגדולות בארץ ישראל. כאשר מסתכלים על העיר בעין של 2022 קשה מאוד להבין כיצד התקיימה,ובפאר כה גדול,במדבר שבו גשם הוא מצרך נדיר,ומקור מים קבוע אין.
כדי להבין את פני הדברים צריך לבחון את מצב העיר שימושי הקרקע וצריכת המים בעין של בן התקופה ולא בזו שלנו ב 2022.
מחקר של הרשות המטאורולוגית (פרטים ומראה מקום בבליוגרפיה) מגלה שבשבעת העשורים האחרונים מצב הגשם,קרי:כמות ימי הגשם וכמות הגשם לא השתנתה מהותית,בכלל,ועם מובהקות סטאטיסטית בפרט באזור הנגב.
האם מצב פני הגשם בשבעת העשורים האחרונים זהה למה שהיה בתקופה הביזנטית? אין לנו כלים מדעיים מדויקים לענות על השאלה הזו ברם:אנחנו יודעים מתיעוד של פני ים המלח בתקופה הרומית על כך שמפלס ים המלח היה גבוה מהותית מזה של היום ומתעוד אחר אנחנו למדים על כך שבתקופה הרומית אזור הנגב היה גשום לפחות כמו היום אם לא יותר מכך – מעבר לזה לא ניתן לקבוע בודאות כי בעת ששבטה הביזנטית פעלה ירד באזור שלה יותר גשם מאשר היום שנאגר ובא לשימוש כפי שמראים ממצאי החפירה באתר.
בהנחה וכמות הגשם זהה או לא גדולה מהותית מזו שירד באזור ב 2022 נצטרך להסתכל על עניין אחר שמסביר איך כמות המים מספיקה לקיום נווה המדבר הזה ממי הנגר העילי בלבד.
אם נבדוק את עצמנו נראה שהשימוש במים הנהוג על ידינו היום לא היה דומה לשימוש של בן אנוש בשבטה במאה הרביעית לספירה.למשל: אנחנו משתמשים במים לטיפול בשפכים שלנו מה שנקרא מים אופרים. השימוש הזה לא היה בתקופה הביזנטית. אנחנו משתמשים במים על מנת להשקות גידולים חקלאיים שללא מים שמסופקים בידי אדם לא היו גדלים פה בכלל. גם זה לא היה קיים במאה הרביעית לספירה בשבטה הביזנטית.
שורת השימושים במים פר אדם ב 2022 מול זו של המאה הרביעית לספירה ארוכה מאוד והמסקנה הברורה צריכה להיות: במאה הרביעית בן אנוש נדרש לכמות מים הרבה יותר קטנה מזו של בן אנוש ב 2022 מכאן שמי הנגר העילי שנאגרו בתקופת החורף היו די והותר לשימוש של תושב שבטה במאה הרביעית לספירה והיה מספיק עודף לגידולי גן גידולי גפן ולתעשיית היין המקומית.
נחזור להווה. את פני מקבל מזג אוויר הכולל רוח דרומית מערבית קרה מאוד במשבים של כ 25 קמ"ש,יחד איתה עניני חול הולכים ומתגברים ומכסים את שמי העיר. המקום,ריק מאדם ואני מנצל את האווירה המיוחדת הזו,שסביר להניח גם תושביה הבינזנטים של שבטה חוו,כדי להנציח את כנסיותיה ורחובותיה של העיר,כמו גם את גת היין הענקית שבפאתי העיר מצפון.
הכלנית,היא הצמח הלאומי של מדינת ישראל והיא צמח מוגן על פי חוק.
הכלנית היא אחד מצמחי החורף השכיחים והאופיניים לצומח בארץ ישראל. הוגדרו כ 25 סוגי צבעים של הכלנית אך השכיח ביניהן הוא האדום. צבע הצמח נקבע גנטית בצירוף גן הצבע מהאב והאם.
לכלנית תכונה הידועה רק בצמח החמנית,קרי: עלי הכותרת נפתחים עם בוקר ועוקבים אחר מהלך השמש בשמיים. כל פרח פורח מספר שבועות בודדים.
עד לראשית שנות השישים,של המאה הקודמת,הכלניות לא היו צמח מוגן והיה נהוג לקטוף אותן,כמו גם להגיש זרי כלנית בארועים שונים.קטיפת הכלניות הביאה לירידה בתפוצה כדי סכנת הכחדה ומדינת ישראל,משרד החינוך והחברה להגנת הטבע,יצאו בקמפיין נרחב תחת הכותרת "צא לנוף ואל תקטוף" קמפיין שהכיל את מרבית הצומח בארץ כולל הכלניות. הקמפיין,המוצלח מאוד,הפסיק את דילול אוכלוסיית הכלניות,וצמחי בר אחרים,והכלנית התאוששה ופורחת היום בכל רחבי הארץ.
בתנ"ך הכלנית לא מוזכרת,מה שמעלה את התהייה:מתי הגיעה לארץ ישראל? התשובה לכך לא ידועה אך לא סביר שאבותינו לא שמו לב לפרח הבולט והשכיח הזה,ומכאן המסקנה שהגעתה של הכלנית לפאונה הארץ ישראלית היא ארוע מאוחר לתקופת התנ"ך אך מתי בדיוק הגיע לארץ ישראל,כיצד ואיפה התחילה את תפוצתה,כל אלה:שאלות שאין להן תשובות.
נתן אלתרמן כתב את השיר "כלניות" אותו הלחין משה וילנסקי וביצעה שושנה דמארי. במקור,אלתרמן כתב את השיר כשיר אהבה לטבע המתאר דורות של משפחה שירדו לואדי לקטוף כלניות,אך:כשפורסם היה זה בימי במנדט הבריטי בעת שהיית הדויזיה המוטסת השישית שחבשו כומתות אדומות וכונו,כשם הגנאי:כלניות ועד מהרה הפך משיר לטבע לשיר מחאה.
מתחת לגשר שעובר את מסילת הברזל בין תל אביב לחיפה,מזרחית לחוות נורית צומח שדה כלניות אדומות העוקבות אחר השמש. בשישי אחר הצהריים יצאנו לבקר אותן – והתמונות:הן כאן לפניכם:
עד ראשית המאה העשרים,של האלף הקודם,פועלות במרחב ארץ ישראל שתי דרכים:גב ההר ודרך הים.
שתי הדרכים הללו שימשו למסחר בין מצרים,יושבי הארץ וצפונה,כשדרך ההר משמשת בתנועה צפונה ומזרחה לסהר הפורה,ודרך הים משמשת לתנועה צפונה ומזרחה לאסיה הקטנה ויוון.
בדרך היה היה צורך לחצות כמה מנחלי הארץ הזורמים ממזרח למערב. ברובם חציית הנחלים לא היוותה בעיה אך המעבר בירקון היה בעיתי,צר מאוד ומי ששלט במעבר שלט במעברי הסחורה בארץ שנעו צפונה על דרך הים.
הירקון נובע,במספר נביעות,ממש בהדום הרי שומרון וסביב לנביעה שלו,וגם במורד הנחל,היו ביצות בלתי ניתנות לחצייה. על כן:כדי לעבור צפונה על דרך הים יש צורך לעבור במעבר אפק,מעבר צר שממזרחו הרי שומרון ובמערבו עינות הירקון שופעי המים.
ראשית של נוכחות אנושית במעבר אפק מתוארכת,לפי הממצא הארכאולוגי,לתקופה הכלקוליתית. איננו יודעים על יחסי מסחר של התרבות הכלקוליתית אבל נוכחותם בתל אפק יכולה להצביע על כזו.
הממצא הארכאולוגי מצביע על כך שעיר בצורה התקיימה באתר בתקופת הברונזה הקדומה. הימצאותה של עיר מדינה במעבר אפק הגיונית ומצביעה,כפי שנראה עוד בהמשך,על רצף ישובי שהחזיק באתר מתקופה זו ועד 1948 אז ננטש האתר והפך לתל ארכאולוגי.
בתקופת הברונזה התיכונה מגיעה הישוב במעבר אפק לשיאו. במקום היתה עיר מדינה בצורה שעל פי כתבי המארות,וגם הממצא הארכאולוגי,כללה חומה בצורה,אקרופוליס וארמון מלוכה מפואר.
בברונזה המאוחרת השלטון בעיר המדינה של מעבר אפק עוברת לידיים מצריות. בחפירות נמצא בית המושל המצרי כמו גם ארכיון שכלל בולה בכתב החיתי – מה שמצביע על מסחר בין מצרים לאמפריה החיתית,מסחר ששירותיו עברו במעבר אפק.תעוד אפיגרפי נוסף שנמצא בשכבת הברונזה המאוחרת מצביעה של שלטון מצרי במעבר מימיו של רעמסס השני ויש לומר שעיר המדינה של מעבר אפק הגיעה לשיאה,הן מבחינה תרבותית והן בגודלה,בתקופה הזו.
בתקופת הברזל,שוב,עוברת אפק לידיים חדשות והפעם:לפלישתים. הירקון נחשב לגבולה הצפוני של ממלכת פלשת של ראשית המאה העשירית לפני הספירה. תל אפק מאוכלסת בפלישתים והממצא הארכאולוגי החשוב ביותר מתקופת שלטון המצרי באפק קשור ללוח טין ובו כתב פלשתי שמעולם לא פוענח בין השאר בגלל היותו ממצא יחידני מסוגו.
בתקופה ההלניסטית,שוב,מחליפה אפק ידיים והפעם לידיהם של ההלניסטים. גם הפעם היתה זו עיר מוקפת חומה ובנוייה אורטגונלית כנהוג בבנין ערים הלניסטיות. ההלנסטים מכנים את העיר פגאיי,שפרושו:המעינות מצודה מהתקופה ההלניסטית נחשפה באתר וכן מוזכרת העיר פגאיי בפפירוס זנון.
כשהשלטון במרחב ארץ ישראל מחליף ידיים,מההלניסטים לאמפריה הרומית,גם העיר פאגיי מחליפה תושבים הפעם לרומאים,וגם:מחליפה את שמה מפאגיי לאנתיפטריס על שם אביו של אנטיפטרוס קיסר רומא. הרומאים מפתחים את העיר מחדשים את החומה שלה ומרחיבים את הקרדו והדקומנוס של העיר לשיא שאחריו לא ראתה,עוד,העיר שכמותו.
השלטון הרומי באנתיפטריס נמשך עד לשנת 363 לספירה או אז:נחרבת העיר ברעידת אדמה ולא מוקמת עוד.ככל הנראה,בתקופה הערבית,מתקיים סביב חורבותיה כפר מוסלמי בשם פג’ה כפר שבהמשך מצא את מיקומו במורד הירקון,סמוך לפתח תקווה של היום,וננטש עם קומה של מדינת ישראל.
הפעם הבאה שמעבר אפק מחליף ידיים הוא בתקופה העות’מנית. במקום נבנית מצודה רחבת היקף שמשמשת את השלטון העות’מני לשליטה על מקורות המים ועל המעבר צפונה שעד לסופה לא כלל,הירקון,כל מעבר אחר. המצודה במעבר אפק מקבלת את השם פנאר באשה והיא נבנית על ידי סלים השני בין השנים 1571 ל 1574. פרוש השם פנאר באשי הוא: ראש העין.
בעת הקמת הרכבת הצבאית העות’מנית,מסילת ברזל מצפון הארץ ועד לפאתי נצנה שבדרום,הוקמה צפונית לפנאר באשי תחנת רכבת שהיום יושבת במקומה תחנת רכבת ישראל המכונה ראש העין צפון.
לאחר שגדוד מחיל המצב האוסטרלי חוצה את הירקון,במעבורת שנבנתה בשטח 7 תחנות ליד רמת גן של היום,העות’מנים זונחים את המצודה במעבר אפק והצבא הבריטי משתלט עליה,הופך אותה למחנה צבא בריטי ששלט על מעבר אפק כמו גם שימש כעתודה להגנת בסיס חיל האוויר הבריטי שהוקם בסירקין.
הבריטים מחליפים את מסילת הברזל העות’מנית ומחברים את תחנת הרכבת,ראש העין צפון,לחדרה וללוד.
בראשית שנות השלושים מחריפה בעיית המים בירושלים המנדטורית. בפני הבריטים עומדות שתי אפשרויות:להעלות לירושלים את מי הירדן,או:להעלות לעיר את המים מעינות הירקון. הירדן קרוב יותר לירושלים אך הפרשי הגובה הצריכו טכנולוגית שאיבה יקרה. מעינות הירקון נבחרו ו 1933 החלו בבניית אתר משאבות ששאב מעינות הירקון,הסניק את המים לשער הגיא,ומשם משאבות הסניקו את המים לירושלים. מפעל ירקון ירושלים הבריטי נחנך ב 1936 ופעל עד לשנות החמישים,של המאה הקודמת,אז הוחלף בקו מוביל המים מהכנרת לירושלים שכלל שאיבת מים ממעינות הירקון במתקן,שהיה אז סודי ומאובטח,של מקורות בסמוך למעבר אפק ליד קיבוץ עין השלושה – המתקן פתוח,כיום,למבקרים ופעיל עד היום אם כי לצרכי גבוי של מערכת המים ולא כמקור ראשון.בראשית המאה ה 21 עובה הקו ומים מוזרמים לירושלים,הן מקו המוביל הארצי וגם ממים מותפלים,הקו הזה כולל מנהרות חצובות שמשמשות להעברת המים לעיר.
מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ השתלט על מעבר אפק גדוד מהצבא העירקי. המעבר שוחרר מידי העירקים ביולי 48 על ידי חטיבת אלכסנדרוני של צה"ל.
עם תום המנדט הבריטי ועד לסיום פעולתו של מפעל המים ירקון ירושלים היה מעבר אפק מקום לא מיושב,הישוב הקרוב הוקם בסמוך לו העיר ראש העין,ולאחר שנסגר מפעל המים המקום נזנח והפך לאתר ארכאולוגי ובהמשך לגן לאומי.
צהרי יום שישי,האחרון,אמנם גשם קל יורד המעבר אפק,גשם שלא הדיר רגלינו מביקור באתר זמופלא הזה,וסיפורו בתמונות,הרי כאן לפניכם:
נחל דימונה,שנמצא בפאתיה הצפון מזרחיים של העיר דימונה,מנקז אל תוך עצמו את הגשמים מקער דימונה שבאזור המזרחי של העיר. הנחל הוא אחד מיובליו של נחל חימר שהוא הדרומי בנחלי מדבר יהודה.
אגן הניקוז של נחל חימר הוא בגודל של כ 360 קמ"ר ורובו המכריע של אגן הניקוז שלו לא נמצא במדבר יהודה אלא בנגב הצפוני,וכאמור,ניזון בנחל דימונה ומנחל אפעה המנקז את קער אפעה שבמישור רותם.
הנרקיסים בנחל דימונה הם מהאקוטייפ שגדל באדמות רוויות מים ולא ליד ביצות. בנחל דימונה משובצות ערוגות של אדמה שלאחר הגשם החזק הראשון בחורף,ספגו אל תוך עצמן את מי הגשם מה שאיפשר לנרקיסים לפרוח.
ריב שכנים…
בשישי האחרון ביקרנו את פריחת הנרקיסים בנחל דימונה.זה לנו השלמה של פריחת הנרקיסים בחורף 2021 2022 בשני האקוטייפ של הצמח בכלל ובזה הדרומי:בפרט. והתמונות,הן כאן לפניכם:
הנרקיס המצוי,שלו מיוחסת האגדה על נרקיסוס,מקושר בתודעה שלנו כצמח ביצות. בישראל קימים שני אקוטיפים של הנרקיס המצוי: זה הפורח בקירבת מקווי מים,קרי ביצות ושלוליות חורף,וזה הפורח בהרים הרחק מביצות ומקווי מים וללא קשר אליהם.
הנרקיס המצוי שגדל בהרים מקדים לפרוח בחודשים אוקטובר,נובמבר וצדמבר ואילו הנרקיס המצוי שגדל ליד ביצות ומקווי מים,פורח בחודשים ינואר ופברואר.
הנרקיס המצוי גדל גם בנגב בקרקעות המסוגלות לאגור את מי הגשמים ולכן יפרח עם הגשם החזק הראשון בין אם הוא,הגשם החזק,מופיע בתחילת החורף או בסופו.
במסורת האיסלמית מקובל לשתול ליד קברי המתים פרחי בר לבנים. הלבן,על פי מסורת האיסלם,מבטא נפש נקייה מחטאים של האדם ומוקבל ללבוש לבן גם בעת החאג’ ולזה מיחסת המסורת שלפיה המלאכים המקבלים את פני המת,בעולם הבא,לבושים לבן ואם אף הוא,המת,לבוש לבן הרי שהוא טהור ונקי מחטאים. מאותה סיבה נכרכים המתים בתחריכים לבנים.
גם הנרקיס המצוי מצא את מקומו לקישוט קברים מסורתיים של האיסלם במרחב ארץ ישראל. המקור להכנסת הנרקיסים לבתי העלמין האיסלמיים הוא במסורת על פיה תלמידיו ומוקירו של המשורר חאפז (ח’ואג’ה שאמס-א-דין מוחמד חאפז שיראזי,1325-1389 שיראז שבאירן) נהגו להביא לקברו,ולשתול לידו זירי נרקיסים כדי שהלבן שבהם יטהר את נפשו וריחו של הנרקיס יאיר את דרכו למקומם של צדיקים.
הנרקיסים של ביתן אהרון,בסמוך לכביש מספר שתיים,שייכים לאקוטייפ הקשור בצמיחה ליד מקווי מים ויצא לנו לראותו בשישי האחרון,קרי בסופו של חודש דצמבר. מבט במרבדי הנרקיסים באתר מגלה שחלקם פרחו זה לא מכבר,וחלקם כבר נמצאים בדמי ימיהם.
בצילומי הנרקיסים התמקדתי באלה שנמצאים בדמי ימיהם ולא באלה שזה לא מכבר פרחו,והתמונות,הן כאן לפניכם:
הנזירות היא תופעה אסורה ביהדות ובאיסלם,הסתגפות וחיי עוני הם תולדה של תנאים סביבתיים ושתי הדתות האלה אוסרות חיי עוני והסתגפות כדרך חיים. גם הנשואין והקמת משפחה הם ציווי מרכזי ביהדות ובאיסלם ומשכך הנזירות זרה לדתות האלה.
הנצרות צוברת תאוצה במאה השנייה לספריה. בשלב הזה זו דת נרדפת והחוסים תחתיה,ביחס לכלל האוכלסיה מעטים. עם נפילת האימפריה הרומית,בשלהי האלף השלישי לספירה,צוברת הנצרות תאוצה והופכת ליותר ויותר שכיחה. בתחילת המאה הרביעית,לספירה,מוקמת ממלכת ביזנטיון,שלימים הופכת לאימפריה הביזנטית שמחליפה את רומי,ראשי האימפריה ממירים דתם לנצרות,מדתות פגניות למינהן,והופכים את הנצרות לדת של האימפריה. זו הפעם הראשונה בהסטוריה האנושית,ולצערי לא האחרונה,שאין הפרדה בית הדת למדינה.
תנועת הנזירות מתחילה בשני מוקדים,בערך באותו הזמן אך בצורה שונה. הנזירות המשותפת שבה חיים הנזירים בלאורות מתבודדים כל ימי השבוע ונפגשים במנזר המרכזי פעם בשבוע,ביום ראשון,לארוחה שיח משותף ולימוד משותף. צורה זו של נזירות מתפתחת במצרים ומתפשטת במהלך המאה הרביעית לספירה מזרחה לעזה,מדבר יהודה סוריה אסיה הקטנה,ובהמשך לאירופה.
צורה נוספת של נזירות שבה הנזירים חיים בדד בלאורות,נזירים הרמיטים, שכל זמנם מוקדש לעבודת האל ולמאמצים למחייה ממה שיש בסביבה הקרובה. נזירות מהסוג המתבודד הזה מתפתחת במדבר יהודה במאה השנייה לספירה ובעת ההתפשטות של נזירות הלאורות והמנזרים המשותפים,ממצרים במאה הרביעית לספירה כאמור,סוג זה של נזירות הולך ונעלם.
במאה השישית לספירה צורה חדשה של נזירות תופסת במרחב מדבר יהודה,ובעולם הנוצרי בכלל. זוהי נזירות הקוינוביון,כלומר:הנזירים מתכנסים למנזר אחת שמונהג על ידי אב המנזר. חיים במנזר עצמו ומקימים מערכת משותפת של חיי הסתגפות עוני תפילה ולימודים,תוך תמורה של כל נזיר לכלל המנזר – משהו שדומה לתנועה הקיבוצית של ישראל בתחילת דרכה. צורת חיים זו מוכיחה את עצמה בעת שנכנסים למרחב האיסלם ואחריהם הצלבנים,וצורת חיים זו נמשכת בנצרות עד היום.
ביום שישי האחרון יצאנו למסע בעקבות הנזירות במדבר יהודה. המסע שלנו לא בהרכח היה על פי סדר הזמנים ההסטורי אלא על פי סדר גישה למנזרים ממערב למזרח. שניים מהמנזרים שבהם ביקרנו אינם פעילים עוד,אחד מהם פעיל והמקום האחרון איננו מנזר אלא ביקור בארץ המנזרים – קאסר אל יהוד,ביקור חוזר שלי באתר.
מנזר מרטריום.
המנזר מוקם על ידי מרטריום מקפדוקיה והיה פעיל מתחילת המאה החמישית למאה ועד לסוף המאה השביעית לספירה.המנזר מתחיל את דרכו כמנזר ומסביבו לאורות של נזירים אך עד מהרה הופך למנזר משותף מסוג הקוינוביון כשלצידו אתר אירוח לעולי הרגל לירושלים. ראשית המנזר הוא בלאורה של מרטריום מקפדוקיה אך עד מהרה מצטרפים אליו נזירים נוספים,מוקם המנזר ובית ההארחה שלצידו,ומרטריום עצמו עוזב את המנזר והופך לפטריאך בירושלים. בתקופת היותו של מרטריוס הפטריאך של ירושלים לובש המנזר את צורתו המפוארת ומכאן ההשערה היא שמרטריום היה יוזם הקמת המנזר,אך לא היה האדם החשוב שחי בו. כתובות וקברי קדושים באתר מעידים על אישים אחרים שככל הנראה היו מאנשי המפתח החשובים של המנזר.
אותימיוס (יש לבטא אב-טי-מיוס) נולד בארמניה ב 377 לספירה. אודות נסיבות הולדתו אנחנו יודעים מעט מאוד אבל לאימו ולנסיבות לידתו מיוחסות אגדות הדומות,משהו,לסיפור לידתו של יהושוע הנצרתי.
אותימיוס מגיע למדבר יהודה סביב 428 לספירה ובמהלך חייו באזור הוא מקים מספר רב של מנזרים לרבות מנזר אובתמיוס שבמישור אדומים,מנזר במצדה בנחל זיף ועוד. מנזר אותימיוס מוקם כלאורה שבה מספר של נזירים מתבודדים חיים סביב למבנה המנזר ונפגשים בו אחת לשבוע בימי ראשון. המנזר מתפקד כלאורה עד למותו של אותימיוס בשנת 473 ואז הוא הופך לקוינוביון שבמרכזו קריפטה שתוך הקפלה שבה נקבר אותימיוס עצמו. המנזר מוקף חומה ומחוץ לחומה מוקם בור מים שאוגר את מי השטפונות מאגן הניקוז של נחל אוג.
מנזר אותימיוס מתקיים,כמנזר,עד למאה ה 13 לספירה. במאה ה 13 המנזר ננטש והופך לחאן דרכים ומקבל את השם חאן אל אחמר – הפונדק האדום. המקום משמש כחאן עד לראשית התקופה העות’מנית שבמהלכה ננטש לעד.
מנזר דיר חיג’לה מוקם בתקופה הביזנטית והוא מוקדש לגרסימוס שלו מיוחסת הקמת לאורה באתר המנזר קודם להקמתו של המנזר. המנזר הוא קוינוביון והוקם ככזה מלחתחילה.
את המנזר מקים הירונימוס והוא מוסר את ניהולו לידי גרסימוס שמנהל אותו בראשית דרכו. ב 614 נחרב המנזר בידי הפרסים ועם כיבוש הארץ על ידי האיסלם,ב 640 לספירה,משוקם המנזר ונזירים חוזרים לחיות בו.
ככל הנראה מבנה המנזר קרס ושוקם כמה וכמה פעמים והמרכזי שבהם בוצע בימי השלטון האיסלמי שהחזיק מעמד עד 1837 או אז ספג המנזר פגיעה משמעותית בעקבות רעידת אדמה. ב 1890 הפטריאכיה היונית אורטודוקסית,שתחת חסותה פועל המנזר,שיקמה את המבנה על בסיס מבנה מהתקופה הביזנטית שהיה באתרו.
עד 1970 דיר חיג’לה היה מנזר שכוח ומבודד ברם: ב 1970 בסמוך למנזר סללה מדינת ישראל את כביש 90,והמנזר הבודד הפך להיות על אם הדרך ובעקבות כך הגיעו לו זמני עדנה שנמשכים עד היום. כביש 90 הנגיש את המנזר לתנועה של צליינות שהביאה לו את עדנתו לא מעט בזכות אב המנזר,כריסטוס,שמאז שנות השיבעים משמש כאב המנזר והוא האחראי לפתיחת מרחב המנזר לתיירות,לצליינות ולשיתוף פעולה עם תושבי יריחו לרווחת המנזר.
קאסר אל יהוד,מצודת היהודים בתרגום חופשי,הוא אתר טבילה המקודש לנצרות שנמצא בירדן הדרומי צפונית לים המלח. מסביב לאתר הקדוש הזה הוקמו מנזרים,רובם נטושים היום וחלקם פעילים והאזור כולו נקרא:”ארץ המנזרים".
עד 1967 האתר שימש לביקור של ציילנים ברם: פעילות עויינת לישראל שהתנהלה באזור גרמה לפיזור מיקוש ומחסומים והגישה לאתר הקדוש הפכה מסוכנת כדי בלתי אפשרית.
אחרי 1967 עובר האזור לשלטון צה"ל אך עדיין סובל מבעיות של הסתננות ופעולות איבה כנגד ישראל. מעבר מיקוש לא מעט מהמנזרים ננטשים חלקם מרצון וחלקם בשל שיתוף פעולה עם מסתננים מירדן והאתר נסגר לגישה של צלינים בכלל ואזרחים בפרט.
בתחלית שנות ה- 80,בעקבות לחץ של הכנסיה,מקימה ישראל את מרכז הטבילה והצלינות בירדנית, אתר זה ממוקם דרומים לסכר דגניה ושימש את הצלינים לטבילה וציילנות עד 2011.
ב 2011 בעקבות מבצע לאומי לפנוי מוקשים ועקב השקט שהושב לאזור בעקבות הסכם השלום עם הממלכה האשמית,ירדן,נפתח האתר לביקור של אזרחים וצילניים. המיקוש,ברובו,הוסר דרך הגישה לאתר מוסדרת ומי שלא פוחד ממים קרים וקצת סוחפים יכול לחצות את הירדן לגדה המזרחית ולבקר במנזר הסמוך ללא צורך בהחתמת דרכון בכניסה לממלכה האשמית.
במיתולוגיה היונית נרקיסוס היה נער יפה תואר ובנו של אל הנהר. אבל לנרקיסוס היתה תכונה אחת נוספת: הוא היה יהיר מאוד וככזה דחה,בזו אחר זו,את הנערות שחיזרו אחריו עד שדחה את את הנערה שהיתה אחת יותר מידי: אקו הנימפה המקומית חיזרה אחרי נרקיסוס שגם אותה,ביהירותו כי רבה,דחה. אקו נעלבה,עד עמקי נשמתה,מדחיתה על ידי נרקיסוס והיא ברחה והסתתרה בין מערות וצוקים.
לארוע הזה היתה עדה אלת המזל נמסיס שהחליטה שלא לשבת מן הצד ולנקום את עלבונה של אקו. מה עשתה? נמסיס הטילה על נרקיסוס כישוף שבו הוא התאהב בבואתו כפי שנשקפה במי הנהר. משהתאהב בבאותו ניסה נרקיסוס לגעת בה ובכל פעם ששלח ידו לגעת בה:היא נעלמה. וכך ישב נרקיסוס על גדת הנהר,חיכה שבבואתו תופיע וכשניסה לגעת בה נעלמה שוב. וכך חוזר חלילה עד חלוף הזמן,נרקיסוס המתין לבבואתו וכשהגיעה ניסה לגעת בה,והיא שוב נעלמה וחוזר חלילה. בזמן הזה נרקיסוס לא אכל ולא שתה עד שמצא את מותו כשגוע ברעב ומצמא.
מאחר ואחד ממאפיניו של צמח הנרקיס היא שבית הגידול שלו נמצא ליד מקווי מים,ושמו הדומה לשם של נרקיסוס מספרת האגדה המיתית על כך שנרקיסוס,לאחר שמת,הפך לצמח הנרקיס.
מקור השם של הנרקיס הוא מהמילה נרקוס קרי הרדמה או וגם אילחוש. הקדמונים יחסו לצמח הנרקיס תכונות של אילחוש והרדמה וכך השתבש שמו מנרקוס לנרקיסוס ומכאן הקשר למיתוס על האיש שהתאהב בעצמו עד כלות.
את הנרקיס פגשנו בקרן הכרמל ובחורשת הארבעים ותמונותיו,הרי הן כאן לפניכם:
כבר הרמב"ם שם לב לבלבול שיש לבני אדם בין נשר לעיט. כדי לבאר את ההבדל בין הנשר לעיט פסק הרמב"ם את ההבדלים על פי מקור המזון של שני העופות האלה: הנשר אוכל נבלות והעיט צד את מזונו. על מנת שיוכל,הנשר,להכניס ראשו לקרבי הנבלה שער ראשו נעלם והוא:קירח. לעומתו העיט עוטה נוצות לראשו. בנוסף: הנשר גדול מהעיט.
מקור שמו של הנשר מגיע מהעובדה שראשו קירח. בשפות שמיות נפוץ המונח NaSru (יש לבטא נא-שא-רו) למי שנשר שיער ראשו ובעברית השורש נ.ש.ר הוא המקביל לנאסורו והוא המקרו לשמו של הנשר המקראי.
האקדמיה ללשון עברית כשבאה להגדיר את השם העברי של הנשר מול העיט ולתת שם עברי לשני העופות קיבלה את פרשנותו של הרמב"ם ושמו המדעי העברי של הנשר הוא:נשר קרח.
מספר תרבויות אימצו את ה"נשר" כציפור המסמלת אלוהות או את המשטר שלהן. הרומאים השתמשו ב"נשר" כציפור הלאומית שלהם,ברם: ה"נשר" הרומאי הוא עיט הזהב שמי שאחראי להכנסתו כעוף בעל תכונות אלוהיות הוא אלכסנדר הגדול שהיה,כידוע,יווני.
המופע העתיק ביותר של נשר כציפור בעלת תכונות אלהיות וכסמל לאומי מגיעה מתימן והיא מתוארכת למאה ה- 7 לפנה"ס והיא תיארה את האל:נוסור (יש להגות NuSur).
באיסלם מתואר הנסר (יש להגות NaShar) כאחד מהאלים של הישמעאלים לפני בואו של מוחמד וקבלת האיסלם כדתם.
הנשר התנכ"י בארץ ישראל נמצא בסכנת הכחדה. בחי בר כרמל נמצא גרעין הרבייה של הנשר וממנו הוא הושב לטבע,בין השאר,בהר הכרמל וברמת הגולן. סכנת ההכחדה לנשר נובעת מהיותו אוכל נבלות ומי שאחרי לה הוא האדם והוא בלבד. הנשרים בארץ נחשפים לפגרים שהומתו בהרעלה מעשה ידי אדם בכוונה לסלק חיות מעדרי הצאן והבקר שלהם והנשרים,כאוכלי נבלות,מסוגלים להתמודד עם הרעלים הטבעיים שנוצרים בפגרים – אבל לא עם רעל תוצרת אדם שהמית את החיה ובאכלם ממנה הם מתים.
בשל מוטת כנפיהם העצומה הנשרים הם קורבן להתחשמלות מעמודי חשמל שבאזורי המחייה שלהם. חברת החשמל,ביחד עם החי בר כרמל,יצרו מערכת המגינה על כנפי הנשרים מהתחשמלות מעמודי החשמל והמערכת מותקנת על עמודי החשמל שבאזורי המחייה של הנשרים בארץ,אם כי:מפעם לפעם "מצליח" פרט זה או או אחר להתחשמל למוות.
הנשר חשוב מאוד לאקוסיסטם של סביבת תפוצתו הוא,הלכה ולמעשה,מסלק הפסולת של עולם החי והימצאו בטבע חשובה לו עצמו ולחי שבסביבתו.
בשבוע שעבר ביקרנו בגרעין הרבייה של הנשר התנכ"י שבחי בר בכרמל והזדמו לנו לראות את הנשרים בסיאסטה היומית שלהם לאחר שאכלו לשובע מפגר שהונחה עבורם במרכז האכלה שבהר הכרמל לא רחוק מהחי בר עצמו. והתמונות,הן כאן לפניכם:
משפחת האיריסים קיבלה את שמה מאלת הקשת בענן והשליחים האולימפיים מהמיתולוגיה היוונית. שם האלה נכתב IRIS והתכתיב העברי הוא איריס. משכך נכון לכנות את משפחת האיריסים כאיריס הסרגל או איריס הארגמן וכו וגו’.
אין לדעת מדוע השתרשה ההגייה אירוס ברם:באין הכרעה של האקדמיה ללשון עברי בקשר לשמו העברי של האיריס אז גם ההגייה כאירוס נכונה. במקומנו נשתמש בהגייה של התרגום לעברית של שם האלה היוונית קרי:איריס.
משפחת האיריסים כוללת כ 200 מינים,מתוכם בארץ ישראל ישנם חמישה מינים של איריסים:האיריס,הכרכום,הסייפן,צהרון מצוי והרומוליאה.
איריס הסרגל הוא צמח אנדמי לארץ ישראל ובעיקר,אך לא רק,גדל בקרן הכרמל ובחורשת הארבעים. לאיריס הסרגל איריס תאום איריס הלבנון שהוא:אנדמי ללבנון.
לאיריס הלבנון ולאיריס הסרגל מספר זהה של כרומוזומים ומאחר והרבייה שלהם איננה מינית,כאמור,אין הם מתערבבים זה בזה,אם כי יש לציין מבחינה תורשתית שני הצמחים זהים זה לזה אך שונים,זה מזה,באזורי המחייה שלהם.
איריס הסרגל התגלה לראשונה ב 1883 בהר הכרמל,על ידי פקרדוני קלוסט ורטן,רופא מסיונר מנצרת שגם נתן לו את שמו,איריס הסרגל על שם עלי הכותרת הישרים של הצמח.
איריס הסרגל פורח בחודשים דצמבר ינואר באזור דליה,הר חורשן,קרן הכרמל וחורשת הארבעים. בחודש ינואר פורח האיריס גם בשומרון וברמת יבנאל.
איריס הסרגל הוא צמח מוגן והבתת שלו מוגבל מאוד לאזורים בארץ שצוינו לעיל,בשל הרס בבתי הגידול של איריס הסרגל הוא נמצא בסטאטוס של סכנת הכחדה ברמה של פגיע. סטאטוס זה נובע מהתמעטות של מופעי איריס הסרגל בבתי הגידול שלו בארץ.
סטאטוס סכנת הכחדה פגיע פרושו שעד לסוף המאה הנוכוחית יש סיכוי של עשרה אחוזים שהמין הזה יכחד לחלוטין.
איריס הסרגל הוא צמח קטן קומה ובבית הגידול שעל הכרמל איננו מגודר או מוגן במכשול כלשהו. בבקרכם את הצמח הנפלא הזה אנא שימו לב למדרך רגלכם על מנת שלא לדרוס את האיריסים ולפגוע ביכולת ההתרבות שלהם – תודה.
את איריס הסרגל צילמתי בבית הגידול שלו שבקרן הכרמל וחורשת הארבעים – והתמונות,הן כאן לפניכם:
כולנו יודעים לתאר צמח כבר משחר ילדותינו. ואם נידרש לתאר פרח,כלשהו,נדבר על:גבעול שיוצא מהאדמה,ועליו מחוברים כמה עלי כותרת ובאמצעם האבקנים. נוסיף ונאמר שלפרח יש צבע כלשהו וריח כלשהו ונניח,הנחה סבירה מאוד,שעלי הכותרת,האבקנים הצבע והריח,כל אלה לא נועדו לענג את עיננו אלא כדי למשוך חרקים שיאביקו את הצמח ויפיצו את הדור הבא.
אם נסתכל על הרקפת,היא ממש לא עונה לתיאור הקלאסי של "פרח" כמקובל עלינו,בני האדם. אני מניח שכולנו יודעים שאם הטבע לוקח משהו ומשנה מהותית את צורתו הוא מתכוון לספר לנו סיפור ששונה מסיפור המקובל,במקרה הזה,בעולם הצמחים.
אז מהו סיפורה המיוחד של הרקפת?
הרקפת היא צמח רב שנתי שבבסיסו פקעת. הפקעת של הרקפת היא הגבעול שלה,ובכל שנה שבה פורחת הרקפת:הגבעול שלה,קרי הפקעת שלה,מתעבה וגדל לגובה וחוזר חלילה כל שנה ושנה.
צורתה ה"משונה" של הרקפת מרמז לנו על דרך ההתרבות שלה. בשונה משאר הפרחים מי שמפיץ את זרעיה של הרקפת הוא מין של עש אשר מגיע אל האבקנים של הרקפת,משמיע זימזום בתדר מאוד גבוה,הזמזום גורם לאבקנים לרטוט וזרעי הרקפת נופלים אל הקרקע,שם,בקרקע,הם מתאגדים לידי הלקט.
ההלקט,שהוא מעין קופסא קטנה קשיחה ובתוכה זרעי הרקפת,נשאר על הקרקע ופה הוא זקוק לשירותיו של בעל חיים אחר כדי שישא אותו ממקומו למקום אחר,שם יוכל להשריש ולצמוח. אז מי אוסף את ההלקטים של הרקפות ומסיע אותם למקום הנביטה החדש?
כאן הרקפות נעזרות בנמלים אשר נושאות את ההלקטים,חלקם אל הקן שלהן למאכל ואת היתרה משאירים באדמה,שם,בזמנם,הם נובטים ויוצרים רקפת חדשה.
גם כאשר זרעי הרקפת נקלטו באדמה אין היא מצמיחה פרח שימתין לעש הזמזום שיפזר את הזרעים שלה. בשנה הראשונה מגבעול הרקפת הצעירה,שהוא כאמור גם הפקעת שלה,צומח עלה בודד. העלה אוסף את המזון שהרקפת זקוקה לו קמל ומת. בשנה השנייה מצמחת הרקפת הצעירה מספר עלים וגם הם אוספים עבור הגבעול שלה את המזון הנדרש קמלים ומתים. רק בשנה השלישית מצמיחה הרקפת מספר עלים וגם את פרח הרקפת עצמו שכבר מוכן לביקורו של עש הזמזום ולהמשך העמדת הדור הבא.
הרקפת היא צמח רעיל ומכילה רעל בשם ציקלאמינין שמשפיע לרעה בעיקר על דגים. לאחר קליה פקעות הרקפת ניתנות למאכל על ידי אדם,וישנן תרבויות שבהם מבשלים את עלי הרקפת ממלאים במיני מילויים ואוכלים.
הרקפת צמח מוגן על פי חוק וקטיפתה,לכל מטרה שהיא,אסורה.
את מגוון צמחי הרקפת צילמתי בקרן הקרמל ובחורשת הארבעים בשבכרמל,והרי הן כאן לפניכם:
הכרכום הוא צמח רב שנתי ממשפחת האירוסים. שמו המדעי Crocus נגזר מהתואר הלטיני: Crocatus שפרושו:צהוב כתום. לפרח צורת גביע שלרוב צבועה צהוב ולבן אך גם,סגול ורוד וארגמן. עליו של הפרח צרים,ארוכים וישרים ובאמצעם עובר קו בצבע שחור. לכל פרח שלושה אבקנים בדיוק.
במקורותינו מוזכר הכרכום כצמח בושם והא חלק מקטורת הסמים,שהיא קטורת שבה תערובת של בשמים ואותה נצטוו הכהנים להקטיר פעמיים ביום:בבוקרו של יום ובין ערביים. ההקטרה היתה נעשית בבית המקדש על גבי מזבח עשוי זהב.
תבלין הזעפרן מופק מיצירת צלקת שיוצרים בפרח של הכרכום התרבותי שהוא צמח אחר ממשפחתו של הכרכום אך אין לבלבל בין הטבלין הידוע לבין צמח הכרכום שעליו דיון זה.
תבלין הכורכום: את התבלין מפיקים משורשה של הכורכומה הגדולה שהיא צמח ממשפחת הכרכום שבדיון אך לא הוא עצמו ואין לבלבל בין השניים.
כאמור: הכרכום הוא ממשפחת האירוסים הפקעתיים קרי:הוא עצמו פורח מפקעת הטמונה באדמה וממנה עולה הצמח בעונת הסתיו. למדע ידוע על כשמונים מינים של כרכום מתוכם כשלושים מתורבתים. בארץ ידועים עשרה מינים של כרכום כולם כאחד מוכרזים כצמח מוגן. הכרכום איננו נמצא בסכנת הכחדה אם כי בתי הגידול שלו,בישראל,הולכים ומצטמצמים.
את פריחת הכרכום הנצחתי בקרן הכרמל (מוחרקה) ובחורשת הארבעים שבהר הכרמל – והן כאן לפניכם:
אני אוהב לחזור לאתרים שכבר ביקרתי בהם,בעיקר משום שאני מכיר כבר את האתר ויכול להגיע לנקודה,או נקודות,שבהן נוף שאני רוצה לצלם וגם מאתגר עצמי בלקיחת התמונות בדרך שונה מאשר בדרך כלל.
בשישי שעבר,בשעת ערביים,חזרתי לנחל סלוודורה שנשפך לים המלח. כקילומטר מתחילת המסלול ישנה תצפית אל חפיו של ים המלח ולשם שמתי את יעדי.
את המצלמה שלי קינפגתי לצילום בריבוע קרי ביחס של 1:1 תוך ניצול שעת ערביים שסיפקה אור אפי ומעניין לחופיו של ים המלח,כפי שנשקפים מנקודת התצפית הזו.
הסלוודורה הפרסית,שעל שמה נקרא הנחל,הוא ספק שיח ספק עץ רב שנתי וירוק עד. פרותיו משמשים למאכל על ידי יעלים ושפנים.
נחל סלוודורה הוא אחד הקטנים בחופיו של ים המלח. אורכו כשלושה קלומטרים והוא נאסף ברמת מדבר יהודה ומיד נופל מרום 400 מטרים,בסידרה של מפלים,את מצוק ההעתקים ונשפך לים המלח. הנחל נחל אכזב וגם בארועים של שיטפונות הזרימה בו איננה חזקה.
המפל האחרון בסידרת המפלים בהם נופל הנחל את מצוק ההעתקים גובהו כ-70 מטרים ובחלקו התחתון ישנה נביעה קטנה מאוד של מים ולידה צומחת הסלוודורה הפרסית שעל שמה נקרא הנחל. ספיקת המעיין כעשרה ליטרים לשעה,המים מרירים ואין בהם די כדי לגרום לזרימה בהמשך הנחל.
התמונות המרובעות מהתצפית על חופי ים המלח,הן כאן לפניכם:
בין פאתיה הצפוניים של נהריה ועד לצוק ראש הנקרה נמצאות ארבע שמורות טבע מוכרזות. אורך החוף כשישה קילומטרים ברם: הגבולות בין שתיים משמורות הטבע איננו ברור ויותר נוטה לחלוקה על פי שמות חופי הרחצה המוכרזים שלאורך החוף.
חלוקת שמורות הטבע המובאת כאן מבוססת על אלמנטים גאוגרפים קרי שני נחלים שנשפכים לים ומשכך: בחוף הים השמורה הדרומית היא שמורת אכזיב. שמורת אכזיב מתחילה בפאתיה הצפוניים של נהרייה ועד לשפך נחל אכזיב לים,וכוללת את שמורת הטבע אכזיב.
למעט שמורת הטבע אכזיב הגישה לחוף במקטע הזה היא חופשית לציבור.
בין שפך נחל אכזיב,או כזיב בשמו הערבי,ועד לשפך נחל בצת משתרעת שמורת החוף בצת שממשיכה צפונה,משפך נחל בצת,עד להדום צוק ראש הנקרה.
הגישה לחלק זה של חוף הים ושמורת הטבע הוא חופשי לכלל הציבור.
צוק ראש הנקרה הוא שמורת טבע נוספת ברם הצוק נמצא בבעלות פרטית,קרי: מופעל על ידי קיבוץ ראש הנקרה והפיתוח של האתר נמצא באחריות קק"ל.
השמורה הרביעית היא שמורת הטבע ים שהוכרזה סופית ב 2020. השמורה כוללת את הים שבין פאתיה הצפוניים של נהריה ועד לנקרות ראש הנקרה. מזרחה:מוגבלת שמורת הטבע ים אכזיב בחוף הים ומערבה נמשכת במים הטרטריאלים של ישראל,קרי:במרחק של כ 11 ק"מ מהחוף. בצפון השמורה נתחמת בגבול הימי בין ישראל ללבנון.
ראוי להזכיר: חוף הים שבין פאתיה הצפוניים של נהרייה לראש הנקרה,ברובו,נגיש לציבור ובחינם,ברם:בשעות החשיכה השהייה בחוף ו/או הרחצה בים אסורים מטעמי בטחון,אם כי מידעתי האכיפה על כך רופפת למדי ולא כי השהייה בחוף בשעות החשיכה איננה סכנה בטחונית משמעותית.
מבקורי במקום:חוף הים נקי ויש בו פחי אשפה וניכר שהרשות המקומית שהחופים האלה בתחומה מקפידה על הניקיון במרום,לצערי – חלק מהמבקרים במקום:לא. אנא שימרו על הניקיון בחוף המקסים הזה כי זה מה שצריך לעשות,כי הרשות המקומית משקיעה מאמצים ניכרים בשמירה על הניקיון וכי: מדובר בשמורת טבע יחודית בחופי ישראל.
בשישי האחרון של חודש נובמבר ביקרנו במקום,והתמונות,הן כאן לפניכם:
בחלקו הצפוני של אזור התעשיה של אור עקיבא נמצא אתר המתוארך לתקופה הרומית ביזנטית. באתר התקיימה פעילות של חציבה,ככל הנראה פעלה בו מחצבה לאבן החול לצרכי בנייה.
בינות לאתרי החציבה נמצא מבנה קולומבריום. קולומבריום הוא מבנה החצוב בסלע ושימש,בתקופה הרומית, כמבנה קבורה כשבגומחותיו הושמו כדים ובהם אפר אדם. הקולומבריום של חורבת מלח לא נחקר מעולם ברם מחקר של מבני קולומבריום,השכיחים בשפלת יהודה,לא מצא ראיות לשימוש לפולחן וקבורה. ישנה סברה שהקולומבריום שימש כבית גידול ליונים אך המחקר המדעי לא מצא סימוכין גם לכך.
האתר מוזנח ולא הוכרז מעולם כשמורת טבע ומשכך,למרות שנמצא בגבולות של מספר רשויות מקומיות,עתידו לוט בערפל ואם לא יוכרז כשמורת טבע יבוא היום ויעלם תחת ערימות בטון ומגדלי מגורים.
באתר גדלה צמחיה האופינית לעונות השנה בכלל ולסתיו בפרט ובביקור שלנו שם התמקדנו בשתיים:סיתוונית היורה והנרקיס הסתווי.
סיתוונית היורה.
כשמה,סיתוונית היורה,היא גיאופיט שפורח עם בוא הסתיו בחודשים אוקטובר עד ספטמבר. סיתוונית היורה היא צמח רעיל המכיל קולכיצין חומר המשבש חלוקה תקינה של תאים ומשמש ברפואה לטיפול במחלות ראומטיות ומחלות עורקים.
השם סיתוונית מופיע בתלמוד ומתייחס לפירות המבשילים מאוחר. לשם העברי של הסתוונית אין קשר למילה התלמודית והוא תרגום לעברית של שמו של אחד ממיני הצמח השכיח באירופה. גם שמו של החומר הרעיל שבסיתוונית,הקולכיצין,הוא נגזרת משמו של אחד ממיני הסיתוונית השכיחה באירופה.
בארץ כאחד עשר מינים של סיתוונית ובעולם ידועים 65 מינים של הצמח.
נרקיס סתווי.
גיאופיט ממשפחת הנרקיסים המתחיל את פריחתו בתחילת הסתיו,עוד לפני היורה,וממשיך לפרוח מיד אחרי הגשם הראשון – היורה.
הפרח נוצר חבוי בתוך הבצל שלו מיד בסיום עונת הפריחה. הפרח החבוי נשאר בבצל עד לתחילת עונת הסתיו הבאה או אז הוא פורץ ופורח,לעיתים קרובות עם בוא היורה. לאחר הפריחה נוצרים,סביב לפרח,עלים ירוקים שקמלים עוד בעונת הסתיו,וכאמור:הפרח הבא נוצר בבצל ונחבא בו עד לסתיו הבא.
הנרקיס הסתווי הוא צמח נדיר בארץ וגדל רק בגבעות הכורכר של חוף הכרמל.
והתמונות מביקורנו בחירבת מלח – ובתקווה שהמקום יוכרז כשמורת טבע בכלל וכשמורת נרקיס הסתווי היחודו לו בפרט – הן כאן לפניכם:
במרחב ארץ ישראל ידועות שלוש ערים שלהן שם זהה כשהאחת: בפנים הארץ והשנייה לחוף הים. השלוש הן:אשדוד,עזה ויבנה. בשלושת הערים עיר הנמל,שלחוף הים,נקראות:אשדוד ים,עזה ים ויבנה ים.
יבנה כעיר נמל מיושבת מתקופת הברונזה המאוחרת ועד לימי הביניים. יבנה ים שוכנת ליד מעגן טבעי שנוצר בשונית הכורכר שבחוף ימה של ישראל והמסחר דרך הנמל שלה נמשך,לסירוגין,מתקופת הברונזה ועד לתקופת שלטון האיסלם בארץ ישראל.
אתר יבנה ים נמצא בשמורת הטבע חוף פלמחים שמשתרעת משפך נחל שורק ועד לפאתי המועצה המקומית גן רווה,סך הכל 221 דונם של חוף ים ובו חולות נודדים – אחד הבודדים שנשאר בארץ ונגיש לציבור.
בחוף פלמחים משמש כחוף הטלה של צבי הים ומתחם הטלה נשמר על ידי הרשוית ומהווה אחד ממוקדי ההטלה של צבי הים.
בשישי שעבר ביקרתי בחוף ימה של פלמחים בשעת בין הערביים ובנסיון לתת לשעה האחרונה של יום השישי את מבט העין שלי דרך המצלמה שלי – והתמונות, הן כאן לפניכם:
שמורת הטבע עין פשחה,עינות צוקים,היא שמורת הטבע הנמוכה בעולם ובה מאגר המים הגדול בישראל שאיננו מנוצל על ידי האדם ושמור לטבע בלבד.
השמורה הוכרזה ב 1988 ושיטחה כ 4700 דונם כאשר השמורה מחולקת לשלושה חלקים: החלק הצפוני,שיטחו כ 2700 דונם,והוא סגור לגישה של בני אדם – שמור לטבע בלבד.
החלק המרכזי,בן כ 500 דונם,פתוח לציבור וכולל בריכות שיכשוך ומתקני נופש. בחלק זה של השמורה ניתן לראות את נסיגת ים המלח עקב התיבשותו,כשהחוף נמצא כ 1000 מטר מזרחית לקו החוף של 1967.
החלק השלישי של השמורה,בן כ 1500 דונם,סגור חלקית לבני אדם והביקור בו כרוך בביקור מודרך ובקבוצות בלבד. חלק זה ידוע,גם,בשם השמורה החבויה.
פעמיים,מאז הוכרזה,נשרפה שמורת עין פשחה. לראשונה: ב 1988 פגז תאורה של צה"ל נחת בלב השמורה החבויה וגרם לדליקה שכילתה,כמעט כליל,את חלקה הזה של השמורה.
בשנייה: היתה זו הצתה ככל הנראה על רקע לאומני ואירעה ב 2018,גם הפעם נפגעה השמורה ונגרם לה נזק כבד.
על מנת לאזן בין החי לצומח בשמורה,ובפרט בעקבות שני מקרי השריפה באתר,הוכנס עדר של חמורי בר לשמורה. החמורים בולסים את העשב שגדל בשמורה ומאזנים בין הצמחיה הטבעית,החי הטבעי ובין עשביה הגדלה פרא בעקבות הפרת האיזון האקולוגי שגרמו שתי השריפות בשמורה.
החי והצומח בשמורה מאופיין ביחדיות רבה וכל מה שנמצא בשמורה,בכלל,ובשל סכנת הדליקות בפרט מוגן ונמצא תחת הקטגוריה של חשש להכחדה.
בשמורה זורמים מספר מעינות מליחים שספיקתם השנתית כ 70 מליון מ"ק בשנה. מליחות המים מאפשרת חיים הן בתוכם והן בגדותיהם ובעצם מעצבים את יחודה של השמורה,מעבר להיותה הנמוכה בעולם.
במישור הצפון מערבי של ים המלח כשלמרגלותיו נחל קומראן שוכן תל קומראן.ראשית המחקר הארכיאולוגי באל קומראן קשורה בארוע שבו מצא רועה בדואי כדים ובהן מגילות גנוזות הכתובות בעברית עתיקה.
סיפרון של מגילות קומראן,שנמצאו במערות שבנחל קומראן בסמוך לתל,שווה התיחסות בנפרד ברם: מהכתוב במגילות עולה שאת אותן מגילות כתבו בני כת יהודית ובהן,בין השאר,תיארו את אורחות חייהם.
בתקופה החשמונאית מתפצלת היהדות לשלושה זרמים:הצדוקים,הפרושים והאיסיים. המידע על זרם הצדוקים איננו רב אך מקובל לחשוב שהם שללו את התורה שבעל-פה,את החיים שלאחר המוות והחזיקו בפרשנות משלהם לתורה. הצדוקים נמנו עם בני מעמד הכהונה והאריסטוקרטיה של היהדות בתקופת בית שני.
הפרושים הם מניחי אבני היסוד ליהדות האורטודוכסית כפי שמוכרת לנו כיום כזרם המרכזי ביהדות של ישראל 2021 ומשכך עקרי אמונתם מוכרים לכולנו דאז וגם היום.
לגבי האיסיים הדיעות חלוקות. המידע על כת האיסיים ועל אורח חייהם מגיע אלינו ממקורות יוונים בלבד ואם משווים את הידוע לנו על האיסיים אל מול מה שנכתב על אורחות חייהם של "עדת היחיד" כת היהודים שישבו במערות קומראן והשאירו את מגילות ים המלח,נמצא: שאין התאמה בין השתיים ולא בטוח שיש קשר בין "עדת היחיד" שחיו בקומראן וסביבתה לבין האיסיים.
המחקר הארכאולוגי בתל קומראן מצביע על מספר שימושים בתל ועל רצף ישובי שמתחיל,ונגמר,בתקופת בית שני. הממצא מדבר על אתר ובו מרכז רוחני עם הרבה מאוד מקווי טהרה,ממצא שמשייך את האתר לעדת היחיד כמו גם מיצד חשמונאי שככל הנראה שימש להגנה על הדרך שלמרגלותיו וגם ממצאים מעידים על חנייה של צבא רומי באתר לקראת סוף התקופה.
המידע המדעי אודות כת האיסיים לוט בערפל ולעומת זאת,אורחות חייהם של כותבי המגילות הגנוזות,כמו גם הממצא הארכאולוגי בתל קומראן מעלים את הסברה המדעית על כך שהאתר שימש זרם בקרב הצדוקים ו/או שימש את הכהונה הצדוקית כאתר להימלט אליו במקרה ויהיה צורך,אם כתוצאה מצורר או במקרה והזרם הפרושי יצר את צעדיהם.
לדעתי יש לראות בקשר בין המגילות הגנוזות,כת היחיד שהעידה על עצמה כמי שכתבו אותן והשימוש שנעשה באתר הקומראן לבין הצדוקים ולראות בממצא הזה מקור אור על אודותם ובהוספת ידע שלנו,כיום,על הזרם הזה ביהדות של בית שני.
בהקשר זה מקור ביבליוגרפי,לקריאה נוספת:רחל אליאור "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה",הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר,2009.
זהו ביקרי השני בקומראן,הראשון,שהאמור לעיל פורסם בו,היה באפריל 2021. הפעם,התמקדתי בשלל המקוואות שנמצאו באתר – והתמונות, הן כאן לפניכם:
גן לאומי עין חמד שוכן בהרי ירושלים באפיק נחל כיסלון,על דרך רומית עתיקה שנודעה בשם "דרך אמאוס",נתיב שחיבר את ירושלים לשפלה והיה בשימוש בעיקר בתקופה הצלבנית,תקופה שבה ניתן לו שמו זה.
אתר עין חמד לא נחקר ארכאולוגית למעט ממצאים מהתקופה הצלבנית. הצלבנים,נהגו לבנות חוות חקלאיות לצידי דרכים מרכזיות בארץ,וכך גם עשו בדרך אמאוס באכה ירושלים. בגן לאומי עין חמד הקימו הצלבנים מצודה ששימשה כמאחז חקלאי ששמר הן על דרך אמאוס,בואכה ירושלים,והן על מאגר המים,נחל כיסלון,שלידה וכל זאת: על מנת לאפשר תנועה חופשית לירושלים ומקום להצטייד במים,וניצול המים לצרכי חקלאות.
בלב השמורה נמצא המבנה הצלבני שנחקר ארכאולוגית ונמצא ששימש כחווה חקלאית,כמו גם כמבנה שמירה על מקור המים ומקום מנוחה לשירות הצלבנים לירושלים. התעוד הצלבני כמעט ולא מזכיר את החווה בעין חמד אך ממנו על למדים שהמקום כונה "אקווה בלה",היה שייך למסדר ההוספיטלרים והיה תחת חסותו של דוכס הונגריה ולא היתה לו כל חשיבות דתית.
בסמוך למבנה הצלבני שוכן בית קברות מוסלמי,ובו קברים עתיקים. בית הקברות מכיל אלה ארץ ישראלית ואלון מצוי עתיקי יומין. בבית הקברות מוצב קיברו של שייח’ עבדאללה שייח מכובד על האיסלם ומשכך השתמר המקום בכלל והעצים שבו בפרט. בית הקברות פעיל עד היום ומשמש את הכפרים עין ראפה ועין נקובה. בית הקברות המוסלמי,והעצים שבו,הם חלק משמורת הטבע המוכרזת מה שתורם לשמירת העצים העתיקים שבו. הגישה לבית הקברות מהשמורה עצמה חסום והוא נגיש לתושבי הכפרים עין ראפה ועין נקובה בלבד.
אתר עין חמד מורכב מארבע מעינות שנובעים בחלקו המזרחי של האתר,מתנקזים לאפיק אחד וזורמים,ברחבי השמורה,באפיק שאורכו כ 400 מטרים. נביעת עין חמד היא הגדולה בארבעת הנביעות שבאתר ועל שמה נקרא הגן הלאומי.
עד 2009 בגן הלאומי זרמו מי הנביעות של ארבעת המעינות שבאתר ברם,לאחר 2009 ולאחר שורה של שנות בצורת ספיקת המעינות ירדה וחלקם יבשו. המים הזורמים,כיום,בגן הלאומי הם מי נגר עילי שמקורם בגשמים שירדו בהרי ירושלים,נאגרו בבריכה תת קרקעית שבנתה רשות הטבע והגנים והם מוזרמים באפיק נחל כיסלון,שעובר בגן הלאומי,ובקצה המערבי של האתר נאגרים,נשאבים חזרה למאגר ומוזרמים שוב בנחל וכך חוזר חלילה ואין עוד מדובר במי ארבעת המעינות כולל עין חמד שעל שמו שם הגן הלאומי.
במהלך הזרימה של הנחל בתוככני השמורה הוקמו כמה סכרים,רובם טבעיים,שגרמו למספר בריכות שהגדולה מבניהן היא בגודל של 20 על 20 מטרים. רשות הטבע והגנים משמרת את אותן בריכות והן חלק ממוקדי הביקור בגן הלאומי.
שלכת עצי האדר שבפרק שובה עין ומלאה בצבעים שאינם שכיחים בסתיו הישראלי. יצאנו למקום בשישי אחר הצהרים על מנת להתרשם מצבעי עלי השלכת בעין חמד. לצערנו,בנתיים,שקעו העלים אל הקרקע ואיבדו את צבעיהם,ובכל זאת שבעה העין ממראות הגן הלאומי – והתמונות: הן כאן לפניכם:
כביש עשר נמתח לאורך גבולה הדרומי של ישראל עם מצרים. זהו אחד הכבישים הארוכים בישראל שמתחיל ברצועת עזה ועד לצומת הסיירים שבה נפגש עם כביש 12 מהלך 182 קילומטרים.
בימות השנה כביש עשר סגור למבקרים ורשאים לנוע בו רק כוחות צה"ל. הגורם העקרי לסגירת הכביש הוא מעשי אלימות קשים של מבריחי הסמים,שמנצלים את ביתורי הואדיות בחלקו המזרחי של הכביש להברחת סמים לתחומי מדינת ישראל. מסיבה בו,ומסיבות משתנות של בטחון כללי,הכביש סגור.
בהחלטה משוטפת של חטיבת פראן,החטיבה האחראית על בטחון שוטף לאורך הכביש,ושל המועצה המקומית רמת הנגב,הכביש נפתח אחת לחודש בשישי ובשבת לביקור בקטע המרכזי של הכביש שבין מעבר ניצנה להר כרכור ולצומת עם כביש 171.
לפני כשנה,בצאת אחד הסגרים,בקרנו לראשונה בקטע המרכזי של כביש עשר,ביקור שהשאיר בנו רושם עז. בשישי האחרון של אוקטובר השנה,שוב נפתח חלקו המרכזי של הכביש לביקור ושמחנו לחזור אליו.
מדובר בכביש נוף שכולל מספר נקודות עצירה והליכה,קצרה מאוד,המאפשרות להינות מהנוף של צפון סיני ודרום הנגב. את העבודה הקשה הכרוכה בסיור בכביש עושה הכסופה קטעי ההליכה קצרים מאוד ומבט הנוף שובה עין.
יש משהו מיוחד בלחזור למקום שכבר ביקרתי בו. זה מאפשר עין יותר בוחנת ויותר בקורתית לנוף הנשקף. כביש עשר איננו יוצא דופן בהיבט הזה והעובדה שזהו ביקורנו השני בכביש טעמו האפי של הביקור הראשון נמוג קימעה,אם כי: העובדה שבשישי מעט מאוד מבקרים היו בכביש מה שאיפשר לנו לקחת את הזמון ולהינות מהנוף האפי של הנשקף מתחנות העצירה שלאורך הכביש,כאילו היה זה פתוח עבורנו בלבד.
כשאני חוזר למקום שבו ביקרתי אני מנצל את ההזדמנות לפתח את התמונות בדרך שונה מזו שבה פותחו בביקור האחרון. מאחר וכביש עשר כרוך במגבלה סופית של נקודות העצירה והבחינה של הנוף השונות בדרך הפיתוח הכרחית על מנת שלא לחזור על האמירה מהביקור הקודם.
אני רוצה לנצל ההזדמנות ולהביע תודתי לחיילי גדודיה השונים של חטיבת פראן שתפסו נקודות מפתח בכביש השרו אווירת בטחון והסבירו פנים ומן הסתם "נשארו שבת" על מנת לעשות כן,ולכן ולכם תודתי.
את התמונות מביקורנו זה בכביש עשר פיתחתי באמולציה של פילם,בעיקר מבית הילפורד,בשחור לבן והתוצאה היא כאן לפניכם:
נחל חרמון הוא המזרחי במקורות הירדן והוא אחראי לכרבע מספיקת המים של הירדן. אגן הניקוז של נחל חרמון כולל את צפון רמת הגולן והחלק הישראלי של הר החרמון. מי הנחל מחלחלים לקרקע באגן הניקוז שלו וזורמים,מתחת לפני הקרקע,עד למערת הבניאס שם נובעים המים וזורמים אל עבר הירדן.
באתר הנביעה של נחל חרמון הקימו הרומאים מקדש לאל הרועים,עדרי הצאן,המוזיקה הפסטוראלית והשעשועים – פאן וכינו אותה:פניאס. במשך השנים עברה העיר פניאס ידיים,מהרומאים דרך בית תלמי עובר בתקופה האיסלמית והעותמנית וכלה בתקופה שהאזור היה בשליטת סוריה.
השם בניאס הוא עיוות לשוני מהשפה הערבית שבה חסרה האות "פה" ומוחלפת באות "בית" העיוות הלשוני הושרש עם הזמן והעיר היוונית הפכה מפניאס לבניאס.
הצמחיה באוזר נחל חרמון רב גונית מאוד וזאת בשל מפגש של שלוש חברות צומח:חברת אלון התבור והאלה האטלנטית האופינית לבתה של שולי עמק החולה. הבתה השנייה מאופיינת באלון המצוי והאלה הארץ ישראלית שמקורם במורדות רמת הגולן. הבתה השלישית מאופיינת בצמחיית נחלים שכוללת,בין השאר,ער אציל,אשחר רחב עלים ומילה סורית.
ביקורנו במקום הצטיין במרבדים של חצבים ויופיה שובה העין של הבתה הרב גונית של הנחל,כמו גם זרימתו במפלים ואשדות בדרכו,אל הירדן.
הסיתוונית היא גיאופיט המופיעה במקומות שונים בארץ לאחר הגשם הראשון של הסתיו. בערבית שמה מבשר החורף ומכאן נובע שמה העברי סיתוונית קרי פרח הסתיו שמבשר את החורף.
בארץ גדלים תישעה מינים שונים של סיתוונים כשכל מין צומח באזור גאוגרפי אחר של הארץ ומראה הפרח שונה,בעיקר בצבעיו,מאזור לאוזר ומשכך ממין למין.
בחלק הגבוה של רמת הגולן,שמורת הטבע בשנית,צומחת הסיתוונית המשובצת שאותה אפשר למצוא רק באזורים הגבוהים והקרירים של הרי הארץ,בכלל,ושל הגולן בפרט.
עלי הסיתוונית,הפקעת שלה והבצל שלה רעילים לאדם ולחיות הבר. מהסיתוונית מפיקים תרופה לטיפול במחלת השיגדון,שהיא דלקת מרפקים הנובעת מרמות גבוהות של חומצת שתן בדם.
לאחר הגשם הראשון ותחילת הסתיו פורחת הסיתוונית המשובצת ברחבי שמורת הטבע בשנית,והתמונות,מביקורנו שם,הן כאן,לפניכם:
החלמונית היא גיאופיט ממשפחת הנרקיסים,פריחתה היא בראשית הסתיו והיא רב שנתית.בבסיסה בצל המשמש אותו לאגירת מזון. החלמונית נקראית כך על שם צבעה הצהוב חלמון האופיני לצמח ומכאן גם שמה.
ישנם תישעה מינים של חלמונית ובארץ גדלים רק שלושה מהם:חלמונית גדולה,חלמונית צהובה והחלמונית הזעירה.
בשמורת הטבע בשנית,שברמת הגולן,פורחת,עם הסתיו,החלמונית הגדולה ובביקור שלנו במקום נהננו מפריחתה המרהיבה.
וחולפים להם שבועיים,הפעם הלכנו לצפות בחלמונית הגדולה שגדלה בשמורת הטבע חלמונית שליד ירוחם,שבדרום הארץ – והתמונות: הן כאן לפניכם:
אלון התולע גדל בר בישראל.האלון גדל ברום של 700 מטר ויותר ומשכך שכיח ברמת הגולן בכלל ובשמורת הטבע בשנית שבגולן בפרט.
עפצים הם גידול על העץ המארח,במקרה שלנו אלון התולע,והם תולדה של הטלת ביצי חרקים על ניצנים ועלים של האלון. העץ המארח מגיב בבניית ריקמה צמחית העוטפת את הביצים והזחלים ואלה הם העפצים.
העפצים באלון התולע הם תוצאה של עקיצת צירעה וגודלם נע בין 20 ל 25 ס"מ.
העפצים בכלל,ואלה של אלון התולע,עשירים בטאנין חומר המשמש בתעשיית הברסקאות כמו גם להפקת דיו. בתעשיית הברסקאות הטאנין מפתח בעור המעובד עמידות למים החשובה לשימוש באנושי במוצרי עור.
גם הדיו המופק מהעפצים עמיד במים וראשית השימוש בדיו כזה שמורה לסין וידועה משנת 500 לפנה"ס.
את אלון התולע והעפצים שלו פגשנו בכניסה לשמורת הטבע בשנית שברמת הגולן – והתמונות:הן כאן לפניכם:
אגן הניקוז של נחל אוג כולל את הר הזיתים,הר הצופים ואבו דיס שבירושלים,מאגן הנקוז יורד הנחל מזרחה אל ים המלח במורד של כ 1200 מטרים. הנחל הוא נחל אכזב ברם:אגן הניקוז שלו נמצא באזור ירושלים שהוא אזור גשום מאוד ביחס לשאר אגני הניקוז של נחלי ים המלח. בעת שיטפונות ספיקת המים באוג היא הגדולה מבין נחלי ים המלח. נחל אוג הוא הצפוני בנחלי ים המלח.
למרות הפרשי הגובה בין אגן הניקוז של הנחל לים המלח אין הוא נופל במפלים עמוקים ומרשימים כשאר אחיו,הדרומיים יותר,שנשפכים לים המלח. נוף הנחל,אולי חוץ מחלקו התחתון שבו ביקרתי כבר בשנייה,איננו אפי כשאחר אחיו הדרומיים,ובכל זאת יש בנחל אוג תחתון קוסמופוליטיות שאין באף לא אחד מנחלי ים המלח ואולי נעדר מרובה של הארץ.
נחל אוג תחתון משמש צלמי חתונות פלסתינאים להביא למקום זוגות ערב ליל כלולותיהם לצילום,קבוצות של נוער פלסתנאי מגיעות למקום במסגרת סיורים כחלק ממערכת החינוך ביהודה ושומרון. בני נוער ישראלים,לא מעט מהם חובשי כיפות,מגיעים לסיורים מקום ובעונת החורף פוקדים את המקום ישראלים רבים לצפייה ביופיו של אוג תחתון ומפלי המים שבו טרם נשפך לים המלח.
לעת ערב שוקק חניון אוג תחתון בבני נוער פלסתינאים שבאים להתבודד במקום או סתם לארוחת ערב מלווה בעישון מסורתי של נרגילות מלווה במוסיקה ערבית מודרנית וערבה לאוזן.
חזרתי לאוג תחתון בערבו של שישי באמצעו של ספטמבר האחרון. כבר עשיתי את אוד תחתון באחד מימי הסגר בשנה שעברה,ההכרות עם מתווה הנחל והקוסמופוליטיות היחודית שלו משכו אותי אליו בשנית,תוך הצבת אתגר צילומי מיוחד למקום המיוחד הזה.
יצאתי לאוג תחתון כששעת ההגעה ומשך הצילום בו נושקים לשקיעתו של יום. לקחתי איתי מצלמה אחת,עדשה אחת וחצובה. המצלמה קונפגה לצלם ביחס של 1:1 קרי מרובע. לכל הסט הזה הוספתי קפה מהביל ותוכנית לצלם את נופיו היחודיים של אוג תחתון בפורמט של 1:1 בהערמת פוקוס על מנת להביא את האווירה היחודית של הצפוני שבנחלי ים המלח והקוסמופוליטי שבהם.
בעונות המעבר נודדות צפרים מחציו הצפוני של כדור הארץ לחלקו הדרומי,בסתיו,ומחלקו הדרומי לצפוני באביב.
האסטרטגיה של נדידת הצפרים התפתחה אבולציונית והתקורות שעומדות אחריה הן:
בקיץ,בשני חלקי הכדור שלנו,הימים ארוכים יותר מה שמאפשר שעות ציד או ליקוט מזון ארוכות יותר וסיכוי גבוהה יותר למצוא מזון.
שעות האור הארוכות יותר,בקיץ,מאפשרות טיפול והכשרה של דור העתיד החל מהאכלה דרך לימוד כישורי הטיסה ועד להעמדת הדור הבא.
מרבית מקורות המזון של מיני הצפרים זמינים יותר בקיץ כששעות האור ארוכות יותר,לעומת זאת:בחורף שעות האור הקצרות ותנאי מזג האוויר גורמים למקורות המזון להידלדל.
על אף הטכנולוגית התנועה של האדם הצפרים נודדות למרחקים גדולים יותר מאשר משיגה יד האדם בעזרת הטכנולוגיה הזמינה עבורו על פני כדור הארץ.
הציפרים בנויות לתעופה,גופן על כל מערכותיו בנוי לשהייה באוויר ולמעשה המעוף הוא חלק מחיי היום יום שלהן ואילו השהייה על הקרקע היא אירע זמני שנועד,בעיקר,לצרכי השגת מזון והשהייה על הקרקע היא,למעשה,אירוע מסוכן עבור בעלי הכנף.
ארץ ישראל מהווה אחד מארבעת נתיבי הנדידה בין חלקו הצפוני של כדור הארץ לזה הדרומי. בתוך ישראל,מספר מסלולי נדידה כאשר המזרחי שבהן,זה שעובר בעמק הירדן,מפרץ אילת ומשם לאפריקה,משמש כנתיב מעבר לבעלי כנף שהאבולוציה זימנה להם אסטרטגיית נדידה המבוססת על תרמיקות של אוויר חם,שבעזרתם הצפרים עולות לגובה רב,רק באמצעות זרמי אוויר חם שעולה מהקרקע לרום האטמוספירה. משיאה של התרמיקה דואה בעל הכנף מטה עד שנמצאת תרמיקה חדשה ששוב מעלה אותו מעלה וחוזר חלילה.
אסטרטגיה זו מאפשרת גמיעת מרחקים גדולים מאוד תוך הוצאת אנרגיה מועטה ושימוש ביכולת הדאיה של בעל הכנף שבמקום לנפנף כנפיו ולעוף למרחק הוא מטה את כנפיו ומשתמש בהם על מנת לעלות ולדאות אל ומאת תרמיקות האוויר. תרמיקות האוויר שכיחות יותר בחילוף העונות קרי בסתיו ובאביב.
בסוף שבוע סתוי יצאנו לכפר רופין שבעמק המעינות על מנת לצפות במיני עופות שמנצלים את תרמיקות האוויר החם על מנת לעשות מסען אל חלקו הדרומי של כדור הארץ לעשות שם את החורף של ארץ מוצאן – והתמונות – הן כאן לפניכם:
התמונה הזו איננה עיבוד בפוטושופ של אחד משלבי השקיעה הסתיו כפי שצולמה בחוף געש. התמונה הזו היא תולדה של תנאים אטמוספרים יחודיים ונדירים שבהם שיכבה של אוויר קר נעה על פני הים, כתוצאה מרוח צפונית חזקה במיוחד שנשבה בעת הצילום, שכבה דקה זו של אוויר קר שמעליה שכבה של אוויר חם, שנדרשת ליצור שקיעת הסתיו כאמור, יצרו את השתקפות המראה של השמש השוקעת.
מידי יום ובכל עונות השנה השמש שוקעת לה במערב. מן המפורסמות היא שבסתיו השקיעות יפות במיוחד,מלוות בצבעי הורוד כתום עזים ומרשימים ביותר,האם זו יד המקרה,או תחושה סוביקטיבית?
ובכן,זו לא תחושה סוביקטיבית ואכן,מהסיבות שמיד יפורטו,שקיעות הסתיו יפות במיוחד והצבעים העזים הם תולדה של תופעות טבע שמתרחשות רק בעונת הסתיו,הקצרה משהו בארצינו.
כדי שאור השמש יוחזר אלינו מהשמיים צריך שתהייה בהם עננות. הקיץ הישראלי בהיר ונדיר שבשמים יהיו עננים,וכשהם נמצאים ובזמן השקיעה הם נמוכים מידי,ביחס לפני הקרקע,על מנת להחזיר את קרני השמש וליצור את אפקט השקיעה הסתוי.
בחורף העננות אומנם נמצאת,לא פעם,בגובה שבו קרני השמש יכולות לחזור אל הקרקע באורכי הגל המיצרים את שקיעות הסתיו,אך העננים קרים מידי ועמוסים מידי במים ונמוכים מידי מכדי לשמש מסננת לספקטרום האור הנראה ולכן ככל שנתקדם אל תוך החורף שקיעות הסתיו המרהיבות יעלמו כליל או יהפכו לנדירות יותר.
בסתיו חוברים להם כמה תנאים שיוצרים את שקיעת הסתיו המרהיבה,והם:
ענני הסתיו מתפתחים בשכבת האטמוספירה ששמה הטרופוספירה שיכבה זו,בסתיו,חמה יותר מאשר בחורף,ונטולת עננות בקיץ,ועבה יותר בכשניים עד שלושה קילומטרים מאשר בחורף.
הסתיו מתאפיין בעננות נמוכה מועטה מאוד. העננות הנמוכה,המאפיינת את החורף,מסתירה את העננים שנוצרים בהטרופוספירה שהם האחראיים להחזרת אור השמש האופיני לשקיעה הסתווית.
בסתיו הים חם הרוחות חלשות ומצבים של אי יציבות אטמוספרית מקומית מפתחים ענני סערה מעל הים שבשילוב עם שאר הגורמים מחזירים את אור השמש בגוונים האופיניים לשקיעה הסתווית. העננים שנוצרים במצב זה,השכיח במיוחד בסתיו,הם מגיעים עד לגבול הטרופוספירה ושם הם נשארים ומחזירים את אור השמש בגווני השקיעה הסתוית. לעננים אלה שם יחודי:הם מכונים ענני סדנים.כאשר ענני הסדנים מגיעים להטרופוספירה העננים שמיצרים אותם נמוגים והם עצמם נשארים בחלק זה של האטמוספירה ומסננים את אור השמש בגווני שקיעת הסתיו.
מדוע שולטים בשמיים גוני הורוד,הכתום והאדום? כאמור ענני הסדנים מיצרים שיכבה עבה של עננות בשמים. שיכבה זו משמשת כמסננת לספקטרום האור הנראה והיא מעבירה את חלקיו הקשורים באורכי הגל הארוכים (כמו למשל האדום וגוני הורוד והכתום) שבספקטרום האור הנראה ומסיבה זו נובעים צבעי השקיעה הסתווית העזים והמיוחדים.
ביום חמישי,האחרון בחודש ספטמבר,ממש ראשית הסתיו,יצאתי לחוף געש לקבל את שקיעת היום,והתמונות מהשקיעה הסתוית המרהיבה הזו – הן כאן לפניכם:
נחל הבשור שזורם בחלקו הדרומי של הנגב המערבי מהווה אבן שואבת למטיילים כשלאורכו כמה וכמה אתרים הסטורים ובעלי חשיבות להסטוריה של ארץ ישראל.
ב 1983 עולה רעיון לסלול לאורכו דרך שתאפשר תנועה של הולכי רגל,רוכבי אופניים ורכבי שטח,לאורכו של נחל הבשור ותחבר את האתרים ההסטורים שלאורך אפיק הנחל. הדרך המתוכננת תוכננה כדרך נופית לא סלולה באספלט אלא כבושה בכורכר ברוחב של כחמישה מטרים.
רק ב 1991 מתחילה קק"ל לסלול את דרך הנוף בנחל הבשור לאורך גדתו השמאלית. באזור באר צאלים היה צורך לבצע מעבר מהדרך הנופית,שבגדה השמאלית של הבשור,לחלקה של הדרך בגדה הימנית של הנחל,על מנת למלא את יעודה.
המעבר באזור זה היה כרוך בתלות בשינויים שהביאו זרימות החורף בנחל וכן בטופוגרפיה שמקשה את המעבר ומי שהלך רגלית,או רכב על אופניו לאורך דרך הנוף נאלץ לסוב על עקבותיו.
ב 1993 מחליטים בקק"ל לבנות גשר שיגשר על פני ערוץ נחל הבשור באזור באר צאלים ויאשר מעבר רגלי ורכוב על אופניים מצידו האחד של הנחל לצידו השני ובכך להאפשר תנועה לאורך הדרך הנופית.
בקק"ל החליטו להקים גשר תלוי שיגשר על פער שאורכו שמונים מטרים בין שני צידי הנחל ויאפשר חציית הנחל,ברגל ועל גבי אופניים,בכל ימות השנה ובבטחה. כך יצא לדרך ביצוע של גשר תלוי בין שתי גדות הנחל במקום.
הגשר,שנקרא בטעות גשר חבלים,איננו בנוי מחבלים אלא ממיתרי מתכת שנמתחים בין שתי גדות הנחל ונושאים,בתחתיתם,את מסעד הגשר העשוי מעץ. הכנוי גשר חבלים ניתן לגשר בשל דימיון לגשרי חבלים שהוקמו במחנאות קמפינג של תנועות הנוער בישראל.
הגשר נחנך ונפתח לציבור ב 1994.אורכו כשמונים מטרים וכאמור,הוא מגשר בין גדות נחל הבשור באזור באר צאלים ומאפשר מעבר רגלי ורכוב על אופניים כפי שתוכנן. זהו הגשר התלוי הארוך בארץ.
במהלך חגי תשרי ביקרנו באנטרדת הנגב,בגן לאומי שיבטה ובגשר התלוי בעין הבשור,והתמונות מהגשר הלוי שבנחל הבשור,הן כאן לפניכם:
דרך הבשמים עוברת מאזור עדן שבדרום ערב הסעודית,דרך הנגב ועד לנמל עזה ושימשה את הנבטים להעברת בשמים שמקורם בצמחים שצמחו באזור עדן,דרך נמל עזה לרחבי האימפריה הרומית.
המסע מעדן לנמל עזה על דרך הבשמים ארך זמן רב מאוד והיה צורך ביצירת נקודת עצירה שבהן השירות היו עוצרות לחניוני לילה ו/או וגם לצורך התארגנות הצטידות במזון ומים וכל הקשור בכך.
לאורך דרך הבשמים,זו שבנגב,נבנו כמה וכמה תחנות עצירה,חלקן:היו מיצדים ששימשו ללינת לילה מנוחה מזון ומים וחלקם שימשו כנקודות עצירה שבהן עצרו השיירות גם לצרכי הצטידות ובעיקר למנוחה לקראת המשך הדרך.
שיבטה הוקמה כנקודת עצירה בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס ועד מהרה הפכה לכפר נבטי שהתקים על בסיס הצרכים של שיירות הבשמים ועל חקלאות מדברית.
שליטתם של הנבטים במסחר בבשמים היתה לצנינים בעיני האימפריה הרומית ואט אט לחצו את הנבטים לוותר על הבלעדיות באספקת הבשמים לתושבי האימפריה מה שהפך חלק מהנבטים מנוודים לתושבי קבע שהתישבו בכפרים שנוצרו לאורך דרך הבשמים ובהם שיבטה עצמה.
עם הזמן והתמעטות שיירות הבשמים הנבטיות שיבטה הופכת מכפר נבטי לעיר נבטית שכלכלתה כבר לא מבוססת על שיירות הבשמים בלבד.
העיסוק במסחר בבשמים הביא עושר רב לנבטים עושר שאפשר להם לקיים את העיר שיבטה,ואחרות,ברמת חיים גבוהה. גם כשהמסחר במור ולבונה עבר לידיים רומאיות,בשל מיקומה של שיבטה על דרך הבשמים בואכה עזה,המשיכו שירות הבשמים לעבור בעיר וסיפקו לה אמצעי פרנסה משמעותי.
במאה הרביעית לספירה רומא חדלה מלהיות אימפריה והמסחר בבשמים נפסק. את מקומה של רומא תופסת,במרחב שלנו,האימפריה הביזנטית ואיתה הדת החדשה,דאז:הנצרות.
שיבטה ממשיכה להתקיים כעיר ותושביה מתנצרים וגם מוחלפים בנוצרים ממקומות אחרים ובעיר מוקמות שלוש כנסיות לשימוש התושבים ועוברי אורח במרחב הנגב שעליו שולטת העיר. יחד עם הנצרות מתחילה להתפתח בשיבטה תעשיית יין ליצוא.
בתקופה הביזנטית שיבטה היא כפר ביזנטי חקלאי מבוסס מאוד ועם אוכלוסיה של כ 2000 נפש רובם ככולם נוצרים.
במאה השביעית לספירה נכבשת שיבטה בידי האיסלם שמתפשט במרחב. חשיבותה החקלאית בכלל וכיצרן יין בפרט יורדת והישוב מתחיל להידלדל מאוכלוסיתו עד שנעזב לחלוטין במהלך המאה התשיעית לספירה ונשאר בשיממנו עד היום.
החפירות הארכיאולוגיות בשיבטה מתחילות ב 1950. העיר נחפרה במלואה ושוחזרה למצבה בתקופה הנבטית והביזנטית. בשנת 1970 בשל ריחוקה והעדר דרך מסודרת אליה נסגר אתר החפירה לביקורים. לאחר שנסלל אליה כביש גישה,שלוחה של כביש 211,חודש הביקור באתר.
בשנת 2005 הוכרזה שיבטה כאתר מורשת עולמי יחד עם שאר הערים הנבטיות שעל דרך הבשמים בנגב.
במהלך חגי תשרי ביקרנו באנטרדת הנגב,בגן לאומי שיבטה ובגשר התלוי בעין הבשור,והתמונות מגן לאומי שיבטה,הן כאן לפניכם:
בין השנים 1963 ועד 1968 בראש גבעת גיר מזרחית לבאר-שבע,מוקמת אנדרטה לזיכרה של חטיבת הנגב.
האנדרטה תוכננה על ידי האמן דני קראוון והיא בנויה מבטון חשוף ובה אלמנטים אריטקטונים המתארים את פועלה של חטיבת הנגב,קרי: בלימת צבא מצרים מדרום והגנה על מקורות המים במרחב הנגב.
צמוד לאנדרטה הוכרז גן לאומי ששיטוחו 295 קמ"ר ובו מהחי הצומח והדומם האופיניים לבקעת באר שבע כשגולת הכותרת של גן לאומי זה הוא האירוס השחום שפורח בחודש מרס.
במהלך חגי תשרי ביקרנו באנטרדת הנגב,בגן לאומי שיבטה ובגשר התלוי בעין הבשור,והתמונות מאנדרטת הנגב,הן כאן לפניכם:
נחל ערוגות הוא מהגדולים בנחלי מדבר יהודה,ים המלח והוא נחל איתן בכל ימות השנה. אורכו 46 קילומטרים.
לערוגות אגן ניקוז בן כ – 230 קמ"ר באזור הישובים אפרת,נחל עוד ובית פאג’ר בשיפולים המזרחיים של הרי יהודה מעט מזרחית לכביש שישים,כביש גב ההר. ממרכז אגן הניקוז שלו זורם,נחל ערוגות,במגמה מזרחה מהלך של כשמונה קילומטרים שבסופם שובר לכיוון דרום דרום מזרח וחוצה את מדבר יהודה מהלך של כשלושים קילומטרים.כשמגיע,הנחל,לבמת השוליים המזרחיים קרי לאזור שבו נופל מדבר יהודה אל עבר הבקע הסורי אפריקאי ולים המלח,שם שובר הנחל מזרחה ונופל במצוקי מדבר יהודה אל עבר ים המלח.
דרכו של נחל ערוגות בין צוקי שפת השוליים המזרחיים ועד לים המלח עוברת בערוץ נקיקי שבו שורה של מפלים ובריכות עד שנשפך לים המלח.
שמורת הטבע ערוגות,שהיא חלק משמורת הטבע עין גדי,מסדירה את הביקור בחלקו התחתון של נחל ערוגות ובנקיק שבו עובר הנחל לאחר שנפל את מצוק ההעתק של ים המלח. כאמור,הנחל איתן כל ימות השנה,ברם איננו נשפך עוד לים המלח. בקצה השמורה,סמוך לשער הכניסה,נשאבים מי הנחל לשימוש האדם ולמיטב ידעתי רק בימים של שטפונות חורף מגיעים חלקים ממי הנחל לים המלח,החלק שלא נשאב לטובת בני האדם.
אין כמו יום קיץ חם בחודש אוגוסט כדי לבקר בשכיית החמדה המדברית הזו,שבה מים כל ימות השנה ומשכך התפתח במקום מרקם חיים מאוזן אקולוגית שנשמר,ובקפדנות,על ידי רשות הטבע והגנים בעיקר בהיבט של שמירת המאזן האקולוגי בפני מינים פולשים שפלישתם מתאפשרת רק תודות לפעילות אדם בנחל ובסביבתו.
והתמונות,מביקורנו בנחל ערוגות התחתון,הן כאן לפניכם:
הכתובים פה מוקדשים לאיש הרוח שהלך לפני המחנה שלי: פרופ’ אדם זרטל ז"ל.
נכתבו בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד,ונכונים לכל המגדרים.
בכל מוסד אקדמי,שמכבד את עצמו,ימצא איש הוראה שבאישיותו,בידע שלו ובאורחות חייו מהווה את האש שהולכת לפני המחנה. הדבר שכיח,מאוד,בהשכלה המקובלת בישיבות של המגזר החרדי והדתי שבהן ראש הישיבה,רב הישיבה,משמש כאש שלפני המחנה לכל האברכים. אבל גם במוסדות חינוך אחרים,בכלל,ובאקדמיה בפרט ימצאו מחנכים שמובילים את תלמידיהם לדרך ארץ יחודית הנובעת מאישיותם,הידע שלהם ואורחות חייהם.
ב 1938 ד"ר יוסף שכטר עולה לישראל לאחר השתלטות של המשטר הנאצי על אוסטריה,שבה שהה אחרי שכבר השלים את השכלתו,כרב,וכבר היה ידוע כהוגה דיעות יהודי פורה ומשמעותי. בארץ עסק שכטר בחינוך בין השאר בפתח תקווה ובתל אביב. ב 1940 פונה אליו ארתור בירם,מיסד ומנהל בית הספר הראלי שבחיפה,וביקש ממנו להצטרף לסגל ההוראה. ד"ר שכטר נענה בחיוב ועד מהרה הפך לאחד המורים הבולטים והמבוקשים בבית הספר. ד"ר שכטר התקדם בסולם התפקידים במשרד החינוך ולימים,בשנות השישים של המאה הקודמת,הפך ממורה למפקח.
בשנות החמישים,של המאה הקודמת,הגיע השפעתו של ד"ר שכטר לשיאה כאשר קבוצה של תלמידים התאגדה סביבו ומעבר להוראה במסגרת הראלי החלו להתבצע פגישות של חברי הקבוצה עם ד"ר שכטר,חלקן נערכו במסדרונות הראלי וחלקן בביתו שבחיפה. אט אט החלה הקבוצה להתגבש תחת ערכיו הרוחניים הפילוסופים וערכי אהבת האדם והארץ של ד"ר שכטר. קבוצה זו נודעה בשם:השכטריסטים.
לכשסימו את חוק לימודיהם,התגייסה הקבוצה כאחת לשירות בחטיבת הנ"ל של צה"ל כגרעין נחל העומד בפני עצמו. בתום שירותם הצבאי,קיבלו לידיהם כ 2700 דונם של אדמה בבעלות קק"ל צפנית ליודפת העתיקה ושם הקימו ישוב קהילתי,בשם יודפת,שמימש את שלמדו מפיו של ד"ר שכטר.
לימים,הפכה יודפת למושב שיתופי. חלק מערכי השכטריסטים הוחלפו באורחות חיים מאדיאולוגיות אחרות וכיום: יודפת היא עדיין מושב שיתופי שמבוסס על חינוך על פי האידיאולוגיה האנתרופוסופית.
בתקופת בית שני,על רכס הרי יודפת שבגליל התחתון מוקמת העיר יודפת. על פי המשנה,יודפת היתה אחת מהערים מוקפות חומה שנפלו לידי ישראל,ברם: הזהוי עם יודפת אשר בגליל מוטל בספק רב. בתל יודפת נמצאו ממצאים ארכאולוגים המעידים של ישוב שהחל את קיומו בתקופה ההלניסטית ומסיים את קיומו לאחר המרד הגדול בימי בית שני.
בפרוץ המרד הגדול,67 לספירה,יודפת היא עיר מבוצרת ואחת הערים היהודיות החשובות בגליל. בעיני ראשי המרד עמידתה של יודפת בפני הלגיון הרומי,שעשה דרכו מסוריה לצפון ארץ ישראל,יהווה את הנס הראשון שיונף להצלחת המרד והגשמת מטרותיו. תקוות ומציאות,לחוד. הלגיון הרומי,שגם הוא מבין שיודפת היא סמל להצלחה או מטה לכישלון,מגיע ליודפת,צר עליה ומכניע אותה די בקלות,יש לומר,וזורע בה הרס.
לאחר המרד הגדול יודפת משופצת ומוקמת שוב. הפעם ללא חומה. כמה זמן התקיימה עד שננטשה כליל,לא ברור אך מציטוטים בתלמוד עולה שישוב יהודי ביודפת התקיים בסוף המאה השלישית לספירה,כמאתיים שנה לאחר שנחרבה על ידי הלגיון הרומי,והוקמה מחדש אחרי המרד.
לצידו של מושב יודפת נמצא תל יודפת שהחפירות בו שוחזרו והביקור בו הוסדר על ידי רשות הטבע והגנים – בתחילתו של ספטמבר 2021 ביקרנו במקום – והתמונות,מהחי,צומח והממצא הארכאולוגי,הן כאן לפניכם:
בשיפולי מדבר יהודה,בערך באמצע הדרך בין ערד לחברון ומזרחית לשתיהן,נמצא הר חולד. הר חולד הוא תחילתו של נחל משמר שזורם מהר חולד מזרחה,מהלך 12 ק"מ,שבמהלכם נופל הנחל במפל שגובהו כמאה מטרים,ממנו ממשיך להתחפר בקניון עד שנשפך לים המלח.
נחל משמר לא נושב בידי אדם מעולם,גם לא בתקופת מדינת ישראל,שבתחומיה נמצא קניון נחל משמר. נחל משמר נמצא בין עין גדי למצדה כשמצפונו נחל צאלים ומדרומו נחל חבר.
נחל משמר הוא מהקטנים שבנחלי מדבר יהודה,והוא נחל אכזב. גודל אגן ההיקוות שלו הוא כ 30 קמ"ר שכולם סביב להר חולד.
ב 1961 יוצאת משלחת בראשות פרופ’ פסח בר אדון לנחל משמר. הכוונה: למצוא מגילות גנוזות בדומה לאלה שנמצאו בקומראן,נחל צאלים,נחל חבר ובמצדה.
במצוק הצפוני של ראש מפל נחל משמר,מצאו מערה ובחפשם אחר מגילות גנוזות מצאו:מטמון.
בתוככני מערת משמר נמצאה מחצלת ובה עטופים כלים שונים,רובם עשויים נחושת אך לא רק.
באותה שנה,צפונה משם,פרופ’ דוד אוסישקין מבצע חפירה במקדש הכלקוליתי שבעין גדי. הקשר בין שני הממצאים נקשר מיד.
החפירה במקדש,שבעין גדי כ 12 ק"מ צפונית למערת משמר,לא מגלה סימני אלימות במתחם המקדש וההרס שבו הוא תוצאה של שחיקה טבעית בלבד. מכאן מקיש אוסישקין,בדוח החפירה המקורי שפורסם ב 1980 וברוויזיה לדוח שנעשתה ב 2021,שהמקדש נעזב בעזיבה מתוכננת ומסודרת והושאר בידי המשתמשים בו ריק מתוכן ועומד על תילו. חשוב לציין,שאוסישקין משער שיושביו הכלקוליתים של המקדש סגדו למשהו שקשור במים שכן פתח המקדש,שהיה ללא שער או דלת,הוא לכיוון מפל דוד,הסמוך.
כלי הנחושת שנמצאו בנחל משמר מתוארים על ידי פסח בר אדון ככלי פולחן ומשכך שיער,בזמנו,שכלי הקודש האלה שייכים למקדש הכלקוליתי שננטש בעין גדי,וסביר:שמי שהיה אחראי על מעשה הנטישה טמן את כלי הקודש במערת משמר לעתיד לא ידוע.
גם אוסישקין סבור,אז והיום,שכלי הקודש שנמצאו בנחל משמר שייכים,במקורם,למקדש בעין גדי וכדבריו:”נראה שחמישים שנה אחרי גלוי מטמון נחל משמר ואחרי חפירת המקדש הע’סולי בעין גדי אנו רחוקים מלמצות את ידעתינו על נושאים אלה. החיבור בין המקדש והמטמון נשאר בגדר השערה בלבד,שאי אפשר להוכיח או להזים אותה".
באמצעו של חודש ספטמבר 2021 ערכתי ביקור בנחל משמר – והתמונות:הן כאן לפניכם:
רובע 8 נמצא בחלקה הדרום מזרחי של תל אביב. גבולות הרובע:דרך יפו בצפון,רחוב הרצל במערב,רחובות בן-צבי וחיל השריון בדרום ונתיבי איילון במזרח. ברובע מתגוררים כשלושים אלף איש והוא מאופיין בערוב שימושים של תעשיה ומגורים. במסגרת תוכנית ההתחדשות העירונית מתוכנן,גם,רובע זה לקבל מתיחת פנים בעיקר בשימוש למגורים.
רחוב הפטיש נמצא בתבורו של רובע 8 ועירוב השימושים בו,מגורים ותעשיה,בולט מאוד. אזור רחוב פטיש זרוע בציורי גרפיטי על קירות מבנים בכלל ועל התריסים הנגללים של העסקים הזרועים בו.
ביום שישי,האחרון,לעת ערב ביקרתי ברובע 8 אזור רחוב הפטיש על מנת להנציח את ציורי הגרפיטי שבו – והתמונות:הן כאן לפניכם:
קשה למצוא שפה גרפית עם מכנה משותף בציורי הקיר הפזורים בעיר תל אביב. בצפון העיר ציורי קיר על קירות מבנים נדירים למדי שכן מדובר בבניני מגורים שבעיר תל אביב לא נהוג לצייר.
כאשר מדרימים בעיר פני הדברים משתנים.אומנם:לא מצאתי שפה גרפית עם מכנה משותף ברם בשל פיזור גבוהה יותר של מבנים ישנים ו/או מבנים שמשמשים למסחר – ובלא מעט מקרים:מבנים המאוכלסים בדלילות ואפילו עזובים,ציורי הקיר הופכים לשכיחים מאוד.
רובע 8 של העיר תל אביב יפו משתרע בין יפו,אבו-כביר,דרך יפו,יהודה הלוי והרכבת בגבול הצפוני של הרובע.
ברובע גרים כ 7% מתושבי תל אביב והוא מאופיין במבני תעשיה ומבני מגורים ישנים וכן ממבנים לשימוש מסחרי שמאוכלסים בדלילות או נטושים.
עיריית תל אביב מתכננת תוכנית התחדשות לרובע שמירת מבנים היסטורים ושינוי ביעוד הקרקע בעיקר למגורים ובמעט לתעשיה ושירותים.
רחוב אלפסי נמצא במרכזו של רובע 8 וסביבתו מתאפיינת במבנים לתעשיה משובצים במעט מבני מגורים משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת,ובכמה פרויקטים של חידוש הרובע בבניני מגורים שנבנו בשנים האחרונות,וכן:הקירות של המבנים באזור אלפסי מעוטרים בציורי קיר רובם חתומים על ידי היוצר ומיעוטם לא.
ביום שישי,האחרון,יצאתי לסיור צילום של ציורי הקיר בליבו של רובע 8 ברחובות שבין רחוב אלפסי בדרום ודרך סלמה בצפון ורחוב אבולעפיה במזרח ורחוב שלבים במערב.
מטבע הלשון "מועדון 27” נטבע בסוף שנות השישים של המאה הקודמת,על מנת לתאר שורה של מקרי מוות של מוזיקאים מעולם הרוק והבלוז,שמתו בגיל 27 על רקע של שימוש בסמים או התאבדות ורצח.
ב 1969 מת,בטביעה,ברייאן ג’ונסון מייסד וחבר באבנים המתגלגלות. עד 1971,בזה אחר זה,נפטרים עקב שימוש יתר בסמים:ג’נס ג’ופלין וג’ימי הנדריקס. ב 1971 נמצא סולן להקת הדלתות ג’ם מוריסון מת בחדר האמבטיה בדירת חברתו שבפריס. גם מוריסון נפטר עקב שימוש יתר בסמים.
מותו של מוריסון מקבע את המונח "מועדון 27” הכולל כארבעים חברים שנפטרו בגיל 27. החברים במועדון נכללים אומנים,מסוגות שונות אך בעיקר רוק ובלוז,שנפטרו בין 1938 ועד 2020.
ביום שישי,לעת ערב,יצאתי למסע צילום של גרפיטי בגוש הרחובות שבין רחוב אלפסי בדרום ודרך סלמה בצפון ורחוב אבולעפיה במזרח ורחוב שלבים במערב. ציור הקיר "מועדון 27” נלקח בעת הביקור באזור הזה.
נחל בוקק מתחיל את דרכו בהר בן נשר שנמצא כשישה קלומטרים דרומית מזרחית לעיר ערד. משם עובר הנחל את מישור מדבר יהודה כשהוא מתחתר בסלע קירטון ומשכך ערוצו רדוד. בהגיעו למצוק ההעתק של ים המלח,נופל הנחל בשני מפלים,הראשון,והפחות מוכר לנו,גובהו כמאה מטרים והשני,היותר מוכר לנו,נופל מגובה של כשישים מטרים. לאחר המפל השני ממשיך הנחל לזרום עוד כקילומטר בערוץ נקיקי שבסופו הוא נשפך לים המלח.
נחל בוקק הוא נחל אכזב אך בעת נפילתו על מצוק השבר הסורי אפריקאי,חושף הנחל שתי נביעות:עין בוקק ועין נואית.
הנביעה שבעין בוקק איננה נביעה אחת אלה מספר רב של נביעות שמימיהן נאספות לצינור שמוביל את המים לצריכה על ידי בתי המלון שבשפך זוהר הסמוך. רק חלק,קטן,מהמים נשפכים לערוץ הנחל ומשמרים את החי והצומח. כאמור,בשנים האחרונות גם המים האלה נאספים ומוטמנים במדבר עקב הזיהום שגרמה רותם אמפרט.
עין נואית שופע במצוק הצפוני של הנחל סמוך למוצאו לים המלח. המים מלוחים ואינם ראויים לשתייה. המים נאספים ומועברים למרחצאות שבאזור בתי המלון.
אז,יש לנו נחל ששופע ממי מעינות מתוקים כל השנה,שנמצא על דרך שידועה כדרך מסחרית,למשל בתקופה הנבטית,ובאזור שידוע לנו כמאוכלס על ידי בני אדם מהתקופה הכלכוליתית ואילך,לא ברציפות. משכך,סביר לחפש בעין בוקק יישוב של בני אדם,לא כן?
שתי משלחות ארכאולוגיות חפרו בעין בוקק,הראשונה:בראשותו של פרופ’ מרדכי גיחון (ז"ל) והשנייה בראשותו של פרופ’ שמריהו גוטמן (ז"ל).פרופ’ גוטמן סיכם את ממצאי החפירה באזור וממצאיו מובאים פה בלשוני.
עד לתקופת בית שני,538 לפנה"ס, אין ממצאים על נוכחות אדם באזור עין בוקק. בתקופת בית שני נמצאו בגדה הדרומית של עין בוקק ממצאים המעידים על עיבוד חקלאי. מה גידלו שם לא באמת ידוע אך ההשערה הרווחת היא שמדובר בגידול צמח האפרסמון ששימש ליצור שמן שממנו יצרו בושם שהיה שכיח מאוד בתקופה הרומית במרחבי האימפריה הרומית. במעלה הנחל,לפני שנופל אל עבר השבר,נמצא מבנה שמתוארך לתקופה ההרודיאנית ושימש,ככל הידוע,למגורי אריסים,אריסים שעיבדו את החלקות במורד הנחל.
מבנה נוסף,שאף הוא מתוארך למאה הראשונה לספירה בכלל ולימי הורדוס בפרט,נמצא באזור הגידולים החקלאיים ולפי הממצאים מבנה זה שימש להטיית חלק ממי הנחל לצרכי רחצה ותרבות הגוף,מנהג שהיה שכיח בתקופה הרומית,מה שמתאים לממצאים הארכאולוגים בו שמשיכים אותו למאה הראשונה לספירה,בכלל,ולימי הורדוס בפרט.
לאחר מרד בר כוכבא,שנת 136 לספירה,האתר ננטש לחלוטין ולא נושב עוד לעולם.
בעשותינו את דרכנו ממפל עין בוקק,המפל הנמוך,ראינו יעלים שמגיעות לשפת המצוק ובוחנות את מעשינו,תוך הפגנת סבלנות ראוייה לציון לשיקשוקי המצלמה שלי – והתמונות,שפותחו,גם הפעם,בסימולציה של פילם הוואלויה מבית פוג’י,הן כאן לפניכם:
ביולי 2017,בשעות הבוקר בבריכת אגירה שגודלה כ 30 דונם ובה עצורים מי גבס חומציים נפרץ אחד מהקירות וכמאה אלף קוב של מי גבס חומציים זרמו לנחל אשלים וגרמו לזיהום סביבתי מהגדולים והמסוכנים שאירע בישראל.
בריכת הגבס החומצי נמצאת בבעלות מפעל רותם אמפרט במישור רותם. רותם אמפרט היא חברת בת לכי"ל וחברה אחות למפעלי ים המלח.
לנחל אשלים הוזרמו מים נקיים ופקחי רשות שמורות הטבע והגנים עשו כל מאמץ להרחיק מהנחל,וסביבתו,את בעלי החיים.
הנחל נוקה ונפתח לביקור,ברם רותם אמפרט מעולם לא נענשה על מחדל מי הגבס החומציים.
זיהום נחל אשלים גרם לזיהומי משנה באקוויפר שממנו ניזון המעין של עין בוקק. על מנת לשמר את החי והצומח בעין בוקק,מי עין בוקק נשאבים מהמעין ונשלחים לקבורה באזור ואילו מים מתוקים ונקיים מוזרמים במקומם. מקור המים המתוקים מבאר מים לא רחוקה מאזור הנביעה של עין בוקק ואפיק הנחל,החי והצומח שבו נשמרים וניצלו והשפעות הזיהום של רותם אמפרט.
באוקטובר 2018,בשעת בוקר די מוקדמת,ביקרנו בעין בוקק. בדרכנו חזרה ממפל בוקק נתקלנו בבעלי חיים שבאו לאזור הנחל. בין בעלי החיים,שהפתיעו אותנו בנכחותם אך היו סבלנים למדי לצילום,כללו בולבול,תריסתמיט ויעלים.
חזרתי לאלבום התמונות מעין בוקק 2018 ופיתחתי מחדש את התמונות,מהמקור ישר מהמצלמה,בסימולציה של פילם – וגם הפעם בחרתי בואלוויה של פוג’י,עם קצת מגע ידי על מנת לתת לתמונות את הסיפר שברצוני לספר.
המסע לסלוודורה היה הרבה מעבר לעוד יציאה ליום צילום באזור ים המלח הכה אהוב עלי. בנוסף לכללים שציינתי בפוסט הקודם,יצאתי לסלוודורה בידיעה שאני הולך להתעמת עם מזג אוויר שרחוק מאוד מתנאי צילום אידיאלים,עוד ידעתי שחלק מהצילומים יהיו ישר מערבה אל פני השמש וחלק ינצלו את אור הדמדומים כשהשמש מאירה מזרחה את אוביקטי הצילום.
מראש,ציוד הצילום שלקחתי איתי כלל שלוש מצלמות,שלוש עדשות וחצובה,כן תיק ציוד כבד להחריד – שהוסיף לעוצמת ההנאה מהמסע הזה. עוד היה ברור לי:חלק מהתמונות שילקחו יפותחו,מהמקור,בתוכנת הסימולציה לפילם – ועל כך בפוסט הזה.
מזה זמן אני מוצא עצמי לוקח איתי את מצלמת הלומיקס מכוונת לצילום סירטוני וידאו באתרים שבהם אני מטייל,ובסופו של יום,מסיבות שונות,היא נשארת בתיק הצילום ווידאו לא נלקח. לפני היציאה לסלוודורה כיילתי את הלומיקס,שלה חיישן מיקרו 4/3,בהתאמה אישית לצילום תמונות,ושידכתי אליה את אחת העדשות המאתגרות שבתיק הצילום שלי – את הסיגמא 20 מ"מ F1.4. מאחר והסיגמא מיועדת לתבריג של קנון היא התחברה ללומיקס עם מתאם טיפש קרי: מתאם שלא מעביר פוקוס למצלמה והפוקוס ידני.
כשהגעתי לסלוודורה,שעת צהריים מאוחרת,הטמפרטורה היתה 40 מעלות,בתוספת של כ 30% לחות הטמפרטורה המורגשת היתה כ 43 מעלות. השמיים היו ללא עננים והבל החום גרם לעיוותים בתמונות שצריך היה להתיחס אליהם מראש בעת כיול המצלמות הידני.
הלומיקס צילמה בתחילת המסע,את הנוף שממערב לי כמעט הישר אל פני השמש,והיה ברור לי שהתמונות ממנה,כשיפותחו בסימולציה לפילם,ידרשו להתעסק עם בעיות,קשות,באיזון הלובן – וכך היה.
את הצילומים בדמדומים עשיתי עם קנון FF ולה עדשת 24-70 – גם היא,אחת משכיות החמדה שבתיק הצילום שלי. הצילומים האלה נעשו כשהמצלמה יושבת על חצובה והשמש מאירה ממערב מזרחה את נושאי הצילום באור הדמדומים.
ב 1990 נתקלת פוג’י פילם בתחרות עזה מצד קודאק,שמוצאה לשוק סידרה של פילם לצילומים באור יום. כתשובה לתחרות הזו מוציאה פוג’י פילם את הפילם ואלויה Velvia שאותו היא מיעדת לצילום באור יום תוך חשיפה של פרטים ואיכות תמונה שמיועדים לקהל הצלמים שזה מקצועם. תוך זמן קצר הואלויה הפך לפילם שכל צלם צריך לנסות,וההצלחה המסחרית,לא איחרה לבוא. בהמשך,ב 2002, וב 2007 הוציאה פוג’י פילם גרסאות משופרות של הואלויה והפילם הזה מיוצר עד היום כמו גם סימולציה שלו במצלמות של פוג’י ובתוכנת הפיתוח שבה אני משתמש.
בחרתי לפתח תחת הסימולציה של הואלויה שתי תמונות מהקנון [תמונות 1 + 2],שצולמו כאמור בדמדומים,ושתי תמונות שנלקחו בלומיקס [תמונות 3 + 4] שצולמו,כאמור,אחר הצהרים אל עבר השמש.
כל התמונות פותחו בסימולציה של הואלויה במצב VIVID כלומר הדגשה מיוחדת של הפרטים שנמצאים בקובץ המקור ישר מהמצלמה. כמו כן,מאחר ומעבדת הצילום נמצאת במחשב שלי,בעת הפיתוח שמתי דגשים על מספר פרמטרים כדי לתת לתמונות את מגע היד שלי ואת החוויה שחוויתי בעת לקיחתן.
בפוסט הקודם הדגשתי שלהמרה לפילם,כמו גם צילום בפילם,מצריך מתן דגש ושימת לב לאיזון הלבן בתמונה. מאחר וארבעת התמונות נלקחו בתנאי צילום רחוקים מאופטימליות תוכלו לראות כיצד ההמרה לפילם מתקשה להתעסק עם בעיות איזון הלובן שבתמונות בכלל ובפרט באלה שנלקחו בלומיקס,הישר אל פני השמש ומאחר והתערבתי בתהליך הפיתוח נתתי לעצמי את הדרור לא לסלק או לעדן בתמונות את בעיות איזון הלובן וההמרה שעשתה סימולציית הפילם – האם זה יפה או פוגע באיכות התמונה? את זה:אני משאיר לעין הצופה.
בחלק הצפוני של ים המלח שני נחלים נקראים על שם צמח יחודי לאזורם:הצפוני שבהם,נחל עוג והדרומי נחל סלוודורה.
בשמו המלא:סלוודורה פרסית. זהו ספק עץ,ספק שיח הגדל סביב לגזע מעוקל ועליו יוצרים גוש נרחב של ירוק עד. הצמח צריך מקור מים בסמוך למקום צמיחתו. הסלוודורה הפרסית היא צמח מדברי וצומח רק ליד מקווי מים במדבר. בישראל הסלוודורה הפרסית גדלה במדבר יהודה וב 2003 הוכרזה כצמח מוגן. עליו משמשים כמזון לשפנים ויעלים ובעבר יצרו מגבעוליו מברשות שיניים לבני אדם.
שלושה קלומטרים של הליכה מזרחית לכביש 90 “נופל" מצוק העתקים מרום של כארבע מאות מטרים מעל פני הים נפער המצוק אל שפת ים המלח סך הכל נפילה של כ 750 מטרים. המצוק נוצר כתוצאה מהשבר הטקטוני שבבסיסו נמצא,ים המלח.
נחל סלוודורה הוא אחד הנחלים הקצרים באזור ים המלח. אגן הניקוז שלו הוא בקצה מצוק ההעתקים ומים זורמים בו רק בארועי גשם שחלים באזור מצוק ההעתקים. הנחל נופל אל ים המלח בסידרה של מפלים שהגבוה שבהם גובהו 190 מטרים.
בהדום המפל הגדול נובע מעיין קטן בעל ספיקה של כעשרה ליטר מים בשעה. מי המעיין ראויים לשתיה אך טעמם מריר. בצמוד למעיין צומחת הסלבדורה הפרסית,שנתנה לנחל את שמו.
יום שישי 16 ביולי. גל חום מתחיל היום,יתגבר בימים הקרובים ויסתיים באמצעו של השבוע הקרוב. מנצל את השעות מסיום העבודה ליציאה לסלוודורה לתיכנון מוקפד ולמידה מוקפדת של מסלול ההליכה בסלוודורה. הפעם,בשל תנאי מזג האוויר,אין בלו"ז המתוכנן פנאי לאילתורים,והלו"ז מדבר על הגעה לסלוודורה,סיור וצילום ונסיגה ממנו בדמדומי היום וכן…:ניצול שעת הזהב להינות ולהנציח את הנוף הפראי והמקסים של פי מצוק העעתק וים המלח. לאחר הגעה לסלוודורה הפרסית,בהדום המפל הגדול,הצצה בשעון מגלה שלא נשאר זמן לעשות את כל המסלול ואני מחליט לחזור בדרך שבאתי ולנצל את ההכרות שכבר עשיתי עם הדרך הזו כדי לנצל את שעת הדמדומים לצילום,וכך אכן,קורה ואני חוזר לכסופה עם אור אחרון של יומו השישי.
כמה דברים חשובים בקשר למסלול בנחל סלוודורה: המסלול מסומן היטב ובאופן ברור ביותר ודורש לא מעט טיפוס מעלה,ובהמשך,שלא בוצע,ירידה במפלים שמוסדרת בטיחותית. חלק מהמהלך לסלוודורה,בשביל הירוק,הוא על פי הערוץ ונדרשת שימת לב וזהירות. מסלול הטיול נקי מאוד,ואין במקום פחי אשפה או שירותים או מים זורמים אז קחו אתכם את הלכלוך שלכם והצטיידו במים והרבה. חניון הנחל,מוסדר חלקית,נמצא בצידו המערבי של כביש 90 ובאזורו קו הפרדה רציף וראות לקוייה לצדדים. יש להקפיד על בטיחות תעבורתית ולהגיע לחניון מצפון חציית קו ההפרדה מסכנת חיים בשל הגאומטריה של הכביש במקום. גם בעזיבת המקום,סעו דרומה,ימינה שלכם מהחניון,ואל תחצו את קו ההפרדה הרצוף הוא שם – כדי לשמור על חיים ולא בלשון מליצית, 13 דקות נסיעה דרומה יש את מעגל התנועה של עין גדי שבו בטוח לסובב צפונה.
אחזור לסלוודורה גם להמשך המסלול שלא עשיתי וגם ליופי מלא ההוד ועוצמה של הטבע,והתמונות:הן כאן לפניכם:
מצלמות פילם,SLR,כבר לא מיוצרות כבר כעשור וחצי. פילם עדיין מיוצר ב 2021 ומאחר ויוצר,בזמנו,בכמויות עצומות יש היצע גדול של פילם שיוצרו בעבר וניתנים לשימוש גם ב 2021.
מה יש בפילם שיש מי שחוזרים אליו? לא נכנס למבנה הכימי של הפילם אבל נזכיר שמדובר בסליל פלסטיק המכוסה באמולסיה כימית הרגישה לאור,שעם חשיפתה נצרב בה האור ובתהליך כימי ניתן להפיק ממנו,תמונה. בגלל שהיו,ועדין יש,יצרנים שונים של פילם יש שימוש בנוסחאות שונות ומגוונות של אמולסיות רגישות לאור וכמו כל תהליך כימי לאמולסיות האלה יש אופי יחודי להן והן שונות מאוד זו מזו.
חברת פוג’י היתה,ועדיין,שחקן חשוב ומרכזי ביצור פילם,וכאשר עברה לעולם הדיגיטלי במצלמות חסרות המראה שלה,היא לקחה את המידע,העצום,שהצטבר אצלה בקשר לשונות באמולסיות הפילם ושתלה במצלמות שלה גירסה דיגטלית,כך שאפשר לצלם תמונה במצלמה חסרת מראה חדישה של פוג’י וליצר,במצלמה עצמה,תמונה באופי של אחד,או יותר,מאמולסיות הפילם של החברה.
סביב התכונה הזו הצטבר קהל די גדול שחיפש גרסאות ספרתיות לאומלסיות הפילם של יצרנים אחרים בכלל ושל קודאק בפרט – קודאק היא הממציאה של הפילם כפי שהיה מוכר לנו עד לפני כעשור וחצי.
מאחר ומדובר בהפיכה של הנוסחה הכימית ורגישות לספקטרום האור של אמולסיית הפילם למידע דיגיטלי,התפתח תחום תוכנה שייצר גירסאות ספרתיות של אמולסיות הפילם של יצרני הפילם הגדולים מהעבר (פוג’י,קודאק, הילפורד אם למנות כמה) ומאפשרות לצלם תמונה בכל מצלמת DSLR או חסרת מראה ובתהליך פיתוח בעזרת מחשב של התמונה הספרתית להחיל עליה את המאפינים של סרט הפילם של יצרן זה,או אחר.
אפשר לומר שמכונות הפיתוח של הפילם הצבעוני מהעבר הוכנסו למחשב האישי ועכשיו,בעזרת מחשב,ניתן לפתח תמונה ספרתית שנלקחה עם מצלמה ספרתית של המאה ה 21 לתמונה שתראה כמו תמונה שנלקחה במצלמת SLR עם פילם,זה או אחר,של יצרן זה או אחר.
כאמור סרטי פילם מיוצרים גם ב 2021 ומצלמות ה SLR יוצרו בכמויות כה גדולות עד שיש מהן,והרבה,בשוק היד השנייה. לצלם בפילם מאתגר מאוד ומחדד מאוד את מיומנויות הצילום,אבל לפתח את התמונות,וגם סרטי הפילם עצמם,הם עסק יקר מאוד שמול העלות האפסית של צילום סיפרתי הופך את צלמי הפילם לנישה בעולם הצילום.
ועדיין: יש קסם מיוחד באופן שבו אמולסיות של פילם אספו את האור ולאחר פיתוח הציגו אותו ומאחר,וכאמור,אפשר היום להכניס את מעבדת פיתוח הפילם למחשב האישי השילוב בין העולמות הפך למאתגר וקסום מתמיד.
לכאורה,ב 2021 אפשר לצלם תמונה במצלמה הספרתית,להכניס למעבדת הפתוח הדיגיטלית במחשב ובלחיצת עכבר תמונה ספרתית מ 2021 תהפוך לתמונה שנראית כאילו צולמה עם פילם כמו פרובייה פרו של פוג’י מהמאה הקודמת,לא כן?
אז לא. הפילם,בשונה מהתמונה הדיגיטלית,רגיש מאוד לאיזון הלובן ובכלל לאיזון ולטווח הדינאמי של הצבע שבתמונה. אם מצלמה ספרתית מהמאה ה 21 תוכל להתגבר על בעיות באיזון הלובן והחשיפה וגם תאפשר תיקון שלהם בהליך הפיתוח בעזרת מחשב,הפילם היה פחות סבלני ולכן אם ישנה כוונה לפתח במעבדה שבמחשב האישי תמונה ממצלמה דיגיטלית של 2021 ולהחיל עליה פרמטרים של פילם מהעבר צריך מראש לדעת למה היה סרט הפילם המקורי רגיש במיוחד,אילו צבעים היה מחסיר,ואילו היה מדגיש ובעיקר את טיב הרגישות שלו לתמונה שאיננה מאוזנת מבחינת הלבן והשחור והטווח הדינאמי שלה לוקה בחסר ורק אז אפשר יהיה לפתח את התמונה לפי הפרמטרים של אמולסיית הפילם המקורי.
מי שעוקב אחרי בוודאי ראה שהפרמטרים לצילום בפרויקט Tel-Aviv Cityscape שם לב לכך שהמחשבה לפיתוח,בעזרת מחשב,של תמונות בשחור לבן בסיס לצילום בפרמטרים המאפינים כמה מסרטי הפילם מהעבר שהיתה לי ההזדמנות להכיר.
לאחר שהתחדשתי במעבדת פיתוח ספרתית ובה אמולסיות ספרתיות של סרטי פילם שחלקם היו אצלי בשימוש וחלקם מוכרים לי – כמה מהתמונות מ Tel-Aviv Cityscape פותחו מחדש,מקבצי ה RAW המקוריים,בשחור לבן תוך שימוש באמולסיות ספרתיות של סרטי הילפורד שבמקור היו לצילום בשחור לבן בלבד.
בכניסה לקיבוץ גינוסר נסלל שביל סובב נוף גינוסר. השביל נמצא בגדה הצפונית של נחל צלמון,מגיע לשפך הצלמון בכנרת,עובר במוזיאון הפתוח שבו פסלים מעשה ידי ערבים וישראלים מהאזור ומסתיים בשער הכניסה לקיבוץ מהלך כ 2800 מטרים.
ב 1934 קבוצה של נערים בוגרי בית החינוך לילדי עובדים בתל אביב מגיעה למושבה מגדל כגרעין להקמת קיבוץ באזור הכנרת. לגרעין מתל אביב מצטרפת קבוצת הכשרה של הנוער העובד והלומד מהקיבוצים מעין חרוד,גבעת ברנר ותל יוסף. אל הגרעין הזה מצטרף המחזור הראשון שמסיים את בית הספר החקלאי כדורי וביניהם,יגאל אלון לימים שר בממשלת ישראל.
הגרעין מקבל שטח בעמק גינוסר ומקים במקום את קיבוץ גינוסר,בו יגאל אלון קובע את מקום מושבו לשארית חייו.
בתחילת דרכו מתפרנסים חברי קיבוץ גינוסר מעבודות חוץ וביניהן סלילת כביש הצפון וסלילת כביש 90 בין עין גדי לסדום. בשוך פרעות 1936 מבסס הקיבוץ את פרנסתו על חקלאות ודיג כאשר עד 1967 ענף הדיג הוא ענף הפרנסה הראשי שמטרתו היתה לשמר את הריבונות הישראלית על הכנרת.
ב 1954 עם הפילוג בתנועה הקיבוצית קיבוץ גינוסר מקבל תוספת של כ 140 חברים חדשים שפרשו מקיבוץ עין גב יחד עם גרעין הכשרה מעין גב.
ב 1964 מוקם בקיבוץ בית מלון בשם נוף גינוסר,בית המלון מנוהל על ידי רות אלון,רעיתו של יגאל אלון,לימים שופץ והורחב המלון והוא פעיל גם כיום.
יגאל אלון,כאמור,קבע את מקום מושבו הרשמי בקיבוץ ואירח בו לא מעט משועי עולם שהגיעו לארץ. עיקר פעילותו במסגרת הקיבוץ היתה בקרב קירוב לבבות בין יהודים לערבים באזור בכלל ובארץ בפרט. המוזיאון הפתוח בקצה שביל סובב גינוסר הוא הנצחה לשיתוף הפעולה האומנותי בין יהודים לערבים שביחד הקימו את הפסלים שבמוזיאון הפתוח.
בשישי האחרון,ביקרנו בסובב גינוסר,והתמונות – הן כאן לפניכם:
אם תזרקו אבן ברחוב,והיכן שתיפול תאספו את כל האנשים שבסביבתה ותשאלו אותם:איזו אסוציאציה מעוררת אצלם תמונה בשחור לבן? התשובה השכיחה תהיה: תמונת פילם מלפני הרבה שנים/ישנה.
בתחילתו של עולם הצילום הצילום היה בשחור ולבן בלבד. ההגדרה,שחור לבן איננה מדויקת: גם כשלא היה פילם צבעוני,וגם היום כשאפשר להמיר תמונה שצולמה בצבע ובמצלמה דיגטלית מהמאה ה-21,הצבע בתמונה הוא לא באמת שחור לבן אלא:שחור,לבן,וכל גווני האפור שבינהם.
כמה גוונים יש לאפור? ככלל אצבע נחשוב שגווני האפור מושגים על ידי ערוב,ביחס לא שווה,בין לבן ושחור. המציאות קצת שונה: אפור וגוניו הם ערוב,בצורה לא שווה,של שחור לבן וגם צהוב,אדום,כחול וירוק ואם נשתמש בתוכנת פיתוח תמונות שצולמו במצלמה דיגטלית נגלה שיש עוד כמה צבעים שמשתתפים ביצירת תמונה בשחור לבן וגווני האפור.
בשישי שחל לפני כשבועיים ביקרנו בקסריה ובכמה מהתמונות,שנלקחו שם,מתערבב הישן,של קסריה,עם החדש,תחנת הכוח אורות רבין כמו גם המסגד הבוסני שבאתר.
תמונות פילם שלא אוחסנו כנדרש,או הודפסו על נייר לא איכותי,עם השנים מתווסף להן גוון צהוב/כתום שבעיני מוסיף לחיותן – ולכן:התמונות מקסריה,פותחו עם נגיעה של צהוב/כתום בגרסתן הדו גונית וזאת על מנת לתת לתוכן הישן חדש קצת ניחוח של ישן.
בתקופת הברונזה התיכונה,1550-2000 לפנה"ס,חודרים לארץ ישראל עמים שמקורם בצפון המזרח התיכון.באותה עת השושלת ה–12 וה–13 במצרים העתיקה מתחזקות ומעבירות את השפעתן צפונה,אל עבר תחומי ארץ ישראל. העמים האלה מביאים איתם,לארץ,צורת שלטון חדשה:במקום שלטון של מספר מלכים שמיצגים מספר שבטים בכל עיר,הולך ופוחת מספר השליטים בערי התקופה עד לשלטון יחיד,של מלך אחד ששולט על עיר מדינה,אחת.
יחד עם כניסה של עממים מצפון מגיעה איתם שיטת ביצור חדשה. אם בתקופת הברונזה הקדומה מתאפיינת בחומות עבות מאוד העשויות מחול,בברוזנה התיכונה מבנה החול של החומה מקבל צפוי של לבנים שרופות או לבנים העשויות מחומר גלם שמצוי בסביבתן,כמו במקרה של אשקלון:לבנים עשויות מלבני כורכר.
ב–1993 חושפת משלחת בראשות פרופ’ סטייגר מטעם אוניברסיטת הרווארד את שער העיר הצפוני. השער מתוארך לראשית תקופת הברונזה הבינמית,וליתר דיוק ל–1850 לפנה"ס והוא השער בעל מבנה קשת העתיק ביותר הידוע לעולם הארכיאולוגי,כיום.
שליטי אשקלון של ראשית הברונזה הבינמית שמים לב להתעצמות השושלת ה-12 במצרים וחוששים מפלישה מצרית לאשקלון. מדוע חששו,ומדוע בנו חומה כו אימתנית ובטכנולוגיה כל כך חדשה לזמנם?
אשקלון נמצאת על דרך הים. כל מי שרוצה להעביר סחורות,בתקופת הברונזה הבינמית,ממצרים בכלל ומדרום הארץ בפרט,אל עבר ערי המדינה בצפון ארץ ישראל,למשל לחצור,או לסוריה ומסופוטמיה,נדרש להשתמש בדרך הים או בדרך ההר שעל גב ההר. השימוש בדרך הים מחייב מעבר באשקלון ומשכך לעיר חשיבות מכרעת בשליטה על נתיבי המסחר בברונזה הבינמית ומשכך: סביר שכאשר המצרים יחליטו להצפין את שליטתם הם ינסו להשתלט על אשקלון – וכדי למנוע או להקשות את ההשטלטות הזו,שליטי העיר מבצרים אותה בביצור החדשני ביותר שהיה זמין להם בעת ההיא.
האם ביצורי העיר אכן הרתיעו את המצרים? ובכן,התשובה היא כן. למרות הפצת ההשפעה המצרית לערי מדינה באזור ארץ ישראל אשקלון נשארת עיר מדינה אשקלון עצמאית,והצבא המצרי מצליח להשתלט עליה רק כארבע מאות שנה אחר כך,למשך כשלוש מאות שנה או אז:נכבשת אשקלון על ידי עם מגויי הים,הפלישתים.
והארה בנושא תארוך אתרים בארץ ישראל: רשות הטבע והגנים מפעילה,על פי דין,את הגנים הלאומיים של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל,מגידו,חצור ואשקלון אם למנות כמה. מסיבה לא ידועה משתמשת הרשות,בשילוט באתרים ובדפי ההסבר המופצים,בתארוך לפי התקופה הכנענית הקדומה,הבינמית והמאוחרת או סתם התקופה הכנענית. הכנענים מופעים במרחב ארץ ישראל בתקופה קצרה של ראשית תקופת הברונזה המאוחרת,והם ממש לא העם היחידי שקובע מושבו בערי המדינה דאז. מקור השם הוא מתעודה מצרית מהברונזה המאוחרת שמכנה את את מרחב ארץ ישראל כנח’ או כנח’נ שהשתבש עם השנים לכנען. למינוח כנען ישנן קונטוציות פוליטיות הן משנות השלושים של המאה הקודמת שבה הוקמה קבוצה פוליטית בארץ ישראל שקראה לעצמה הכנענים ואם בויכוח מול הרשות הפלסתנאית הטוענת להיותם של הפלסתינאים צאצאי הכנענים,שכרונולוגית קדמו לכניסת שבטי ישראל לארץ. אני ממליץ לרשות להשתמש במנין התקופות המקובל מדעית ולדבוק בו,אחרת:המידע שנמסר למבקרים באתריה לא נכון ועם ניחוח של הטייה פוליטית.
ביום שישי,האחרון,ביקרנו בגן לאומי אשקלון ובשער העיר מהברונזה הבינמית – והתמונות,הן כאן לפניכם:
בשנת 25 לפנה"ס מתחיל הורדוס בבניית עיר נמל דרומית למגדל סטרטון. בניית העיר מסתיימת בשנת 13 לפנה"ס והורדוס מכנה אותה קסריה מריטמה,בתרגום חופשי:עיר הנמל קסריה.
גולת הכותרת של קסריה ההרודיאנית הוא הנמל שלה. מדובר בנמל שנבנה לא בפתח נחל או נהר והיה הנמל הגדול ביותר באימפריה הרומית,והרבה זמן אחריה,שהיה בנוי בחוף ים ללא שפך של נחל. הנמל היה,ועדיין,הישג הנדסי מגדוליה השגי הבניה הרומית,ושילב טכנולוגיות בנייה של בטון מושקע במים טכנולוגיות שרק בעת החדשה מצא האדם דרכים לחכות אותה לישומים דומים.
שיאה של קסריה מגיע בשנת 6 לספירה אחרי מותו של הורדוס ולאחר שבנו ארכלאוס מודח משלטון, אז הפכה קסריה למקום מושבו של הנציב הרומי בארץ ישראל,ולנמל היבוא והמוצא העקרי במזרח הקרוב,תוך ישום של יתרון הגודל והעובדה שהיה מחובר לים פתוח ובכך איפשר עגינתן של הגדולות באוניות של אותו הזמן.
כהרגלו של הורדוס:הוא צייד את קסריה בכל המתקנים מאפיינים עיר רומית בת זמנו,ולדידי:גולת הכותרת של קסריה,למעט הנמל שלה,הוא הצ’רקוס שלו או אם תרצו ההיפודרום.
הצ’רקוס של קסריה נמצא בחלקה הדרומי,בין התיאטרון לנמל. כשהורדוס סיים את בניית העיר בצ’רקוס היו מושבים רק בצידו המזרחי והמושבים פנו מערבה.
בצ’רקוס נערכו תחרויות רכיבה על סוסים הרתומים לעגלות רתומות לשניים או ארבע סוסים,ובשל המבנה שלו נחשב לאחד הצ’רקוסים המאתגרים ביותר באמפריה.
במרכז הטריבונה המערבית היה מושב המכובדים שאותו פקד הנציב הרומי והורדוס בעצמו. לקראת סוף תקופת הורדוס קרנו של הצ’רקוס ירד ותחרויות של מרכבות רתומות לסוסים הלך והתמעט בו,במקום זה השתמשו בו תושבי העיר כזירה להאבקות בין גלדיאטורים,כשאין לנו מידע האם היו שם,גם,מלחמות בין בני אדם לחיות פרא.
במאה ה- 6 לספירה,כאמור לאחר מות הורדוס והדחת בנו,הופכת קסריה לעיר החשובה בפרובינקיה ג’ודיאה והצ’רקוס משופץ ומתווספת לו שורת מושבים החלקו המערבי,במקביל לקו החוף. הצ’רקוס המשופץ והמוגדל נחנך במעמד הנציב הרומי וקיסר רומא.
במסגרת לימודי הארכיאולוגיה שימשתי כמנהל אזור חפירה. החפירה שעליה הייתי אחראי היתה בחלקו הדרומי של הצ’רקוס בין החלק הדרומי של שורת המושבים המזרחית לשורת המושבים המערבית,המאוחרת יותר. החפירה ב’צרקוס בוצעה מטעם רשות העתיקות,בראשות ד"ר בן פורת יוסף,ואני חפרתי באתר מטעם אוניברסיטת חיפה,החוג לארכאולוגיה.
רובו של הנמל ההרודיאני נמצא כיום מתחת לפני המים,וממש לאחרונה הוכרז הנמל כגן לאומי תת ימי והוסדרו בו מסלולי צלילה לביקור מסודר ומוסדר בנמל השקוע.
בתקופה הרומית,וגם הרבה לפניה היו פעילים לא מעט נמלי ים לחופו של הים התיכון באגנו המזרחי ובחופי ישראל,נזכיר את:נמל דור ונמל עתלית ועוד. כולם כיום:מתחת לפני הים. מדוע?
מחקר של אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת סן-דיאגו בהובלתו של פרופ אסף יסעור לנדאו מגלה שעד לתקופה ההלניסטית פני הים התיכון עלו אופן די עקבי בסדר גודל של כחצי מטר בעשור. בתחיל התקופה הרומית וקצת לפני תחילת הספירה פני הים,במשך כמאתיים שנה,עולים בשני מטרים. עליה זו גורמת לנמלי הים התיכון באגן המזרחי להתמלא במים ולשקוע מתחת לפני הים. יחד עם פעילות טקטונית האופינית למדף המזרחי של הים התיכון הנמלים בכלל ונמל קסריה בפרט,שקעו מתחת לפני הים נהרסו ויצאו מכלל שימוש – לעד.
המאמר המלא פורסם ב Plos One ותרגום לעברית באתר הידען.
בשישי שעבר ביקרנו בקסריה,והתמונות של ההיפודרום והנמל – הן כאן לפניכם:
תל אביב יפו כיחידה מוניציפאלית מחולקת לתישעה רבעים,החלוקה לרבעים קשורה בהתפתחותה ההיסטורית והעירונית של העיר העברית הראשונה. החלוקה לרבעים איננה נהירה לרוב הבאים בשעריה של העיר,אבל מי שמתעניין בהסטוריה שלה ובשונות הנופית של הנוף העירוני,בתל אביב,יודע להבחין בין הרבעים השונים.
בחלק הראשון של פרויקט צילומי נוף עירוני תל אביב,שמתי יהבי על רובע:הצפון הישן.
הצפון הישן – רובע 4 תל אביב יפו:
רובע הצפון הישן משתרע בין הירקון בצפון לשדרות בן גוריון בדרום,ומרחוב איבן גבירול במזרח ועד לים במערב.
הבנייה ברובע החלה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ומהווה יציאה ממרכזה של העיר מיום הקמתה ועד לתחילת הבנייה ברובע. באותה תקופה,וכחלק מהתרחבות העיר העברית הראשונה,נבנו שכונות מחוץ לרובע 4 ואשר קשורים,הסטורית וארכיטקטונית,עם הבנייה ברובע ברם:אדבוק בחלוקה האדמינסטרטיבית של עיריית תל אביב שבה החלק הדרומי של היציאה ממרכז העיר העברית הראשונה נקרא רובע מרכז תל אביב,עליו בפעם אחרת.
בין 1927 ל 1929 הארכיטקט הסקוטי סר פטריק גדס בונה עבור עריית תל אביב תוכנית המתאר הראשונה של העיר. רובע 4 הוא חלק מתוכנית המתאר של גדס והוא מתאפיין ברחובות אורך במקבילים לחוף הים (דיזנגוף ואבן גבירול) ורשת של רחובות הניצבים להם שנשמכים ממערב,מחוף הים,למזרח. בתוך רשת הרחובות הזו שתל גדס מערך של גנים וריאות ירוקות. עקרונות תוכנית גדס נמשכו בתכניות המתאר הבאות של תל אביב ולמעשה משמשות עד היום.
כאמור,רובע הצפון הישן נבנה החל בשנות השלושים של המאה הקודמת וביתר שאת בשנות הארבעים של המאה הקודמת ותוכנית המתאר של גדס נשמרת על כל מרכיביה בבניית הרובע. הבנייה בצפון הישן נפסקת עם קום המדינה ועוברת לצפון החדש עליו,בהזדמנות אחרת.
בתוך הרובע הרביעי,הצפון הישן,נכללת העיר הלבנה,שלא ביקרתי בה הפעם,שהוכרזה שאתר מורשת עולמי בשל סיגנון הבאהוס המשמש את הבסיס האריטקטוני של מבני העיר הלבנה שברובע.
מחוץ לעיר הלבנה,שברובע,זרוע הצפון הישן בבנינים בעלי משמעות הסטורית והעירייה,נכון ל 2021,עושה מאמצים להכריז על מבנים בעלי משמעות הסטורית כמבנים לשימור ועל אלה שלא לשימור,מאפשרת הקמת בניינים חדשים תוך שמירה על המרקם העירוני היחודי של הרובע ועל עקרונות תוכנית גדס בכל הקשור לרשת הרחובות,כאמור,ולריאות הירוקות.
והתמונות,הפעם בצבע,מהביקור בצפון הישן,ללא העיר הלבנה,הן כן לפניכם:
סוגת הצילום העקרית,אך לא היחידה,שלי היא צילום נוף. אין זה אומר שלא אצלם סוגות אחרות,זה כן אומר:ציוד הצילום שלי מוכוון לסוגה הזו וראיית העולם שלי היא מהעין של צילום נוף.
צילום נוף עירוני הוא סוגת צילום העומדת בפני עצמה עם הרבה גוונים וממשקים לסוגות אחרות כמו,למשל: צילום ארכיטקטורה וצילומי אדם ופרוטרטים.
ככל שחולף הזמן,והניסיון,סיגלתי לעצמי אמות מידה שנכונות לכל סוגת צילום שאתנסה בה,בכלל,ולצילומי נוף,בפרט. אחד מאמות המידה הזו,ואני חייב לומר העדפה אישית,היא סלידה מנכוחות של בני אדם בצילומים שלי.
תכונה נוספת,שמתווספת לשלל התוכונות האישיות,המולדות והנרכשות,היא להסתכל על הסביבה בעיינים של צלם,עיניים שחושבות על קומפוזיציה,על סיפור בתמונה והעברת מסר אישי ויחודי.
מרחב הידע המשמש אותי נוגע בהרבה מאוד סוגות צילום כולל כאלה שמעולם לא התנסתי בהן. באחד מהימים,אני צופה בסרטון של צלם בריטי שאני עוקב אחריו,שלוקח איתו מצלמת Point ans Shoot של ישנה של ניקון טוען אותה ברול פילם צבעוני,ואחר כך ברול פילם שחור לבן,ויוצא להסתובבות צילום ברחובות לונדון. במהלך הסרטון מציין שהוא מבקש לחרוג מכללי הצילום המסורתיים כמו חוק השלישים ולצלם את הלא נודע שמספק צילום בפילם על מנת לאתגר את עצמו וכי כללים:הן נועדו כדי שנפר אותם בעיקר אם זה לצורך יצירת:אומנות בעלת אמירה אישית.
עם הזמן,והניסיון,בתחום הצילום סיגלתי לעצמי את הצורך ביצירת פרויקטים שיכללו בתוכם את כל מה שאני מצפה ממסע צילום מוכוון מטרה ועם אמירה,הן במלל המלווה אותן והן,כמובן,הסיפור שהתמונות ממנו מצלמות.
אז: “הרמתי את הכפפה" הצבתי לעצמי פרויקט צילום שנושא הצילום שלו יהיה צילום נוף עירוני ולאלה שמעונינים לעקוב אחרי כניתי את הפרויקט בשם הלא מאתגר והלא יחודי:”צילומי נוף עירוני – תל אביב".
לפרויקט הזה,בכלל וליישום הראשון שלו בפרט,קבעתי כמה אמות מידה והן:
– ההגעה למקום הצילום היא עם אור ראשון על מנת לתפוס את המרחב הערוני ללא הפרעה של תנועת כלי רכב ואנשים.
– לוקח איתי שתי מצלמות אחת FF ואחת קרופ לכל אחת עדשה אחת שלא תוחלף.
– כל מצלמה מצלמת 36 תמונות בלבד ואחרי 36 קליקים בכל אחת מהן,מסתיים מסע הצילום.
– כל התמונות מצולמות בצבע אבל חלקן יפותחו בשחור לבן.
– אין כללים מגבילים בכל הקשור לקומפוזיציה,חוק השלישים והאומר בסיפור של התמונה.
– ניצול של חוסר התנועה בעיר על מנת לתפוס זויות צילום לא שיגרתיות.
יום שישי האחרון שלוש וחצי לפנות בוקר,השקמה. כדי שלא לבזבז זמן על חיפוש חנייה שם בוויז את החניון שקרוב לאזור הצילום שבחרתי. לוקח איתי שתי מצלמות והפעם משודכות להן עדשות הוינטג’ שלי: לקנון FF משודכת הג’ינה 35 מ"מ ולקנון קרופ משודכת הההליוס 56 מ"מ. ויוצאים לדרך.
אור ראשון ואני ביעד,שהוא:הצפון הישן של תל אביב. בסיום 36 קליקים בכל אחת מהמצלמות,חוזר לכסופה וחזרה הביתה כשתל אביב,מתחילה להתעורר ליום השישי.
והתמונות:בשני אלבומים ובשני פרסומים שונים הנכחי ואחד נוסף שיוקדש לצילומי הצבע,הן כאן לפניכם:
בעברית לציור על גבי קיר יש מספר מונחים,חלקם:מונחים שהתקבלו על ידי האקדמיה ללשון ונחשבים לבטוי עברי תקין ולחלקם לא התקבע שם עברי יחודי.
ציור על קיר,כמעשה אומנות או כחלק מעטיית הקיר בתוכן אומנותי המבטא קורפוס אומנותי של תקופה מסויימת יקרא ציור קיר. בלע"ז ציורי הקיר נקראים פרסקאות שם המתאר מוצר כמו גם טכנולוגיה ליצורו ופרסקאות – ציורי הקיר היו אופיניים לבתי מידות בתקופה הרומית,למשל.
עוד בטרם עטו קירות תמונות צבעוניות שבטאו פרטים מתרבות מסויימת וגם את עושרו של בעל הבית,האדם חרט,באמצעים שונים של בטוי החל מבטוי צורני של נשוא החריטה ועד לכתב יד,על מה שנכרה בדרכו. מאחר ואנחנו חיים במרחב שבו הנוודות היתה צורת חיים שכיחה נמצא ציורי קיר שנחרטו על סלע. לצורת בטוי זו העברית נתנה שם יעודו:חרותות סלע.
ציור על קיר כאמצעי בטוי לרחשים בחברה האנושית הם לא המצאה חדשה בכלל ולא של התקופה הנוכחית בפרט. כחלק מההתרסה שציורי הקיר רוצים להביע לא פעם הם נעשים על קירות פרטיים לא רשות הבעלים. החוק הישראלי קובע שציור גרפיטי על קיר,ללא רשות הבעלים,זו עבירה מסוג עוון שבצידה שנת מאסר.
התפשטות תופעת הציור על קירות כדרך לבטוי רחשים בחברה בכלל וכאמעי להבעת מחאה בפרט הביאו לא מעט רשויות בישראל לאפשר ציור על קירות באופן שיהפוך ממעשה שבמחתרת ואסור למעשה של אומנות מותר.
בשל מחלוקת בועד המנהל של האקדמיה ללשון עברית למילה גרפיטי אין מינוח עברי והמינוח הלועזי "גרפיטי" התקבע.
בגבעה מערבית לחוף סעידנא עלי,שבהרצליה,שוכן מבנה שמהותו איננה ברורה לי אך נראה כמבנה ששימש,מתישהו,כאחסניה לתנועת נוער או משהו דומה. המבנה נטוש וגרפיטי אומנותי,ככל הנראה ברשות,מעטר אותו כשגולת הכותרת הוא גרפיטי מ 2020 המתייחס למגיפת הקורונה.
לא יהיה מופרז לומר שבלא מים חיי אדם לא מקיימים. מיקומה של מגידו,בחיבור היחידי בין דרך הים לדרך ההר,מביא לפיתחה פיות הצמאים למים מעבר לבני האדם הנמנים על אזרחי עיר המדינה.
עד לחפירות משלחת ידין במגידו,היה ידוע מעט מאוד על הנושא של איסוף,אגירה והפצת מים בעיר מגידו.
במהלך תקופת הברונזה המאוחרת הממצא הארכאולוגי מצביע על עצירת מים,בתוך העיר,תוך שימוש בתעלות ניקוז שנבנו ברובעיה של העיר ואשר הובילו את מי הנגר למאגרים בעיר,שם אוחסנו ומהם נשאבו לשימושים השונים. מעט מזרחית לעיר,במקום שנקרא היום תל לג’ון,נובע נחל וסביר להניח שתושבי מגידו בברונזה המאוחרת עשו שימוש במי המעיין,ברם:בשל ריחוקו,היחסי,מהעיר ספק אם מי המבוע נסחבו לעיר לשימוש ויותר סביר להניח שהתשמשו בהם להשקיית שדות והגידולים החקלאיים.
מדע הארכאולוגיה בכלל ופרופ’ ידין בפרט מגיעים לחקר העיר מגידו בתקופת הברזל עם ידיעה ברורה על כך,שבחומות העיר צריך להיות פיר המוליך מתוך העיר למאגר מים.
מגידו של תקופת הברזל בכלל ובימיו של שלמה אחאב ובשיאה הנוסף,בימי ירבעם השני מלך ישראל,נמצאת מגידו באזור רוחש פעילות גיאופוליטית,מה שהופך את ביצורי העיר ומוכנותה למצב של קונפליקט הכולל מצור למצב של איום ממשי ובר קיימא. חפירות העיר מצביעות על חיזוק חומות העיר ובניית חומות חדשות היכן שהעיר נפרשת בתקופה המדוברת,נשאר "רק": לאתר את מקור המים שיש אליו גישה מתוך חומות העיר,מבלי לצאת מהן,ולאפשר אספקת מים,לתושבי העיר,לצבא המגן עליה,ועל מי שיזדמן אליה בשל חשיבותה,כאמור. משכך,מפשילה משלחת ידין את ידיה ומתחילה לחפור במערב העיר בחיפוש אחר פיר שיוליך מתוך העיר למאגר המים. מתאמצת: ומצליחה.
פרנסי מגידו של תקופת הברזל מגלים מעיין ששופע בקצה המערבי של העיר. הם חופרים פיר באורך של כ – 25 מטרים שתחתיתו נמוכה מהמעין שנמצא כך שמי המעיין זורמים ונקווים בתחתית הפיר,כך שכל עוד לא יבש המעיין בתחתית הפיר יהיו מים שהגישה אליהן היא מפתחו של הפיר שבתוך חומות העיר ונסתרת מעינו של מי שירצה לצור עליה.
בעת חציבת מפעל המים במגידו,הסתבר שנביעת המעיין נמצאת מחוץ לחומות העיר ובכך מסכנת את משאב המים הזה,שעלול להיות חשוף לעין אויב שינתק את המעיין מהפיר שבתוך החומות ומקור המים החשוב הזה ילך לאבדון. כדי למנוע את המצב הזה,הורחבה חומת העיר ונבנתה חומה,שכל תפקודה היה:להסתיר את נביעת המעיין מעינו של כל מי שנמצא מחוץ לחומות העיר בכלל ומחוץ לחומתיה המערביים בפרט. מאחר ואין סימנים לכך שתוספת החומה הזו נפרצה אי פעם,יש לשער שהרעיון "עבד" ומי המעיין שפעו ללא מפריע גם כשאויבים צרו על העיר ובכלל.
פיר הגישה למעיין,שבנתיים יבש בגלל פעילות אנושית מודרנית,הוכשר על ידי רשות הטבע והגנים לביקור באי האתר,והתמונות ממנו – הן כאן לפניכם:
את הצויליזציה האנושית מקובל לחלק לשלוש תקופות שאת שמן הן לוקחות מחומר הגלם ליצור כלים בכלל וכלי זין בפרט:תקופת האבן,תקופת הברונזה ותקופת הברזל.
תקופת הברזל מתחילה בארץ ישראל בסביבות 1050 לפנה"ס,אך גלוי הברזל וסודות עיבודו מתחיל מעט קודם לכן באנטוליה ובקוקז ומאוחר יותר,מתפשט ובמהרה,לאגן המזרחי של הים התיכון,מצריים והציויליזציות של מסופוטמיה.
יחד עם הפיכת הברזל לחומר הגלם העקרי ליצור כלים חלה ירידה בעוצמה הפוליטית והמדינית של מצרים יחד עם התגבשות וחדירה של עמים לאגן המזרחי של הים התיכון,בכלל,ולארץ ישראל בפרט.
העמים המפורסמים שחדרו למרחב ארץ ישראל,והדיחו ממנו את ההגמוניה המצרית,היו הפלישתים והישראלים. על הישראלים לא צריך להרבות במילים,אך לגבי הפלשתים,שהיו חלק מגויי הים,כדאי להזכיר שהפלישתים עם רק עם אחד שנטל חלק בנדידת העמים שנקראים גויי הים ועמים נוספים,כמו השרדנה,התישבו ברחבי ארץ ישראל –בימין השרדנה התישבו באזור הכרמל והיו עוד,שמוקרם איננו ידוע בודאות והתיאריות על מקורום ועל הסיבות להגירה די מרובות.
אציין,בהכנעה,את השרדנה שעל פי מחקרו של פרופ’ אדם זרטל (ז"ל) ממורי,מצביע ברמת סבירות גבוהה מאוד על כך שמקורם של השרדנה הוא מסרדניה ולא,בגלל הדמיון בהגיית השם אלא בשל מבנים וסימני הגירה בסרדניה שמצביעים על קשר של שבט גויי הים – השרדנה – כמי שמקורם בסרדניה.
עוד במרחב שלנו מתגבשים להם עמים,שחלקם עם קשרים עם ישראל,כמו העמונים,המואבים האדומים ועוד.
במגידו,האחיזה המצרית בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נחלשת והיא נכבשת על ידי ישראל. החפירה באתר,שרובה באה ממצאים של משלחות ידין למגידו,מצביעה על תחילת אחיזה של ישראל בעיר בתקופת שלמה המלך ואת עיקר פריחתה בתקופת הברזל,וגם שיא פריחתה בתקופה הזו,בימיו של אחאב,ממצאים שחוזרים על עצמם גם בחצור.
והממצאים של תקופת הברזל בכלל ומימיו של אחאב בפרט,בתל מגידו,ומחפירותיה של משלחת ידין – הן כאן לפניכם:
הברונזה,שהיא תערובת של נחושת ובדיל,מופיעה כחומר יצור הכלים העקרי בסביבות 3300 לפנה"ס ולקראת 1050 לפנה"ס מוחלפת מתכת אחרת:הברזל.
על שם מתכת היצור העיקרת,הברוזה,נקראת כל התקופה שבין 3300 ל 1050 לפנה"ס תקופת הברונזה,והיא מחלקת לארבע תקופות משנה,חלוקה שקשורה בתהליכים גיאופוליטים שמתרחשים במרחב שבין מצרים ומסופוטמיה,אסיה הקטנה ובאזור האיגאי והן:הברונזה הקדומה,הברונזה הביינמית,הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. בשל תהליכים גיאופוליטים,של עלייתן ונפילתן של תרבויות במרחב,ישנה חלוקת משנה בחלק מארבעת תקופות הברונזה,חלוקה שעם התפתחות המחקר הארכאולוגי השנתה במהלך השנים ועל כך,בהזדמנות אחרת.
תקופת הברוזה המאוחרת,שבה עיקר ענינינו,מתחילה עם כיבוש מצרים על ידי ההיקסוס ב – 1550 לפנה"ס ומסתיימת ב – 1050 לפנה"ס עם ירידת השפעתה של מצרים במרחב של ארץ ישראל. הברונזה המאוחרת מתאפיינת בשלטון של מצרים על מרחב ארץ ישראל ומסתיימת עם פלישתם של גויי הים ושל שבטי ישראל,ואחרים, למרחב ואיתם מגיעה מתכת חדשה ליצור כלים: הברזל.
בימי השלטון המצרי במרחבי ארץ ישראל ערי המדינה במרחב מגיעות לשיאן מבחינה של עושר כלכלי ועושר תרבותי שבא לידי ביטוי בפריחת ערי המדינה ובהן מגידו,והממצא הארכאולוגי,במגידו לענינינו,המצביע על עושר זה.
מניין נובע עושרן של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל בואכה לברונזה המאוחרת? שתי נקודות מפתח מעגנות את פריחת ערי המדינה,בכלל ומגידו בפרט,בברונזה המאוחרת,והן:השלטון המצרי וצבע הארגמן.
בברונזה המאוחרת נמצאת האימפריה המצרית באחד משיאיה,חוסן כלכלי ופוליטי שבו מרחב ארץ ישראל והשליטה בו,מקנים לאמפריה המצרית עוצמה אדירה במסחר הכלכלי והתרבותי עם מסופוטמיה,אסיה הקטנה והאזור האיגאי- והציויליזציות שמאכלסות אזורים אלה.
צבע הארגמן הופך למיצרך נדרש ושכיח בצוויליזציה של מזרח הים התיכון,אסיה הקטנה,מסופומיה ומצרים עצמה. חלזון הארגמן גדל בחופיה של ארץ ישראל,חופים הנשלטים על ידי ערי המדינה של ארץ ישראל שנמצאים תחת שלטון האימפריה המצרית,כאמור.
בתעודות מיצריות מהברונזה המאוחרת מכונה מרחב ארץ ישראל:כנח’נ. ובמצרית כנח’נ פרושו:ארגמן. עם התפתחות הכתב,בכלל והעברי בפרט,מעוברת השם כנח’נ לכנען.
כאמור: אחד משיאיה של עיר המדינה מגידו הוא בברונזה המאוחרת,תחת השלטון המצרי,והתמונות מהממצא הארכאולוגי של תקופה זו,כאן לפניכם:
מטרת הארכאולוגיה היא למצות את מירב המידע על העבר,באמצעות מחקר מדעי שיטתי ובמטרה להגיע לשחזור של מצב פני הדברים לידע ומידע אודות אורח החיים של תרבויות העבר.
הראשון שניסה למצות מידע על העבר על סמך חפירה באתר היסטורי היה נבואיד מלך בבל (מלך בין 556 – 539 לפנה"ס). נבואיד חפר וגילה מקדש קדום בבבל ולאחר חפירה,וככל הנראה,שיחזור הוא הפך את המקדש הקדום למוזיאון.
בימי הביניים גובר העניין בתרבות היוונית-רומית עניין שיצר,באירופה,את תקופת הרנסאנס. במאה ה – 15,העקבות העניין הגבר בתרבות יוון ורומי,יצר פלביו יונדו מדריך שיטתי לשרידים וטופוגרפיה של ממצאים מהתקופה היוונית רומית.
קיריאקוס מנאקונה,בן המאה ה – 15 פרסם ספר ובו ממצאים ארכאולוגים שאסף במסעותיו ברחבי האימפריה הרומית ביזנטית ובמזרח התיכון והוא,קיריאקוס,נחשב למבשר מדע הארכאולוגיה.
במאה ה – 19 מתחיל מחקר שיטתי מסודר ומתועד של אתרים ארכאולוגים שמתבצע על ידי ארכאולוגים שזה מיקצועם,ולא בידי חובבנים.
בתחילת המחקר הארכאולוגי מתבסס המחקר האתרים ארכאולוגים על חתך סטראטיגרפי לרחבו או לאורכו של האתר,ובדיקת הממצאים משכבות השונות שנמצאו בחתך.לשיטת החתך היו ויש הרבה מגרעות ובהמשך המחקר הארכאולוגי הוחלפה השיטה בשיטת רבועי החפירה שלפיה,מחולק האתר לריבועים של 10/10 מטרים והחופרים מורידים שכבה שיכבה בכל ריבוע וריבוע,מתעדים את הממצאים ובכך מספרים את סיפורו של האתר על שלל שיכבותיו שנוצרו בימים שבהם היה פעיל.
ראשית החפירה באתר מגידו התבצעה על ידי שומאכר בשנים 1903-1905 בין 1925-1939 חופרת בתל משלחת של המכון הארכאולגי של אוניברסיטת שיקגו במימון של רוקפלר. שתי משלחות החפירה הזו ביצעו לרוחבו של התל חפירה סטרטיגרפית,קרי חתך שבוצע מראש התל לבסיסו,והממצאים שנמצאו בה הונצחו בסדר השכבות שבחתך.
בשנים 1960, 1966, 1967 וב 1974 מבצע פרופ’ יגאל ידין חפירה בתל מגידו מטעם האוניברסיטה העברית. חפירה זו נעשתה בשיטת הריבועים,תוך התחשבות ופירוט של ממצאים של שומאכר ואוניברסיטת שיקגו ובכך תרמה ידע מדעי על התקופות השליטים והתרבויות שישבו בו. מאז 1994 מתבצעות עונות חפירה בתל מטעם אוניברסיטת תל-אביב בראשות פרופ’ פינקלשטיין ופרופ’ אוסישקין.
חפירה של פרופ’ ידין הרחיבה את החתך שביצעו שומאכר והמשלחת משיקגו,וחפר בו בשיטת הרבועים,שיטת החפירה והמחקר המודרנית שבשימוש גם כיום. בחפירות אלה העשיר וגילה ידין את רום חשיבותו של תל מגידו בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל.
והתמונות,מהחתך בתל ומהחפירות של ידין,הן כאן לפניכם:
חוקר האירוסים Dykes הוא זה שזיהה את אירוס ארם נהריים ונתן לו את שמו. בישראל כ- 18 סוגים של אירוס ואירוס ארם נהריים הוא האחרון לפרוח,פריחתו מתרחשת בחודש מאי. האירוס אופיני למדרונות הרים שגובהם בין 600 ל 1400 מטר מעל לפני הים. בשל מקומות פריחתו אירוס ארם נהריים פורח באופן טבעי במורדות החרמון בלבד ולגבי תפוצתו בארץ ישראל הוא מוגדר כמין שנמצא במצב של הכחדה מהטבע.
בימי יוון ורומא כתשו את שורשו אל הצמח ועשו ממנו תרופות ותמרוקים. בשל כך פקעות של אירוס ארם נהריים גודלו בחצרות ובשדות יעודיים ולכן,מחוץ להביטת הטבעי שלו,האירוס עדיין שכיח ברחבי הארץ.
מסיבות לא ברורות נהגו מוסלמים בארץ ישראל לשתול אירוס ארם נהריים בבתי הקברות שלהם ותפוצתו מחוץ להביטת הטבעי שלו,בארץ,שכיחה בקרב בתי קברות עתיקים של המוסלמים.
בשונה מאירוסים אחרים,אירוס ההיכל למשל,אירוס ארם נהריים מוציא קנה אחד ארוך וגבוה ובקצהו מספר פרחים. גובהו של קנה האירוס עשוי להגיע לכדי 150 ס"מ.
אירוס ארם נהרים הוא צמח מוגן,על פי חוק.
במזרח כפר סבא,בשלהי שיכון יוספטל,היה בעבר בית קברות מוסלמי. בית הקברות הושחת ולמעט ידע על מיקומו אין לו זכר למעט דבוקה של אירוס ארם נהריים שעולה ופורח בימים אלה,ובצהרי שישי ביקרתי את דבוקת האירוס המרשים הזה – ולצלמו.
בדרך כלל אינני נוהג לציין את פרטי ציוד הצילום,לרוב זה לא חשוב. במקרה של הצמח המרשים הזה החלטתי ל"פנק" את תצלומיו בעדשת ההליוס שמיצרת תמונות עם אופי מאוד יחודי לעדשה הזו,אופי שנובע מהתיכנון שלה שנטוע עמוק בראשית המאה הקודמת במפעל ג’ינה של קרל צייז שהיה במזרח גרמניה. ונפעם,העדשה המיוחדת הזו,לא איכזבה אותי והנציחה את האירוס כיאה ליופיו ומעמדו.
כשבוחנים אתר ארכיאולוגי בכלל,ואת מיקומו הגיאוגרפי בפרט,צריך להסתכל עליו בעינים של זמנו ולא בעיניים של היום. נהר הירקון היווה מכשלה פיזית קשה להתגברות בפני כל מי שנע בדרך הים,Via Maris,דרך ראשית ורבת חשיבות למסחר ולמדינאות של ימי קדם. הסיבה לכך היא שפעת מימיו של הירקון,שפע מים שגרם להצפה של מישור החוף והפיכתו לבלתי עביר.
המקום היחיד שבו דרך הים היתה יכולה להעביר שיירות צפונה היא באזור השפייה של עינות הירקון מעבר שידוע בשמו:מעבר אפק. מי ששלט במעבר אפק הפך לאדון הארץ.
מגדל אפק הוא נקודה רמה ששולטת טופוגרפית על מעבר אפק,והוא נמצא מזרחית למבצר אנטיפטרוס הידוע גם כתל אפק אשר שלט על מעבר אפק לפחות מהאלף השני לפני הספירה,על פי תעוד מכתבי המארות.
בתקופת בית שני מוקם במגדל אפק ישוב יהודי שמתקיים מחקלאות ולא בהכרח נועד לביצור שמטרתו שמירה על מעבר אפק,מה שהיה,ככל הנראה,עדין תפקידו של השליט בתל אפק הסמוך.בשנת 67 לספירה,בעקבות המרד הגדול,הורסים הרומאים את הישוב היהודי במגדל אפק.
מגדל אפק עומד בשיממונו עד להגעת הצלבנים לארץ. בתקופה הצלבנית,מוקם על התל מבצר שמקבל את השם מיראבל. ב 1187 נכבש מבצר מיראבל על ידי האיסלם וארבע שנים מאוחר יותר,במסע הצלב השלישי נהרס המבצר על ידי הכוחות הצלבניים אך נתפס ומשוקם בשנית עם קום הממלכה הממלוקית בארץ ישראל שבסופה ננטש המבצר ונשאר לעמוד בשיממונו כארבע מאות שנה.
במאה ה- 16 בעת השלטון העות’מני מוקם במקום כפר ערבי בשם מג’דל יאבא שלא משקם את המצודה הממלוכית ועושה בה שימוש משני. במאה ה -19 משתלט על מג’דל יאבא שייך צ’אדק אל ג’מעיני שהופך את המבצר הממלוכי לוילת המגורים שלו ועוסק בגביית דמי חסות מהעוברים ושבים במעבר אפק,עד שהשלטון העות’מני מואס במעשיו ומגלה אותו מהמקום.
הכפר הערבי באתרו,ממשיך להתקיים ומקבל את הכנוי מג’דל צ’אדק.עם קום המדינה נכבש הכפר ותושביו נסים ממנו לבלי שוב. אדמות הכפר נמצאות כיום בתחום ראש העין והקיבוצים עינת וגבעת השלושה.
ב 1994 מוכרזים 30 דונם שבמרכזם המבצר הממלוכי כגן לאומי וב 2005 מתווספים לגן הלאומי 1671 דונם. ב – 2013 נסגר הגן הלאומי תל אפק וכניסת הציבור לתחומם נאסרה עקב מעשי ונדליזם שבוצעו במתחם הממלוכי. שלוש שנים מאוחר יותר,ולאחר הסדרת שטחי הגן הלאומי עם עיריית ראש העין,החל תהליך שיפוץ ושיקום ברחבי הגן הלאומי תל אפק ובמרס 2021 נפתח הגן הלאומי לביקור מטיילים אם כי עבודות השיקום והפיתוח עדיין נמשכות.
בשישי האחרון ביקרתי בגן לאומי תל אפק,והתמונות,מהחי,צומח ודומם שבו,הן כאן לפניכם:
עבודת הדוקטוראט של נורית ובר,דוקטוראנטית בפקולטה למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית,מצביעה על כך שמאז תחילת תקופת ההלוקן,תקופה שהחלה לפני כ- 11500 שנה ונמשכת גם היום,מפלס ים המלח היה מתחת לרום של מינוס 400 מטר מתחת לפני הים וכי המצב שבו החלק הדרומי של הימה יבש הוא מצבו השכיח של ים המלח,בתקופה הזו,למעט שתי תקופות של שיא ברום הים,בתקופה הרומית ביזנטית ובסוף שנות ה- 30 תחילץת ה – 40 של המאה הקודמת – תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל אז רום הימה היה סביב ל 380 מטר מתחת לפני הים.
בהקשר זה יש לציין כי התיבשותו של החלק הצפוני של ים המלח במאה ה -20 מואץ בידי אדם ובעיקר בידי מפעלי ים המלח וזאת בנוסף להליך ההתיבשות הטבעי המוזכר.
חוף לידו הוא החוף הצפון מערבי של ים המלח חוף שהיה ברום של מינוס 380 מטר מתחת לפני הים כמצבו דאז,בראשית המאה ה – 20. ב – 1929 מוקם בחוף מחנה עבודה שבו התגוררו פועלים של מפעלי ים המלח,שאז ועד 1948,פעלו בצפון ים המלח ולא במקומם הנוכחי. בהמשך,בסמוך למחנה העבודה,הוקימה חברת בת של מפעלי ים המלח מתחם מרחצאות ובית מלון ובהמשך גם מסעדה לחוף הים. לחברת הבת של מפעלי ים המלח,מקימת המתקנים האמורים,קראו קלי"ה שם שניתן היום לקיבוץ בצפון הימה ולחוף הים שלו שעדיין פעיל גם ב 2021. מאז נסוג היום,כאמור כחלק מהטבע ועם תרומה נכבדת של אותם מפעלים – מפעלי ים המלח,חופו הצפוני של ים המלח נמצא שלושה קלומטרים דרומית מחוף לידו.
בשישי האחרון ביקרתי במסעדה הנטושה של חוף לידו ובמחנה העבודה של פועלי מפעלי ים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:
קאסר אל יהוד,מבצר היהודים,נמצא כעשרה קילומטר מזרחית ליריחו על נהר הירדן. על פי התנ"ך במקום זה חצו בני ישראל את הירדן כשנכנסו לארץ כנען,כמו גם – המסורת הנוצרית מיחסת למקום כמקום שבו יוחנן המטביל הטביל לנצרות את ישו ומאמיניו.
בשל החשיבות של המקום למסורת הנוצרית הוקמו סביב לאתר כנסיות רבות של זרמים רבים בנצרות והמקום זכה לכנוי "ארץ המנזרים".
עד 1967 ארץ המנזרים היה חלק מהממלכה האשמית ובמהלך השנים האלה התגברה פעילות פח"ע כשמחבלים,מירדן,ניצלו את המנזרים באזור,ואת המורא שהטילו על יושביהם,על מנת לחדור לישראל ולבצע פיגועים.
לאחר שנכבש האזור על ידי ישראל,במלחמת ששת הימים,ארץ המנזרים הונחה מאחורי גדר הבטחון באזור וכתוצאה מכך,ומשיתוף הפעולה של הנזירים עם המחבלים,המנזרים ננטשו. על מנת שלא לאפשר שימוש במנזרים הנטושים לביצוע פעולות טרור שטח ארץ המנזרים מוקש והגישה אליו הפכה לבלתי אפשרית.
בתחילת שנות ה- 80,של המאה הקודמת,ביקשה הפטריאכליה היוונית אורטודוכסית,לקבל גישה לאתר הטבילה בקאסר אל יהוד על מנת לחוג במקום את חג ההתגלות שנחוג כל 18 בינואר. האישור התקבל ופעם בשנה,ביום ה 18 של חודש ינואר,נפתח שער גדר המערכת ומאמינים של הכנסייה היוונית אורטודוכסית הורשו להגיע לאתר הטבילה תוך השגחה של צה"ל על מנת שלא יפגעו מהמיקוש שבמקום.
בשנת 2000 לקראת ביקורו של האפיפיור האזור המוביל משער גדר המערכת לאתר הטבילה נוקה ממוקשים והוכשר לגישה ללא צורך בלווי צבאי ובביטחה. ב 2003 עלה הירדן על גדותיו ושוב הוצף אזור הטבילה במוקשים שנוקו והפעם,לאחר גיוס ההון הנדרש על ידי הכנסיות הנוצריות ורשות הטבע והגנים,נוקה האזור ממוקשים וב 2011 נפתח לביקור כאתר של רשות הטבע והגנים שאיננו דורש תיאום כלשהו,למעט זההנדרש עקב מגיפת הקורונה בוארכה 2020.
חלק מהמנזרים בארץ המנזרים נפתחו לגישת מאמינים מספר פעמים בשנה ובתיאום עם צה"ל ורשות הטבע והגנים,ברם: בימים כסדרם המנזרים סגורים וסביבתם ממוקשת או חשודה ככזו ולכן הביקור בהם אסור מטעמים של ביטחון אישי.
למיטב ידעתי ניתן לתאם ביקור בחלק מהמנזרים בארץ המנזרים באמצעות התיאום והקישור של צה"ל ורט"ג אבל לא ניסיתי.
בשישי האחרון ביקרתי בקאסר אל יהוד,שסגור לטבילה עקב מגיפת הקורונה,ופה ושם הצלחתי להגניב את עדשת המצלמה אל בין גדרות המנזרים,אלה שהיו נגישים,מבלי להסתכן בכניסה לאזור הממוקש או החשוד ככזה – והתמונות,הן כאן לפניכם:
במישור הצפון מערבי של ים המלח כשלמרגלותיו נחל קומראן שוכן תל קומראן.ראשית המחקר הארכיאולוגי באל קומראן קשורה בארוע שבו מצא רועה בדואי כדים ובהן מגילות גנוזות הכתובות בעברית עתיקה.
סיפרון של מגילות קומראן,שנמצאו במערות שבנחל קומראן בסמוך לתל,שווה התיחסות בנפרד ברם: מהכתוב במגילות עולה שאת אותן מגילות כתבו בני כת יהודית ובהן,בין השאר,תיארו את אורחות חייהם.
בתקופה החשמונאית מתפצלת היהדות לשלושה זרמים:הצדוקים,הפרושים והאיסיים. המידע על זרם הצדוקים איננו רב אך מקובל לחשוב שהם שללו את התורה שבעל-פה,את החיים שלאחר המוות והחזיקו בפרשנות משלהם לתורה. הצדוקים נמנו עם בני מעמד הכהונה והאריסטוקרטיה של היהדות בתקופת בית שני.
הפרושים הם מניחי אבני היסוד ליהדות האורטודוכסית כפי שמוכרת לנו כיום כזרם המרכזי ביהדות של ישראל 2021 ומשכך עקרי אמונתם מוכרים לכולנו דאז וגם היום.
לגבי האיסיים הדיעות חלוקות. המידע על כת האיסיים ועל אורח חייהם מגיע אלינו ממקורות יוונים בלבד ואם משווים את הידוע לנו על האיסיים אל מול מה שנכתב על אורחות חייהם של "עדת היחיד" כת היהודים שישבו במערות קומראן והשאירו את מגילות ים המלח,נמצא: שאין התאמה בין השתיים ולא בטוח שיש קשר בין "עדת היחיד" שחיו בקומראן וסביבתה לבין האיסיים.
המחקר הארכאולוגי בתל קומראן מצביע על מספר שימושים בתל ועל רצף ישובי שמתחיל,ונגמר,בתקופת בית שני. הממצא מדבר על אתר ובו מרכז רוחני עם הרבה מאוד מקווי טהרה,ממצא שמשייך את האתר לעדת היחיד כמו גם מיצד חשמונאי שככל הנראה שימש להגנה על הדרך שלמרגלותיו וגם ממצאים מעידים על חנייה של צבא רומי באתר לקראת סוף התקופה.
המידע המדעי אודות כת האיסיים לוט בערפל ולעומת זאת,אורחות חייהם של כותבי המגילות הגנוזות,כמו גם הממצא הארכאולוגי בתל קומראן מעלים את הסברה המדעית על כך שהאתר שימש זרם בקרב הצדוקים ו/או שימש את הכהונה הצדוקית כאתר להימלט אליו במקרה ויהיה צורך,אם כתוצאה מצורר או במקרה והזרם הפרושי יצר את צעדיהם.
לדעתי יש לראות בקשר בין המגילות הגנוזות,כת היחיד שהעידה על עצמה כמי שכתבו אותן והשימוש שנעשה באתר הקומראן לבין הצדוקים ולראות בממצא הזה מקור אור על אודותם ובהוספת ידע שלנו,כיום,על הזרם הזה ביהדות של בית שני.
בהקשר זה מקור ביבליוגרפי,לקריאה נוספת:רחל אליאור "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה",הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר,2009.
בשישי האחרון ביקרתי בתל קומראן ובנחל קומראן שלמרגלותיו והתמונות,הן כאן לפניכם:
חבורת חיליים מקבלת את פננו אל מול הברזל הנעול של הגן הלאומי תל הרודיון. חלפות דקות וטנדר הילוקס מאוכלס בכמה חיליים,חמושים מכף רגל עד ראש,חונה מול שער הברזל הנעול משאיר פייסת כביש מימינו לעבור בה. שניות אחרי הילוקס הצה"לי מגיעה אופל חבוטה וישנה נושאת לוחית רשוי פלסטינית. ממנה יוצא גבהה קומה לבוש במדי רשות הטבע והגנים. הגבוהה פתיר אתשער הברזל מאסוריו,נכנס לאופל החבוטה ומדדה דרכו במעלה השביל כשהילוקס מאבטחת אותו מאחור. במופע זה של דו קיום נפתח השער למקום שבו מסתיים דו-קיום אחר,זה הורדוס (יש לבטא Hor- Dos) ושל עם ישראל.
באזור אדום,מזרחית להרי אילת,בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס יושב שבט ממוצא שמי:האדומים. לאדומים קשרים טובים עם ממלכת ישראל ויהודה שבשיאה,אביו של הורדוס אנטיפטרוס היה איש סודו של יוחנן הורקנוס השני כוהן גדול ומלך יהודה דאז. אנטיפסטריס האדומי,נושא לו לאישה את קיפרוס ממוצא נבטי וביחד הם מביאים לעולם חמישה ילדים:פצאל,הורדוס.יוסף,פירורא ושלומית. וכן,השמות עם המיצלול העברי נובע מהיותם של האדומים שמים כמצאנו אנו.
בשנת 37 לפנה"ס ממונה הורדוס למלך ישראל ושליטה מטעם רומא. כמו רובם של שליטי הפרובינקיות הרומיות דאז מתחיל הורדוס במפעלי בנייה מפוארים ועם אריטקטורה ואופי רומאים מובהקים. הורדוס,הלא יהודי,מקים את בית הקדש השני,לא לפני שעל קורת שער הכניסה למקדש קובע פסל של נשר,סמל שילטונה של רומי. מעבר לכישוריו כבנאי יזם ומקים את מיטב מבניה המונמנטלים של ישראל הורדוס מצליח לצלוח את מערכת היחסים המורכבת שבצידה האחד קיסרי רומי ומצידה השני היהודים תושבי הארץ בכלל והשלטון של כוהני הדת וראשי היהדות בישראל. הורדוס לא היה משליטה הנאורים והמתקדמים של הארץ הזו,הוא היה דיפלומט שרדן שרצח את כל מי שעמד בדרכו כמו למשל: את בנו בכורו אנטיפטריס ואת אימו מרים החשמונאית ועוד מבניו ומכל מי שהעז לערער על שילטונו.הורדוס נישא עשר פעמים לעשר נשין שונות ומאחר והיה נשוי למרים החשמונאית קובע התלמוד כי היה במעמד של עבד משוחרר ולא היה – יהודי.
את הרודיון מתחיל הורדוס לבנות ב – 22 לפנה"ס ומסיים ב – 15 לפנה"ס. הורדוס מיעד את ההרודיון כעיר בירת מחוז שומרון ובהתאם לכך,בראש העיר,בונה לעצמו ארמון ובו טרקילניום לאירוח בית מרחץ ומסביב לקומפלקס גני נוי תלויים. מבנהו הקוני,דמוי הר געש,של ההרודיון נובע משפך אדמה ששמו בנאי הורדוס מסביב לקומפלקס הארמון ככל הנראה בתקופה שבה מורה הורדוס לבנות רת קיברו בהרודיון. למרגלות ההרודיון בונה הורדוס עיר אומית טיפוסית שמרכזה היא בריכת שחיה שבטבורה פביליון ובצמוד לה בית מרחץ. בעיר הוא מיישב את בכירי השלטון של נפת שומרון הישראלית שבשליטתו.
לפי יוספוס פלאביוס הורדוס לא עשה שימוש תדיר בארמון שבהרודיון,למרות קירבת המתחם לירושלים,כ – 15 ק"מ דרומית לה,היה נוהג להגיע לארמון רק בשלושת הרגלים כדי לנוח,או לחמוק,מההמולה בירושלים.
כמה שנים לפני מותו מורה הורדוס להכשיר את ההרודיון,שנקרא כך ועל שמו עוד בחייו,כמקום קבורתו. בנאיו של הורדוס משתלטים על המדרון הצפוני של ההרודיון,משמישים את התיאטרון שהיה בנוי בו,במקור,כאתר מגורים לבנאים ופותחים פתח ודרך חדשה מהעיר התחתית,שגם היא מצפון לתל,אל עבר ההרמון לצורך מסע הלוייה העתידית ובצידה ההצפון מזרחי בונים את המאוזילאום שם יקבר הורדוס לכשיגיע זמנו. את תשפוכת העפר ושופכים בנאיו של הורדוס ונותנים להר את צורת החרוט הכתום כפי שמוכר לנו היום.
עד ל 1972 לא מבוצעות חפירות ארכיאולוגיות מסודרות באתר ההרודיון. ב 1972 פרופ’ אהוד נצר,ז"ל, ארכיאולוג וארכיטקט שהתמחה בחקירת מפעלי הבנייה של הורדוס שול האכיטקטורה שלהם,עומד בראש משלחת חפירות מטעם האוניברסיטה העברית בהרודיון. פרופ’ נצר חושף את קומפלקס הארמון בראש ההר,חופר בשטח העיר שבהדום ההר ומקדיש את מרצו למציאת קברו של הורדוס. ב – 2002 מוצא פרופ’ נצר את המוזילאום באתר ולמרות שלא נמצא ממצא אפיגרפי המקשר את המוזילאום לקברו של הורדוס אין ספק,מדעי,שאכן נמצא מקום קבורתו של המלך הורדוס גם על סמך ממצא של סרקופגים מהתקופה וגם על פי הקשר הארכיאולוגי לסיפר בניית הקבר והשימוש המשני שעשו הבנאים בתיאטרון הסמוך ודרך תהלוכת ההלוויה שנכבשה בפתחו הצפוני של קומפלקס הארמון.
ב – 2010 מגיע פרופ’ נצר לאתר בראשות כמה מעמיתו הארכאולוגים. פרופ’ נצר מועד ונופל בחלקו הדרום מערבי של התיאטרון,נפצע אנושות וכעבור שלושה ימים נפטר מפצעיו למרגלות ההרודיון ובסמוך למקום קבורתו של נשוא מחקיו האקדמים – הורדוס.
עם פתיחת האתר עלינו לבקר בקומפלקס הארמון בראש התל. את פנינוקיבל בז אדום שמצא במגדל הארמון את מקום קינונו. הבז הפליא להציג לנו את יכולת המעוף שלו כמו גם את חיזורין אחר בזה אדומה ושניהם מעל לארמונו של המלך הורדוס. כפי שתראו בתמונה 4 של הבז הוא ממש לא אהב את כניסתינו לארמון והפרת השקט והתערבות בחיזורו אחרי בחירת ליבו ואחר חרק טעים לפתוח בו…את הבוקר.
ומהמקום שבו דו קיום הוא שם המשחק,דו קיום בין הורדוס ליהודים,בין ישראלים לפלסתינאים ובין הבז האדום לבני האדם – התמונות משם,הן כאן לפניכם:
כפר כורזים נמצא על רמת בזלת במזרח הגליל. הרמה הבזלתית,שנקראת רמת כורזים,מפרידה בין עמק הירדן,השבר הסורי אפרקאי,לארץ כינרות קרי אגן הכנרת וסביבתה. הרמה נוצרה בתקופת הפליסטוקן,לפני 2.58 מליון שנה,והיא תוצאה של התרוממות טקטונית של השבר הסורי אפרקאי. כשנוצרה רמת כורזים היא חסמה את הירדן בדרכו לכינרת. כתוצאה מחסימה זו נוצרה ימת החולה. לימים,חתר הירדן בהדום רמת כורזים,ועזרו לו כמה נחלי אכזב,כמו נחל כורזים,והחסימה לכיוון הכינרת נפתחה,הירדן שב להזין את הכינרת וגם את ימת החולה עד שיושבה במעשה נמהר של האדם.
כורזים יושבה לראשונה במאה ה – 1 לפנה"ס ישוב שנמשך ברצף עד למאה ה – 8 לספירה. כורזים נזכרת בתלמוד ובברית החדשה כמה פעמים ואחד מהממצאים החשובים בה הוא בית הכנסת של כורזים,שהוקם בתחילת המאה ה – 1 לספירה והוא אחד מבתי הכנסת הראשונים במרחב ארץ ישראל. בשונה מבתי כנסת אחרים,בצפון הארץ,בית הכנסת בכורזים בנוי כולו מאבני בזלת והוא יחודי ומיוחד בכך. בית הכנסת היה מרכזה של העיר ועמד על תילו עד למאה ה- 7 לספירה.
בניית בית הכנסת מאבני בזלת דורש ידע ואומנות סיתות מדויקים ביותר. בשל קשיותה של האבן אין מקום לטעויות ולא ניתן לתקן טעות,ויחודו של בית הכנסת נובע מרמת הסיטוט באבן שיש בו שאין לה שנייה במבני כנסות בישראל. בית הכנסת זוהה,לראשונה, ב – 1869 על ידי צ’ארלס וילסון. פתחו פונה דרומה,אל עבר ירושלים,ובין סיטוטי האבן והעיטורים שבו נמצא מדוזה מהפנתיאון היווני,דבר שהיה מקובל בראשית הקמתם של בתי כנסת בצפון ישראל.
בין 1980 ל 1984 ערכה רשות העתיקות חפירה נרחבת באתר ובו שוחזר בית הכנסת גתות מבני מגורים ועוד. לאחר החפירה הוכשר האתר לשימוש הציבור כגן לאומי. גם לאחר פתיחת הגן הלאומי ב – 2019 וגם במהלך קורונה 2020 נחפרה גת באתר גת שפתוחה לציבור כבר היום.
בשישי האחרון,לאחר ביקור בתל חצור,עצרנו לביקור שטוף גשם בכורזים והתמונות: הן כאן לפניכם:
תל חצור הוא התל הגדול ביותר במרחב שלנו ואחד הגדולים של העולם העתיק. התל מיושב וברציפות בתקופת הברונזה המאוחרת ועד למאה ה- 2 לפנה"ס.
בברונזה המאוחרת חצור היא עיר מדינה ענקית,במונחים של הזמן ההוא,והיא מבוצרת מכל עבריה והתגוררו בה כ- 20,000 בני אדם. חצור יושבת על צומת דרכים חשוב שמחבר בין דרך ההר לדרך הים לכל מי שרוצה להצפין לסוריה ומסופוטמיה וגם בכיוון ההפוך. חצור מקיימת יחסים דיפלומטים על התרבויות שבבמרחב שלנו קרי עם מצרים,מסופוטמיה ועם החיתים שבטורקיה של היום,כמו גם עם תרבויות הים של כרתים ויוון ויש הגורסים שזה סוד הישרדותה.
שיאה של חצור הוא,כאמור,בתקופת הברונזה המאוחרת והשרידים בעיר מצביעים על עיר מדינה שכללה ארמונות מלוכה,מזבח ובתי תפילה שמפוזרים במרחב העיר. חומות העיר,עצומות בגודלן והן מקיפות את כל הישוב.
בשלהי הברונזה התיכונה מוכנעת חצור על ידי כובש ששולח אש ברחבי העיר. תושביה עוזבים אותה ותושבים אחרים באים תחתם,כאשר אדוני חצור החדש מחדש את העיר השרופה,והחרבה,כולל החומות סביבה. את הכיבוש הזה של חצור מקשר המחקר הארכאולוגי לכבוש הארץ על ידי בני ישראל.
הממצא מתקופת הברזל,תקופת מלכי ישראל, כולל מבנים וממצאים המצביעים בודאות על היות העיר חצור עיר ישראלית.
כאמור,חצור יושבה ברציפות מתקופת הברונזה המאוחרת ועד למאה ה- 2 לפנה"ס. פה המקום לציין שחצור בנוייה משני חלקים,החלק נמוך שמשתרע ממרגלות התל וצפונה,והתל עצמו שהוא גיבעה רמה טבעית בדרום האתר. בתקות הברונזה המאוחרת היה רצף ישובי,תחום בחומה,בין שני חלקי העיר. לאחר חורבן העיר בסוף התקופה הזו,נקטע הרצף הזה ורק הגבעה הרמה מיושבת עד לחורבן ועזיבת העיר במאה ה- 2 לפניה"ס.
הממצא הארכיאולוגי בחפירות חצור מצביע על שני ארועי חורבן של העיר,הראשון בשלהי הברונזה המאוחרת וחורבן נוסף,הפעם בשריפה,שמתוארך למאה ה- 13 לפנה"ס. בחפירות שניהל פרופ’ ידין,ז"ל,בחצור נמצאה עיר מבוצרת,וקטנה,המתוארכת לימי שלמה המלך ולצידה עיר מבוצרת שתפסה את כל גבעת העיר מימי אחאב. ידין סבר שהממצא הזה מאשש את הכתוב בתנ"ך בדבר כיבושה של חצור מידיו של יבין מלך העיר תיזה שמאוד התחבבה על מדינת ישראל הצעירה, וידין אף זכה לביקור של ראש הממשלה,דאז,דוד בן גוריון.
ברם,בין ההרס,בשריפה,של חצור במאה ה – 13 לפנה"ס ועד לחומות העיר של שלמה המלך יש פער של כמה מאות,כמה מאות שהעיר היתה,ככל הידוע,עזובה.האם חצור,כמסופר,נכבשה על ידי בני ישראל או שרק הוכללה בשטח ממלכת ישראל הצפונית ויושבה מחדש בימי שלמה וממשיכו אחאב? בעין הביקורת המדעית ולאור ממצאי החפירה באתר סבירה האפשרות האחרונה קרי: חצור נכללה בשטח הטרטוריאלי של בני ישראל וכאשר התפנו מכיבושים והגנה על הארץ,בימי שלמה כאמור,הוקמה בה עיר מבצר כיאה לעיר כה חשובה שיושבת בצומת דרכים שמי שאדון שלו הוא אדון המסחר ווהשפעה הפוליטית במרחב כולו,ממצרים בדרום ועד לבבל אשור וחיתים מצפון.
בשישי האחרון ביקרנו בתל חצור,והתמונות:הן כאן לפניכם:
תל ערד נמצא ברום של 576 מטרים מעל לפני הים בבקעת ערד ומזרחית לבקעת באר שבע. מיקומו של האתר הוא על צומת דרך ההר שמובילה מדרום הארץ וצפונה דרך עמק הירדן,או שכיח יותר,על גב ההר – הרי השמרון. בשל כך תל ערד מהווה נקודה אסטרטגית בשליטה על דרך ההר באכה אזור בקעת ערד וככזה קרץ לרבים מאדוני הארץ.
אתר תל ערד מחולק לשני חלקים: העיר התחתונה והמצודה. בין שני חלקי העיר אין רצף ישובי,ובסך הכל,כפי שנפרט מיד,תל ערד היה מיושב לפרקי זמן קצרים.
בעיר התחתונה של ערד נמצאו 5 שכבות של ישוב. השכבה הראשונה היא מהתקופה הכלכוליתית (באלף הרביעי לפנה"ס) לא מדובר בישוב גדול מימדים ולקראת סוף התקופה הכלכוליתית הישוב נעזב מסיבות לא ידועות.
בשכבה 4 של העיר נמצא ישוב פרזות שהתבסס על מגורים בנקיקי סלע ומערות. הישוב התקיים במקום בתקופת הברונזה הקדומה I (3100-2950 לפנה"ס).
שכבה 3 מתקופת הברונזה הקדומה II (2950-2800 לפנה"ס) פה מתפתחת ערד לעיר-מדינה מבוצרת שנפרשת על פני כמאה דונם ובה חיים כ – 3000 איש. מסביב לעיר חומה ובה מגדלי שמירה. במרכז העיר בור מים שאגר את מי הנגר העילי ושימש את תושבי העיר לשתייה ולחיי היום יום. האוכלוסיה בעיר המבוצרת היא אוכלוסיית המשך לאוכלוסיה שחיה בישוב המפורז – זה של שכבה 4. העיר,בשכבה 3,נבנתה כך שמי הנגר מכל רחבי העיר יוסעו למאגר המרכזי שבטבורה. בתוך העיר נמצאו מקדש ארמון למגורי המלך של העיר-מדינה.
מבני המגורים בערד של שכבה 3 מאוד אופיניים לערד ומאוד אופיני לתרבויות של ערי המדינה בדרום הארץ. בית המגורים מתואר בספרות הארכיאולוגית כ"בית ערדי" שהיה בנוי מחדר אחד מרכזי שהכניסה אליו היא מציר הרוחב של הבית. לאחר מפתן הדלת היה גרם מדרגות קצר שהוביל לחדר שמסביבו דרגש. יתכן והחדר חולק לאזורים על ידי מחצלות או חומר אחר שהתכלה ולא נשמר אך כל חיי הבית נוהלו במרחב אחד שאותו תחמו קירות הבית שנבנו מסלע מקומי. בתום תקופת הברונזה הבינמית דגם הבית הערדי נעלם ואין לו עוד שימוש ו/או ממצא ארכאולוגי המצביע על שימוש בדגם זה.
שכבה 2 מתיחסת לשלהי הברונזה הקדומה II. בתקופה זו יש רצף ישובי ורצף של האוכלוסיה משכבה 3 אבל הישוב חדל מלהתפתח ולקראת סוף התקופה נעזב.
הסיבות לעזיבת ערד קשורות בכמה גורמים שחברו להם יחדיו: הגורם הראשון הוא שינויים גיאו-פוליטיים:מצרים,הפרעונית,מרחיבה את שליטתה לאזור סיני ודרום הנגב ומשתלטת על הכרייה והחציבה של המתכות הדרושות להרכיב את הברונזה. גם מצפון נחלשות ערי המדינה ועקב החלשותן אוכלוסיית נוודים מתחילה להכנס לשטח וללחוץ את יושבי ערי המדינה אחוצה. מה שהכריע את גורלה של ערב בתקופה זו היה שינוי במשטר הגשם. אזור ערד מתיבש וכמויות הגשם פוחתות משמעותית ואין היכולת לאגור מי שתייה ומים לחקלאות. כל אלה יחדיו גרמו לעזיבה של העיר ערד,הפסקה בתחזוקת מבני העיר וביצוריה והישוב הולך ומתמעט.
שכבה 1 מתיחסת לשלהי הברונזה הקדומה II. בשכבה זו,עדין,יש רצף ישובי ואוכלוסין שנשארו לאחר עזיבת העיר אך אלה היו מעטים ולא פיתחו את העיר,ספק אם תחזקו אותה בכלל ובסופו של דבר עזבו את העיר והיא נשארה שוממה לפגעי הטבע. העיר נעזבה ללא שכוח חיצוני ניסה להכניע אותה ולא נמצאו בה כל סימני חורבן שנובע ממלחמה אך כן נמצאו סימני חורבן הנובעים מהעובדה שהישוב הלך וקטן לא תוחזק ובסופו,עם גבור היובש,נעזב ולא יושב עוד מעולם.
כאמור ערד חולשת על צומת דרכי מסחר חשובה מאוד. בסוף המאה ה – 12 תחילת המאה ה -11 לפנה"ס על תל שמצפון לערד של תקופת הברונזה נבנית מצודה שבתחילה היתה פרוזה ובהמשך בוצרה כארבע פעמים בין המאה ה – 10 למאה ה – 6 לפנה"ס. במרכז המצודה היה בית תפילה והממצא מצביע על קשר בין יושבי המצודה לממלכת יהודה ומכן מסיקים שבימי יהודה,המצודה שימשה כמצודת גבולה הדרומי של יהודה.
בין המצודה של תקופת הברזל לעיר הערדית של הברונזה הקדומה אין כל קשר לא ישובי ולא של האוכלוסיה ויתכן ואף סביר שמי שהקים את המצודה בחר במיקום בשל חשיבותו האסטרטגית וכלל לא ידע שלמרגלות המצודה התקיימה בעבר עיר מבוצרת ושוקקת חיים. בחלק מתקופות השימוש במצודה,בנוסף למאגרי המים שהיו בה עצמה,נעשה שימוש בבור המים של ערד העיר. הבור נחפר עד שהגיעו למי תהום והוא שימוש כמקור מים ליושבי המצודה.לקראת סוף המאה ה- 6 לפנה"ס נעזבת מצודת ערד ומאז לא נושב עוד תל ערד.
בטרם שמנו פעמינו לקלפי ביקרנו בערד והתמונות: הן כאן לפניכם:
האלה האטלנטית בת למשפחת האלות הצומחות בארץ ישראל. עיקר תפוצתה בצפון הארץ ובספר המדבר.
בעבר,מזג האוויר בהר הנגב היה גשום יותר וחלק מפאונה,דאז,כלל את האלה האטלנטית. עם הזמן הר הנגב התחמם והגשם בו התמעט. האלות האטלנטית שבהר הנגב,אני ראיתי אותן הערוץ עבדת ובבורות לוץ,הן שריד לימים הגשומים יותר בנגב ומעט העצים שנשארו פה נמצאים בסכנת הכחדה בעוד אלה שבצפון הארץ וספר המדבר נמצאות בסטאטוס של:”קרוב לסכנת הכחדה".
האלות האטלנטית שבבורות לוץ מתחילות את פריחת האביב שלהם,ובעת שביקרנו פה,בשישי האחרון,לא ניתן היה שלא להתרשם מיופיה ונכחותה של האלה האטלנטית במרחבי האתר.
ותמונות מעין העדשה של האלות האטלנטיות שבבורות לוץ,הן כאן לפניכם:
אירוס הנגב תואר לראשונה ב- 1891 על ידי הבוטנאי ויליאם בארבי. אירוס הנגב הוא אנדמי למרכז ומערב הנגב ונמצא אותו,גם,בחצי האי סיני. מעבר לאזורים אלה לא נמצא את אירוס הנגב. אירוס הנגב הוא המין הדרומי ביותר של תת הקבוצה אירוס המדברי. ציבעו של אירוס הנגב הוא סגלגל והשערות בתוך הפרח,בשונה משאר אירוסי המדבר ואירוס ההיכל שהוא חלק מהם,שחורים.
אירוס הנגב איננו צומח בשמורות הטבע המוכרזות שבנגב ועל כן הוא פגיע אך לא נמצא בסכנת הכחדה. את אירוס הנגב מצאנו בשדה גידול שלו שנמצא בסמוך למחנה הצבאי צאלים,בצידו של כביש 222 בנגב,והתמונות שלו,ושל עוד מהצומח במקום,הם כאן לפניכם:
חי רמון,שבמצפה רמון,משמש כמאגר בוטני לצומח של הר הנגב ומכתש רמון שנמצא בסכנת הכחדה. בנוסף,בחי רמון,ישנה מיצג של בעלי חיים קטנים המוצגים בהביטט הטבעי שלהם באזור מכתש רמון ואשר הגיעו לחי רמון או,בשל,הסכנה להכחדתם או,וגם,בשל חוסר יכולת שלהם לחיות בטבע מסיבות שונות.
בשישי,מעט לפני הסגירה,הגענו לחי רמון. את פננו קיבלה מדריכה שתיארה את המקום ותוך כדי תיאור הצביעה על כלוב,פתוח יש לומר,וציינה שהמיצג מכיל חרדון צב מצוי שנמצא בשלביה האחרונים של תרדמת החורף שלו. בעוד אנחנו מתארגנים לצפייה במיצג בעלי החיים,והמדריכה מארגנת להאכלת בעלי החיים שבמיצג ולפתע יצאו מפיה מילות שימחה ובינהן:”הוא יצא,הוא יצא והתעורר!!!” הסתבר שממש באותו הרגע הגיח החרדון ממאורתו והתעורר,לראשונה העונה,משנת החורף שלו.
החרדון,כפי שמיד תראו,התעורר,יצא לשזוף בשמש ועורו החל להשיל. בשעות החום שנותרו:ישיל עורו לאחר מכן יעשה את צרכיו ואז,יאכל את ארוחת "הבוקר" הראשונה שלו לאחר שנת החורף הארוכה.
ולפניכם החרדון שניות בודדות לאחר שהקיץ משנת החורף ויצא לשזוף גופו בשמש של אחר הצהרים:
בורות לוץ הוא מקבץ של כ – 17 בורות לאגירת מים מעשה ידי אדם. הבורות מפוזרים על פני שטח של כ – 2 קילומטר רבוע ושימשו לאגירת מי הנגר,בחורף,לשימוש במהלך השנה. כדי למנוע סתימה של בורות האגירה בבוץ,נבנו בורות שיקוע שאספו את הבוץ ואפשרו הזרמה של מים נקיים לבורות האגירה. מתוך 17 הבורות 8 עדיין פעילים עד היום.
ראשית המחקר של הבורות הוא בביקור של נלסון גליק באתר בשנות ה- 50 של המאה ה-20. גליק תיאר את הבורות במסגרת סקר ולא הניח או קבע מי היו האנשים שחפרו את הבורות ומתי. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת,ערך יוחנן אהרוני חפירות באתר ובעקבות הממצאים של עונות החפירה הראשונות נקבע שהבורות נחפרו במאה ה- 10 לפנה”ס,בימי שלמה המלך,ומאז היו בשימוש עד לגלות בבל במאה ה- 6 לפנה”ס. בעונות החפירה האחרונות באתר נמצאו,בסביבת הבורות,ממצאים מתקופות מוקדמות יותר מהתקופת הברונזה המאוחרת שבמאה ה- 16 לפנה"ס אך אין עדויות מאיזו תרבות באו חופרי הבורות.
עד לשנות ה- 80 של המאה הקודמת לא היה כביש שהוביל לבורות לוץ והאתר היה שכוח אל ומעט מאוד אנשים בקרו בו. בשנות ה- 80,בעקבות הסכם השלום עם מצרים,נסלל כביש 171 שהוא כביש הרוחב היחיד בהר הנגב. הכביש מוביל מהר חריף,למרגלות כביש 10 שבגבול עם מצרים,ועד לכביש 40 צפונית למצפה רמון. אורכו של הכביש כ- 33 ק"מ. סלילת הכביש הנגישה את בורות לוץ לביקור של טיילים,הבורות:נמצאים ברום של כ- 800 מטר מעל לפני הים והם אחד המקומות הגשומים ביותר הנגב בכלל ובהר הנגב בפרט.
בשל ריחוקם מכל ישוב ובהעדר מחנות צבא וישובים מסביבם,בורות לוץ הם שמורת אור,בלתי מוכרזת. זיהום האור באתר הבורות הוא מזערי,אם בכלל,וחובבי אסטרונומיה פוקדים את המקום לתצפיות וצילומי אסטרונומיה.
בשישי האחרון ביקרנו בבורות לוץ,עין העדשה שזפה את נוף הבורות ואת הצומח המיוחד של האתר,צומח שאופיני,יותר,לאזורים גשומים יותר במרחבי ארץ ישראל.
האדם,בתרבויות שונות,נוהג לצייר גרפיטי על עצמים דוממים. ציורי אדם העתיקים ביותר הידועים לנו,הם בני כ – 40,000 אלף שנה ונמצאו במערות בצרפת ובספרד ומשויכים לתרבות האוריניאקית באירופה.
גם הא"ב הכתוב מקורו בחריתה על קירות של מכרות. הכתב הפונטי,כמו הא"ב העברי,הראשון הידוע לנו נמצא במכרות הטורקיז בסראביט אל חאדם שבחצי האי סיני,כתב יד שמשמש בסיס לא"ב העיברי.
אז,כפי שנרמז,האדם מצייר על מבנים נייחים משחר תרבותו והציורים נועדו לבטא הלכי רוח ואורחות חיים. בטרם המצאת הכתב,היו אלה ציורי קיר ולאחר המצאתו היו אלה ציורי הקיר,כמו בסראביט אל חאדם,שהנחילו לאנושות את הכתב הפונטי – וכל אלה בואכה למאה ה -21 שבה אומני גרפיטי מאתרים קירות של מבנים נטושים כששיאה,בעיני,של תרבות הגרפיטי הוא בגלריה מינוס 430 ציורי הקיר של אומני גרפיטי בולטים בני זמננו שעיטרו את קירות מחנה הצבאי הירדני בקליה שבים המלח.
במאה ה-2 לפנה"ס הר הנגב הוא אזור פעיל מאוד. שבטים בדואים מסתובבים בו לאתר שטחי מרעה לצאן שלהם,שירות מסחר נבטיות,עוברות בו בדרכם מדרום ערב לנמל עזה. כל האנשים האלה,כטבעם של בני אנוש,משאירים חרותות סלע ובהן תיאור של הסביבה שלהם. חרותות הסלע,בהר הנגב פעילות,כאמור,מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד לראשית האיסלם במרחב שלנו,כפי שמעידה חרותת הסלע "אללה" שנמצאת בהר הנגב באתר מצפה ליפה שבהר מחיה.
מה הן חרותות סלע? הר הנגב בנוי מסלעי קירטון שכאשר באים במגע עם האוויר הם מתכסים שכבת פטינה אדמדמה. חרותת סלע איננה ציור קיר שבו כלי חד,או מברשת,מנציח את האומר של הצייר על הסלע אלא: חריתה על מסלע הקירטון המסירה,בעזרת כלי חציבה,את שיכבת הפטינה וחושפת את צבעו הלבן של הסלע כך שהחרותה בולטת בצבעה הלבן על רקע האדמדם של שכבת הפטינה שעל המסלע. ככל שהחרותה עתיקה יותר נראה שגם היא מתכסה בשכבה,דקה,של פטינה כך שניתן לתארך ולסדר את מוקדם למאוחר בחרותות הסלע על פי מידת הלובן של החרותה.
בהר הנגב יש לא מעט אתרים ובהם חרותות סלע ברם:כדי לשמור ולשמר את חרותות הסלע רובם המכריע סגורים למבקרים. חרותות הסלע הן תופעת "גרפיטי" האופינית להר הנגב במאה ה – 2 לפנה"ס ואילך ואין לה אח ורע כולל לא בחצי האי סיני,שם יש – ציורי סלע כמוזכר קודם.
בהר מחיה,הסמוך לעיר עבדת,ישנו שדה ובו עושר רב של חרותות סלע. הרשויות בישראל הכשירו את האתר הזה לביקור הציבור כאתר טבע שמור ומוכרז שהגישה אליו היא חופשית. את האתר כינו מצפה ליפא על שמו של ליפא גל מהנדס ואיש רב מעש בכל הקשור בשמרת הטבע בארץ.
בשישי שעבר ביקרנו במקום והתמונות,כולל הכיתוב "אללה",הן כאן לפניכם:
שישי אחר הצהריים,השמש:מתחילה לערוב. הכסופה צריכה לשחרר מעט מסוסיה אני,והקנון,זקוקים לקצת אוויר נקי וירוק בעניים.
תל גזר,שבשפלה,הוא אחד מתליה החשובים של התרבות הארץ ישראל מהכנענים באכה רומא. בעוד חרטומה של הכסופה מופה אל עבר תל גזר על מנ לקבל עליו את שקיעתו של יום,אני צריך להמודד עם שתי עובדות: הישוב שדרכו אני עובר בדרך לתל הוא ישוב דתי ושעריו נסגרים עם כניסת השבת,והדרך,מהישוב,לצל לא עבירה עבור הכסופה.
מצאתי עצמי משאיר את הכסופה ברחובו הראשי של הישוב,ויחד עם הקנון שלי,עושה דרכי בשדותיו המוריקים אל התל. מהר מאוד מתחוור לי שאם אגיע לתל בעת השקיעה אאלץ לפגוע ברגשותיהם של תושבי הישוב,שלא לדבר:על למצוא עצמי נעול מאחורי שער חשמלי…סגור.
אז התוכנית משתנה ובמקום לעלול לתל ולצלם בו בעת השקיעה אני מחליט לעשות דרכי בשדות ובכרמים שלמרגלותיו,להינות מהירוק ומהאוויר הנפלא ו… לענג את עין העדשה בשרואות עיני.
ובקשה קטנה: השדות למרגלות תל גזר נקיים ובשלבים של הבשלה. זו פרנסתם של אנשים ומי שיחליט לבקר שם אנא:שימרו על הניקיון והדירו רגליכם מהגידולים שם כולל הכרמים – תודה.
עבדת נוסדה על ידי הנבטים במאה ה – 3 לפנה"ס כחלק מהערים,והמיצדים,לאורך דרך הבשמים שעברה מדרום חצי האי ערב לנמל עזה. העיר נקראת על שמו של מלך הנבטים עבדת – המלך היחידי,בתרבות הנבטית שלאחר מותו הפך לאל,ברם: בתרבות הנבטית שלטו שלושה מלכים ששמם היה עבדת ולא ברור למי מהם הוקדשה העיר,אם כי:המחקר הארכיאולוגי סבור שמדובר עבדת השני שמלך בין 60-62 לפנה"ס.
במאה ה- 1 לספירה משתלטת רומי של מסחר הבשמים והתרבות הנבטית נטמעת אל תוך זו הרומית ונעלמת. בתחילה,הנבטים,הפכו ליושבי קבע בערים הנבטיות שבנגב,בהמשך נטמעו בערים אחרות והתרבות הנבטית,כמו גם קורפוס האלים שלה,פסקו מלהתקיים. מה בדיוק עלה בגורלם של צאצאי הנבטים שחיו במסגרת השלטון הרומי במרחב הנגב בכלל וארץ ישראל בפרט – לא ידוע.
עם ירידת התרבות הנבטית התרבות הרומית משתלטת על העיר עבדת ובמסגרת השלטון הרומי העיר מתרחבת ומקבלת גוון של עיר רומית טיפוסית. את הרומאים תופסים הביזנטים,בתורם,וגם הם מרחיבים את העיר ומחזיקים אותה כמרכז עירוני של הנגב המרכזי.
עם עליית הנצרות מוקמות בעיר כנסיות אך בהמשך ההסטוריה כוחה וחשיבותה של העיר הולך ופוחת. בתום התקופה הביזנטית חשיבותה של העיר יורדת וגם ביצוריה נחלשים והאתר ממשיך להיות מיושב,כשהוא עובר מיד ליד על פי אדוני הארץ,עד שבאמצע המאה ה – 8 לספירה פוקדת רעידת אדמה את העיר שבעקבותיה נזרע בה הרס רב,והעיר נעזבת ולא מיושבת עוד – מאז.
למרגלות תל עבדת מוקמת,בשנות החמישים,חוות מחקר של האוניברסיטה העברית שמטרתה לחקור,אמפירית,את אגירת המים וגידול הגידולים העתיקים שהיו נהוגים באזור מימי הנבטים ועד לסוף התקופה הביזנטית.
ב – 2009 הושחת תל עבדת על ידי שני בדואים שזעמו על הריסת בתים בנגב. הנזק שגרמו,השניים,באתר היה רחב היקף וכדי לתקנו הושקעו בשיחזור האתר ותיקון נזקי ההשחתה כ – 9 מליון שקלים. שני החשודים נתפסו ברם הראיות נגדם נאספו על ידי מדובב משטרתי שהוכרז כלא אמין באופן גורף. בשל כך הגיעה התביעה עם שני המשחיתים להסדר טיעון מקל ושניהם נשפטו לשישה חודשי עבודות שירות,ולא הורשעו בהשחתת האתר מעולם.
עין מעריף הוא המעין הראשון שנמצא בקצהו המזרחי של נחל צין במקום שבו הוא מתחיל לרדת לעבר עמק הירדן שבמזרח. עין מעריף,יחד עם עין עבדת ועין מור,יוצרים,בתוך אפיק נחל צין,את קניון עבדת.
מעל למעין נמצא מצפור,שהוא חלק מהגן הלאומי עבדת. בין עין מעריף לעין עבדת נמצא יער צפצפות כמו גם שרידים של לאורות ששימשו נזירים,מתבודדים,בתקופה הביזנטית.
עין עבדת הוא מעיין שכבה קרי: מי הגשמים שיורדים בהר הנגב "נתקלים"בשכבה אטומה למים זורמים לאורכה ופורצים מבעד לנקב באדמה ונובעים. עין עבדת חותר קניון בסלע הקירטון ובו שכבות אבני צור שחורות בצבען. הקניון,שיצר מעיין עבדת,הוא חלק מנחל צין ונמצא בשבר שבין מהלכו של נחל צין ברמת הנגב ובמקום שבו הוא יורד מזרחה מרמת הנגב אל עבר השבר הסורי אפריקאי ולמרגלות רכס חתירה ובסופו,נשפך לים המלח. בקניון עבדת נובעים שלוש מעינות:עין מור,עין עובדת ועין מעריף.
בשישי האחרון ביקרנו בקניון עבדת ובשלושת המעינות שבו,והתמונות שנקלטו בעין המצלמה כאן לפניכם:
השבר הסורי אפריקאי הוא סידרה של שברים שמתחילה בדרום תורקיה ומסתיימת בדרום מזרח אסיה. השבר הוא תולדה של תנועת לוחות טקטונים כאשר הלוח האפריקאי נע במגמה צפונה והלוח הערבי נע במגמה דרומה. ישראל,שממערב לנהר הירדן,יושבת על הלוח הערבי וירדן,שממזרח לנהר,יושבת על הלוח האפריקאי.
תנועת הלוחות האלה,בישראל,יצרה את עמק הירדן,ממורדות החרמון ועד למפרץ אילת. החרמון הוא תולדה של לחץ שמפעיל השבר האפריקאי בתנועתו צפונה והרי החרמון,אלה שבישראל ובלבנון,הם הרי קימוט שנוצרו כתוצאה מתנועת השברים כאמור.
עד לפני כחמישה מליון שנה,בחלק הדרומי של הר החרמון,בצד המזרחי של נהר הירדן,בין הירמוך להדום החרמון,היה קער. לפני כחמישה מליון שנה במרכז הקער התפרצו כמה הרי געש,הרי הגעש הרדומים של הגולן הידועים בשם "קו התילים" של הגולן,ומלאו את הקער בלבה וכתוצאה מכך נוצרה רמת הגולן,שהיא חלק מהשדה הגעשי "א-שמה" שכולל את הגולן ואת הבשן שממזרחו,שנמצא בממלכת ירדן,זהו השדה הגעשי הגדול בעולם.
לאורך קו התילים,מסיבה לא ממש ידועה,נוצרו בועות לבה שלאחר שהתקשו הגז שבתוכן פרץ החוצה והבועות הפכו לכיסי קרקע,או מכתשי קרקע המכונים בערבית ג’ובה והעברית אימצה את השם כיסי לבה.
הג’ובה הגדולה היא אחת מאותן כיסי לבה שהגז ברח מהן ונוצר מכתש. ההסבר של כיסי הלבה הוא ההסבר השכיח והמקובל לתופעת הג’ובות ברמת הגולן,אך מה שמטיל בתאוריה הזו ספק קל היא העובדה שכל הג’ובות ברמה נמצאות בקו ישר ומקביל לקו התילים שהם,כאמור,הרי געש כבויים שכבו לפני כחמישה מליון שנה. לעובדה הזו – אין הסבר מדעי מניח את הדעת.
בשישי בבוקר ביקרנו בג’ובה הגדולה – והתמונות,הן כאן לפניכם:
בצפון מזרח הגולן נמצא יער אודם. זהו יער טבעי שיד האדם תרמה לעיצובו אך לא להתהוותו. היער מתאפיין באלון תולע,עץ ממשפחת האלונים שצומח ברום של מעל לאלף מטר מעל פני הים. ואכן,גובהו של יער אודם הוא למעלה מאלף מטרים מעל לפני הים. כיום יער אודם תופס שטח של כ- 400 קמ"ר.
בשישי בבוקר ביקנו בחלקו של יער אודם שנמצא דרומית מזרחית לחרמון ליד העיירה vדרוזית ג’ובעתא ובו מסלול מעגלי בתוככי היער ובנוף עצי האלון,אלון התולע,והפאונה האופיינית לקרקע ברום של מעל לאלף מטר.
רכס בשנית,ידוע יותר בשמו הערבי:רכס חזקה. הרכס נוצר כתוצאה מפעילות געשית שאירעה לפני כ- 100,000 שנה והיא תולדה של נביעת זרמי לבה אל פני השטח ויצירת רכס ההרים הזה,שהוא,כאמור,תופעה וולקנית המאוחרת להתפרצות התילים ב"קו התילים" שיצרו את הג’ובה הקטנה שבה בקרנו,קודם לכן.
שטח הרכס,זה שאיננו תפוס על ידי צה"ל במוצבים ושטחי אש,הוכרז כשמורת טבע ובה מסלול מרום הרכס,ליד מוצב חזקה,ועד לישוב אלוני הבשן לאורכו של רכס הלבה.
בשישי בבוקר ביקרנו בחלקו העליון של שמורת הטבע בשנית ונהננו מהפאונה שמאוד יחודית של הרכס שהיא שילוב של אדמת האפר הוולקני הפוריה ושל רום הרכס הסמוך לרום של עד כ-1,000 מטרים.
כקילומטר דרומית לגשר בנות יעקוב,אחד ממעברי הירדן העתיקים לאורכו של הנהר,נמצא תל. ראשית התל היא בתקופת הברונזה שבו היה,חליפית,ישוב שנועד להגן על מעבר הירדן ישוב שפעל,לסירוגין,מתקופת הברונזה ועד לכיבוש הערבי של ישראל מידי הצלבנים.
במאה ה-12 בתקופה שבה המוסלמים התדפקו על שערי הארץ פנו אבירים מהמסדר הטמפלרי למלך בלדווין הרביעי,מלך ירושלים הצלבנית,בבקשה לבנות מבצר על מעבר הירדן בבנות יעקוב,על מנת להדוף את האויב המוסלמי. בלדווין,לא רק שהסכים אלא שהגיע למקום ושהה בו כמה שבועות שבמהלכן החלו האבירים הטמפלרים בבנית החומה של המבצר.
לאחר השלמת בניית החומה ותחילת העבודות על המבצר עצמו,הגיע חיל חלוץ של הצבא המוסלמי ובהתקפת מחץ כבש את התל שממילא היה בהליך בנייה שמאז ומעולם – לא הושלם.לאחר הכיבוש המוסלמי התל ננטש לעד.
למרגלות התל זורם נהר הירדן והשנה,לאחר החורף המבורף,הירדן מלא בשצף של מים שעושה דרכו דרומה אל עבר הכנרת.
מצד עתרת יושב בדיוק על החלק הפעיל של השבר הסורי אפריקאי. החפירות באתר גילו תזוזה של חומות התל תזוזה בצד המזרחי של 2 מטרים צפונה ובצד הדרומי תזוזה של חצי מטר דרומה סך כל מפתח של 2.5 מטרים שהם תוצאה של תזוזת הלוחות הטכטונים שיצרו את השבר הסורי אפרקאי,ואת החרמון ורמת הגולן,שבה בקרנו – תזוזה הממשיכה גם היום ומנוטרת באופן קבוע על ידי מד לייזר אלקטרוני מדויק להפליא שנמצא משני צידי השבר בקן הכביש שחוצה את גשר בנות יעקוב.
בטרם הדרמנו מהרמה חזרה הביתה עצרנו לביקור במיצד עתרת ובזרימת הירדן למרגלותיו,והתמונות:הן כאן לפניכם:
באפריל 1938 בעיר ניו-יורק,נולדה גייל ביתם היחידה של אסתל וג’ונתן רובין. לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת מישיגן,עובדת גייל כעורכת בהוצאת ספרים בניו-יורק ועוסק,בו בעת,בצילום עיתונאי.
זמן קצר אחרי שהחלה לעבוד בהוצאת הספרים חולה גייל בסרטן ובסוף שנות ה -60 היא מחלימה ממנו.
ב – 1969 מגיעה גייל לביקור בישראל,מתאהבת בארץ וקובעת בה את מקום מושבה הקבוע כשהיא עוסקת,לפרנסתה,בצילום עיתונאי. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים,מצטרפת גייל לכוחות הלוחמים בחזית הדרום ועם חציית התעלה גייל היתה לאזרח הישראלי הראשון שכף רגלו דורכת באדמת אפריקה המצרית. גייל שולחת מתמונותיה לאמצעי התקשורת והן מפורסמות מיד עם מעבר הכוחות לאדמת אפריקה.
לאחר המלחמה מחליטה גייל להקדיש עצמה לצילום נופיה של ארץ ישראל כולל החי והצומח שבה. צילומיה מתפרסמים בעולם וזוכים להערכה רבה הן בפן האומנותי והן בהיותה פורצת דרך כאישה בתחום צילום גברי למדי.
11 במרץ 1978 שבת אחר הצהריים. גייל רובין מגיעה לבריכות הדגים של קיבוץ מעגן מכאל. היא תופסת, לעצמה,עמדת תצפית סמוך לחוף הים וצופה בצפרים על מנת לאתר צילום. מן הים מגיחים 11 מחבלים שנתקלים בגייל,יורים בראשה והורגים אותה במקום. המחבלים מנסים לפרוץ למכוניתה של גייל,אך מוצאים אותה קטנה מידי עבורם. הם משאירים את גייל למותה,מגיעים לכביש החוף חוטפים נהג מונית ומיד אחר כך חוטפים אוטובוס אגד שבו חברי אגד וילדיהם שחזרו מטיול בצפון. סמוך לצומת גלילות מצליח הצבא לחסל את המחבלים לאחר שפוצצו את האוטובוס על יושביו. באסון,הידוע כ"אוטובוס הדמים" נהרגו 35 בני אדם וגייל רובין ההרוגה ה-36.
מתוך הערכה לעבודתה של גייל רובין – ולזכרה:החלטתי לפתוח בפרויקט של צילום הארץ,נופיה,החי והצומח ובפתיח לפרויקט יצאתי ביום שישי האחרון לבריכות הדגים בקיבוץ מעגן מכאל. גשם ורוח עזה קיבלו את פני וכמה קורמרנים,פרפור עקוד וענפות קיבלו את פני וניצפו,כמוני,נרטבים בגשם ונאבקים במשבי הרוח.
נחל תבור,מתחיל את דרכו בהרי נצרת שם הוא מנקז אל ערוצו את מימיו. מהרי נצרת זורם הנחל מזרחה,עוקף את הר התבור,מדרום,ממשיך מצפון לקיבוץ גזית ומשם ממשיך מזרחה ונשפך לירדן בסמוך לכביש 90.
בחלקו העליון,אזור שמורת הטבע נחל תבור,הנחל אכזב ומים זורמים בו במהלך החורף בלבד. בחלקו המזרחי הנחל איתן וזורם כל השנה.
לאפיק נחל תבור משמעות גיאופוליטית גדולה. בעבר שימש אפיק הנחל שיירות מסחריות שנעו בדרך המזרח,מים המלך לאורך עמק הירדן צפונה,ואשר רצו להגיע למרכזים העירוניים של ארץ ישראל,קרי מגידו וחצור. השירות עלו באפיק הנחל מערבה על מנת לעשות כן. החשיבות הגיאופוליטית הזו נמשכת מהתקופה הנבטית ועד לתקופה הערבית,והמצודה בכוכב הירדן היא אחת הדוגמאות לחשיבותו של נחל תבור במעבר של מסחר מעמק הירדן מערבה אל תוככי ארץ ישראל.
שמורת הטבע שבנחל תבור מוכרזת ממעט צפונה לקיבוץ גזית ועד לשפך הנחל לירדן. החלק המערבי יותר,אזור הר תבור ואגן הניקוז של הנחל בהרי נצרת אינם חלק מהשמורה המוכרזת.
בבוקרו של שישי,הראשון מיד עם הסרת הסגר והאפשרות לבקר בטבע,ביקרנו בשמורת תבור למרגלות קיבוץ גזית. את פנינו קיבלו שלל פרחים וביניהם:כלניות,רקפות,תורמוס ואפילו נורית אחת.
אינני נוהג לציין את מפרט המצלמות והעדשות בהן אני עושה שימוש אך הפעם,אחרוג ממנהגי זה: התמונות של מגוון הצומח בשמורת תבור צולמו בעדשת הליוס קסם אופטי שיוצר בברית המועצות לפני כמה וכמה עשורים.
נחל אלכסנדר הוא אחת מנחליה האיתנים של ישראל. אגן הניקוז שלו נמצא בהרי שכם ובסביבת העיר שכם,משם הנחל זורם מערבה,רובו ככולו בעמק חפר ונשפך לים התיכון בין המושבים בית ינאי ומכמורת,צפונית לנתניה.
חלקו התחתון של הנחל מוכרז כשמורת טבע ואחד האקסמפלרים המיוחדים לנחל הוא אוכלוסיית הצב הרך,פריט המצוי בסכנת הכחדה.
לגבי שמו של הנחל ישנן שתי גרסאות,הראשון: בראשית המאה ה – 1 לפנה"ס,כובש אלכסנדר ינאי את האזור שבו זורם הנחל ושמו של הנחל ניתן על שמו. השנייה: לא רחוק משפך הנחל לים,נמצאת אחוזתו של אסכנדר אבו זבורה שבסוף המאה ה- 19 היה יצואן גדול,ועשיר מאוד,של אבטיחים למצרים. האבטיחים,שגודלו בעיקר באזור שכם,נשפכו לנחל וצפו במורדו עד לאזור אחוזתו של אסכנדר,שם נאספו מהמים,הועמסו על ספינות קלות,שעשו דרכן לנמל אלכסנדריה במצרים,שם נמכרו לצריכה מקומית.
שמו של הנחל בערבית נהגה כנחל אסכנדר ומכאן סביר שמקור שמו הוא דווקא בסוחר האבטיחים העשיר ולא באלכסנדר ינאי שמבחינה הסטורית,כיבוש אזור הנחל היה מעשה שולי וחסר חשיבות אסטרטגית. על כן,סבורתני,ששם הנחל הוא מהמקור הערבי קרי משמו של סוחר האבטיחים.
שבת בבוקר. שבת,מי סופר, חמישית,או רביעית לסגר השלישי,או הרביעי – תלוי מי סופר. במערכת המשפט הישראלית,ובמקורותינו גם כן,שמור הכלל:”אין אדם שם עצמו רשע" ומאחר ולא נתפסתי – חזקת החפות עומדת גם לי,בהקשר של הפרת הסגר.
הכסופה ואני,חמושים במצלמה הגענו לשפך האלכסנדר ממש עם אור ראשון כשעננות אפורה מסייעת לסנן את קרניה העולים של שמש הסגר. חלק הארי מהתמונות שתראו נלקחו כשיחס התמונה על הסנסור של המצלמה שונה מהיחס של חישן מלא,3:2, ליחס של 1:1 שאותו רציתי לנסות וגם לאתגר עצמי בקומפוזיציה שמוגבלת רק לחלקו המרכזי של החישן שבמצלמה שלי.
והתפאורה,התפאורה בפתחו של האלכסנדר אחרי שסער הים – היא:היתה….מושלמת.
מידי שנה צומח ופורח לו שיח הקיקיון שבקצה החניון. בסגר הקורונה הראשון,אפריל ,ביקרתי וצילמתי את הקיקיון הזה במלוא תפרחתו וכשהוא ירוק גאה ומתריס אל סביבתו.
עכשיו,זה כבר הסגר השלישי וסופו של ינואר ודומה שגם הקיקיון הנאמן שלי פורש לו השנה מסביבתו לאות הזדהות עם קורבנות הקורונה בסגר השלישי באכה ינואר .
נחל אוג הוא נחל אכזב הצפוני ביותר בים המלח. אזור הניקוז שלו הוא בהר הזיתים,הר הצופים ואבו דיס שבירושלים והוא נשפך לים המלח ליד קיבוץ אלמוג. תחילתו של נחל אוג ברום 800 מטר ובעת שפיכתו לים המלח הוא יורד בכ – 1200 מטרים מה שהופך אותו לנחל התלול ביותר בישראל מבחינת ההבדל בין רום מוליך המים לנקודת שפיכתו.
המים זורמים בנחל אוג במתווה של שיטפונות ובטרם הוא נשפח לים המלח הקימה קק"ל מאגר מים שאוצר את מי השטפונות,מידי חורף,מים המשמשים את קיבוץ אלמוג.
ערוץ נחל אוג מתחלק לשתי יחידות גאוגרפיות,נחל אוג עליון ונחל אוג תחתון. נחל אוג עליון זורם,מהרי ירושלים,לרוחבו של מדבר יהודה ואילו נחל אוג תחתון נופל ממדבר יהודה לעומקו של השפך הסורי אפרקאי בדרכו לים המלח.
שמו הערבי של של הנחל הוא אל מאכלכ (ישל הגות אל-מקלאך) שפרושו:הנחל שממנו לא ניתן לשאוב מים. לאורך ערוצו העליון של נחל אוג התיישבו,במהלך התקופה הביזנטית,מספר נזירים ויצרו לאורכו לאורות להתבודדות ומנזר אביטימיוס נחשב לחלק מהלאורות של ואדי אוג עליון.
ואדי אוג תחתון חורץ קניון בקיר המערבי של השבר הסורי אפריקאי והוא החלק המטיול יותר של הואדי. יש לשם לב לכך שמסלולו התחתון של הנחל הוא מסלול מעגלי מסומן,ואין לחרוג מסימון השבילים מאחר והחלק הלא מסומן נמצא בשטח אש של צה"ל.
שמו העברי של ואדי אוג נגזר מצמח ששמו אוג קוצני. האוג הקוצני שכיח בנחל אוג עליון ובחלקו התחתון איננו גדל כלל ועיקר.
חריצת הקניון בואדי אוג תחתון שובה עין ומשנה את פניו על פי תדירות ועוצמת השיטפונות בו. אף כי במהלך הקניון של אוג תחתון צריך לטפס בכמה סולמות יתדות הטיפוס איננו קשה ובהחלט שווה את המאמץ ואת היופי הבלתי רגיל של הקניון הזה,יופי שממנו שבעו עיני ועדשות המצלמה שלי.
מישור ימין שוכן דרומית מזרחית לעיר דימונה,שיטחו כ – 100 קמ"ר אך במרכזו של מישור ימין נמצאת הקרייה למחקר גרעיני,הכור הגרעיני של דימונה – ומשכך מירב שיטחו מוכרז כשטח צבאי סגור והתנועה בו,כמו גם הכניסה אליו:אסורים.
כביש 227 חוצה את מישון ימין למלוא רוחבו והתנועה עליו,כמו גם הטבע בסביבתו הקרובה,פתוחים לקהל הרחב עם אי אילו מגבלות של שטחי אש סגורים מהטעמים שהוזכרו מעלה ואחרים הידועים לכל מבקשי נפשה של ישראל אך לא לאזרחיה.
את מישור ימין חוצים שני מוליכי מים אכזבים שאליהם שמנו את פעמינו: גבי ימין ועין ירקעם. שניהם,כאמור,אכזבים ברוב ימי השנה למעט עין ירקעם ששופע קימעה כמעט כל השנה. שניהם נשפכים לנחל חתירה אותו הנחל שבמרכז המכתש הגדול והוא האחראי ליצירת תופעת הטבע היחודית הזו.
לאחר אירוע הגשם,שחלף בתחילת השבוע הקודם,גבי ימין מלאו מים כמו גם גביו של עין ירקעם ושפיעתו של העין התגברה.
לאחר ביקור בגבי ימין ובעין ירקעם חצינו את המכתש הגדול לרוחבו,ובדרך ביקרנו באחת מתופעות הטבע היפות והמענינות של המכתש הזה:גלילי האבנים הנראים כמו עצים שהתאבנו והרוונו את עיניינו במראו מלא ההוד והדר של המכתש.
והתמונות,מחולקות לשלושה אלבומים לשלושת האתרים שביקרנו,הן כאן לפניכם והן מן המעט ששבעה העין ונתפס בעין העדשה:
מעין דן נובע ממאות נקודות שפיעה בראש תל שברום 190 מטר מעל פני הים בליבה של שמורת תל דן. עשרה מטרים מעל לעינות דן ישנה נקודת שפיעה נוספת שנקראת עין לשם וביחד עינות דן הם המעיין השופע הגדול במזרח התיכון. מעינות דן זורם נחל דן למרחק של עשרים קלומטרים ונשפך לנחל החרמון ולשניר וביחד הם יוצרים את הירדן.
בימים כשגרתם עינות דן תורמים את עיקר מימיו של הירדן אולם מידי חורף,לאחר שיטפונות מגשמים בגליל, מאפיל הבניאס של שפיעת מימו של הדן והוא מהווה את מקור ההזנה הראשי של הירדן.
נחל דן הוא נחל יוצא דופן מבחינה הדרוגרפית בנחלי ישראל ובכלל – הוא חסר אגן ניקוז. עד לתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת היה לדן אגן ניקוז זעיר של כ – 24 קמ"ר ברם אגן הניקוז הזה הביא מי שטפונות עיליים,בימי החורף,שגרמו לזיהום של מי הנחל,שמימיו נשאבים לצרכי שתייה והשקייה של האזור. מדינת ישראל היטתה את אגן הניקוז של הדן לנחל החצבני ומאז הדן חסר אגן ניקוז בעליל. מגוון העינות השופעים בראש הנחל זורם,ברובו,לנחל דן אך גם לנחלים אחרים באזור כמו החצבאני למשל. הדן אינו כולל יובלים כלשהם ומנקודת השפיעה הוא זורם ישירות לנחל חרמון ושניר ללא ערוצי הזנה נוספים כלשהם. במהלך ההסטוריה האנושית הוטו מי הדן לצרכים שונים,השקייה ותחנות קמח למשל.
כפי שאנחנו כבר יודעים שפע מים זורמים מזמן אל קרבו ציויליזציה אנושית. נחל דן איננו יוצא דופן בכך וליד מקורות הדן מתגבשת ציויליזציה אנושית שראשיתה בתחילת האלף ה – 5 לפנה"ס בתקופת האבן החדשה. תל דן מאוכלס עד לסוף המאה ה-4 לפנה"ס ובשלהי התקופה הכלכוליתית הוא נזנח – כמו עוד כמה ציויליזציות שהיו מבוססות מקורות שפיעה במרחב של המזרח התיכון ונזכיר פה את העיר ג’אווה שצפון מזרח המדבר הירדני,שהציוילזציה הככוליתית זונחת אותה באותה התקופה,ושמו של האתר שלי מגיע מדו"ח החפירה של תל ג’אווה.
כאלף שנה מאוחר יותר בתקופת הברונזה מוקמת עיר מדינה בתל דן. את עיר המדינה מאכלסת התרבות הכנענית והיא נקראת ליש. ליש מבוססת על חקלאות שנובעת מסביבת עינות דן אך את עיקר עושרה ועוצמתה היא מקבלת כמקור לבדיל שממנו יצרו ארד. על העובדה הזו אנחנו למדים מכתבי המארות של השכנים מדרום – מצרים שבראשית המאה ה-15 לפנה"ס כובש את ליש תחותמס השלישי.
בראשית תקופת הברזל נחרבת ליש על ידי הבבלים אך לצידה של העיר המבוצרת מתקיים ישוב לא מבוצר שכולל בורות אגירה האופיניים לישוב פרזות של עובדי קרקע. שכבת הבורות בתל דן,כאמור מחוץ לביצורי ליש,מיוחס לתחילת הישוב על ידי הישראלים שהגיעו לדן עם כיבוש הארץ בראשות יהושוע.
במאה ה- 9 לפנה"ס פורחת בדן עיר מבוצרת שהאחראי לביצור ולהפיכתה לעיר משמעותית בתרבות הישראלית הוא אחאב,ברם לפני אחאב ירובעם,מלך ישראל,בונה מזבח בדן ומיעד אותה להיות היורשת של ירושלים לאחר הפיצול בין ישראל ויהודה.
הישוב במבוצר בעיר דן,שכאמור נמצאת ליד ליש הכנענית אך לא בתוכה או במקומה,ממשיך עד לאמצע השלטון הרומי בפרובינקיה פלסתינה – השלטון הרומי מעביר את מרכז השלטון לפניאס הלא היא תל הבניאס. מאז שיורד קרנה של העיר דן,באמצע שתקופה הרומית כאמור,נזנח התל ולא מיושב עוד לעולם.
הארכיאולוגיה המודרנית נדרשה להסביר את העובדה שברבות מערי המדינה שנכבשו על ידי יהושוע לא נמצאו סימנים לכיבוש הרס חומות וכדומה בתקופה ההסטורית במיוחסת לכיבוש הארץ על ידי ישראל בראשות יהושוע. ההסבר המקובל,ותל דן הוא אחת הראיות המובהקות לכך,הוא שבעצם הישראלים לא באמת כבשו את ערי המדינה של יריחו,בית אל וליש אלא התישבו לצידן בישובים פרוזים ובשל תהליכים מאקרו כלכלים,של עליית ערי המדינה בתרבויות של מצרים מסופוטמיה והחיתים,כוחן וחשיבותן של ערי המדינה הכנעניות ירד והתושבים של אותן ערי מדינה כנעניות היגרו,או הוגלו או פשוט נטמעו לתוך הכוח החדש שישבו לצידן בהתארגנות לאומית,מהראשונות בהסטוריה האנושית,של הישראלים והפכו לחלק מעריה של התרבות הישראלית… עד שבאו:הבבלים.
בשבת ביקרנו בתל דן ובשמורת הטבע שבו והתמונות,הן כאן לפניכם:
הפטריות אינן צמח או בעל חי אלא ממלכת חי העומדת בפני עצמה. את המיון של עולם החי והצומח לממלכות ביצע לראשונה חוקר טבע שוודי בשם ליניאוס וזה היה במאה ה – 18 לספירה. בשנות ה – 60 כויל מיון הממלכות של ליניאוס וכלל חמש ממלכות שהידועה בהן היא ממלכת בעלי החיים שאנחנו,בני האדם,חלק ממנה. בשנות השמונים של המאה הקודמת שוב כויל מיון הממלכות ללא שינוי בחלוקה לחמש ממלכות אבל אי אלו יצורים עברו מאחת לשניה.
כבר מחלוקת הממלכות בשנות השישים של המאה הקודמת,הפיטריות מוינו כממלכה עצמאית העומדת בפני עצמה הכוללת כמאה אלף פריטים שמתוכם כשישים חיים על ובתוך גופו של האדם.
הפיטריות אינן מתרבות ברבוי מיני אלא באמצעות נבגים שנושרים מה"כובע" של הפטריה. בחלק מהפטריות מהפטריות הרביה היא חד זיווגית קרי די בנבג אחד שאם נוצרו תנאי המחייה המתאימים הופך לפטריה חדשה ולרביה זיווגית קרי רביה הדורשת מפגש בין נבג זיכרי ונבג נקבי שמקורו בשני כובעים של שתי פיטריות שונות מאותו הסוג. שני הנבגים,הנקבי והזכרי,מתאחדים ומיצרים פיטריה חדשה.
הפיטריות אינן מיצרות פוטוסינטזה,ומכאן שאינן שיכות לממלכת הצמחים,אלא מיצרות אנזימים שזולגים מהגזע של הפטריה לסביבת הגידול שלה,ובאמצעות האנזימים האלה הפיטריה מפרקת את סביבת הגידול שלה למזון הדרוש לקיומה. אף על פי שאנחנו קושרים את מופע הפיטריות עם מופע הגשם לאמור "כפיטריות לאחר הגשם" הפיטריה איננה זקוקה למים לצרכי מחיה הקשר של הופעתן ביחד עם מופעי גשם הוא בכך שהמים מקלים על עבודת הפירוק של האנזימים השונים שמפרישות פיטריות שונות ולכן נראה אותן בעונה הגשומה שגם משמשת אותן לזמן הרבייה.
הביקור בשמורת הטבע דן,בשבת האחרונה,היה לאחר כמה ימי גשם וזימן לנו מפגש מרתק ומאוד מגוון עם ממלכת הפיטריות של עולם החי כפי שבאה לידי ביטוי במרחבי השמורה והתמונות,של כמה מהאקסמפלרים,הן כאן לפניכם:
נהר הנילוס נושא עימו תסחיפי חול למלוא אורכו ממוצאו בנילוס הלבן והכחול ועד לדלתא שבה הוא נשפח לים התיכון. החול הנסחף הזה נשפך לים התיכון ועל פי משטר זרימת המים,והרוח,באגן המזרחי של הים התיכון נישא החול לחופיו המזרחיים של הים התיכון בכלל לחופיה של ארץ ישראל – בפרט.
חוף הים של ארץ ישראל מאופיין בחול הלבן זהוב שמביא עימו הנילוס,מעט מזרחה מקו החוף היו,לאורך החוף בישראלי,דיונות של חול נודד שהוסע לים על ידי הנילוס וממשיך נדידתו בעזרת משטר הרוחות באגן המזרחי של הים התיכון.
ראשית הדגרטציה בחולות הנודדים,באכה חופיה של ישראל,נעוץ בסכר אסואן שעם הקמתו התמעט סחף החול בחלקו הצפוני של נהר הנילוס. עם השנים נחצב החול,מהנילוס,לאורך חופיה של ישראל לצרכי בנייה וכשזה נפסק,בנייה מואצת האזור החוף גרמו לדיונות החול להעלם,למעט שריד אחד שנמצא בין אשדוד,בצפון,לאשקלון,בדרום – אלה חולות ניצנה.
לחולות ניצנה,פאונה וחי יחודי לאזורי חול נודד,ברם: בנייה מואצת בדרומה של אשדוד ובצפונה של אשקלון,יחד עם הקמת מרינות גרמו להתעמטות הזנת תסחיפי החול מהנילוס ובשינוי במשטר הרוחות,מה שגורם לחולות הנודדים בפארק הלאומי ניצנה לנדוד פחות ופחות.
באזור הדרום מזרחי של פארק פעלה,עד אמצע המאה הקודמת,מחצבת כורכר ומשנסגרה התמלאו המחצבות במי תהום מתוקים שהוסיפו לתחיית החי והצומח בדיונות החול של הפארק.לגלרית התמונות.
חלקו הדרומי של פארק חולות ניצנה הוא שטח צבאי סגור מה שתורם,במעט,לתחיית החי והצומח בפרק. החלק הצפוני פתוח לקהל וגם לרכבי ואופנועי השטח שביחד עם הירידה במשטר הרוחות,כתוצאה מבנייה מואצת,בדרום אשדוד וצפון אשקלון כאמור,נדידת החולות בחלק הצפוני של הפארק מואטת והחי והצומח נמצא בסכנת הכחדה.
בשישי אחר הצהרים ביקרתי בחלק הצפוני של הפארק ויחד עם שאריות סופת מזג האוויר בימים האחרונים וחרישת שטחי הדיונות עם רכבי שטח ואופני שטח צילמתי את שיש לפארק הנפלא הזה להציע – והתמונות,הן כאן לפניכם:
והארה לפני סיום: פארק החולות,חלקו הצפוני שלא סגור לביקור אזרחים,איננו שטח מתוחזק ומי שמטייל בו מצווה גם לשמור על הטבע,כן גם אתם רוכבי אופני וכלי השטח,וגם המברים שמתבקשים לשמור על ניקיונו של הפארק ועל החולות שעדיין…נודדים בו.
כביש עשר הוא הכביש הרביעי באורכו בישראל אחרי,בסדר עולה,כביש 6,כביש 40 וכביש 90. הכביש במלוא אורכו עובר לצד הגבול הבין לאומי בין ישראל למצרים.
עם תחילת הנסיגה של ישראל מסיני,בראשית שנות השמונים,הוארך דרומה,מציר פלדלפי והכביש קיבל סימון של כביש ארצי מספר 10. הכביש נפתח לתנועה ב-1986 כאשר התנועה בכביש הוגבלה לשעות היום בלבד.
לאחר נסיגת צה"ל מרצועת עזה ציר פילדפי נקטע והופסקה השתייכותו לכביש עשר. במהלך השנים קטע נוסף של כביש עשר,בין פתחת נצנה צפונה,נסגר לתנועה והוא בשימוש צה"ל בלבד. ב – 2011 אירע פיגוע טרור,משלוב,בכביש עשר ובכביש 12 בסמוך לגבול עם מצרים. בעקבות הפיגוע נסגר כביש עשר לתנועת אזרחים למלוא אורכו ובכל ימות השנה,למעט מספר חגים,שבהם הכביש נפתח לביקור של ישראלים בנופי הכביש ובשעות היום בלבד.
הכביש נבנה בלווי צמוד של פקחי רשות שמורות הטבע על מנת להגיע למינימום של פגיעה בחי בצומח ובנוף שבתוואי הכביש.
בתואי כביש עשר הוקמה גדר במציינת את הגבול הבין לאומי בין ישראל למצרים והונחו בו אבני גבול המצינות את הגבול הזה. עם השנים גדר המערכת נפרצה,נסחפה והפסיקה לתפקד. ב- 2010,בעקבות רבוי הסתננויות של פליטים מאפריקה לכביש 10 וילשראל דרך הגבול עם מצרים הוקמה גדר חדשה,למלוא אורכו של הגבול ולאורכו של כביש 10.
הכביש מוגדר כדרך נוף וועדת השמות הממשלתית קבעה לכביש את השם "הדרך אילתא".
בחנוכה נפתח הכביש לביקור ישראלים,ממעבר ניצנה,בצפון,ועד לחיבור עם כביש 12,בדרום. חלק מהתוואי הזה עשינו בשבת האחרונה.
רכבת החיג’אז בעזוז:
במהלך מלחמת העולם הראשונה האמפריה העותמנית חששה מפלישה של בריטניה ממצרים לארץ ישראל. על מנת לשנע כוחות ואספקה החלה בסלילת קו רכבת מנחל שורק לקוסיימה שבדרום. תוואי המסילה אומנם הושלם אך בטרם הספיקו הטורקים להשתמש בקו הרכבת כבש אלנבי את ארץ ישראל.
במהלך נסיגתם מהנגב צפונה,פרקו העותמנים חלקים נרחבים ממסילת הברזל שורק קוסיימה,אך בחופזם חלקים מתוואי המסילה,כמו גם חלק מהמסילה עצמה הושארו בשטח – ללא שימוש מעולם.
בצמוד לישוב עזוז,שבנגב,הוקמה תחנת רכבת ומרכז לוגיסטי של הצבא העות’מני. חלק,קטן,ממסילת הברזל ושני קרונות,ממנה,שוחזרו וגם בה ביקרנו כשעשינו דרכנו צפונה מהביקור בכביש עשר.
שבת בבוקר,אנחנו משאירים בירכתי הכסופה את מרכז הארץ הגשום ואת חרטומה לעבר מכתש רמון.
מכתשי חתירה הם תופעת טבע ייחודית שבה ים קדום מיצר שכבת קרקע רכה,יחסית,מעל למסלע היסוד של קרום הכדור הכחול שלנו. מתחת למסלע הרך זורם לו נחל אכזב שבמשך מליוני שנים חותר תחת למשקע הימי עד שהוא קורס ונעלם והתכסית הקשיחה יותר של מסלע הכדור שלנו חשף והופך למכתש.
בעולם שבעה מכתשי חתירה חמישה בהם בתחומי ארץ ישראל ושניים מהם:בסיני. אין עוד.
מכתש רמון הוא הגדול והמרשים במכתשי החתירה שעל הכדור שלנו. מכתש רמון הוא שמורת טבע וגם שמורת טבע נקייה מאור שהוכרזה,ככזו,על ידי אונסק"ו.
ואיפה באים המים שחתרו תחת המשקע הימי ויצרו את מכתש רמון? משני מקורות,ממי הגשמים בהרי הנגב שמידי חורף שוטפים בשאונם את ערוצי הנחלים שבמכתש רמון וממשיכים לחתור בו וממימיו של מעיין הסהרונים – לשם מועמדות פנינו.
עין סהרונים נמצא בשער המכתש והוא איתן כל ימות השנה. מימיו זורמים ממנו לנחל נקרות,שמתחבר אליו בפרסת הנקרות ומשם ממשיך לנחל רמון הנחל שזורם מלוא אורכו של המכתש ואחראי ליצירתו.
למרגלות עין סהרונים הקימו הנבטים מיצד שהיה על דרך הבשמים ממפרץ עדן לנמל עזה. מימיו השופעים של הסהרונים יחד עם המצאתו על דרך הבשמים הביאו לבניית המיצד,שבו חנו חניית לילה שירות המור והלבונה באכה עבדת ומשם לנמל עזה.
הנוף במסלול עין סהרונים,פרסת הנקרות,ובמעבר על פני המיצד הנבטי,הוא רב הוד ועצום שהעין,והנפש,מתרגלים לקבל,ועין המצלמה… קצת פחות.
ובכל זאת מעט מההוד וההדר של הדרך שעשינו,כאן לפניכם – בתמונות:
אחד ממאפיינה הייחודיים של התפתחות העיר כפר סבא הוא: הקמה של שיכונים בגבולות המרוחקים של השטח המוניציפלי של העיר. בתחילה היו השיכונים האלה,מנותקים מהרצף המוניציפלי של העיר ובמשך השנים גדלו השיכונים,והגרעין המרכזי של העיר,התחברו להם והפכו לרצף מוניציפלי אחד.
גם המאה ה-21 ממשיכה העיר להתפתח על דרך זו ובראשית המילניום מוקם,בפאתיה הצפון מערבים של העיר,שיכון שמכונה "השכונה הירוקה",שבתחילתה הייתה מחובר לעיר בכביש אחד והיום בתיה המזרחיים כבר נושקים לרצף המוניציפלי של העיר.
בשלהי 1949 בחלקה המערבי של העיר,בקרבת כביש מספר 4,מתחיל תכנון של שיכון שמקבל את השם שיכון ותיקים. במאי 1950 שמונים מהמבנים המתוכננים בשיכון ותיקים כבר עמדו על תילם ובאוגוסט 1950 הוגרלו הבתים בין תושבי העיר,ואחרים,שנרשמו להגרלת הבתים בשיכון והחל אכלוסם.
במשך השנים התפשטה העיר מערבה ושיכון ותיקים הפך לחלק אינטגרלי מהרצף המוניציפלי של העיר,אם כי,השיכון שמר ושומר על צביונו הכפרי משהו שכולל בתים חד קומתיים מוקפים בפיסת אדמה.
ביום שישי האחרון ביקרנו בשיכון ותיקים,בעץ האלון שניטע בו,בשנים עברו,וצמח לו למלוא יופיו וגם,ביקרנו,בגינה הקהילתית שבפאתי השיכון. בסיום הביקור בשיכון סרנו להצטיידות במזון לקראת הירידה למכתש רמון,שעליו עוד נדבר בהמשך…
נחל ציפורי הוא נחל איתן שמתחיל את זרימתו בהרי נצרת ונשפח,במערב,לנחל הקישון. אורכו הכללי הוא 32 קילומטרים.
באזור הכפר ראס עלי,דרומית לנצרת שבגלילהתחתון,זורם הנחל ובקרבתו תחנת קמח שנרכשה על ידי המנזר הכרמליתי במאה ה-18 ומאז היא סגורה,ולא פעילה,ועדיין רשומה כנכס של הכרמליתים. בהמשך זורם הנחל ולאורכו הכשירו שביל נגיש וכבוש שמלווה את זרימת נחל ציפורי בדרכו מהרי נצרת אל עבר הקישון.
לאחר השבוע הסוער והגשום,הנחל גדוש המים ובלא מעט מסימני השיטפון שעבר בו בימי הגשם. ברוב ימי השנה מי הנחל אינם ראויים לשתייה ואפילו לא לשחייה מאחר והוא מזוהם במי קולחין ממכוני הטיהור של ישובי הסביבה. בעקבות השטפון האחרון הזרימה,זו שראינו בשבת,היא של מים נקיים.
עין המצלמה צדה את סביבת הזרימה של הנחל באזור ראס עלי,וגם את שאריות הסחף והזיהום מעשה ידי אדם,שעברו באפיק נחל ציורי – והתמונות הן כאן לפניכם.
ציפורי,קיבלה את שמה בשל מיקומה בראש תל המשקיף על הגליל התחתון ממעוף הציפור. תחילת הישוב בעיר מתוארך לתקופת אלכסנדר ינאי סביב 103 לפנה"ס והיא יושבה,ברציפות,עד למאה ה -13 לספירה או אז נעזבה וחלקים ממנה נחרבו ברעידת אדמה.
שיאה התרבותי של ציפורי מגיע במאה ה – 3 לספירה ובתקופה זו,ואחריה בתקופה הביזנטית, מתמלאת ציפורי בפסיפסים מרהיבים ביופים ומרתקים בכמות הממצא בהקשר של פספסים,כמות שאין לה אח ורע בארכיאולוגיה של ארץ ישראל.
בשבת ביקרנו בעיר ובממצאיה,וכמה מהפספסים שנמצאו בה ניצודו על ידי עין המצלמה,והרי הן לפניכם.
שמורת הטבע גדור נמצאת לחוף ים התיכון ממכמורת,שבצידה הדרומי,ועד למבואותיה הדרומיים של גבעת אולגה בחדרה בחלקה הצפוני.
חוף גדור,הוא חוף רחצה מוכרז ומנגד הוא חלק משומרת הטבע גדור,ונקרא גם החוף הכחול.
החוף,שבחלקה הדרומי של גבעת אולגה,שונה,במעט,מתכסית הקרקע ותכסית הים של החלק הדרומי יותר של השמורה.
בשישי אחר הצהריים ביקרנו בחוף הכחול על מנת לשזוף את העיינים,ואת עין העדשה,במפרצונים הלבנים המאפיינים את החוף וגם ברכס הכורכר שנוגע,במקומות אחדים,בקו המים ומיצר נוף יחודי לחופיה של ארץ ישראל.
מעט גשם ושעת ערביים מרהיבה ביופיה היו בחלקנו בעת הביקור בחוף,והתמונות שנלקחו שם – הן כאן לפניכם.
שבת בבוקר. החזאים מבטיחים בבוקר שאריות של גשמי הסער של הערב הקודם,ובהמשך:ממטרים פזורים במישור החוף. אנחנו שמים פעמינו לפרק הלאומי נחל תנינים,ובתוכנית להמשיך משם לחורש בגבעת עדה ולקנח בביצה מדרום לחדרה – כל אלה בעקבות הנרקיס הסתווי שנמצא עכשיו בשיא פריחתו.
בפרק נחל תנינים מקבלים אותנו שמיים מעוננים עם תאורה מהטובות שאפשר לבקש,כמו גם גשם מזרזף אך לא מטריד. בפרק הזה התקלנו בשלל סיתווניות,מרבדים של נרקיס סתווי,שבלולים וחלזונות מים.
בחורש של גבעת עדה ציפנו למצוא פריחה של חלמונית מקומית אך נראה שאחרנו,בשבוע,את שבעת ימי פריחתה בשנה. מזג האוויר והתאורה עדיין האירו פנים ושזפנו עיננו בעצי האלון המקסימים שבגינה העירונית הזו.
בביצת חדרה ציפו לנו מרבדים של נרקיס סתווי וגם עדר כבשים שלכיך בתיאבון גדול את העשב במקום.
קצת רטובים ומלאים החוויה של מראה וצילום חזרנו לכפר סבא – והתמונות,שצדה עין המצלמה,הן כאן לפניכם.
בתחילת המאה הקודמת על גיבעה נישאת הצופה אל פרדסים בפאתי כפר גבירול,שברחובות,הוקמה וילה ששימשה את משפחת שהין בני כפר קובייבה. בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת,ננטש כפר קובייבה ועימו הוילה של משפחת שהין ספק באקט של גירוש. משפחת שהין עברה להתגורר ביפו ובשדות הכפר הוקם כפר גבירול,היום אחת משכונותיה של העיר רחובות.
אזור קובייבה מיושב מתקופת הברונזה וחפירות ארכיאולוגיות גילו שרדים של עיר,מתקופה זו,בשם אלתקה הידועה.ממקורותינו,כעיר של הלווים.
לאחר נטישת הוילה של משפחת שהין היא שימשה,חליפות,כמקום מושבם של חסרי בית. לבעליה של הוילה הפך מנהל מקרקעי ישראל,כממונה על נכסי נפקדים,שהשימוש של המבנה על ידי חסרי בית לא נשא חן בעיניו וכנגד המבנה הוצא צו הריסה.
עירית רחובות,שהבינה את חשיבותו הארכיטקטונית וההסטורית,של המבנה מיהרה להכריז עליו כמבנה לשימור על סמך העובדה שהוילה נמצאת בשטח השיפוט של עירית רחובות.
המבנה נמצא בהליך של הכרזה על מבנה הסטורי לשימור,אך מנהל מקרקעי ישראל מיהר לממש את "זכויותיו" באתר ומילא את המבנה בכ – 70 קוב בטון,על מנת להקשות את השימוש בו על ידי חסרי בית.
את המבנה,או מה שנשאר ממנו לאחר שמולא בבטון,מעטרות כמה יצירות גרפיטי נאות למדי שבוצעו על ידי אמנים אנונימיים. מעבר ליצירות הגרפיטי וההרס שזרע מנהל מקרקעי ישראל בוילה מדובר במבנה ארכיטקטוני מראשית המאה הקודמת יפה תואר ומעניין.
בשישי האחרון,לאחר הביקור במושב יציץ,ביקרתי במקום והינה כאן לפניכם את שקלטה עין המצלמה.
בתקווה שהליך השימור יסתיים בקרוב על ידי עירית רחובות והמבנ לא רק יזכה לשימור המגיע לו הוא גם ישופץ וינוקה ויהווה אבן שואבת לחובבי ארכיטקטורה של ארץ ישראל.
פרטים נוספים,ומרתקים,על הוילה של משפחת שהין בקישור הזה: מכאן.
לא רחוק מהמבנים הנטושים במושב יציץ ניצבת תחנת הרכבת הישנה של יציץ נען. תחנת הרכבת הוקמה בימי המנדט הבריטי ושימשה כצומת רכבות בין ירושלים ובאר-שבע.
בתחילה שימשה תחנת הרכבת הזו לרכבות משא שהעמיסו במקום פרי הדר והעבירו אותו לנמלי ישראל הנדטורית. בשנות ה-40 של המאה הקודמת,החל שימוש בתחנה כתחנת נוסעים לרכבת בין ירושלים,באר שבע ותל אביב. שיאה של התחנה היה בשנות ה – 60,של המאה הקודמת,כקו נוסעים בין באר-שבע ותל אביב עם עצירה בתחנה לטובת הנוסים לשני היעדים האלה.
ב – 1992 הופסק השימוש בתחנה הזו באופן סופי. רכבת ישראל שיפצה את התחנה אטמה אותה וחסמה אותה בגדר שאיננה מאפשרת גישה למבנה ההhסטורי עצמו. אף כי התחנה איננה בשימוש עוד רכבת ישראל משתמשת בשלושת המסילות שבה לרכבות מסע ולרכבות נוסעים בקו לבאר שבע.
לאחר ביקור בכפר הנטוש של יציץ קפצנו,הכסופה ציוד הצילום ואני,לתחנת הרכבת הישנה ביציץ ונשלחו שם מספר תמונות בטרם אויימתי על ידי מרכז הבקרה של רכבת ישראל במפגש,לא נעים,עם משטרת ישראל.
מושב יציץ נמצא באזור כפר בתיה צפונית מזרחית לרחובות. המושב הוקם ב – 1950 ויושבו בו עולים מטריפולי.
צילום של מבנים נטושים מאתגר מאוד,הן בצד הבטיחותי של העניין והן במראה במיוחד שמבנים נטושים מציעים לעין ולעדשת המצלמה. בפאתי מושב יציץ נמצאים מספר מבנים נטושים בקמפוס משלהם. אין לי מידע מדיוק על שימושם של המבנים ומדוע הם עומדים בשמימותם וגם לא לגבי עתידם,ברם:נראה שמדובר במוסד חינוכי כלשהו שננטש ונעזב לפגעי הטבע ולכמה אומני גרפיטי שלא ממש בפליאו ביצירתם.
ביום שישי,האחרון,הכסופה,אני ותיק הצילום שלי שמנו פעמינו לכפר הנטוש ביציץ. מזג האוויר החורפי,ומטר גשם קל,קידמו את פנינו והעין,שלי ושל עדשת המצלמה,שזפו את האתר בהנאה מרובה.
ב 1208 מקימים הצלבנים מבצר קטן באתר יחיעם והוא נמסר לידי המסדר הטבטוני שמקורו בגרמניה. שמו של המבצר הצלבני לא השתמר והוא קיבל את ציון שמו בידי הממלוכים שכבשו או אותו,והרסו אותו עד ליסוד – קלעת ג’דין.
במחצית השנייה של המאה ה-17 דאהר אל עומר,בדואי שהתחנך בקונסטנטינופול,מקבל לידיו קושן שליטה באזור החוף שבין צור לחיפה. דאהר קונה את מעמדו לאחר שנישא לבכירה ממוצא עות’מני תושבת דמשק,שאביה העשיר מוריש לה,עם מותו בטרם עת,את כל הונו. ההון של אבי אשתו מאפשר לדאהר,הבדואי כאמור,לתפוס קשרים במסדרונות השלטון בקונסטנטינופול ולקושן השליטה בחוף כאמור.
מקום מושבו של דאהר הוא בעיר נצרת,ברם הוא מחדש את קלעת ג’דין והופך אותה למבנה מבוצר ומפואר שמשמש אותו,את בני משפחתו ואת חקלאי המקום הערבים. ימי השיא של קלעת ג’דין הוא בתקופת שלטונו של דאהר בגליל המערבי.
דאהר היה ידוע ביחסו המועדף ליהדות הגליל והוא עודד אותם לבוא להתישב בגליל ולפתח את ישובי היהודים.
תקופתו של דאהר בגליל המערבי ידעה קרבות רבים בין השלטון המרכזי בקונסטנטינופול לפחה העות’מנית במצרים,וידע קרבות רבים בהם הפליא דאהר את אכזריותו ונהג לערוף את ראשם של מפקדי חילות המצב מהפחה במצרים שנפלו בידיו.
גם הפוליטיקה המקומית הניבה פנינים לא מעטים וכשדאהר חשש משני אחיו שימרדו בו וירשו את הפחה שלו הוא…ערף את רשיהם.
עם התקדמות חיל המצב של הפחה המצרית צפונה,ברבע האחרון של המאה ה-18 החליט דאהר לנטוש את קלעת ג’דין ולנוס לכיוון העיר המוצרת הקרובה עכו. קרובי משפחתו משהשבט הבדואי שלו,תפסו אותו במהלך מנסותו זו,חיסלו את רעיתו,ירו בו וכרתו את ראשו שהונף בראש קלעת ג’דין למען יראו ויראו.
לאחר מותו של דאהר ננשטה המצודה עד ל 1946 שבה הוקם למרגלותיו קיבוץ יחיעם – שגם נתן למבצר את שמו העברי. חלקים מהמבצר הפכו לעמדות הגנה של צה"ל במלמחמת העצמאות.
בשבת ביקרנו במבצר והתמונות,בעיקרן מתקופתו של דאהר אל עומר,הן כאן לפניכם.
ב – 1938 במסגרת חומה ומגדל עולה לקרקע שבי ציון,בנקודה שנמצאת כמה קלומטרים דרומית לנהרייה. את הישוב מאכלסים עולי העלייה החמישית רובם בני קהילת ברסינגן שבגרמניה. המושב מוקם כמושב שיתופי ומתקיים על חקלאות,גדולי שדה ומשק חי.
ב – 1940 מוקם בית כנסת שהוא העתק מדוייק של בית הכנסת היהודי ברסינגן גרמניה,מקורם של תושבי המקום.
בתחומי שבי ציון נמצאו שתי אבני מייל רומיות שישבו על הדרך בין עכו לצור. במערב הישוב נמצאה כנסיה ביזנטית המתוארכת למאה ה-4 לספירה.
שמורת עין אפק נמצאת בעמק זבולון מזרחית לקרית ביאליק,והיא מקורו של נחל הנעמן. השמורה כולל מעינות וביצות ומשמשת בית גידול לחי ולצומח האופיניים לצפון הארץ. עין אפק נמצאת על ציר נדידת הציפורים המערבי של ארץ ישראל.
ימי ההתישבות האנושית בעין אפק נעוצים בתקופה הכלכוליתית. בתקופת הברונזה התיכונה נוסדה,בעין אפק,עיר כנענית שנמשכה אל תקופת הברזל,הידועה גם כתקופת המלכים,והעיר הכנענית בעין אפק נזכרת בתעודות מצריות מהברונזה התיכונה. בתקופה הפיניקית התקימה עיר בעין אפק ולאחר שנחרבה,כנראה באמצע תקופת הברזל,המקום ננזח.
בראש תל אפק בנו הצלבנים מצודה ששימשה מקור כוח למצודה ההוספיטלרית שבכורדי – מערבית לעין אפק. למרגלות המצודה הוקמו תחנות קמח שסיפקו קמח לעיר עכו.
תחנות הקמח הצלבניות מחליפות ידיים עם כיבוש האזור על ידי האימפריה העות’מנית,והעותמנים מחזקים את המבצר הצלבני לצרכי הגנה על מקור המים ותחנות הקמח.
ב – 1924 רוכשת הקרן הקיימת לישראל את אדמות עין אפק ומקימה במקום חווה לגידול קרפיונים.
במאורעות 1936 מקימים הבריטים מגדל שמירה על המצודה העות’מנית ואת מי מעיין נחל הארגמן סוכרים ומעבירים לחיפה לצורך קירור תחנת הכוח שהקימו בנמל חיפה.
בשנות ה- 60 מדינת ישראל שואבת את מי מעינות הנעמן וכתוצאה משאיבת יתר נגרם נזק כבד לחי ולצומח באתר. עם התגברות המודעות לשימור החי והצומח בנחלי ארץ ישראל,שאיבת המים הוגבלה ושפיעת המעינות,כמו גם הביצה חזרו,באופן חלקי שלא כמו בעברם,ועימם שוקם החי והצומח המקוריים של האתר. שפיעת המעינות וחזרת החי והצומח לאתר התווסף אליו עדר תיאואים שהיה חלק מהנוף של החי בעבר,התיאואים משמשים ליצור גבינה כמו גם לשמירה על האיזון האקולוגי באתר.
בשבת בבוקר ביקרנו את השמורה על מנת לצפות בנדידת הציפורים בנתיב המערבי של הנדידה בארץ ישראל. במקום נצפו כמה סוגים של קורמורנים,צמד שקנאים ודיות.
כדי שייווצר מכתש,נדרשות לפעול,בזו אחר זו,כמה תופעות טבע הכוללות,ים עתיק שנסוג,קימוט ובעקבותיו היווצרות הרים,ואחר כך שוב,הצפה של ים ומשנסוג פעילות של זרימת נחלי מים בשכבות התחתונות של המשקע הסלעי וחתירתם,עד להפלת השכבות העליונות,הקשות יותר – וכך:נוצר מכתש. תופעות ייחודיות אלה אירעו בארץ ישראל,בנגב ובסיני ובסך הכל יש בעולם 7 מכתשי חתירה חמישה מהם בנגב ושניים מהם בסיני.
עד לפני כ-145 מליון שנה היה הנגב מוצף בים.
לפני כ-145 מליון שנה החל הים לסגת והוא משאיר סלעי משקע מאובן ובית,אבני משקע רכים.
לפני 100 מליון שנה ועד ללפני כ-30 מליון שנה שוב הוצף,אזור הנגב,בים והים השקיע מסלע קשה הכולל,גיר,קירטון ודולומיט.
לפני -30 מליון שנה נסוג הים בהשאירו נחלים שזרמו בין המסלע הרך למסלע הנוקשה. נחלי המים המסו את המסלע הרך וההרים,בעלי המסלע הקשה,קרסו אל תוכם – כך נוצרו שבעת מכתשי הסחיפה בנגב ובמדבר סיני.
עד 1942 המכתש הקטן,ובשמו הגאוגרפי מכתש חצירה על שם נחל חצירה שיצר את המכתש וזורם באמצעו,לא היה ידוע ולא צוין במפות ארץ ישראל. ב- 1942 קבוצת מטילים של "מחנות העולים" יצאה לטיול באזור נחל חצירה,כשהיא מלווה במורה דרך בדואי. הקבוצה גילתה את המכתש שגם מורה הדרך הבדואי לא ידע על קיומו. המכתש כונה,בתחילה,על ידם כ"הבור" ובעקבות גלויים נחקר על ידי גאוגרפים וגם – התווסף למפות ארץ ישראל.
ב – 1958 החברה הלאומית לחיפושי נפט ביצעה כמה סקרים,לאיתור נפט,באזור נחל חצירה. נפט לא נמצא אך לצרכיי החיפוש,ולטובת גישה למכתש הקטן,סללה החברה כביש שחיבר את כביש באר-שבע סדום,למכתש הקטן.
ביולי 2019 הכריזה המדינה על המכתש הקטן כשמורת טבע מוגנת וחופשית לשימוש הציבור.
ובקשה לי אליכם: כביש הגישה למכתש הקטן איננו נתוחזק ומצבו רעועה ביותר. חלקים ממנו חסרים,וחלקים ממנן נסחפו במי השיטפונות. ירידה מהכביש מחייבת משנה זהירות אלא אם רצונכם לחתוך,עם שפת הכביש,את גלגלי הרכב שלכם. וזכרו: זכות קדימה,על פי חוק,נותנים ונותנים לרכב שנמצא בעלייה,וכן זה נכון לבעלי הג’יפים המגודלים שחושבים שבמחיר הרכב קנו את הדרך וחוקי התנועה,בכביש הרעועה הזה,הם המלצה בלבד – היא לא!!!
ובמכתש,קחו אתכם את האשפה שלכם,היא מזיקה לחי ולצומח ואין מי שיעבור אחרינו וינקה – תודה.
בשבת,בבוקר,ביקרנו במכתש הקטן,והתמונות,הן כאן לפניכם.
חבצלת הנגב היא צמח מדברי מבוסס בצל והיא דומה,מאוד,לאחותה הצפונית יותר,חבצלת החוף אך קטנה ממנה.
הבצל של חבצלת הנגב טמון עמוק באדמה ובתחילת הפריחה עולה ממנו גבעול שמזדקר מעל לקרקע ובקצהו מופיעה,מאוחר יותר,התפרחת הדומה לתפרחת של אחותה הצפונית.
חבצלת הנגב פורחת בנגב המערבי ובכמה ממדבריות ערב שבירדן לבנון וסוריה. מעבר לאזור הזה היא לא קיימת.
חבצלת הנגב תוארה לראשונה ב-1882 על בוטנאי גרמני בשם אשרסון ושמה העברי מגיע מהתנ"ך אך,בתנ"ך,אין הפרדה בין חבצלת הנגב לחבצלת הנגב.
בילקוט הצמחים של אוירבך והאזרחי,שיצא ב 1930,מתוארת,לראשונה,חבצלת הנגב כמין ייחודי העומד בפני עצמו ואשר אזור גידולה הטבעי הוא בנגב המערבי בלבד,והיא שונה מחבצלת החוף המוכרת באזור החוף הארץ ישראלי.
בכביש המוביל לממשית מצאנו שדה זרוע באלפי חבצלות נגב,בשלבים שונים של הגדילה,והמראה המלהיב והחביב הונצח במצלמה – והתמונות,הן כאן לפניכם.
במחצית הראשונה של התקופה הנבטית התיכונה,תחילת המאה ה-1 לפנה"ס,מקימים הנבטים את ממשית. העיר שימשה את שיירות הנבטים שהגיעו ממדבריות ערב בדרכן לנמל עזה. ממשית,נמצאת בציר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה.
העיר שימשה כתחנת מעבר לשיירות הנבטיות,אך כללה גם התיישבות קבע שעסקה בחקלאות. בתקופה הרומית,קרי בשלהי המאה ה-1 לספירה,התחרות עם הרומאים באספקת תבלינים מהמזרח לנמל עזה ומשם לשאר האימפריה,החלה לתת אותותיה וממשית הפכה מתחנת מעבר לישוב של קבע.
בתקופה הביזנטית ממשית כבר לא משמשת כתחנת מעבר לשיירות הנבטיות. התחרות עם הרומאים,ועם יורשיהם הביזנטיים,נתנה את אותותיה וממשית הפכה לישוב נבטי של יושבי קבע שביססו את כלכלתם על חקלאות ועל גידל סוסים.
הסוסים שגודלו בממשית הם מזן הסוס הערבי וככל הנראה שיבוטו של הסוס הערבי למטרות של רכיבה תחרותית החלו בממשית.
עם עליית הנצרות,במאה ה-4 לספירה תושביה הנבטים של ממשית מתנצרים והביזנטיים מקימים בעיר שתי כנסיות,המערבית והמזרחית שהיא,גם,המאוחרת יותר.
בתום התקופה הביזנטית יורדת ממשית מגדולתה. האוכלוסייה הנבטית,שהתנצרה רובה ככולה,עוזבת את העיר ונטמעת בתושבי הארץ – ובכך בא קיצה של האומה הנבטית ושל התרבות שלה.
שבת בבוקר.עמק בית שאן,הטמפרטורה מתחילה לטפס מעלה ומעל לשדות כפר רופין מתפתחות תרמיקות של של אוויר חם מעלה מן הקרקע אל השמים.
כמה מאות פריטים של חסידות שחורות,שקנאים ועיטי החורש מזהים את התרמיקות ומטפסים בהן מעלה על מנת לגלוש ממרומי השמיים לתרמיקה הבאה – כל זה בדרכן דרומה לאפריקה החמימה.
כמה מאות פריטים של העופות והציפורים הללו נצפו על ידינו והמראה מרהיב ומפעים לב.
כמה מהעופות ומעיטי החורש,נתפסו בעין המצלמה כשהן עושות דרכן מעלה בתרמיקה,זו או אחרת.
בית שאן היא העיר המיושבת ברציפות העתיקה ביותר במרחב ארץ ישראל. ראשית ההתיישבות בבית שאן הוא בתחילת האלף ה-7 לפנה"ס והיא מיושבת,מאז,ברציפות עד היום.
הממצא הארכאולוגי מצביע על תחילת ההתיישבות בתקופה הכלכוליתית,ואחריה,ברצף ובתורם,היונים,המצרים,הרומים,הביזנטיים,הערבים,העות'מאנים והישראלים של מדינת ישראל המתחדשת.
בשבת האחרונה ביקרנו בבית שאן העתיקה,בעיקר בממצאים מהתקופה היונית-רומית והביזנטית. עוד נחזור לשם,לביקור בשאר הממצאים מהעיר המופלאה הזו.
בעת חלוקת ארץ ישראל בתקופת ההתנחלות הישראלית המקראית הוקם הישוב הראשון בכוכב הירדן, ככל הנראה בשטח שבט יששכר. בעת מסעות הכיבוש של האימפריה המצרית הוקם במקום אתר התיישבות,שלא החזיק הרבה זמן מעמד ונזנח. במאה ה-3 לספירה שוב יושב כוכב הירדן בישוב יהודי שנקרא:כוכב. בחפירות נמצאו שרידים מהתקופה לרבות בית כנסת,שאבנים ממבנה בית הכנסת מצאו דרכם למבצר הצלבני.
המבצר הצלבני הוקם בתקופת ממלכת ירושלים הראשונה. המבצר הוא הישג ארכיטקטוני ראשון במעלה. זהו המבצר הצלבני הראשון שנבנה בשיטה של מבצר חיצוני מוקף חומה וחפיר,ובאמצעו מבצר נוסף שהוא שימש את עיקר החיים באתר. מבנה של מבצר בתוך מבצר של כוכב הירדן מהווה הישג ארכיטקטוני שחוקה,בהמשך,במקומות שונים בארץ ובאירופה.
ב 1219 לאחר שממלכת ירושלים השנייה,של הצלבנים,קרסה והארץ נכבשה על ידי צאלח-א-דין נכנעו יושבי המבצר למוסלמים לאחר מצור של כשנה וחצי שבו מבנה המבצר הוכיח את עצמו ולמעשה המבצר הכפול מעולם לא נכבש.
בעת החדשה התיישבו באזור האתר תושבים ממוצא בדואי וכינו אותו כוכב הרוחות,שם שנשאר עד היום.
במאי 1948 הוחזק המבצר,כמעוז צבאי,על ידי חיל מצב ערקי. בבוקרו של יום,התגנבו חילי גולני למבצר וכבשו אותו מידי חיל המצב הערקי שנס על ליבו.
ב 1963 הוכשרה דרך הגישה לכוכב הרוחות והאתר נפתח לביקור הציבור.
בבוקרה של שבת ביקרנו בכוכב הרוחות והתמונות,הן כאן לפניכם.
אי שם בשנות השמונים,של המאה הקודמת, חברת מוטורולה התכוונה לפתוח מפעל יצור באזור התעשיה של ערד. המפעל,שנועד לספק תעסוקה לתושבי ערד,נפתח בעידוד המדינה ולחברת מוטורולה היו דרישות,מדרישות שונות,אחת מהן:בסמוך למפעל יוקם מנחת שישרת את מנהלי מוטורולה,ישראל ומוטורולה העולמית,כך שיוכלו לנחות בסמוך למפעל עם המטוסים הפרטיים שלהם. כך,נולד מנחת ערד.
חברת מוטורולה כבר לא קיימת והמפעל שלה בערד,עבר כמה וכמה ידיים וחלקים גדולים ממנו נסגרו לעד. המנחת,שככל הנראה לא נעשה בו כל שימוש נשאר מוזנח.
ב- 2017 ניסתה עירית ערד להחיות את המנחת ואישרה תוכנית מתאר שכוללת את המנחת והאזור מסביבו על מנת להחיות את המנחת ולהשמישו כמו גם לפתח תעשייה מסביבו. במסגרת התוכנית הזו המנחת והשטחים שמסביבו,השייכים לעיר ערד, עברו לידיה של חברה פרטית כשהמנחת מוכפף לרשות שדות התעופה.
גם תוכנית זו לא התממשה ומאז הוקם עומד המנחת בשיממנו ומסלול ההמראה,בן 1400 המטרים,משמש את המקומיים לבדיקת כישורי ההאצה של המכוניות שלהם.
קצהו המערבי של המתחם משקיף על בקעת ערד הידועה בשם שדה בריר. את שדה בריר מנסה כימיקלים לישראל לנסח לעצמה על מנת להפיק ממנו פוספטים ולעשות הון לכיסה על חשבון התושבים הבדואים המתגוררים בשדה בריר ועל חשבון בריאותם של תושבי ערד הסמוכה.
בערבו של חג שמחת תורה,עת השמש עושה דרכה מערבה ביקרתי במנחת ערד ולפני התמונות: למי שיכול להכיל עוד סליחה ומחילה על הפרת הסגר,ומפשוט עם הפעם, מוזמן להכילה.
מצפור ויקר,נבנה על ידי קק"ל,על מנת לאפשר לשקנאים הנודדים לעצור במקום ולהשביע רעבונם בדגה שהוכנסה למאגר.
הבוקר,ביקרתי במצפור מתוך ציפייה לראות שקנאים שבאו לשבוע. לאכזבתי סעדו את ליבם,במאגר,שלושה שקנאים בלבד אבל ציפורים אחרות,ענפה וצופיות,סיפקו כמה רגעי נחת.
ב- 19 נובמבר 1933 מוקמת רמות השבים. גרעין המתישבים מגיע מגרמניה וצביונו שונה משאר גרעיני העליה של העליה החמישית. מייסדי רמות השבים היו בעלי מקצועות חופשיים,עורכי דין רופאים מהנדסים וכו’,ורק חקלאי – אחד. המייסדים לא היו חלק מתפיסת העול הסוציאליסטית עוד מאפיין השנה משאר מאפייני גרעיני ההתיישבות של העליה החמישית.
כיום רמות השבים מתנהלת תחת ועד מקומי וכפופה מוניציפלית למועצה המקומית דרום השרון. בתוך הישוב מצובים שלטים,רבים,המציינים את תודות הישוב כולל מיצג בפורמט מוזאון פתוח ובו פרטים מתולדות הישוב – שווה צפייה.
בשבת בבוקר ביקרנו ברחובות הראשיים של רמות השבים,את תחילת הביקור ציינו במבנה נטוש שבגבול הצפוני של הישוב עם כביש 531 והתמונות,שפה,הם מגרפיטי שבמבנה הנטוש.
יצא לי כמה פעמים לבקר בפארק האקולוגי בהוד השרון. עוד בתחילה,טרם הוכרז,אחרי שהוכרז ועוד. לאט לאט החי בפארק,ובעיקר ציפרים ועופות,הולך ומתייצב ובבוקרה של שבת,עוד בטרם תכה השמש את חומה, סרתי לפארק על מנת לחדור לביתם של הציפרים והעופות שבפארק מיד אחרי שפקחו עין ראשונה של בוקר.
במהלך התקופה הפניקית,מתרחבת השפעתה של צידון וערי נמל,פיניקיות,מוקומות לחופה של ארץ ישראל. ארסוף,היא אחת מאותן ערי השפעה של צידון. ארסוף נקראת על שמו של האל רשף אל הסער והמלחמה הפיניקי. נמל ארסוף עוסק בסחר עם הים האיגאי וביצור,ויצוא,של צבע הארגמן.
בתקופה ההלניסטית מתרחבת העיר ארסוף והיא משמשת נמל עגינה במסע האוניות בין יפו לדור. השלטון ההלניסטי משנה את שמה,השמי,של ארסוף לשם הלניסטי:אפולוניה,על שם אפולו האל היווני המקביל בחשיבותו לרשף הפיניקי.
בתקופה הרומית מתרחבת וגדלה אפולוניה והיא הופכת לעיר הגדולה בשרון. ב- 113 לספירה נפגעת אפולוניה קשה ברעידת אדמה,אך הממשל הרומי משקם אותה ובמסגרת השיקום הזה מוקם נמל ימי שמשמש ליצוא מאפולוניה לרומא ולצפון אפריקה.
בתקופה הביזנטית אפולוניה גדלה ומתרחבת.שמה משונה מאפולוניה לסוזוסה. בעיר מוקמת כנסיה גדולה ואוכלוסיתה מונה רוב נוצרי ומיעוט שומרוני.
ב – 640 נכבשת אפולוניה על ידי המוסלמים,שמקימים בה חומה בצורה גדולת מימדים. השלטון המוסלמי מצמצם את מרחב העיר וגם מקטין את הנמל שבה. ב – 1101 נכבשת אפולוניה על ידי הצלבנים שאוחזים בעיר עד לתבוסתם הקרב חיטים. לאחר השלטון הצלבני ננטשת העיר לעד.
ביום האחרון של אוגוסט איפשרה רשות הטבע והגנים לשהות בגן הלאומי אפולוניה עד לשעות הלילה ולצפות את השקיעה על העיר – נצלנו את האפשרות הזו לבקר באפולוניה ולהינות משעתיו האחרונות של חודש אוגוסט 2020.
ראשית הנוכחות האנושית במצדה נעוצה בתקופה הכלכוליתית,אז השתמשו בני האדם במערות שבמצוק הדרום מזרחי של ההר. מתקופת הברזל נמצאו,במצדה,כמה ממצאים אם כי עדות לישוב עירוני לא נמצאה באתר.
על פי יוסף בן מתתיהו בתקופה ההלניסטית נבנה מבצר על גבי המצדה,על ידי הכהן הגדול,ככל הנראה:יונתן הווספי. בהר נמצאו חרסים מהתקופה ההלניסטית אך היקף הבנייה,מעבר למצודה שהוזכרה,לא ידועה.
הורדוס נחשב,ובצדק,כמקימה של מצדה על פני ההר והפיכת הר השולחן לעיר פעילה בארץ ישראל. הורדוס,שהיה מקושר עם הנבטים הבין שעיר מבצר באזור המצדה תיתן לו יתרון כלכלי שלפיו,יוכל לגבות מיסי מעבר משירות שנעו בשבר הסורי אפריקאי בכלל וכאלה שסחרו בזפת מים המלח.
הורדוס התגייס למשימה והקים על המצדה עיר מבוצרת ובה מפעל מים ואלמנטים האופיניים לעיר רומית בת זמנו.
מיתוס "מצדה לא תיפול שנית".
ב – 66 לפנה"ס פורץ מרד בארץ ישראל נגד השלטון הרומי. השלטון הרומי שולח לארץ ישראל את הלגיון ה-10 שלו,ליגיון שחנה,עד אז,באזור סוריה של היום. כשמגיע הליגיון לארץ ישראל הוא נתקל בתופעת ההתאבדות והמקום הראשון שבו אירע אירוע התאבדות על מנת שלא ליפול בשבי הרומי היה ביודפת שבגליל. בהמשך,בסוף אותה שנה,בגמלא,שוב נתקל הצבא הרומי בתופעת ההתאבדות ובשני המקרים,כמו גם במצדה,ההתאבדות ההמונית לא היתה הגורם לנפילת הערים אלא תופעת לואי בצידה.
המחקר המודרני מצביע על כך שההתאבדות במצדה,המיוחסת לכת הסיקריקים,היתה תופעה שולית בלבד וגם כי הסקריקים היוו כחמישית מתושבי העיר הנצורה. ככל הנראה מצדה נפלה ללא קרב על הפתח שבו אייל הניגוח הרומי הרס את חומת העיר ורוב תושבי העיר נכנעו או נשחטו על ידי הלגיון כשנכנס לעיר.
כמות המתאבדים שמתאר יוסף בן מתתיהו לא אוששה מחקרית ובמחקר נמצאו כ- 20 גופות של תושבי מצדה שמתו מוות ישיר מהליך הכיבוש הרומי ולא 900,מתאבדים, כפי שמתאר בן מתתיהו.
לאחר כיבוש מצדה,חונה בה חייל מצב רומי ומעיר היא הופכת לעמדת משמר של הצבא הרומי. בשלהי התקופה הביזנטית מספר נזירים מקימים לאורה במצדה,לאורה שננטשת בשלהי התקופה הביזנטית,ומצדה צונחת לתהום השיכחה.
ב- 1806 נוסע גרמני מגיע למצדה,מזהה את האתר ואת הכנסיה הביזנטית שבו. ב- 1838 אלי סמית נוסע מסיונר אמרקאי,מזהה את שרידי ארמון הורדוס הצפוני באמצעות טלסקופ. ב – 1842 מבקר מסיונר אמרקאי במצדה ויחד עם צייר בריטי,שנלווה אליו,הם סוקרים את בורות המים של מצדה ומנציחים אותם בתיאור מסע ותמונות. ב- 1865 במסגרת "סקר ארץ ישראל המערבית" מזהה צ’ארס וורן את שביל הנחש שבמעלה המצדה ומזהה,בטעות,את הארמון המערבי בהר כארמונו של הורדוס. ב- 1909 מתבצע סקר של מחנות הלגיון הרומי סביב למצדה כולל המחנה הראשי שנבנה מערבית לדייק שבאמצעותו הועלה אייל הניגוח הרומי וחומות העיר נפרצו. ב- 1932 עולה החוקר הגרמני ארטור שולמן למצדה,שולמן מסרטט את המצאי הארכיאולוגי שראה בהר ומחקרו מהווה בסיס למחקר הארכאולוגי המודרני של המצדה.
לאחר קום המדינה מצדה נכללת בגבולות המדינה וב – 1953 מגיע למצדה שמריהו גוטמן ומתחיל במחקר ארכאולוגי מודרני של ההר.
גולת הכותרת במחקר של מצדה הגיעה עם החפירות הארכאולגיות המקיפות, שבמהלכן נחפר האתר כולו על ידי משלחת ישראלית בראשות יגאל ידין, במהלך שתי עונות חפירה מאוקטובר 1963 עד אפריל 1964 ומדצמבר 1964 עד מרץ 1965. בעקבות שחזור העתיקות שידין הוביל במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעיתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתר לבין הנדבכים שהתוספו במהלך השחזור.
בשנות ה- 90 ובתחילת המאה ה- 21 מספר משלחות ממשיכות בחפירה באתר שעדיין נמצא תחת מחקר ארכאולוגי פעיל.
ב- 1968 מוכרזת מצדה כגן לאומי והאתר מוסדר לביקור וב 2001 מוכרזת מצדה כאתר מורשת עולמית.
בשבת ביקרנו במצדה לצפות בזריחה על ההר ולטייל באתר הארכאולוגי,והתמונות,הן כאן לפניכם.
מצוק הארבל זרוע במערות,רובן מערות טבעיות ומיעוטן מעשה ידי אדם. ראשית ההתישבות היהודית,בארבל,מתאורכת לתקופה הפריסטורית. שיא הנוכחות היהודית הוא מימי המרד של היהודים בהורדוס.
במהלך דכוי המרד,נעזר הורדוס בלגיון הרומי שמהנדסיו בנו סלים,שהשתלשלו משפת המצוק אל עבר פי המערות. החילים,שבסלים,הצטידו באנקולים ארוכים,וכל מי שהתקרב לפי המערה,נמשך על ידי אנקול והושלך אל מותו למרגלות הצוק.
שיטת האנקולים עבדה חלקית וחילי הלגיון סבלו מאבדות רבות,כולל חילים שתוך כדי ניסיון למשוך מורדים אל פי התהום,נמשכו בעצמם ונפלו מהסלים אל מותם למרגלות מצוק הארבל.
לפי אחת הגרסאות,שלא מצאתי את הסימוכין המדעי לה,לפני השימוש בסלים ניסה הלגיון לצנוח משפת המצוק אל פי המערות שבו,ברם חוסר ניסיון בצניחה הנחיל לשיטת הצניחה את כשלונה. ככל הידוע זו הפעם הראשונה שבה מתבצעת צניחה קרבית בהסטוריה המתועדת של האדם.
בשבת לפנות בוקר,נפתחה שמורת הטבע מצוקי הארבל לקהל הרחב על מנת לחזות בזריחה מעל לכינרת.
והתמונות,שכאן לפניכם,היא מאירוע הזריחה בבוקרה של השבת.
בשנת 1912 ניצוד התנין האחרון בנחלי הארץ. עד ל – 1912 יש לנו מספר עדויות היסטוריות על הימצאותם של תנינים בנחלי ישראל בכלל,ובנחל תנינים,בפרט. התנין היה טורף העל בנחלי ישראל,ומאז תפס את מקומו,בנחלי ישראל,הצב הרך.
גשר הצבים,המקורי,על נחל אלכסנדר היה גשר עץ ששימש את חקלאי האזור. ב – 1985 גשר העץ,שקרס בשיטפון,הוחלף בגשר הבטון של היום.
אזור הגשר שרדו אחרוני הפריטים של הצב ברך המצוי. חקלאי המקום,השתמשו בגשר להשלכת פגרים לנחל,פגרים ששמרו את פרטיו האחרונים של הצב הרך.
החל מ – 1995 החל שיקום נחל אכסנדר,ויחד אתו שיקום אוכלוסיית הצבים הרכים בנחל. עם ניקוי מי הנחל,בסביבת הגשר,הוקם אזור קינון לצבות הרכות,שאת ביציהן אוספים,מבקיעים באינקובטור מלאכותי ומחזירים לנחל אלכסנדר,לירקון ולקישון. פעילת זו גרמה לשיקום אוכלוסיית הצב הרך בנחל אלכסנדר,בכלל,ובשאר הנחלים בכלל.
את הצב הרך השיבו לטבע לאחר שמספר פריטים ממנו הועברו,לצרכיי שימור ורבייה,לימת החולה ומשם הושבו,כשחקני חיזוק,לנחל אלכסנדר,לאחר שנוקה ושוקם,וממנו,כאמור לנחלים אחרים בארץ.
ב- 1996 שיטפון בנחל אלכסנדר שטף לים חלק מאוכלוסיית הצבים הרכים וכמעט גרם להכחדתה.
הצב הרך הוא הטורף הגדול ביותר בנחלי הארץ,לאחר שהתנין הארץ ישראלי הוכחד כאמור,ואף על פי שהשתקם בנחל אלכסנדר,ובכלל,המין נמצא בסכנת הכחדה וידרשו שנים רבות להשבתו המלאה לטבע.
שלדג לבן חזה.
השלדג לבן החזה הוא עוף ממשפחת השלדגיים. בניגוד לשלדגים אחרים,לבן החזה נמצא לא רק בקרבת מאגרי מים אחא גם באזורים כפריים בהם יש אדמה מעובדת.
לבן החזה הוא עוף טריטוריאלי ויחד עם בת זוגתו הוא שומר בקנאות על הטריטוריה שלו,ולצורך כך עושה שימוש בקול ציוצו על מנת להרתיע פולשים בכלל ולבני חזה אחרים בפרט.
בשישי אחר הצהרים ביקרתי בגשר צבים להצצה לעולמם של הצבים הרכים בנחל אלכסנדר,ובאותה הזדמנות החדרתי את עדשת המצלמה שלי לטרטוריה של לבן החזה שהכריז על אזור הגשר כממלכתו,הבלעדית.
לפני התמונות: הצבים הרכים באזור הגשר הם חי טבעי של הנחל,הם ניזונים מטרף של בעלי חיים במי הנחל ואין להאכילם בשום פנים ואופן,מזון אנושי עלול לגרם למוות מידי ולסכן את טורף הנהרות הגדול בנחלי ישראל.
נחל בצת הוא הנחל הצפוני בישראל. תחילתו בדרום לבנון,משם הוא זורם דרום מערבה,נכנס לתחומי ישראל בין זרעית ושתולה ונשפך לים התיכון,דרומית לראש הנקרה. נחל בצת הוא נחל איתן אך,בתחילת שנות ה- 80,חברת מקורות שואבת את מי הנחל וערוצו יבש. בשנים האחרונות מתנהל מאבק,של תושבי הגליל המערבי והחברה להגנת הטבע,להשיב לנחל את מימיו,בנתיים בלא הצלחה יתרה.
חוף בצת,חוף הים הצפוני ביותר של מדינת ישראל,מתאפיין בכך שרכס הכורכר המערבי נושק לקו הים,ואילו חול הים,המוכר לנו מחופיה האחרים של ישראל ושמקורו בנהר הנילוס,נעדר ממנו כליל.
מסיבה זו ובשל מיקומו חוף בצת מכיל חי וצומח יחודי לחוף והוא מוכרז כשמורת טבע. החוף נושק לשמורת הטבע הימית של ראש הנקרה,שמורת הטבע הימית הגדולה בישראל.
לאחר מאבק בן כמה שנים,החברה להגנת הטבע ותושבי הגליל המערבי,הצליחו לבטל תוכנית להקים בחוף כפר נופש של יזם פרטי. החוף הושב,סופית,לחיק הטבע ולטובת אזרחי המדינה.
מקור השם:
עם שיבת ציון,לאחר גלות בבל,הוקמו עשר ערים באזור צור והן כונו “הערים האסורות”. אזור צור,דאז,היה מחוץ לגבולות ארץ ישראל,ברם:החוק והמנהג הישראלי חלו גם בו. אחת הערים היתה העיר:בצת.
שמה של העיר בצת השתמר בכפר ערבי,שננטש ב 1948,בשם אל-באסה אשר נמצא באזור התעשיה של שלומי.
שבת לפנות בוקר,תיק הצילום שלי והכסופה,שמנו פעמינו לחוף בצת על מנת לתפוס את הנוף שבו עם אור ראשון של בוקר. והתמונות,הן כאן לפניכם.
"מי הרג את ים המלח" זועק הגרפיטי על קירו של מבנה נטוש בחוף קלי"ה,מבנה שעד לפני כמה עשורים היה מטרים ספורים ממימיו של ים המלח והיום,נמצא כמה מאות מטרים ממנו – ומי באמת,הרג את ים המלח?
אף על פי שים המלח נקרא ים המוות,המוות איננו שולט בו. ים המלח,חופיו,הנחלים הנשפכים אליו והמיקרו פאונה היחודית למדבר שלחופיו כל אלה: מלאים בחיים חלקם יחודיים לים המלח וחלקם יחודיים לאזור מדברי.
ב 1964 נחנך המוביל הארצי,והכנרת הפכה למקור המים העקרי של מדינת ישראל. עם פתיחת המוביל הארצי נסגר סכר דגניה ומי הכנרת פסקו מלזרום באפיק הירדן. נהר הירדן הוא מוביל המים העקרי של ים המלח,ובשילוב עם סגירת סכר דגניה,ייבוש הים לצורך הפקת אשלג,וחומרים אחרים,על ידי מפעלי ים המלח,ושנים שכונות ים המלח הולך ומתייבש. מדינת ישראל – הרגה את ים המלח.
הפעם האחרונה שבה זרמו מים כנרת באפיק הירדן,לים המלח,היתה בפברואר 1992,בעקבות חורף שמילא את הכנרת כדי חשש שתציף את סביבתה. ב – 2013,ואילך,נפתח אחד משערי המשנה של סכר דגניה ודרכו,דרך קבע,זורמים דרומה,לאפיק הירדן,מים מהכנרת,ולהם התווספו מים מטוהרים ממפעל שפכים של ישובי דרום הכינרת. כל אלה,נועדו לשמר את אפיק הירדן אך,מדובר בכמות של כעשרה מליון ממ"ק מים בשנה,אין בכך כדי להציל את ים המלח ולהפסיק את יבושו.
חוף קליה:
חוף קליה הוא חוף הים הצפוני ביותר בים המלח. ב – 1929 הוקם בחוף מחנה עבודה ששימש את פועלי כריית המלח של מפעלי ים המלח,שהיו אז בצפון הימה. ב – 1932 במחנה העבודה הוקם בית מרחץ ובסמוך לו בית קפה ומתקנים לשימוש בחוף הים. ב – 1938 הוקם במקום מלון בן 40 חדרים שתוכנן על ידי האדריכל זאב רכטר. בית המלון שימש אורחים מי מעלה ביניהם הנציב העליון הרולד מקמייקל,בן גוריון,ארתורו טוסקניני ועבדאללה הראשון,מלך ירדן.
עם הכרזת תוכנית החלוקה,ב -1947,ננטש חוף קליה ועבר לריבונות ירדנית. הירדנים השתמשו במתקני מחנה העבודה והמלון ובנו סביבם מחנה צבאי,שלו נוסף מבנה ארכיטקטוני,מעניין,נוסף:חדר האוכל.
ב – 1967 נכבש המחנה הצבאי על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים,וב – 1968 את מקומם של החיילים הירדנים,במחנה הצבאי,תפס גרעין נח"ל שהשתמש בו תקופה קצרה,ולאחריה עבר למיקומו הנכחי של קיבוץ קליה.
לאחר שעזב גרעין הנח"ל את המחנה הצבאי הוא נותר בשיממנו ונתון לחסדי הטבע,ולחוף הים ההולך ונעלם.
גלריה מינוס 430:
ב – 2018 איתי מאור,מנהל חוף קלי"ה ואנשי סטודיו PPL,החליטו להפיח חיים במחנה הנטוש ולהפוך אותו לגלרית האומנות הנמוכה בעולם. איתי,ואנשי הסטודיו,הזמינו למקום כ-30 אמני גרפיטי,מישראל ומהעולם,אשר עיטרו את קירות המבנים,כולל המלון וחדר האוכל,של הבסיס בציורי קיר,גרפיטי פרי דמיונם ופרשנותם לים המלח ולאזור שבו הוא שוכן.
לקראת ערבו של יום שישי,אני,תיק הצילום של והכסופה שמנו פעמינו לחוף קליה,לא לפני שבדקתי את התיזמון הנכון שבו השמש תהייה במערב ותעזור האיר את רחובות הגלריה.
את שעותיה אחרונות של השמש הסתובבתי בגלריה והנצחתי במצלמות את הפירוש שלי לקירות הגרפיטי בגלריה הנמוכה בעולם,סיור די ארוך – בן 73 מיצגים.
ובקשה לי אליכם: בקרו במקום הוא מרתק ומקסים – אבל בסיום הביקור קחו איתכם את האשפה שלכם,אפשר להשליכה במיכלי האשפה של חוף קליה הסמוך – והשאירו את ידכם בכיסכם אין לפגוע במיצגי האומנות וכל המוסיף – גורע.
דומה שאין צורך להכביר מילים על שמורת הטבע עין גדי,ברם:בלב השמורה זורם נחל דוד. נחל דוד נובע,בעין השולמית,במעיין שנגרם כתוצאה מהשבר הסורי אפריקאי. משם זורם הנחל מזרחה ובדרך נופל במפל דוד שמזין את השמורה במימיו,ובעוד כמה מפלים בדרך,עד שנשפך לים המלח.
שמורת הטבע עין גדי מכילה בתוכה מספר אלמנטים ארכיאולוגים כמו:בית הכנסת של עין גדי היהודית וכן מקדש חלכוליתי מרשים.
נחל דוד הוא נחל איתן,ברם:רוב מימו נשאבים על ידי מפעל עין גדי שמבקבק את המים ומוכר אותם בשווקים בארץ כמים מינראלים.
על פי הסכם בין רשות הטבע והגנים ולמפעל,חלק מהמים מוזרמים לאפיק נחל דוד,ללא כל טיפול,על מנת לשמר את החי והצומח בשמורה.
שמורת עין גדי ניזוקה קשות על ידי האדם,הן מהמבקרים המקום והן מהישוב הישראלי שבסמוך לו. בעשור האחרון הוחזרו לשמורה מיני צמחים ועצים שנכחדו ממנה עקב פעילות האדם,ודרך קבע מבואר כל הצומח שאיננו טיבעי לאזור ואשר פלש לשמורה.
בשמורת עין גדי ישנו מיקרו קוסמום יחודי של חי וצומח היחודי לאזור ולארץ ישראל,והיחודיות שלו נובעת מהחיבור של מדבר ומקווה מים באמצעו,על כן:כל החי והצומח בעין גדי הוא יחודי לשמורה ומוגן על פי חוק.
נמר המדבר הוא תת מין של הנמר. זהו הנמר הקטן ביותר הידוע לאדם. ידוע בעולם על אוכלוסיה של כ-200 נמרי מדבר,והמין הזה נמצא בסכנת הכחדה מידית.
ב-1982 נצפה נמר מדבר בשמורת הטבע עין גדי ואוכלוסית נמר המדבר בעין גדי מנתה כ-9 פריטים. ארבע שנים אחר כך מנתה אוכלוסיית נמר המדבר,בעין גדי,ארבע פריטים בלבד והאחרון שבהם נצפה בשומרון ב-2010.
נכון להיום נמר המדבר נכחד לחלוטין מאיזור עין גדי אם כי ישנן ראיות למספר בודד של פריטים באזור ירדן,לבנון וכאמור בשומרון.
על פי שמועות בלתי מאומתות בשנים האחרונות היו כמה אירועים שבהם נמצאה פעילות של נמר מדברי בשמורת הטבע עין גדי ויתכן כי שמירת המידע הזה בסוד נועדה לאפשר לנמר לחזור לאזור או לפחות לפקוד אותו ללא הפרעה מצד האדם. מכל מקום באופן רשמי,בעין גדי נמר המדבר הוא מין…שנכחד.
נחל ערוגות הוא אחד הנחלים הארוכים בארץ ישראל. תחילתו באזור אפרת שבהרי השומרון וסופו בים המלח מעט דרומית לנחל דוד הידוע,גם,בשמו שמורת הטבע עין גדי. אורכו של הנחל כ-46 קילומטרים. שטח הניקוז של הנחל הוא כ-230 קמ"ר ועד לנפילתו לשקע הסורי אפריקאי הוא נחל אכזב שוסף לתוכו יובלים של נחלי אכזב בחלק המזרחי של מדבר יהודה.
באזור נפילתו של נחל ערוגות לשקע הסורי אפריקאי נפרץ מעיין שממנו והלאה זורמים מים מתוקים בערוץ הנחל,כל ימות השנה. שמורת הטבע,נחל ערוגות,מתחילה במעין ערוגות שנופל מגובה של כמה עשרות מטרים לנקיק נחל ערוגות ומסתיימת קרוב לשפך הנחל למרגלות קיבוץ עין גדי.
מתחילתו,באגן הניקוז שבאזור אפרת,ועד שנשפך לים המלח נופל הנחל כ 1350 מטרים. שפיעת מעיין ערוגות נמצאת בגובה של כ-500 מטרים,מעל לפני הים,והוא זורם בנקיקו עד לגובה של כ-410 מטרים מתחת לפני הים.
בערבית,חלקו התחתון של נחל ערוגות,נקרא אלעריג’ה קרי:הנחל שסטה ממסלולו. השם הזה ניתן לו כי באזור השבר הסורי אפריקאי סוטה נחל ערוגות ממסלולו במגמה דרומה ואז פונה מזרחה אל ים המלח.
ועדת השמות הלאומית החליטה לשמר את שמו הערבי של הנחל ועיברתה אותו מאלעריג’ה לנחל ערוגות.
לפי גרסה אחרת שם הנחל מגיע מערוגות האפרסמון,פרי שגודל הערוגות באזור עין גדי על מנת להפיק בושם ממנו. האפרסמון הזה איננו מזוהה עם צמח הידוע לנו כיום וככל הנראה כשפסק גידלו ועיבודו לבושם,בתחילת התקופה הביזנטית,אבד מקורו לעד.
מי נחל ערוגות,כמו גם מי נחל דוד,נשאבים למפעל מים עין גדי מבוקבקים,ונמכרים בארץ כמים מינראלים. על פי הסדר בין רשות הטבע והגנים ומפעל עין גדי חלק מהמים מושבים לטבע,ללא טיפול כלשהו,על מנת לשמר את החי והצומח בנקיק נחל ערוגות ובנחל דוד הסמוך.
לפניכם תמונות שצילמתי בנחל ערוגות,בחלקו המזרחי של הנקיק,ובחופו המערבי של ים המלח.
ראשיתה של קיסריה הוא במגדל סטראטון ומתוארך לסוף התקופה הפרסית. במגדל סטראטון היה נמל ששימש את הפניקים ונשלט על ידי מושל דור. מגדל סטראטון נמצא צפונית לעיר הרומית שהיא גן לאומי קיסריה.
בשלהי התקופה הפניקית השימוש במגדל סטראטון מפסיק מסיבה לא ידעה והאתר ננטש.
ב-25 לפנה"ס מחליט הורדוס לבנות עיר נמל רומית דרומית למגדל סטראטון,במיקומו של הגן הלאומי קיסריה. הבנייה אורכת כ-12 שנים ובשנת 13 לפנה"ס נחנכת העיר והנמל שלה משמש כנמלה הימי הראשי של פרובינציה יאודיאה בראשות הורדוס.
כדי שהעיר תתקיים בונה הורדוס אקוודוקט שמוביל מים ממעינות שוני,ליד בנימינה,לעיר. האקוודוקט הזה פועל מראשית העיר ועד לתקופה הביזנטית,אולם פעילותו רצופה בתקלות ובעיות שעיקרן קשור באי יציבות הקרקע באזור כביש 2 של היום והאקוודוקט סבל משקיעות ושברים והעיר סבלה מאספקה לא סדירה של מים,לא סדירה בסטנדרטים,המאוד גבוהים,של האימפריה הרומית.
באחד מאירועי השקיע של האקוודוקט גויס הליגון העשירי,שחנה אז בסוריה,על מנת לשקם את האקוודוקט ואסטלה על כך,ניתן למצוא בכניסה למושב בית חנניה.
בתקופה הביזנטית חיברו לאמת המים הגבוהה,של הורדוס,אמה נמוכה יתר שהובילה מים מנחל התנינים,ליד מושב בית חנניה,ובסמוך לכניסה לעיר האמה הנמוכה חוברה לגבוהה שהזינה את העיר במי שתייה.
בתום התקופה הביזנטית חדלות האמה הגבוה והנמוכה לפעול בשל תחזוקה לקויה ושחיקה גבוהה ובתקופה הערבית שליטה האחרונים של העיר,מי העיר מסופקים מבורות אגירה וממי הנגר העילי.
בשבת בבוקר ביקרנו בחוף אמת המים שבו נמצאות האמה הגבוהה,של הורדוס,והנמוכה,מהתקופה הביזנטית,זו לצד זו והתמונות מהביקור,כאן לפניכם.
ב-699 נולד עלי אבו טאלב לאבו טאלב דודו של הנביא מוחמד. אבו טאלב היה מהראשונים לקבל על עצמו את האיסלם,והמסורת האיסלמית טוענת שגם עלי,עצמו,קיבל עליו את האיסלם בעודו בן שבע.
דת האיסלם,כמו היהדות והנצרות,איננה מונוליטית ויש בה זרמים שונים,אחד מהם,ןמהגדולים שבהם, זו השיעה. השיעה התפצלה מהזרם הראשי באיסלם,הסונה,והסונים מאמינים שמחליפו היחיד של הנביא מוחמד הוא עלי אבו טאלב.
לאחר מותו של הנביא מוחמד עלי,שהיה האדם בן דת האיסלם הקרוב ביותר לנביא מוחמד,היה היורש הטבעי ברם תומכיו של הנביא מוחמד במדינה חשבו אחרת ולפני שעלי הפך לחליף האיסלם קדמו לו שלושה חליפים אחרים.
כשעלה עלי לחליפות ב-651 אירע הפיצול בין הסונה לשיעה ולמעשה השיעים מאמינים,כאמור,שעלי הוא מיסד השיעה כמו גם יורשו היחיד של הנביא מוחמד.
שלטונו של עלי היה רווי אלימות ומלחמות בעיקר בשבטים ועמים איסלמים שסרבו,קראו תיגר,על חליפותו.
בשנת 656 נרצח עלי ונקבר בעירק של היום.
באיסלם מקובל לתת למסגדים שמות של אנשים,חלקם קשורים בהתהוות הדת וחלקם אנשים חשובים שנטלו חלק בהנהגת הציבור או מתו במלחמות האיסלם.
מסגד סעידנא עלי איננו נקרא על שמו עלי אבו טאלב אלא על שמו של עלי בן עולים לוחם מוסלמי שהשתתף בקרב חיטין שבו הובסו הצלבנים.
עד 1948 בסביבות מסגד אדוננו עלי (סעידנא עלי ששובש בעיברת לסידני עלי) היה כפר ערבי שתושביו נטשו אותו ורובם עברו לגור בשכם,והמסגד היה מעין עקב בקרקע שבחלק המערבי של הארץ. בתוך המסגד נמצא מונומט להנצחתו של עלי בן עולם ובחצרו,על שפת המצוק,בית קברות מוסלמי שלא ידוע מי היו הנקברים בו. בית הקברות איננו פעיל אולם המסגד פעיל ואפילו מאוד.
בין מסגד אדוננו עלי לאפולוניה בנתה עירית הרצליה שביל והמקום הוא חלק משמורת הטבע אפולוניה ופתוח חופשי לציבור.
ב-20 בצדמבר 1922 מנצח הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה,שהחלה עם המהפכה הבולשביקית שלוש שנים קודם לכן וברית המועצות החלה להתקיים. לאחר מלחמת העולם השנייה מחולקת ההגמוניה באירופה ומזרח אירופה הופכת לחלק מברית המועצות אם בשלטון ישיר ואם בשלטון בהשפעה ובנאמנות למנהיגות במוסקבה.
ב-21 בדצמבר 1991 מתפרקת ברית המועצות ורוסיה עצמה,הופכת למדינה עצמאית בפני עצמה כאשר בהמשך מתפרקות כל המדינות שהיו תחת חסות ברית המועצות ורובן הופכות למדינות עצמאיות ודמוקרטיות במידה זו או אחרת.
מסך הברזל…נפל.
מקומה של ברית המועצות בקביעת אופיו של העולם,פוליטית,כלכלית ובחלוקת הכוח בין המעצמות,שנוי במחלוקת בין ההיסטוריונים והמדינאים,ברם: מדינות ברית המועצות,שהיו מאחורי מסך הברזל,התנתקו אידאולוגית מהמערב והתפתחו בפני עצמן ובכוחות עצמן.
לרשות ברית המועצות עמד מאגר מוחות וידע שנוצל היטב בענפי מדע כמו:פיזיקה,כימיה אופטיקה ורבים אחרים.
בשל היותה של ברית המועצות סגורה בפני המערב,טכנולוגיות שונות,ואלה בתחום האופטיקה שבהן נעסוק,התפתחו על ידי שימוש במאגר המוחות הסובייטי מכל מדינות הגוש והתפתחו מצרים שונים שחלקם שכיות חמדה עד עצם היום הזה.
ב-1939 מוציאה לשוק חברת האופטיקה קרל צייז עדשת ביוסטאר 58 מ"מ F2. העדשה עובדת בעקרון
של שתי עדשות:חיובית ונגטיבית כאשר החיובית מעט גדולה מהנגטיבית. שתי העדשות נעו,בגוף העדשה,זו לעומת זו או זו מעבר לזו וכך הושגו ערכי הפוקוס של העדשה,במקרה זה:עדשת פריים בת 58 מ"מ.
רעיון העדשות שבמבנה העדשה נקראה עדשות גאוס והוא פותח בסוף המאה ה-19 לטובת טלסקופים לצפייה בגרמי השמיים.
ב-1969 חברה סובייטית השם הליוס רוכשת מקרל צייז את הנוסחאות האופטיות של עדשת הביוסטאר. החברה מפתחת,על בסיס הנוסחאות האלה,עדשת פריים 58 מ"מ F2 ומכנה אותה:הליוס-44.
העדשה מפותחת עבור תבריג M42 שהיה בשימוש חברת מינולטה היפנית ובשימוש יצרן המצלמות זניט הסוביטי שהעתיק את הפטנט של התבריג ועשה בו שימוש.
מצלמות זניט היו שכיחות מאוד בברית המועצות ועדשת ההליוס-44 קנתה לה,ובצדק,שם של עדשת פריים בעלת איכות אופטית ותפעולית טובים מאוד.
הליוס פתחה כחמישה מפעלים שבהם יוצרה עדשת ההליוס-44 עבור השוק בברית המועצות,אחת ברוסיה,אחת באוקראינה,אחת בבלורוס,אחת ברומניה ועוד אחד באוקראינה שהוקמה אחרונה ופסקה לפעול…אחרונה.
ב 1992 ירד מפס היצור ההליוס 44 האחרונה ומאז צברה לה העדשה קהל מעריצים רחב מאוד,גם בגלל שכיחותה,ומחירה הזול,וגם בגלל יכולותיה האופטיות הטובות מאוד ובעיקר בגלל יישום לא מדויק של הנוסחה האופטית של קרל צייז ובגללה בשולי התמונה ישנו בוקה עגלגל,יפה פה,שלא ניתן ליצר אלא באמצעות העדשה הזו. התכונה הזו הפכה את העדשה לשכיחה ונדרשת בקרב צלמי פורטרטים וצלמי מאקרו.
מאז החל יצורה של ההליוס 44 ועד להפסקתו היא הייתה מבוססת תבריג ה M42 ברם:מתאמים לעדשות של קנון,ניקון פנסוניק והמצלמות של פנטקס,טרם נמכרה לסוני,יוצרו והפכו את העדשה הזו לחביבה ושכיחה בקרב צלמים עם מצלמות דיגיטליות של היצרנים האלה.
מפעלי ההליוס 44 לא יצרו גרסת עדשה אחת אחידה ושוות ערך אופטית ובאיכות החומרים.יש כעשר גרסאות הליוס 44 כשהטובות ביותר,מבנית,חומרים ודיוק אופטי,הן אלה שיוצרו במפעל בבלרוס. ברם מפעל זה היה הראשון שחדל לפעול ועדשות הליוס 44 מתוצרתו נדירות. שני המפעלים באוקראינה נחשבים למי שיצרו את גרסאות ההליוס 44 הטובות יותר ותוצרתם היא גם השכיחה ביותר,כאשר העשור האחרון לקיומם חלק מחלקי העדשה הפך מברזל/מתכת לפלסטיק.
המפעל ברוסיה ידוע באי יציבות תפעולית וחלק מתוצרתו נחשב באיכות גבוהה וחלק באיכות גרועה עד בלתי נסבלת.
המפעל ברומניה ידוע באיכות הירודה של עדשות ההליוס 44 שהוציא תחת ידיו ושומר נפשו ירחק.
עדשת ההליוס היא עדשה קבועה ללא מיצב,עם פוקוס וצמצם ידניים שכבאחת מתת הסדרות יש פוקוס אוטומטי ובשנייה פוקוס שמכויל,על ידי המשתמש,לערכים שבין X ל Y.
למי שירצה לרכוש עדשת הליוס 44 מומלץ לקרוא נתונים וסקירות על דגם העדשה שמוצעת ולהחליט על כדאיות רכישתה.
ההליוס שאני רכשתי היא מתוצרת המפעל באוקראינה,היא יוצרה בתחילת שנות ה-80 של האלף הקודם הפוקוס שלה…אוטומטי לפי ההגדרות של הליוס,לא ניתן לכייל ערכי פוקוס,בין לבין,ניתן לבחור,ידנית,בפוקוס הרצוי.
צמח הקיקיון המצוי הוא צמח יחידאי במשפחת החלבלובים. מקורו באפריקה,משם התפשט לשאר העולם כולל ארץ ישראל. הצמח ידוע כרעיל לאדם ואין לאכול או לצרוך מפרותיו או עליו בשום אופן. אבל,הוא דוגמן יפה ויחד עם ההליוס 44 יצאתי לצלמו בחצר האחורית…שלי – והתמונות,הן כאן לפניכם ושימו לב לבוקה של העדשה ובעיקר בפינות התמונה.
בשוליה הצפון מערביים של רמת גן המודרנית שכן הכפר הערבי ג’ריסה,למרגלות תל גריסה המכונה היום,בטעות,תל נפוליון.
בשלהי התקופה העות'מאנית משמש נהר הירקון למספר תחנות קמח. חלקן ממוקמות מזרחית לכפר הבפסטיסטים צפונית לפתח תקווה,וחלקן,במורד הירקון בתל ג’ריסה.
טחנות הקמח של תל גריסה מכילות שני מבנים באחד פעלו אחד עשר אבני רחיים ובשנייה שבע אבני רחיים. התחנה ובה שבעת אבני הרחיים נתנה למקום את שמו העברי והיא הייתה זו שפעלה לאורך כל תקופת קיומו של אתר הטחינה.
בתחילת המאה ה-19 הוקמו באתר עוד תחנות קמח,שרובן לא שרדו,ובשוליהן הוקמה מעגנה לסירות ובית קפה. חקלאי המקום הגיעו לאתר,לרוב בסירות,ושהו בו למשך כמה ימים עד שהטחנות סיימו לטחון את התבואה שהביאו. משזה הסתיים הסתלקו מהמקום.
בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 צלחה חטיבה 155 הסקוטית,חלק מהדיוויזיה ה-52 של צבא בריטניה את הירקון באתא שבע טחנות. החטיבה כבשה את המוצב הטורקי שהיה בח’ירבת הדרה,הלא היא רמת החייל של היום,וקבעה את החזקתה של הגדה הצפונית של הירקון בידי המנדט הבריטי.
בשנות ה-20 של המאה העשרים נקנו הטחנות,באתר שבע תחנות,על ידי יהודים ברם ב 1936 הפסיקו טחנות הקמח את פעילותן עקב תחרות עם טחנות הקמח במעלה הירקון והפעלתן הפכה ללא כדאית כלכלית. מאז 1936 ועד היום הטחנות עומדות בשיממונם וללא שימוש.
בין השנים 2000 ל-2001 שוחזר אתר שבע תחנות על ידי עירית רמת גן,עירית תל אביב,רשות הטבע והגנים ופרק יהושוע.
אתר שבע תחנות,כיום,הוא חלק מפרק יהושוע ומשמש כבית גידול ללהקות תנים ששרדו בגוש דן. אוכלוסיית התנים בפרק מנותרת על ידי רשות הטבע והגנים ועירית רמת גן על מנת לשמור על איזון אקולוגי וגם על מנת לשמור את בריאות התנים והציבור.
הוא בא אלי הביתה. תפס,מבלי לעורר כל רעש,את מקומו. בתחילה: נעץ בי את עיניו ואחר כך הסתובב בזירת המיקום,הפנה את צידו האחד,ואחר כך את האחר ולבסוף חשף בפני את אחוריו.
ערן העכביש.
לקח לנו,לי ולערן העכביש,להתרגל זה לזה. משזה קרה,הלכתי לחדר הסמוך,שלפתי מצלמה,עדשה וחצובה והצבתי אותם בסמוך לבימת התצוגה של ערן.
עוד כמה דקות חלפו ערן ואני התרגלנו זה לזה ואפשר היה לפצוח במסע הצילומים.
ערן,בסבלנות בלתי רגילה,דגמן למצלמה,את פניו,עיניו,את צידי גופו ואת…אחוריו.
בסוף הצילומים הסרתי את סט הצילום והנחתי את ערן לנפשו,לסעוכ בבתי אשר חפץ ליבו.
ב-1931 מחליטים חקלאי כפר-סבא,אז ישוב כפרי,להקים אגודה חקלאית שיתופית שתטפל בשאיבת מים והולכתם לשדות החקלאים ולבתיהם. חברי האגודה היו כל מי שהיה תושב כפר-סבא. לאגודה קראו,בקיצור,מפעל המים או מפעל המים אגודה שיתופית כפר-סבא.
ב-1962 הפכה כפר-סבא לעיר,ובשל קרבתה לעיר הערבית קלקיליה,אז בריבונות ירדן,הוכרזה כישוב ספר.
מפעל המים המשיך להיות ספק המים ומסלק הקולחין של תושבי העיר. עם הזמן גדלה העיר ואי אפשר היה לכנס את תושבי העיר להחלטות בנושא המים ולכן,הוחלט,שתושבי העיר ימשיכו להיות בעליהם של מפעל המים אך ייוצגו במועצת האגודה על ידי נציגי המפלגות שנבחרו בבחירות למועצת העיר. וכך פני הדברים עד היום.
ב-2011 בעקבות חוק תאגידי המים הוקם תאגיד פלגי השרון,תאגיד משותף לעיר כפר סבא (כ 87 אחוז מהון המניות של התאגיד מוחזק בידי עירית כפר סבא) ולכוכב יאיר,צור יגאל (שמחזיקים ביתרת הון במניות בתאגיד).
עם הקמת התאגיד הועברו נכסי סילוק השופכין של מפעל המים לידי התאגיד. מדובר בנכסים בשווי של 270 מליון ש"ח נכון ל 2011. הנכסים הועברו בלא תמורה מצד התאגיד.
לאחר הקמת התאגיד הוא עסק בטיפול בביוב של כפר סבא,וגם כוכב יאיר וצור יגאל,ואילו מפעל המים,שנשאר בבעלות תושבי העיר,המשיך בטיפול באספקת מי השתייה לתושבי כפר סבא ובגביית התשלום עבור התאגיד,כאשר דמי הטיפול בביוב ומס ערך מוסף מועבר לקופת התאגיד והיתרה נשארת בידי מפעל המים.
בסוף מאי 2020 החליט הממונה על האגודות השיתופיות למנות ועד מנהל למפעל המים. פירוש הצעד הוא,בעצם,הוצאת כל תוכן וצורך במפעל המים המקומי והעברת נכסיו,שוב בלא תמורה לתאגיד.
קול קורא של מפעל המים קורה לתושבי העיר להעביר התנגדותם לממונה על האגודות השיתופיות ולמפעל המים ולהשתתף בהליך קבלת ההחלטות לעניין עתיד מפעל המים – שלנו.
יש לציין כי מערכת הולכת המים בכפר סבא היא ייחודית בישראל. כל מים מועלים לנקודה הגבוהה ביותר בעיר,מגדל המים שברחוב בן יהודה,ושם מחולקים לבתי התושבים תוך התאמת לחצים בפיזור המים לחקלאות לתעשייה ולבתי התושבים.
מפעל המים שואב את מי העיר מאקוויפר החוף ואקוויפר ההר. המים מאקוויפר החוף מועברים לשימוש חקלאי בלבד,כי אינם איכותיים מספיק לשתייה,ומי אקוויפר ההר מועברים לבתי התושבים לשתייה ושימושים אחרים. איכות המים בכפר סבא היא מהטובות בארץ.
מתקני האגירה של אקוויפר החוף יבשו בחלקם,ובחלק הצפון מערבי,בתוך התחום המוניציפלי של העיר,נמצאת ברכת מים מתומנת שהפכה למתקן משחקים,לא רשמי,ולקירות גרפיטי לשובבי העיר.
היום,התשיעי ביוני 2020,לעת ערב יצאתי לצלם את הפנטגון של כפר סבא לא לפני שהכנתי את מכתב ההתנגדות שלי השתלטות תאגיד המים על אספקת המים לתושבי העיר ולמפעל המים – שלנו.
האתוס הלאומי מדבר על גאולת אדמות חדרה על ידי יהושוע חנקין,ויבוש הביצות על ידי המתיישבים היהודים של חדרה.
מבלי לפגוע בזכויותיו של יהושוע חנקין,אדמת חצ’ירה נמצאות בבעלות האפנדי סלים חורי. רובם המכריע של האדמות הן אדמות ביצה רוחשות ביתושי אנופלס שמעבירים את מחלת המלריה לאדם.
אולגה חנקין,לבית בלקינד,אישתו של יהשוע חנקין,שומעת על האפשרות לרכוש את אדמות חצ’ירה,מהאפנדי חורי,באמצעות קשריה עם ערביי ישראל כמיילדת. אולגה מסבה את תשומת ליבו של יהושוע להזדמנות הזו,ויהושוע פותח במשא ומתן עם האפנדי חורי לרכישת האדמות.
המשא ומתן מתארך לכמה שנים טובות שבמהלכן קופתו של חנקין מתייבשת ומצבו הכלכלי הורע. כשמבשיל המשא ומתן לרכישת אדמות חצ’ירה,נחלצת לעזרתו רעייתו אולגה,ובאמצעות קשריה עם חובבי ציון ברוסיה,היא מגייסת את ההון הדרוש,האדמות נרכשות ושם המקום מוסב לחדרה.
לאחר רכישת הקרקעות יהושוע ואולגה מעתיקים את ביתם מיפו לחדרה ואולגה חיה בבית,שנמצא בגבעת אולגה השכונה המערבית של חדרה על שמה של אולגה חנקין,ובבית זה מסיימת אולגה את חייה שנים רבות מאוחר יותר.
לאחר רכישת אדמות,הביצה,של חדרה עושים המתיישבים ניסיונות נואלים ליבוש הביצות,ובצר להם מבקשים מהברון דרוטשילד להפוך לבעלי האדמה. הברון לא מתרצה מיד ורק ב 1896 מסכים להפוך לבעלי הקרקעות.
תחת שלטון הברון,ניטע באזור הביצות יער מבוסס על עצי אקליפטוס,שיובאו מאוסטרליה,והמקום הופך ליער חדרה.
גם האקליפטוסים לא עוזרים בבאור הביצות ובצר להם פוני אנשי הברון למומחים מהדלתא של מצרים שמגיעים לחדרה פורצים מעברי מים לנחל חדרה ומיבשים את הביצות,לא לפני שרבים מהם נופלים חלל למחלת המלריה והנותרים בורחים חזרה למצרים מאימת המלריה.
ביצת חדרה היא שריד היחידי של ביצות בלתי מזוהמות ובלתי מופרעות שנשארו מביצות מישור החוף בכלל וזה הצפוני בפרט. הביצה,והשמורה,כוללים שטח של כ-100 דונם מתוכם כ-30 דונם הביצה עצמה ובה מארג חי וצומח ייחודי לביצה וחלקו בסכנת הכחדה מידית,לאחר שנכחד משאר מקווי המים של מישור החוף.
החורף האחרון היה עשיר בגשם ובעטיו כיסתה את ביצת חדרה צמחיה שרובה מכיל את הצמח בוציץ סוככני צמח שנכחד ממקווי המים של ארץ ישראל ונמצא בביצת חדרה כשריד אחרון ומן הסתם,הבוציץ מוגן ונמצא בסכנת הכחדה מידית אם לא ישמר בית הגידול שלו בביצת חדרה.
שמורת ביצת חדרה סובלת מפלישה של עצי האשל. עצי האשל מפירים את האיזון הביולוגי באתר וכדי לשמר את סביבת הגידול הייחודית הזו,מידי שנה,באופן מבוקר,נעקרים עצי האשל ומבוארים על מנת לאפשר לחי ולצומח הייחודי לביצה לשרוד ולשמר את המינים הייחודים שבו כולל הבוציץ הסוככני.
ב 2016 הועדה האזורית לבניה החליטה לבנות שכונה של מגרדי שחקים בשטח הגובל עם חלקה הצפוני של השמורה. בעזרת החברה להגנת הטבע בוצע מחשב מחדש לגבי ההשלכות של הבנייה הזו על הנוף והטבע הייחודי של השמורה ונכון להיום מצבה הסטטוטורי של ביצת חדרה הוא של שמורת טבע מוכרזת ומוגנת בשל החי והצומח הייחודי רק לה ולקיום של חי וצומח בסכנת הכחדה מידית.
לגבי השכונה: סטטוטורית היא מאושרת ברם בשל הבעתיות של הקמתה על שפת השמורה הפשרת הקרקעות לבנייה מתעכבת ובתקווה שתתעכב לעד.
בשבת בבוקר ביקרנו את ביצת חדרה זרועת הבוציץ הסוככני והתמונות מהשמורה,כאן לפניכם.
לפני כחמישה וחצי מליון שנים,החל הים,המוכר לנו כים התיכון,לסגת מערבה. נסיגת הים חשפה את משקע בעלי החיים שעיטר את קרקעיתו וביחד עם פעילות געשית,באזור כרם המהר"ל של היום,החלה התרוממות של פני השטח. התרוממות זו היא הר הכרמל,שממשיך להתרומם,בקצב אטי מאוד,ולגלוש מערבה עד היום.
נסיגת הים והתרוממות הכרמל יצרה מפרץ שאורכו כשניים עשר קילומטרים כשבדרומו הר הכרמל ושפך הקישון ובצפונו נוצר חצי אי,שחודר לשולי המפרץ במגמה דרומה,ובו ממוקמת העיר עכו.
עכו,היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. ראשיתה באזור תל עכו,הידוע בכנוי "גבעת נפוליאון",מסוף תקופת האבן החדשה,בערך 4500 לפני הספירה. בתקופת הברונזה מוקמת עיר ממלכה בעכו ומיקומה הוא בתל עכו של היום. עיר הממלכה מתקיימת,בתל עכו,עד לסוף התקופה ההלניסטית.
שיאה של ממלכת עכו הוא במאה ה-13 לפני הספירה אז,בתל,מתקיימת עיר נמל מבוצרת והיא מוזכרת בכתבי אל-עמרנה,המצריים,והייתה חלק מקשרי המסחר של מצרים עם קפריסין והים האגאי.
הורדוס מגיע לעכו,מבצר אותה,בונה בה מבני ציבור בסגנון הרומי ומחדש את נעוריו של נמל עכו,אך בשלהי תקופתו העיר יורדת מגדולתה והופכת לכפר דיגים לא מבוצר שננטש ומיושב חליפות.
בשנת 638 נכבשת עכו על ידי מושל מצרים האיסלאמי אחמד אבן טולון. בקצהו הדרומי של חצי האי עכו בונה אבן טולון נמל וסביב לנמל מוקמת העיר עכו שאותה הוא מקיף בביצורי חומה. המע"ר היישובי של עכו עובר,בימי אבן טולון,באופן סופי מאז ועד היום,מתל עכו,חסר החומה לעיר נמל מבוצרת.
ב – 1103 המלך בלדווין,שהגיע לארץ ישראל במסע הצלב הראשון,מחליט שנמלי יפו וחיפה אינם מספיקים עוד לממלכת הצלבנים ההולכת ומוקמת בשטחי ארץ ישראל,על חשבון שלטון האיסלאם שמקורו במצרים. ב 1104 כובש בלדווין את נמל עכו,ואחריו את חצי האי עכו והעיר עכו,ואת זכויות העגינה בנמל עכו הוא מעניק לממלכת ג’נבה שבצפון איטליה.
לממלכת ג’נבה,אז מעצמה ימית ומעצמת מסחר,ישנה מתחרה,אף היא מצפון איטליה,ממלכת ונציה. על רקע עליית חשיבותו של נמל עכו כמוצא מארץ ישראל הצלבנית לאירופה,גם ממלכת ונציה דורשת את ליטרת הבשר שלה בזכויות עגינה בנמל עכו. דורשת וב – 1123 גם מקבלת. עם קבלת זכויות העגינה בנמל עכו מקימה,ממלכת ונציה,שכונת ונציאנית בתוך חומות העיר עכו על חצי האי והעיר עכו גדלה לשיא חשיבותה ופעילותה הכלכלית.
בשיאה העיר עכו מכילה תמהיל של תושבים:סוחרים ובני אירופה,ערבים מוסלמים,מותיקי העיר שהקים בחצי האי אבן טולון ויהודים.
ב – 1291 נכבשת עכו על ידי הממלוכים. הצלבנים מגורשים מהעיר ואת מקומם תופסים הממלוכים שממשיכים להפעיל את הנמל של העיר למסחר עם המערב.
עיר הנמל עכו ממשיכה להתקיים ובה נמל פעיל עד לכיבוש ארץ ישראל על ידי התורכים. הכיבוש התורכי מחליף את שארי ממלכת הממלוכים וגם הוא ממשיך להחזיק את עכו כעיר נמל מבוצרת ופעילה.
ב- 1799 עורך נפוליון מסע כיבוש במצרים ובחופי ארץ ישראל. נפוליון מגיע לעכו,מטיל עליה מצור אך נכשל בכיבושה ועכו נשארת,כעיר נמל מבוצרת,בידי השלטון העות'מאני.
השלטון הבריטי,מחליף את האימפריה העות'מאנית בשלטונו על ארץ ישראל ובימי המנדט הבריטי נמל עכו ממשיך בפעילותו בעיקר כנמל דיגים וכנמל מוצא מסחרי תופס את מקומו נמל חיפה.
כבר בשלהי התקופה העות'מאנית פורצת העיר עכו את חומות עיר הנמל שבחצי האי,מגמה שמתעצמת בימי המנדט הבריטי וממשיכה בימי מדינת ישראל.
בתחילת המאה ה – 21 מדרדרת עכו,מפעלים,ומרכזי תעסוקה,עוזבים את העיר ועכו מדרדרת לאחת העיר העניות ומוכות אבטלה הבולטות בישראל 2020.
בחג השבועות ביקרנו באולמות האבירים שהקים שלטון הצלבנים בחצי האי עכו,והתמונות כאן לפניכם.
ביום שישי אחד,פעם בשנה,מתכנסים ארבעים מנביאיהם של כל הדתות בחורש אלונים שממזרח לאוניברסיטת חיפה.
בחורש,וצילם של כארבעים עצי אלון שיחודם בגזעיהם המיוחדים בצורתם והשונים זה מזה,הם מחליטים,מה יהיה,ומה לא,במשך השנה הקרובה,עד לפגישתם בשנה הבאה באותה החורשה ולאותה המטרה.
ממזרח לאוניברסיטת חיפה,בשטח השיפוט של העיר נשר,ממוקמת חורשת אלונים שבה בארבעים אלונים ייחודיים לחורשה ואשר לא נמצאים בשכיחות ביערות הר הכרמל. החורשה היא חורשה טבעית ומסביבה יש שביל להולכי רגל,שסובב את החורשה,כמו גם את נופיו הצפון מערביים של הר הכרמל.
למעט עצי האלון,שביל חורשת הארבעים,כולל את החורש הים תיכוני על מאפייני הפאונה שלו,כמו גם עצי קטלב ונוף צנירים שנוצר מליחוך מי הגשמים את מצוקי הכרמל.
שביל חורשת הארבעים הוא חלק משמורת הטבע הר הכרמל וחלק מפרק הכרמל.
בביקורנו במקום חלק מחורש האלונים היה סגור לביקור מסיבה שלא הובררה ואני תיקווה שהסיבה היא:לצרכיי שימור האלונים הייחודיים למקום והשונים משאר האלונים שבפרק הכרמל.
האלונים נטעו על ידי הטבע ללא מעורבות של האדם,והפאונה של השביל הייתה זו של סוף האביב.
אולגה בלקינד נולדה ב-1852 בעיירה קטנה בבלארוס. את השכלתה רכשה ב"חדר" שניהל אביה בכפר הולדתה. בגיל הטיפש עשרה עקרה מכפר הולדתה ועברה לעיר פטרסבורג,שם למדה:מיילדות.
בתקופת שהייתה בפטרסבורג הכירה מהנדס רוסי עמו ניהלה רומן אוהבים שנמשך כמה שנים,והסתיים כשהחליטה לעלות לארץ ישראל.
לאחר סיום לימודי המיילדות התקבלה למשרת מיילדת בארמון הצאר לילד את מקורביו שנכנסו להריון מחוץ לחוק,עבודה שפרנסה אותה ברוחב לב.
ביתה של אולגה בלקינד הפך,עד מהרה,למקום מפגש לאינטלקטואלים יהודים ולחברים בתנועת "בני ציון".
אחיה של אולגה,ישראל ואחותה פניה היו ממייסדי תנועת ביל"ו ברוסיה,ופקדו את ביתה בפיטסבורג תכופות. בבית אולגה התגבש הרעיון לעלות לארץ ישראל ולהקים בה ישוב שיתופי שיהווה בסיס לעולים אחרים בארץ ואכן,ישראל ופניה,עלו לארץ כשאולגה נשארה בבית הצאר.
ב-1886 מקבלת אולגה מכתב מאביה ובו הוא מספר לה על כך שאחותה פניה עומדת ללדת ומבקש ממנה לעלות לארץ ישראל וליילד את אחותה. אולגה עוזבת את המשרה המיטיבה בחצר הצאר,את אהובה המהנדס הרוסי ועולה לארץ ישראל.
בארץ,אולגה מתיישבת בראשון לציון,מילדת את אחותה ומאוחר יותר משתתפת במרד של איכרי ראשון בפקידי הברון,מרד שמצליח בהדחת פקיד הברון בעיר. במהלך המרד פוגשת אולגה בחור הצעיר ממנה ב-12 שנה בשם יהושוע חנקין והשניים נשאים.
אולגה ויהושוע חנקין עוברים לגור ביפו ליד משפחתו של חנקין בעיר. אולגה עובדת כמיילדת אצל רופאת הנשים,הראשונה בארץ,פניה בלקינד – הלא היא אחותה שלשם ילודה עלתה לארץ כמה שנים קודם לכן.
בתחילת חיי הנישואין של הזוג חנקין התקשה יהושוע לגאול אדמות ועיקר פרנסת הבית הגיעה מאולגה,שהסתובבה באזור יפו רוכבת על גבי חמור והגיע לסייע ליילד מתושבי הארץ,יהודים,ערבים ובדואים ואגב כך רכשה את אמונם.
במסגרת יחסיה עם תושבי הארץ,כמיילדת,שמעה אולגה על אדמות באזור נחל דורן שמוצעות למכירה. אולגה סיפרה על כך לבעלה,יהושוע,והזוג רכש את האדמות במימון תורמים מרוסיה. אדמות דורן הן רחובות של היום.
לאחר רכישת אדמות דורן אולגה הייתה מעורבת בעסקי גאולת הקרקעות של בעלה יהושוע.
ב-1891 אולגה ויהושוע מעורבים ברכישת אדמות חצ’ירה מהאפנדי סלים ח’ורי. רכישת אדמות חצ’ירה ארכה מספר שנים בשל משא ומתן קשוח בין חובבי ציון,ברוסיה,אולגה ויהושוע,בישראל והאפנדי חורי. ב-1891 בסיועה של אולגה בגיוס הכספים נקנות אדמות חצ’ורה ושמה משונה לחדרה.
אדמות חדרה היו משובצות בביצות רבות ואולגה הייתה הרוח החייה שעמדה מאחורי יבוש הביצות שמומן בכספים שהיא השיגה ברוסיה ובביצוע של פועלים מומחים ליבוש ביצות שהובאו ממצרים.
אולגה ויהושוע קבעו את ביתם בחדרה. כאמור,עיקר השטח היה משובץ ביצות,ולכן בית חנקין נבנה על גבעת הכורכר מעל לחוף ימה של חדרה ונמצא שם עד עצם היום הזה.
אולגה התגוררה בבית בחדרה ובנוסף לגיוס כספים לפרויקט יבוש הביצות עסקה במיילדות בישוב היהודי והערבי באזור. יהושוע,שרוב ימיו היה עסוק בגאולת קרקעות,מיעט לבקר בביתו שבחדרה ורוב הזמן הבית היה מאויש על ידי אולגה בגפה.
בתקופה שבה יהושוע ואולגה רכשו את אדמות רחובות וחדרה עסקיו של יהושוע הדרדרו. ספסרות בקרקעות,שפשה באימפריה העות'מאנית שליטת הארץ דאז,וכמה עסקאות שהכסף שולם אבל הקרקעות לא הועברו גרמו ליהושוע להיקלע למצב כלכלי רעועה. אולגה נחלצה לעזרתו בכך שהחזיקה את הבית ושילמה את חובותיו של יהושוע מכספים שהרוויחה כמילדת וגם מכספים שהצליחה לגייס בעזרת קשריה ברוסיה.
רק בתחחילת המאה ה -20 מצבו של יהושוע התייצב והוא רכש את אדמות עמק יזרעאל. אולגה המשיכה לעסוק כמיילדת וביתה הקבוע היה הבית בחדרה.
כבר בתחילת נשאיהם של הזוג חנקין הסתבר שאולגה עצמה:עקרה. את עזרתם ביקשו מפניה בלקינד,אחותה של אולגה,שלמדה רפואה,במימון ובעידודה של אולגה,שלאחר וחקרה,פניה,וחיפשה אחר פתרון לעקרות של אולגה,ובעידודה של האחרונה,התמחתה ברפואת נשים והייתה לרופאת הנשים הראשונה של הישוב בארץ ישראל. אולגה ויהושוע מעולם לא חלקו ילד.
ב-1943 בגיל 91 נפטרה אולגה בביתה שבחדרה. יהושוע,שראה בה עוגן חייו,נעצב עד למאוד והיה חשש שלא יתאושש מאסונו.
אולגה נקברה בחלקת קבר שקנה,עבורה ועבורו,יהושוע בגלבוע,חלקת קבר המשקיפה על עמק יזרעאל שאותו גאל יהושוע.
ביתם של אולגה ויהושוע חנקין שופץ והיום הוא פתוח לציבור ופועל בו בית קפה. הבית משקיף על חוף ימה של חדרה חוף ים ייחודי ביופיו – והתמונות ממנו,כפי שנלקחו על ידי,לפניכם.
ובהזדמנות זו אנצל להוקרה את פעילותה רבת המעשה של אולגה חנקין,שלא בצדק חסתה בפעילות גאולת הקרקעות של בעלה – יהושוע.
כמה ממוקירי העירו לגבי סט התמונות האחרון שפורסם מהטיול בשביל שוסטר,שהתמונות,חלקן או כולן,נעימות לעין ונאות אבל,חדי העין,שמו לב שהתמונות כולן,כל הארבע,סובלות מבעיית פוקוס ניכרת.
במקור,היציא לשביל שוסטר הייתה למטרת שיחרור הסגר ותופעות הלואי שלו. כשתיכננתי את הצד הצילומי של הטיול חשבתי לקחת איתי סט מאוד פשוט: את ה 1000D הישה והטבה,ועליה את עדשת ה 18-135 שלקנון. סט קליל וכזה שאם אתקל שמשהו ששווה לקמפז ולהנציח את הסיפור שלי,אוכל לעשות כך ומצד שני:משרת את מטרת היציאה לטבע שמטרתה הייתה,כאמור,להתאוורר ופחות לצלם.
תחזית מזג האוויר טרפה את הקלפים שכן דברה על גשם ואפילו גשם די חזק. הסט הזה,המצלמה והעדשה,אינם עמידים לגשם ובהחלטה של קצת לפני היציאה לטיול,תוך מבט לשמיים ולאתר של השירו המטורולוגי,היה ברור לי שאני צריך לשנות את הסט ולקחת מצלמה ועדשה שגשם לא מפריע להן.
מאחר והמטרה הייתה להינפש מהסגר,יותר מאשר לצלם,בחרתי סט אחר גם קצת יותר כבד,אבל לא בהרבה,וגם כזה שאם תזדמן לי ההזדמנות לקמפז סיטואציה ולספר סיפור אוכל לעשות כן.
הפור נפל על הקנון 80D יחד עם עדשת הזום הקנון 70-200 F4.
כשהגענו לשביל שוסטר,ומראה פריחת האביב רמז לי לבוא ולצלם את הרחים,הצבתי לעצמי שני כללים מידיים:
לא ארד מהשביל ולא אשנה מאומה מפריח האביב שאל תוכה נכנסתי,אני והמצלמה שי. השביל,אחרי שאעזוב אותו,יהיה בדיוק כפי שקיבלתי אותו.
השנייה הייתה: למרות שהסט שאיתי לא ממש נועד לצילומי מאקרו אקח את האתגר,כפוף לכלל מספר אחד,ואנציח במצלמה את פריחת האביב ואת הסיפור שלה בואכה שביל שוסטר,הרי ירושלים,אביב 2020.
כשחזרתי הביתה היו,במצלמה שלי,69 תמונות. מתוכן סיננתי עשר ומתוכן פיתחתי בלייטרום שבע שלטעמי שיקפו את שראו עיני,שיקפו את הסיפור של הצומח המקום ואפשרו לי להביע,בפיתוח התמונות,את הסיפור שרציתי לספר.
במהלך הימים שאחרי הטיול,השתתפתי בכמה דיונים על סט עדשה ומצלמה למתחילים את דרכם בעולם הצילום. דיברתי בלהט על על מצלמות,טיפולוגיה,עדשות,וקוס וצילום תמונה עם סיפור שהצלם מספר בה מול תמונה שהיא הנצחת הרגע בלי סיפור ובלי הכנסת הפן האישי של מי שהציץ בעינית המצלמה.
…ואז חשתי לעצמי: צילום זו אומנות. המצלמה והעדשה הם האמצעי ליצר את התמונה אבל אני,זה שמציף לתוך העינית ומקמפז את הסצנה והסיפור שלה ואת מה שאני ראיתי,מי אמר שצילום צמחים חייב להיעשות בעדשת מאקרו. מי אמר שהפוקוס ולהיכן הוא מופנה חייב להיות תחת כללי שלושת השלישים,ומשולש החשיפה,מי אמר שאי אפשר לצלם תחת תנאים מאתגרים ובכל זאת לקמפז משהו שיספר את שראו עיני ואת הסיפור שאני רוצה לספר עם סט,שעל פניו,לא נועד לסוגת הצילום הספציפית הזו.
בחרתי,מתוך התמונות שלא פותחו קודם לכן,חמש תמונות שחשבתי שישרתו את התשובה "למי אמר" כך שתהייה נעימה לעין,תספר סיפור ותאתגר את הצופה בזמן שהוא צופה בתמונות.
הפעם,פיתחתי את התמונות בתוכנה אחרת,בפינט שופ פרו. פנט שופ פרו היא אחות קטנה ומתחרה לפוטושופ של אדובי. כבר כאן אומר שלמרות הכולות האומנותיות שהתכונה הזו מאפשרת שום דבר לא הוכנס או הוצא מהתמונות שפותחו.
תמונה אחת,מהחמש שבחרתי,לא השביעה את רצוני ונשארתי עם ארבע שהועלו לתכנת הפיתוח ישר מקבצי ה RAW של הקנון.
מעבר לסט פעולות שנועדו להביא את התמונה לרמה הצילומית ולשפה הצילומית שסיגלתי לעצמי,כן השתמשתי באחת מתכונותיה המעניינות של פיינט שופ פרו והיא: אפשרות להזיז את הפוקוס המקורי של העדשה למקום שאליו אני רוצה להזיז אותו,כך שבאמצעות התכונה הזו אני רוצה להוליך את עין המשתמש,לספר את הסיפור של התמונה,ולקשר אותו למה שאני ראיתי בזמן שהייתי בקרבת האובייקט וצילמתי אותו.ואת הסיפור שלי…באמצעות התמונה.
אני מצרף,שוב פעם,את ארבעת התמונות המדוברות,כדי שאחרי שנחשפתם ל"מאחורי הקלעים" שלהן תוכלו לשפוט אותן בהתאם.
בדרום מערב הרי ירושלים זורם נחל קטלב ונחל שורק,הידוע גם בזכות מסילת הברזל הישנה לירושלים.
סמוך למושב בר-גיורה נמצא שביל שוסטר שהוא שביל היקפי,שבמהלכו צופה אל שני הנחלים.
מושב בר-גיורא נקרא על שם שמעון בר-גיורא מנהיג המרד היהודי ברומא,סביב שנת 70 לספירה. במקורות שונים נכתב שמו בתכתיב הארמי,קרי:בר-גיורא ואילו במקורות אחרים בתכתיב העברי קרי: בר גיורה.
את האתר מתחזקת הקרן הקיימת לישראל שבשילט שהוצב המקום העדיפה את התכתיב העברי:בר-גיורה.
מסלול שוסטר מהלך בסבך הפאונה הים תיכונית והוא ירוק כל ימות השנה. בשלהי האביב,מצאנו במקום כמה מצמחי האביב של הפאונה הים תיכונית – צמחים שתמצאו בתמונות המצורפות.
האובך שנתן לאוויר גוון צהבהב,יחד עם התרוקנות הרחובות בערבו של עוד שישי בצל הקורה,הוציאו אותי לסביבה הקרובה,והקצת רחוקה,לתפוס את הרחובות הריקים ואת מה שיש להם להציע – כמו גם הזדמנות לצלם את הרחובות מזוית הכביש שאיננה אפשרית בימים כתיקונם.
אוסף אקלקטי של תמונות שמביעות את האווירה המיוחדת של מגיפת הקורונה ישראל 2020.
אז הזדמן לי להגיע לנחל ציר,שבמזרח כפר-סבא,ואת השהות הקצרה באתר ניצלתי לתפוס את הצומח והחי בדלת אמותיו.
אז מ"השלל" שנטמן בכרטיס הקנון בחרתי כמה תמונות,וכפי שתראו חלקן פותחו בשתי תוכנות שונות וקיבלו,ממני,דגשים אחרים כשהתמונות ה"כפולות" פותחו בשתי התכנות ישר מתצלומי המקור שבמצלמה.
כידוע לכולם חל איסור לצאת מהבית מעבר למאת המטרים המותרים ובוודאי שלא,לצלם בטבע.
בהשראת Thomas Heaton,צלם טבע מצפון אנגליה,אלתרתי בבית פינת צילום שכוללת:מצלמה,חצובה,עדשת מאקרו פלאש וחפצים שונים,ומשונים כמו למשל צידנית לבנת מכסה ומגבת ישר ממוכנת הכביסה,וכל מיני חפצים בבית – לצלם.
כידוע,לאלה מכירים אותי,אני חובב אוזניות מושבע ויש לי אוסף די מכובד של המוצר הזה. לא פעם אני נשאל האם עם כך כך הרבה אוזניות,האם בכלל אני משתמש בהן.
אז הסגר הקורונה הוא הזדמנות לצלמן ובחרתי את אלה שסימני השימוש,והזמן,ניכרות בהן.
גילוי
נאות:
התמונות האלה נלקחו
"בחצר
האחורית"
בטווח מאת המטרים,המותר.
תוך
כדי חיפוש אחר קומפוזיציה באסופת
החרציות,שמוטות
עלי הכותרת,ראיתי
ששורה של חלזונות ניצלו את הגשם של הלילה
והקרירות של הבוקר ויצאו הם,בטווח
המותר בתיהם על גביהם,לחפש
מזון ומזור לנפשם.
אז גם הם הונצחו בעדשת המצלמה שלי – התמונות,כאן לפניכם.
גילוי
נאות:
התמונות האלה נלקחו
"בחצר
האחורית"
בטווח מאת המטרים,המותר.
זה
כמה ימים שמידי בוקר מקבל אוסף החרציות,שבחצר
האחורית,ת
פני כשעלי הכותרת שלהן שמוטות.
עם התקדמות השמש בשמיים
עלי הכותרת זוקפות את כתפיהן ומקבלות את
קרני השמש החמימות בזקיפות קומה.
וחשבתי
לעצמי:
ראה איך הטבע,החרציות,מאנישות
את מצב הרוח שלי,ודי
בוודאות,של
כולנו שעם בוקר כתפינו נשמטות לנוכח
החדשות המגיפה והחשש מהעתיד הלא ברור,ואיך
ממשיך לו היום וקני השמש הבהירות,של
אביב 2020,זוקפות
את כתפינו ומכניסות בנו קורטוב של אופטימיות
שכה דרוש,בימים
טרופים אלה.
בבוקרו של שישי יצאתי לחצר האחורית עם הקנון שלי,עדשת המאקרו והנצחתי את האנשתן של החרציות – והתמונות כאן לפניכם.
שמורת
יקום מחולקת לשני חלקים,זה
שממזרח לכביש 2 וזה
שממערב לו. אנחנו
ביקרנו בזה המזרחי ואליו אני מתייחס.
השמורה
ממוקמת על רכס הכורכר המזרחי שלאורך חופיה
המערבים של מדינת ישראל.
הכורכר באזור יקום נוצר
באזור שבו פני הים,העתיק,ים
תאטיס היו גבוהים יותר או אם תרצו נוצרו
תחת לחץ גבוהה יותר. משכך
אבן הכורכר בשמורה צפופה יותר ובמשך שנים
שימשה לבניית בתים.
בלב
השמורה פעלה מחצבה לאבן הכורכר שבאמצע
המאה הקודמת פסקה פעילותה עקב
ירידה,דרסטית,בביקוש
לאבן הכוכר כאבן יסוד לבנייה והשימוש
בבלוק התרחב.
המחצבה
ננטשה והאתר לא שוקם עד שהמקום הוכרז
כשמורת טבע. משהוכרז
כשמורת טבע הפאונה הטבעית של אזור מישור
החוף הצפוני השתקמה מעצמה,ובשטח
השמורה התווסף מאגר מים במחצבה הנטושה,שכל
חורף מתמלא מחדש וסביבו ובתוכו החי והצומח
האופיניים למקווי המים של צפון מישור
החוף. גם
היום חלקים בשמורה סגורים לצורך שיקום
והתאוששות הפאונה הטבעית.
השילוב
של השבת הפאונה הטיבעית ומקווה המים
החורפי הפך את החלק הזה של השמורה למקום
יחודי שבו יש נציגים לחי ולצומח המאפינים
את רכס הכורכר וחוף יפה של ישראל ובתוספת
מן החי והצומח המאפינים מקווי מים עונתיים
בצפון מישור החוף – ומכאן יחודה.
שביל
הטיול המוסדר בשמורה הוא שביל היקפי שסובב
את המחצבה הנטושה. לא
הצלחנו לממש את התוכנית להקיף את מלוא
שביל הטיול בשמורה בגלל שחלקו הדרומי
הוצף בימי החורף הברוכים שחלף עלינו.
לאכזבתינו ברם,לטובת
שיקום וטיפוח החי והצומח של השמורה היחודית
והנאה הזו.
אז את מה שראיתי,בעיקר מן הצומח אך גם כמה חרקים שניצלו את יום הבחירות למעשי אהבה שובבים,כמו גם זוג שלדגים שחיזרו זה אחר זו בלהט (ולא נתפסו בעין העדשה) את כל זה פה לפניכם בתמונות.
בשבת
הבאה אהייה בדנמרק,וחשבתי
לעצמי לנצל את השבת הזו לצאת לאזור ולצלם
בעיקר עם החברה החדשה בתיק הצילום.
חשבתי
שלפני שאני לוקח איתי את העדשה הזו לביקור
בדנמרק כדאי להשתשפשף קצת בתיפעולה בסביבה
המוכרת לי פה בכפר-סבא.
גם
עדשה מצויינת וגם גוף טוב אינם מחליפים
צלם שמתנסה בעבודה עם הסט עצמו – תמונה
טובה היא שילוב של עדשה,גוף
ובעיקר מי שעינו מסתכלת בעינית וקובעת
מה יכנס,ומה
לא,לתמונה.
תחזית
מזג האוויר חשבה קצת אחרת ובצהרי
השבת,כשראיתי
שהשמש הפציעה לה והגשם לא סוער כמצופה –
לקחתי את נסיכת תיק הצילום,ואת
עצמי,לפארק
כפר-סבא
לנצל את שלוליות המים שנקוו בו.
תוך
כדי איתור קומפוזציות לצילום בפארק השמיים
נפתחו והגשם החל לרדת,אז
ניצלתי גם את ההרטבות,שלי
ושל המצלמה,לקחת
עוד כמה תמונות באווירה הדומה לזו המצפה
בדנמרק.
מחלף אלישמע סובב
שטחים חקלאיים שכל חורף נצבעים בגוני
הירוק והאפור בהתאם לכמות הגשם שירדה.
בסוף השבוע תכננתי
לקחת את הבאגי ואת נסיכת העדשות לסיור
צילום במחלף אלישמע וגם מערבה ממנו לירקון
מלא הסחף של ימי הגשם האחרונים.
אבל תוכניות לחוד
ומציאות לחוד. טיפול
כושל חסר אחריות ומאוס של מתקן התקרים
בבאגי – זה שנמצא אל מול ביתי,
גרם לגלגל הקדמי
של הבאגי לאבד את כל האוויר שלו ברגע שבא
במגע עם פיית מלוי האוויר בתחנת הדלק
הקרובה.
למרות זאת לא ויתרתי על השבת השמשית וסרתי,ברגל,למחלף אלישמע והנצחתי את מעללי ימי הגשם האחרונים בשדות המחלף בוידאו ובתמונות סטילס המוטמעות לתוכו – והתוצאה,שעדין צריכה השתפרות בכישורי הוידאוגרפיה שלי,הנה היא לפניכם.
עד לחורף 1992 נחל לכיש היה לא פחות מנחל איתן שאפיקו משמש לפנוי שפכין לים ולהעברת פסולת תעשיתית לים התיכון.
בחורף 1992 נחל לכיש הציף וגלש לשכונות הצפוניות של אשדוד ומילא אותן במי שופכין ופסולת תעשתית. בעקבות השיטפון של חורף 1992 החליטו:עירית אשדוד,הקרן הקיימת לישראל וחברת החשמל להעמיק את ערוץ הנחל,לנקותו ולפתח את ערוץ הנחל לאתר תירות ספורט ושימור הפאונה הטבעית של הנחל ולהזרים בו מים שפירים נקיים מפסולת.
פארק לכיש נפתח למבקרים ולשימוש הציבור ב 1996 ומאז נחשב להצלחה בשיקום נחל בישראל.
נחל לכיש מתחיל את מקורותיו באזור חברון והוא מנקז כאלף קילומטר רבוע במערב הר חברון. משם זורם הנחל מערבה,עובר למרגלות תל לכיש,ומכאן שמו העברי,ונשפך לים בחלק הצפוני של העיר אשדוד בחלקו הדרומי של נמל אשדוד. ברובו,נחל לכיש הוא נחל אכזב אך כמה מיובליו שופעים כל השנה ולפי הידוע הסטורית למרגלות תל לכיש היה הנחל איתן בכל תקופות השנה בעת החדשה גם למרגלות תל לכיש הנחל אכזב ובשטח פארק לכיש הנחל איתן כל השנה אודות להזרמת מי קולחין שפירים לערוץ הנחל.
בסערה שפקדה את ישראל בשבוע שעבר נחל לכיש העביר לחוף ימה של אשדוד כמויות עצומות של מים וסחף,ובעקבות עבודות השימור והפיתוח של הרשויות שהוזכרו,הנחל לא גרם להצפות בעיר אך בהחלט גרם לסחף שנשפך לחוף ימה של אשדוד בכמויות שטרם נראו עד כה וגם,גרם לאוניה שניסתה להיכנס לנמל אשדוד עם תחילת הסערה,לאבד שליטה והאוניה הוטחה אל חוף ימה של אשדוד ממש בשפך של נחל לכיש לים.
בשבת האחרונה ניצלנו את פציעת השמש לאחר הסערה וביקרנו בשפך נחל לכיש בעיר אשדוד כמו גם,במושב תימורים,דרומית לאשדוד,שהיה שיאן בכמות המשקעים שירדה באור בעת הסערה האחרונה,וגם ביקור קצר בשלולית החורף של פארק כפר סבא – והתמונות,כאן לפניכם.
את הביקור בשפך הלכיש ניצלתי לביצוע קליפ בוסר ראשון בחסרת המראה של פנסוניק שהצטרפה,ממש לאחרונה,לתיק הצילום שלי – וכפי שתראו לא רק שמדובר בקליפ בוסר אלא גם משהו שבקינפוג של המצלמה היה שגוי והצבע הכחול שולט בקליפ – גם הוא פה לפניכם.
הדאה
שחורת הכנף היא עוף דורס קטן מימדים שצד
את טרפו באותה השיטה האופינית למשפחת
הניצים.
בעבר
הדאה שחורת הכנף היתה ציפור חולפת בישראל
ונחשבה לעוף די נדיר בנוף ציפורי הטרף
הארץ ישראלי.
מסיבות
לא ברורות בכמה עשורים אחרונים הדאה שחורת
הכנף החלה לכנן בארץ,בתחילה
באזור אגמון החולה ובהמשך התפשטה לכל
הארץ ועכשיו היא עוף דורס קבוע של ארץ
ישראל.
הדאה
שחורת הכנף חיה בשולי החורש וצדה את טרפה
מן החי בחורש הארץ הישראלי.
בשבת בבוקר דאה שחורת כנף אחת הפליאה את כישורי הציד שלה מול עדשת המצלמה שלי בשביל יער חורשים שבתחומי הישוב נירית והינה תמונותיה כפי שנתפסו בעין העדשה.
קיבוץ
חורשים שייך לזרם של הקיבוץ הארצי והוא
עלה לקרקע,כ-5
קילומטרים צפונית לראש
העין ודרומית מזרחית לכפר סבא,שמו
והוא עיוות של שם קדום הקשור במיקומו של
הקיבוץ:חירבת
קורייש.
השם
שניתן לקיבוץ היה החורשים,ברם
השם לא תפס והקיבוץ,בראשיתו,נקרא
חורשים – הרבוי של חורש מי חורץ תלמים
בשדה הבר.
טקס
העליה לקרקע של הקיבוץ תואם לצדמבר 1954
ברם:ביום
שהיה אמור טקס העליה להתבצע היה יום מאוד
גשום והיה חשש שאיש לא יצליח להגיע לטקס
העליה לקרקע. הטכס
נדחה לאמצע ינואר 1955 וכדי
להודיע,מבעוד
מועד,למוזמנים
שהטכס נדחה דבר דחיתו שודר בקול ישראל –
אז תחנת הרדיו היחידה בישראל.
הקריין
של קול ישראל,שהקריא
את דבר דחיית טקס עליית הקיבוץ לקרקע,עיוות
את האיות של שם הקיבוץ וכינה אותו חו-רא-שים
ובכתיב מלא חורשים כאשר ה"ר"
קמוצה.
מאז
שיבוש שם הקיבוץ,בשידור
הרדיו,הפך
לשמו של הקיבוץ ושל היער שבסביבתו ואשר
נקרא על שמו.
יער
חורשים הוא יער בן כ-2000
דונם חלקו נטוע אדם ורובו
מהפאונה הטבעית של החורש הארץ ישראלי.
היער כולו נמצא בתחמי מדינת
ישראל והוא סימן את קו הגבול בין ישראל
לירדן,טרם
מלחמת ששת הימים,והיה
חלק מה"קו
הירוק" המתאר
את הגבול בין שתי המדינות,טרם
מלחמת ששת הימים – כאמור.
אחד ממסלולי הטיול ביער חורשים מתחיל ונגמר בישוב נירית ובבוקרה של השבת,עם אור ראשון,בקרתי במסלול של יער חורשיםשנמצא בנירית – והתמונות כאן לפניכם.
לפארק כפר-סבא אין שום דבר מיוחד,אין בו מקווי מים כמו אחיו ברעננה,פתח-תקווה הוד השרון ולאחרונה התווסף אחד בבאר-שבע. אין בו שום יחודיות שתגרום לבוא בשעריו בכלל ולצלמו בפרט.
כל זה משתנה כשיורד הערב בפארק. העצים ובעיקר הספסלים בפרק מקבלים חיים משלהם וצליליותיהם מרקדות בכל רחבי הפרק ומחיים אותו לחיים שלא נראים בו כשהשמש זורחת.
וקצת מהחיות של פארק כפר-סבא לעת ערב פה בגלריית התמונות:
עוף
דורס ממשפחת הניציים,עוף
בינוני בגודלו 60 ס"מ
אורכו ומוטת כנפיו כמטר וחצי.4
עיקר
מזונו של עיט החורש הוא יונקים קטנים,עופות
קטנים,זוחלים
ופגרים. עיט
החורש מקנן במרכז אירופה ובעיקר בחורשות
– ומכאן שמו.
בחורף
חורף עיט החורש באפריקה כשהוא עובר בנדידתו
את ארץ ישראל.
עיט
החורש איננו מצוי בסכנת הכחדה אם כי ב
1986 חלה ירידה
דרסטית במספר הפרטים שעברו בארץ ישראל,ירידה
המיוסת לאסון צ’רנוביל שהשפיע ישירות
על בית הגידול של עיט החורש באירופה.
ב
2019 כמות
הפריטים שנספרו בארץ מגיעה לכ-
200 אלף מה שמצביע על התאוששות
של אוכלוסית עיט החורש וגידול במספר
הפרטים.
בימים אלה עושה עיט החורש את דרכו מעל ישראל לאפריקה ואת הפרטים שבתמונות צילמתי באגמון החולה בחג הסוכות.
עוף
ממשפחת העגורים שנוהג לחלוף מעל לישראל
בחורף,בדרכו
לאפריקה וגם נוהג להישאר לחורף בארץ בכלל
ובעיקר באגמון החולה.
באגמון
החולה חורפים העגור האפור ועגור החן שני
מינים שמקורם באירופה בעיקר במרכזה
ובצפונה.
העגורים
מקננים,בארצות
מוצאם,בסמוך
למקווי מים ביצתיים וניזונים מנבטים,ירקות
בעלי חיים קטנים ובארץ עיקר תזונתם מגיע
מבוטנים ותירס.
לאחר
כמה שנים שבהם העגורים גרמו לנזקים כבדים
לחקלאי צפון הארץ,ובעיקר
אלה שאדמותיהם נושקות לאגמון החולה,הקרן
הקיימת לישראל,חברת
לופטהנזה (שהעגור
הוא סימלה המסחרי) חקלאי
האזור ואזרחי ישראל (באמצעות
המיסים שלהם) נערך
כל שנה,עם
הגעת העגורים לאגמון החולה,מבצע
האכלה שבו מפזרים בשדות הסמוכים לאגמון
בוטנים ותירס שאותו אוכלים העגורים
החורפים באגמון וגם אלה העוברים דרכו
לעבר אפריקה.
העגורים
מגיעים לישראל בסביבות אוקטובר,נדידת
החורף,ועוזבים
אותה בסביבות מרס כשבאגמון חורפים כמה
עשרות אלפי פרטים.
את העגורים הניזונים באגמון החולה צילמתי בחג סוכות 2019 והתמונות – הרי הן כאן:
הדת
הדרוזית התפצלה מהאיסלם השיעי במאה ה-11.
האמונה הדרוזית החלה ככת
שהתפצלה מהאיסלם אך עד מהרה החלו הדרוזים
להיות נרדפים על ידי המצרים והם ברחו
ממצרים והתפזרו במזרח התיכון – בעיקר
בצפון ארץ ישראל,בסוריה
ובלבנון.
בשל
הצורך להגן על עצמם כל הישובים הדרוזים
נמצאים במקומות גבוהים מה שמאפשר להם
להתגונן בפני אויבים פוטנציאלים.
ההתישבות
במקומות גבוהים ומבודדים הפכו את הדרוזים
לעובדי אדמה. הדרוזים
בישראל תמכו בהקמת המדינה ומאז הם מקימים
עימה ברית דמים שבמסגרתה,למרות
קרבתם לאיסלם,הם
משרתים בצה"ל
ורואים בכך חובה מוסרית בלתי נפרדת מהחיים
שלהם בארץ.
בישראל
הדת הדרוזית מוכרת כדת בפני עצמה וחופש
הפולחן הוא מלא ובלתי מסוייג.
הדרוזים הם בעלי אזרחות
ישראלית מלאה הכוללת זכות הצבעה ויצוג
בכנסת והם רואים עצמם כבני הלאום הישראלי
ברם,בשל
השונויים שנערכו בחוק יסוד ישראל – מדינת
הלאום היהודי נפרעה תהום בין החברה הדרוזית
לזו הישראלית ונתגלו בקיעים בקשר בין שני
העדות והשיוויון שחשו בני העדה כאזרחים
ישראלים.
כסרא-סמיע.
כסרא
וסמיע הם שני כפרים דרוזים בגליל.
במהלך מלחמת העצמאות הצטרפו
שני הכפרים למדינת ישראל והכריזו על
נאמנותם ותושבותם במדינה.
עד
1964 איש לא
שמע על שני הכפרים האלה ותושביהם היו
מנותקים,פיזית,משאר
הישובים במדינה ועסקו,בעיקר,בגידול
טבק למחייתם. בשנה
זו 1964,פרצה
מגיפת חצבת חריפה בשני הכפרים ובשל דרכי
הגישה הקשות לכפר נתקל הכוח הרפואי שביקש
להגיע לכפר בקשיי הגעה שגרמו לאובדן חיים.
בעקבות
האירוע הזה סללה המדינה כביש גישה לשני
כפרים,בתחילה
היה זה כבישצר וקשה לשימוש אך בהמשך הורחב
ונכבש במצע זפת כנדרש.
לגלרית
התמונות.
חיבור
הכפרים לשאר הארץ גרם להתפתחות טכנולוגית
והכפרים חוברו לרשת החשמל,המים
והטלפון הארצית. אף
על פי שפניהן של הכפרים חוברו לצויליזציה
שני הכפרים התנהלו ללא שלטון מוניציפאלי
עד ל 1968 אז
הוקמה מועצה אזורית מרכז הגליל ושני
הכפרים שויכו אליה.
עד
1990 שני
הכפרים היו חלק מהמועצה המקומית מרכז
הגליל אך יצוגם במועצה היה לוקה בחסר
וצרכיהם כאוכלוסיה לא יהודית נתקלו
בקשיים. ב
1990 פורקה
המועצה המקומית מרכז הגליל ושני הכפרים
התאחדו תחת ממשל מוניציפאלי אחד והיום
שני הכפים מנוהלים תחת המועצה המקומית
כסרא-סמיע.
בכפר סמיע נמצא גן סלעים טבעי שהוכשר לביקור על ידי המועצה המקומית בסיוע של מדינת ישראל – ומהביקור בסמיע וגן הסלעים באו התמונות הבאות.
הפלמינגו,או
בשמו העברי שקיטן מצוי,הוא
עוף גדול ושמו,העיברי,ניתן
לו בעקבות שק קטן שנמצא בתחתית מקורו
והמשמש לסינון המים מסרטנים ורודים שגם
נותנים לעוף את גון גופו.
המצרים
הקדמונים יחסו לפלמינגו את התכונות של
עוף החול והוא נקרא,בשפתם,עוף
החול או הפניקס.
הפלמינגו
חולף בישראל ולעיתים נדירות בלבד נשאר
באגמון החולה לצורך לקיטת מזון.
בדרכו לאפריקה הפלמינגו
נוהג לעצור להתרעננות ומזון בבריכות המלח
של מפרת אילת שם נמצא הסרטן החביב עליו
במי הבריכות. כמות
מועטה של פריטים נשארים,באזור
בריכות המלח בצפון מפרץ אילת וחורפים פה
את החורף וידוע על כמה פרים שהפכו את
בריכות המלח בצפון אילת לביתם.
בעת ביקורנו באגמון החולה להקה של פלמינגו חנתה באגמון למנוחה ומזון. הלהקה מיקמה עצמה הרחק משפת האגמון ובשל הרוח החזקה שנשבה המקום היה קשה מאוד לצלם אותם – את מעט התמונו שכן נתפסו – הרי הן כאן.
עם יבוש אגם החולה הסתבר שחלק מהאדמות שהתגלו לאחר היבוש איננו ראוי לגידולים חקלאיים וחלק משטחי היבוש הפכו לשטח לא מנוצל. רוב האדמות האלה נמצאות במרכז עמק החולה וקק"ל לקחו על עצמם לבצע הצפה של שטחי האדמה הלא מנוצלים האלה ולהפוך אותם לאגמון שעד מהרה הפך לחביבם של העגורים ושאר עופות וציפרים שנודדות מעל לעמק החולה בדרכן לחרוף באפריקה. סביב לאגמון הוקם מסלול והוקמו מתקנים המאפשרים לבני האדם לצפות בציפרים החולפות בכלל ובעגורים בפרט.
השקנאים
הם משפחה של עופות מים הניזונים מדגים
והוא עוף המים הגדול בתבל.
השקנאי בנוי לחיים במקווי
מים מתוקים:נוצותיו
מצופות שומן מה ששומר אותן יבשות,רגליו
מכוסות כורי שחייה ובתחתית מקורו ישנו
שק שלתוכו מכניס השקנאי דגים חיים אותם
הוא שולה ממאגר המים שבו הוא נמצא,ובולע
אותם בעודם חיים.
את
ישראל פוקדים שני סוגים של שקנאים השקנאי
המצוי שהוא הגדול במשפחת השקנאים והשקנאי
המסולסל שהוא הפחות שכיח בקרב השקנאים
העוברים אצלנו. בעת
מעופם לחרוף באפריקה השקנאים עוצרים
למנוחה ולמזון במקווי מים ומאז שהוקם
אגמון החולה,כמו
גם אגמון חפר,מאגר
ויקר ועוד,השקנאים
עוצרים באגמונים האלה לתזונה.
שקנאי
ממוצע צורך כקילוגרם של דגים ומגדלי הדגים
בארץ נשמו לרווחה אחרי שהקרן הקיימת
לישראל הקימה מספר אגמונים שבהם דגים
שמהם ניזונים השקנאים בעת המעבר שלהם
בארץ.
כמה מהשקנאים באגמון החולה נתפסו בעין המצלמה עסוקים,לתומם,בסעודת דגים דשנה.
הסיתוונית
היא גיאופיט,מצח
שבסיסו בצל,שכיחה
בנוף הים תיכוני. שמה
העברי של הסיתוונית ניתן לה כפרוש לשמה
בכמה שפות אירופאיות ומאחר והיא מבשרת
הסתיו גם בעברית היא נקראת על שמה של עונת
השנה.
בגן הפסלים של סמיע מצאנו כמה סיתווניות פורחות ותמונויהן כאן.
בתחילת
האלף השלישי לפנה"ס
בחוף שבין לטקיה (צפון
סוריה היום) לבין
צור (לבנון
של היום) מתישב
לו עם ממוצא שמי – הפיניקים.
הפיניקים,שמים
כאמור,מקושרים
עם הישראלים ככל הנראה בקשר משפחתי ובודאות
קשר שפתי. השפה
הפיניקית מהווה את הבסיס לעברית העתיקה
ולארמית שתיהן מאמות היסוד של העברית
שבתנ"ך
וגם של זו המודרנית.
התרבות
הפיניקית מתפתחת די לאיטה ומגיעה לשיא
פריחתה בסביבת אלף לפני הספירה.
באלף לפניה"ס
הכתב הפיניקי הוא הכתב השמי השליט במזרח
התיכון וגם מרחב ההתפשטות הפיניקי נמצא
בשיאו וכולל את האגן המזרחי של הים
התיכון,לא
כולל מצאים,ואת
צפון אפריקה ובה קרתגו מהמפורסמות בערים
הפיניקיות.
תהליך
ההתפשטות הפיניקי מסתיים עם כיבוש קרתגו
על ידי הרומאים באחד מהקרבות המרתקים של
ההסטוריה.
בחוף
הארץ ישראלי ידועות כמה וכמה התישבויות
פיניקיות והמפורסמת בהם היא ארסוף,מעט
מזרחית מקסריה של היום ודור אך לא רק הן.
גם
בתל גדור,שנמצא
דרומית לגבעת אולגה של היום,היה
ישוב פיניקי שימיו הסתיימו,כמו
ימיה של ארסוף ודור,עם
הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל.
תל
גדור נמצא,היום,מתחת
לפני הים ובבחפירות שנעשו בו נמצאו ממצאים
המעידים על קיומו מימי הפיניקים וסופו
עם הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל.
שמורת
תל גדור מסתרית בין גבעת אולגה בצפון ועד
לארסוף ושמורת השרון בדרום.
חלק הארי של השמורה,בים
וביבשה,הוכרז
כשמורת טבע למעט כ 108 דונמים
שנמצאים בהליך של הכרזה.
הרצף
הגאוגרפי בין שמורת מצוקי גדור לשמורת
השרון (הדרומית)
מופרע על ידי הישובים:מכמורת,נתניה
וארסוף.
חוף
תל גדור משמש את צבות הים להטלת הדורות
הבאים. החברה
להגנת הטבע אוספת את קיני ההטלה של הצבות
ושומרת אותם בשטח מגודר ושמור בחוף גדור.
משבוקעים הצבים הם עושים
פניהם לים והמעטים שמגיעים ממשיכים את
הדור הבא של צב הים – צב הים הוא זוחל ימי
והוא נמצא בסכנה חמורה של הכחדה.
מצוקי
חוף גדור,שהם
חלק משמורת הטבע המוכרזת של תל גדור,תוחמים
את חוף הים במרחק של בין 21
מטרים למטר אחד משיפולי
המצוק לחוף הים. בשל
ארוזיה במצוק הכורכר חלקים ממנו נופלים
אל הים ושפת המצוק מסוכת,בשל
מפולות,בעיקר
בימי החורף,אך
לא רק.
הפאונה
של מצוקי גדור כולל את חבצלת החוף.חורשף,סירה
קוצנית ואלת המסטיק. הפאונה
בפארק מצוקי גדור מוגנת על פי חוק והפגיעה
בה,בכל צורה
שהיא,אסורה.
הפאונה נמצאת בתהליך של
רענון ןחזרה לצומח הטבעי למקום וזאת אחרי
שהאתר הוכרז כשמורת טבע והכניסה של כלי
רכב נאסרה כליל.
החי
במצוקי גדור כולל את הציפרים הנודדות
והקבועות האופיניות לחוף הים ולשרון,וביניהן
הסיקסק,הנחליאלי
והפשוש. גם
החי במצוקים מתאושש מנזקי האדם בכלל
ומרכבי השטח בפרט.
משטחי
הסלע שבחוף גדור משמשים כבית גידול לחסרי
חוליות,בעיקר
חלזונות ימיים. החלזונות
מטילים את צואתם על פני המסלע וזו הולכת
ומתקשה ועם הזמן "נעטפו"
משטחי המסע בחוף בשאריות
צואת חסרי החוליות וקיבלו את צורתם וצבעם
המיוחדים לחוף הזה. המסלע
בחוף הוא ערך טבע מוגן.
התופעה
של חסרי חוליות שמוצאים את מסלע החוף כבית
גידול הייתה ידוע גם לפיניקים שבחופיה
הצפוניים של ארץ ישראל,וגם
באלה הדרומיים של לביון,אספו
את חלזונות הארגמן ויצרו מהם את צבע ארגמן
בו סחרו בכל רחבי הים התיכון.
בערב כיפור ביקרנו במקום והינה התמונות נוף ובעלי כנף בתל גדור:
חבצלת
החוף,שנקראת
בטעות חבצלת השרון,היא
צמח ממשפחת הנרקיסים.
היא
פורחת מתוך בצל בין יולי לאוקטובר כל שנה.
לאחר
הפריחה משאירה החבצלת פולי זרעים כשהזרעים
מצופים בשהם. למה
שהם? כי
החבצלת גדלה לחופיו של הים התיכון,בלבד,וכדי
שגם הים יפיץ את זרעיה הם מצופים בשהם
שמונע את חדירת מי הים לזרע והריסתו.
כל
אחד מפולי הזרעים מחולק לשלושה חדרים
ובכל חדר כעשרים מזרעיה של החבצלת.
חבצלת
החוף היא חלק מסימלה של העיר נתניה והיא
צמח מוגן על פי חוק.
ביוון
העתיקה השתמשו בבצל של חבצלת החוף להפקת
תרופה שגרמה להמרצת קצב הלב ולפתיחת קנה
הנשימה. הרפואה
המודרנית לא יודעת להצביע על המרכיבים
בבצלה של החבצלת שיכולים לגרום לתופעות
שהכירו היוונים ברם,מחקר
מסודר לא נעשה בין השאר משום שמדובר בצמח
בר מוגן שלא ניתן לגדלו כצמח תרבות.
בשיר
השירים נזכרת החבצלת לאמור:”אני
חבצלת השרון שושנת העמקים"
(שיר השירים
ב,א).
הזיהוי
של חבצלת החוף כחבצלת השרון משיר השירים
הוא בגדר הצעה סבירה אך אין ודאות שחבצלת
השרון משיר השירים היא חבצלת החוף המוכרת
לנו ולכן שמו הרשמי של הצמח הזה הוא חבצלת
החוף.
במצוקי גדור נמצא אחד הריכוזים הגדולים בחוף הארץ ישראלי של חבצלות החוף ותמונותיהן כאן לפניכם יחד עם כומה מהפאונה של המצוקים:
נמלת הקציר היא הנמלה הגדולה ביותר שחיה בארץ ישראל. בניגוד לנמלי הבית,שהן לא נמלי בית בכלל אלא נמלה מהטבע שבמסגרת חיפושיה אחרי מזון נכנס גם לבתיו של האדם נמלת הקציר ממעטת,אם בכלל,להימצא בבתי האדם.
נמלת
הקציר מעטת להימצא בקרבת אדם ועיקר תפוצתה
הוא במדבר (נמלת
הקציר חולית) ובשאר
הארץ (נמלת
הקציר שחורה).
נמלת
הקציר חולית היא הנמלה הגדולה ביותר מבין
הנמלים בארץ ישראל ועיקר תפוצתה הוא
במדבר. מעבר
לגודלה היא מאופיינת בלסתות חזקות מאוד
המאפשרות לה לאסוף ולאכול מזון קשה מאוד.
נמלת
הקציר חולית היא הנמלה היחידה שיש לה
כנפיים ובתקופת ההזדווגות היא נוהגת לעוף
בטוויר בעיר כחלק מהליך החיזור אחר המלכה
בקן.
נמלת
הקציר שחורה דומה מאוד לאחותה המדברית
אך היא נפוצה במישור החוף ובהר הארץ ישראלי
ואין לה כנפיים. גם
לה לסתות גדולותת וחזקות אז היא
קטנה,במעט,מקרובת
משפחתה המדברית.
נמלת
הקציר,בכלל,
ונמלת הקציר שחורה איננה
ידועה כאוכלת נבלות. לאוכלי
הנבלות,כמו
הנשר והצבוע,ישנה
חשיבות עצומה לחי ולשווי המשקל הביולוגי
בארץ שכן הם מסלקים את הפסולת הרקובה,ולא
פעם הרעילה לשאר הטורפים,מן
הטבע.
כאמור
נמלת החציר שחורה איננה ידועה כמסלקת
הפסולת מן הטבע ברם:בסיורינו
בתל גדור נתקלנו בכמה נמלות קציר שחור
שבעזזרת צבתותיהן האימתניות מפלטים פגר
של עקרב,ככל
הנראה ערב שחור אך לא זהינו בודאות את
הפגר.
וכן,צילמנו והנצחנו את הרגע המאוד מיוחד הזה של הטבע – והתמונות לפניכם:
השלדג
הוא עוף ממשפחת השלדגיים,וכשמו
הוא ניזון משליית דגים ממקווי מים,אך
לא רק.
השלדג
שכיח בכל רחבי ארץ ישראל והוא איננו מצוי
בתפוצה המאופיינת במקווי מים.
השלדג,בארץ
ישראל אך לא רק,ניזון
מדגים אך גם מרכיכות,סרטנים,לטאות
דו-חיים
ומכרסמים קטנים ולכן שכיחותו איננה דווקא
ליד מקווי מים.
השלדג
הוא עוף טרטוראלי והזכר יחד עם הנקבה
מסמנים את הטרטוריה שלהם ומתנהגים בתקיפות
ועד לאלימות לזוג שלדגים אחר שמנסה להכנס
לטרטוריה שלהם.
בתחומי
הטרטוריה,ובדרך
כלל ליד מקווה מים אך לא רק,בונה
זוג השלדגים קן בצורת תל עפר שלתוכו מטילה
הנקבה את ביציה שמופרים על ידי הזכר.
כעבור כ -19
יום מתחילות
הביצים לבקוע אך לא כולן בבת אחת אלא אחת
אחת בזמנה היא וללא סדר הידוע לנו.
לאחר
שבקעו האפרוחים זוג בשלדגים עסוק בשמירה
עליהם ובהאכלתם.
גוזלי
השלדג נשארים בקן 24
ימים שבמהלכם
מאכילים אותם הוריהם ברם:השלדג,הזכר
והנקבה,אינם
ידועים כזוג הורים נאמנים והתופעה של
מוות בקן כתוצאה מרעב שכיחה מאוד בקרב
גוזלי השלדגים.
כעבור
24 שבועות
בקן הגוזלים פורחים ממנו.
חלקם
ממשיכי,עוד
פרק זמן קצר,להיות
מואכלים על ידי אחד מבני הזוג וכעבור עוד
כמה ימים פורחים מן הקן לגמרי ולעולם לא
חוזרים עוד.
אחד השלדגים מצא את אזור הקינון שלו במי הים לרגלות מצוקי גדור והינה הוא,כפי שנתפס בעין העדשה:
החרדון
הוא לטאה יחידה מסוגה – ונקראת חרדון
מצוי. החרדון
המצוי שכיח בארץ ישראל ויוון.
גופו מגיע לאורך של כ-30
סנטימטרים וגון גופו משתנה
בהתאם למספר גורמים כמו:גיל,הזדווגות,טמפרטורה
בסביבת המחיה. למשל,בבוקר
יהיה גון גופו כהה על מנת למשוך את חום
השמש ובערב ההיפך הגמור מכך.
החרדון
נפוץ בכל חלקי הארץ לרבות בישובי האדם
והוא נחשב לבעל חיים מועיל מאוד שכן הוא
ניזון מחרקים ופרוקי רגליים שנחשבים
כמזיקים או מטרידים את האדם.
החרדון
המצוי,כשאר
מיני החרדונים,משתמש
בתנועות קידה על מנת לתקשר בעת החיזור
אחר בת המין השני וגם לסימון טרטוריה בפני
חרדונים אחרים המזדמנים בדרכו.
והחרדון של מצוקי גדור – תמונות מהמפגש עימו הרי הן כאן:
חוף
הים של פארק גדור זימן לנו מפגש עם כמה
מבעלי החיים שבוייתו
על ידי האדם. אף
כי בוייתו,זה
לא מכבר,אין
בעלי החיים האלה חשים בנכחותה של המצלמה
ברם:עין
העדשה הצליחה לקלוט אותם ברגעיהם המענינים
מלאי האומר.
בכל
שנה במהלך חגי תשרי אנחנו מבקרים בעין
בוקק שבאזור שפך זוהר שבים המלח.
בכל
שנה,בהתאם
לזמן בשנה,חגי
תשרי חלים בתקופה קצת אחרת מה שמזמן לנו
לראות את אותו המקום בזמנים שונים בשנה
ומשכך בחוויות שונות בין שנה לשנה.
השנה,כמות
המים הגדולה של חורף האחרון,נתנה
את הטון במראות בעין בוקק.
כמות המים בואדי גדלה
וניראית מהגדולות שראינו אי פעם,וגם:כמויות
המים שזרמו בואדי שינו את נקיק זרימתו,פה
ושם ובאופן שניתן לראות את השינויים.
החי בעין בוקק,היה השנה,מועט יחסית,לשנה שעברה,ועדין עין המצלמה הצליחה להעביר את המיוחדות והשונות המאוד יחודית של עין בוקק.
חוץ מלהגיע למקום בתחבורה ציבורית ולהתמצא בו בלילה חשוך (והגעתי לאתר מצידו האחר לזה שהייתי בו עם הבאגי),זה אתגר גדול מאוד לצלם במקום כזה.
הצילום צריך לתת מענה לבעיות האלה: יש במקום תנועה רבה (מים בני אדם וכלי רכב). יש במקום תאורה מעורבת מאוד: האור הטבעי של הלילה/ירח,מקומות מוצללים (בגלל צמחיה וכדומה) בהם חושך כמעט מוחלט ותאורה מלאכותית (מהכבישים שבסביבה) שזולגת לאתר ועדשות המצלמה רגישות אליה מהעיניים שלנו. בנוסף יש במקום תנועה של בני אדם,כאלה שבאים לעשן סמים וכאלה הרכובים של שטחי השטח הארורים,וגם לשני אלה – תאורה לא טבעית צריך להמודד איתם.
ואתגר נוסף: כל התנועה באתר הצילום היא תנועה בתוך המים הזורמים של הירקון,בלילה ובחושך שבין מוחלט לכזה המואר בפנס כיס ויחד עם זה חצובה ומצלמה שעמידים למים אבל לא ברמה שאם יפלו למים…לא ישרדו.
כל הצילום נעשה עם עדשת פריים 20 MM של סיגמא עדשה מעולה שבמעולות אבל מצריכה הכרות אינטימית איתה כולל עם המגבלות שלה.
המצלמה הייתה על גבי חצובה,והחצובה הייתה בתוך המים וזה גם משהו שהיה צריך להתמודד איתו – פיזית וגם ברמת שמירה על יציבות בשעת הצילום.יש במקום תנועה רבה (מים) וגם ברמה שצריך לשמור שהציוד,ואני,לא נעשה טבילה לא מבוקרת במימיו הקררים של הירקון.
כל הצילומים נעשו בזמני חשיפה מאוד ארוכים. זה נדרש כי מדובר בצילום לילי כלומר:צילום שמצריך חשיפה ארוכה של החיישן על מנת לתפוס את מעט האור שיש במקום.
כל מי שמצלם מפתח לעצמו טעם אישי בעריכה בליירום או בכל תוכנת פיתוח אחרת. בצילומים האלה הייתי צריך לחרוג מלוגריתם השימוש הרגיל שלי כי היו כמה מקומות שנצרבו באור בוהק שבא משימוש בפנס שעשיתי בעת הצילומים והיה צורך לעדן אותו עם פילטרים מיוחדים שמוטמעים בלייטרום. בצילומים האלה הושקע זמן אריכה ארוך מהמקובל אצלי.
הצילומים נעשו בזמני חשיפה שונים ובמפתחי צמצם שונים. הייתה לי כוונה לכייל את ערכי ה ISO אבל בלהט היצירה (ואכן זה להט יצירה בלי מרחאות) שכחתי מזה וכל התמונות נעשו ב ISO 100 שזה לא רע אבל פגם ביכולת של המצלמה להכניס עוד קצת אור לתמונות. בפוסט (בפיתוח) השתמשתי בלקונה הזו כדי לאזן את השחורים והלבנים בתמונות אחרת הן היו,ברובן,חשוכות מידי.
כל התמונות נעשו כשהסיגמא מחוברת ל 6DMII כלומר למצלמה עם חיישן מלא.
היו ארבע מצבי צילום: ללא שום אביזר שמפיק אור,רק המצלמה ומה שעדשת הסיגמא תפסו. שימוש בפנס לד ליצירת קומפוזיציה מוארת של זירת הצילום. שימוש במבזק. שימוש בתאורה מלאכותית מהרכב של מעשני הסמים.
במהלך הצילומים הבטריה של המצלמה נגמרה. הרעיון לשם,תמיד,בתיק הצילום בטריה מלאה לכל צרה שלא תבוא הוכיח את עצמו. החלפת בטריה לא צריכה להיות משהו שצריך לציין בתיאור הליך הצילום אלמלא היה צריך לעבור את הירקון,בחושך ובזרם השוצף,לקחת את הבטריה מתיק הצילום שבגדה השנייה,לחצות שוב,בחושך,את זרם הירקון ולהשתדל לא להשתתטח אפיים ארצה לתוך מי הנהר יחד עם הבטריה,ואז…למצוא בגדה היבשה מקום בטוח שבו אפשר לבצע את החלפת הסוללות.
להלן דוגמאות לתמונות שצולמו בכל אחת ממצבי הצילום האלה.
בתמונה הזו הקומפוזיציה נערכה בעזרת הארה על הזירה בפנס הכיס. בתמונה הזו התאורה היא תאורה טבעית שבאתר. הבניין שמצולם היה,פעם,בית משאבות.בתמונה הזו הקומפוזיציה נלקחה בעזרת מבזק.תמונה זו נלקחה כשהתאורה בזירת הצילום מגיעה מרכבם של מעשני הסמים.ואחרונה חביבה: הקומפוזיציה הזו היא שילוב של זמני חשיפה והארה,חלקית,של זירת הצילום עם פנס היד.
בשבוע הזה כל יום שחולף מקבל את התואר יום "XY” האחרון לתשע"ט. ביום החמישי האחרון של תשע"ט אני מוצא את עצמי מקשיב לאלבום של Kristin Hersh והשיר הראשון באלבום הזה Your Ghost סוחף אותי בגעגועים לאשד של הירקון בואכה כביש ארבע.
ברור
מהיר מגלה שישנו קו אוטובוס ממש מתחת
לחלון ביתי ישר לתחנה הקרובה לאשד על כביש
ארבע וגם,מאחר
ויום חמישי היום,יש
קו לילה שעובר בתחנה,הסמוכה
לאשד,כל שעה
עד לארבע לפנות בוקר.
כידוע,כבר
ביקרתי באשד הזה אלה שהפעם זה לילה,חשוך
ואין לדעת מה צופן בחובו האתר הזה – אז:אני
מכין את תיק הצילום שלי עם מגוון עדשות
וציוד למים,כולל
טבילה בהם,וגם
את הסנדלים שמחליפות את אלה שאבדו בדיוק
באותו האשד. בסך
הכל כ-19 ק"ג
של ציוד – ויוצאים לדרך.
עשרים
דקות באוטובוס ואני מוצא עצמי מאתר
קומפוזיציות לצילום לילה של האשד,כולל
עזרה מפנס הכיס שלי,מהמבזק
שלי וגם מאורות של מכונית שזימנה למקום
מעשני סמים.
ארבע
שעות מאוחר יותר,עמוס
בחוויות צילום טובות וטובות פחות,אני
מוצא עצמי בקו הלילה חזרה הביתה מצויד
בחווית צילום יחודית של אשד הירקון בלילה
של יום חמישי האחרון בתשע"ט.
ומן הסתם,כמה מהתמונות שנתפסו בעין העדשה מצורפות פה – ובהזדמנות זו:שנה טובה מוצלחת ומלאה בצילומים מענגים לכל מכרי ומוקירי.
אחרי
הביקור שלנו בסובב ביריה וצפייה בלהקת
שקנאים מעל לעמק החולה,חשבנו
לתומנו,שנמצא
את השקנאים גם בעמק חפר – פה,ליד
הבית.
מצפור ויקר הוא מאגר מי נגר עילי שבנתה הקרן הקיימת לישראל בעמק חפר מעט צפונית לחניאל. המאגר,שכשנבנה היה מוקף בריכות דגים,התמלא בדגה,מלוי מלאכותי ולא טבעי,והפך למרכז האכלה לשקנאים הנודדים מעל לעמק חפר בדרכם לאפריקה החמימה. השקנאים פוקדים את המאגר בכל שנה בדרכם דרומה.
לא ראינו ולו שקנאי אחד במצפור ויקר אבל בדרכינו אחוצה ממנו,נתקלנו בעכביש שממתין,בסבלנות אין קץ,על הקורים שלו לקורבן – ואגב כך מאפשר לנו לצלמו.
גם
במאגר חפר,שגם
הוא הפיכה של בריכות הדגים של קיבוץ העוגן
שניזנחו לאגמון שמשמש להחזרה לטבע של
הצומח והחי האופיניים לעמק חפר.
גם פה:מעט
מאוד ציפרים נצפו רובן ציפורים ששוכנות
במקווי המים בישראל דרך קבע.
התמונות,מהחיפוש
הכושל אחרי השקנאים,הרי
הן כאן – לפניכם.
עם
כיבוש צפת על ידי הצבא הרומי,בסביבות
66 לספירה,עברו
תושביה היהודים של צפת לביריה הסמוכה.
הפעם
הבאה שישוב יהודי,בביריה,מופיע
בתיעוד היסטורי הוא מהמאה ה-16
בחיבור של רבי יוסף
קארו,מחברו
של "שולחן
ערוך" – שמתאר
ישוב יהודי בביריה שמתקיים כ-400
שנה טרם זמנו קרי מהמאה
ה-12 לספירה.
לא
ידועה הסיבה אך התיעוד ההיסטורי מצביע
על כך שבראשית המאה-17,לספירה,חרב
הישוב היהודי באתר ביריה,ובמאה
ה-18,לספירה,אנחנו
יודעים לספר על כפר ערבי בשם ביריא שהתקיים
במקום עד שנזנח ונהרס עם קום המדינה.
יש
לציין שביריה היהודית התקיימה בסמוך
לביריא הערבית,במהלך
המנדט הבריטי בארץ ישראל.
ב-1893
קונה הברון רוטשילד את
אדמות ביריה,ככל
הנראה מבעליה הערבים.
רוטשילד,לא
מצליח לישב את ביריה והמקום עומד
בשיממונו,בהיבט
של התישבות יהודית.
ב-1922
קבוצה של יהודים מנסה
להתישב באדמות ביריה שבבעלות הברון
רוטשילד,ברם:התישבות
זו נכשלת והמקום נזנח בשנית.
ב-1942
מוכר הברון רוטשילד את
אדמות ביריה לקרן הקיימת לישראל.
ב-1945
חברים במחלקה הדתית של
הפלמ"ח,לימים
תנועת הנוער בני עקיבא,עולה
לקרקע בביריה,אותה
קרקע שנמצאת בבעלות הקרן הקיימת.
המנדט הבריטי לא רואה את
ישוב ביריה בעין יפה משיקולים מדיניים,הספר
הלבן של 1946,ומשיקולים
אסטרטגים – מיקומה של מצודת ביריה שהקימו
חברי הפלמ"ח,שכנה
בנקודה אסטרטגית ששולטת על צפון עמק החולה
והגליל המערבי.
בפברואר
1946 צר הצבא
הבריטי על מצודת ביריה וכשפרץ את שעריה
מצא במקום כמה סליקים ובהם כלי נשק.
כל יושבי המקום נעצרו
ונשפטו,בבית
משפט בריטי,לעונשי
מאסר של 2-4 שנים.
בו
בעת,בכמה
הזדמנויות שונות,קבוצות
של מתישבים עלו אל אדמות ביריה,חלקם
הקימו מאחז יהודי בסמוך למצודת ביריה,וקראו
לו ביריה ב’,ומאוחר
יותר,במבצע
התישבותי תפסו שוב את מצודת ביריה שיושביה
הבריטים עזבו,ללא
קרב,ולמצודה
הזו שוחררו חברי ביריה א’,שנאסרו
כשנה וחודשיים לפני כן,ושוחררו
לרגל יום הולדתו של הוד מעלתו המלך ג’ורג’
החמישי.
למעשה
מעת חזרתם של אסירי ביריה למצודה,באמצע
1947,הישוב
במקום ממשיך להתקיים עד לקום המדינה
ולאחריה.
בשנות
החמישים,שימשה
מצודת ביריה צוות של פועלים,מטעם
הקרן הקיימת לישראל,ששתלו
באזור עצי ארז שמקורם בהרי האטלס שבמרוקו.
ארז הלבנון סירב להיקלט
במקום וארזי האטלס הצליחו להשריש ולהתרבות
בהרים סביב לביריה – עד להיום.
לאחר
קום המדינה הישוב ביריה התפתח מעט דרומית
למצודת ביריה והוא נמצא שם עד עצם היום
הזה.
בסמוך
למצודת בירה הקים צה"ל
בסיס קבע שמשויך לחיל המודיעין.
סביב פיסגת מצודת ביריה הקימה הקרן הקיימת לישראל שביל סובב הר,שסובב גם את בסיס צה"ל שבשיא ההר,ובשביל זה ביקרנו ביום הבחירות 2019 מועד ב’ – והינה התמונות מהסיור הזה,שקלטה עין המצלמה.
בשישי האחרון,12 בספטמבר 2019,ביקרתי שוב בכיכר שבכפר-סבא הירוקה ובה החצבים. פריחת החצב נמצאת בשלביה הסופיים ונראה שבפעם הבאה שאבקר בכיכר,ואת החצבים,יהיה בקיץ הבא.
בתחילת
המאה ה-19 בנוסף
לסכרים שנועדו לעצירת מים לצורך השקיית
שדות סביב לירקון החלו לפעול בו שלוש
טחנות קמח:מיר,המזרחית
שביניהן,שהיום
נמצאת בתחומי כפר הבפטיסטים,אבו-סבאח
האמצעית, מביניהן
שנמצאת כקילומטר במורד הירקון ממיר וטחנת
פרוחיה המערבית יותר.
בערבית טחנת אבו-סבאח
נקראת אל ואסטה קרי האמצעית.
התחנה
נבנתה,בתחילת
המאה ה-19,באחד
מעקולי הירקון ותוך ניצול העיקול על מנת
להעצים את זרימת המים ובכך לסובב כשבע
אבני ריחיים עשויות בזלת שהיו בטחנה.
מסיבות לא ברורות מאז נחנכה
הטחנה הזו היא לא הצליחה להחזיק מעמד
כלכלית והנזק הכלכלי שהוסב למקימיה
המקוריים גרם לזניחתה כלומר הטחנה פעלה
אבל לא תוחזקה ויעילותה הלכה ופחתה.
באמצע
שנות השמונים של המאה ה-19
מגיע לאזור שיח אברהים
אבו-רבאח.
מקורו איננו נהיר לי ברם
אבו-רבאח
משתלט על הגדה הצפונית של הירקון בואכה
פתח תקווה ותוך ניצול קשריו עם השלטון
העותמני הוא עושה להונו באמצעות דמי חסות
ודמי שמירה מהמתישבים היהודים של פתח
תקווה וגם מגביית יתר ממשתמשי תחנת הקמח
שמקבלת את שמו.
ב
1889 חונך
אבו-רבאח
את טחנת הקמח שנושא את שמו.
הוא משפץ אותה מן היסוד,החל
מנקוי ושיפור ערוץ הירקון ועד להחלפת
אבני הרחיים הישנות בחדשות וב 1913
בהוספת שני מנועי דיזל,שאותם
רכש בגרמניה,האחד
לצורך שאיבת מים מאתר הטחנה להשקיית
השדות,והשנייה
והנעת אבני הרחיים שנוספו לטחנה עם
שיפוצה,על
ידו.
בשיאה
הפעיל אבו-רבאח
תשע אבני ריחיים מיעוטן בכוח המים ורובן
בכוח מנוע הדיזל בן 80 כוחות
סוס מתוצרת גרמניה.
עם
הזמן,גם
המתחרים מוסיפים מנועי דיזל לטחנות הקמח
שלהן ויתרונה הכלכלי של טחנת אבו-רבאח
יורד,ברם:אירועים
היסטורים,הריסת
גשרי הירקון עם נסיגת הטורקים בעת כיבוש
הארץ על ידי גנרל אלנבי,וירידה
בתפוקת החיטה והצורך בטחנות קמח חינה של
תחנת אבו-רבאח
יורד.
עד
1936 תחנת
אבו-רבאח
טוחנת קמח ופועלת בשילוב בין כוח המים
ומנוע הדיזל הגרמני עול הימים ובו בעת
משמש אתר הטחנה לאתר לשאיבת מי הירקון
להשקיה ולשתיה לישובי האזור הערבים
והיהודים.
בהמשך,בין
1936 ועד לקום
המדינה,פעילה
טחנת אבו-רבאח
בעיקר לצורך שאיבת מי הירקון אבל – וגם:
לטחינת קמח עם כי העצימות
נמוכה. עם
קום המדינה המשיכה הטחנה לפעול ובשנת
1959 פסקה
הפעילות בטחנה באופן סופי בשל הטיית מי
הירקון למפעל ירקון נגב.
ירידת פני הנהר גזרה דין
מוות על טחנת הקמח ופני הנחל הנמוכים לא
איפשרו המשך שאיבת מי הירקון להשקייה
ושתייה מה גם שמפעל ההטייה הלאים את השימוש
במי הירקון ולא איפשר שאיבתם באתר אבו-רבאח.
בשל
העובדה שטחנה זו פעלה עד לתחילת המאה ה-20
וגם העובדה שבמקום פעל
מכון שאיבה למי הירקון לא הוסטו לאתר מי
שופכין או כל פסולת אחרת ואתר אבו-רבאח
נשאר אחד מנקודות הטבע בירקון שיד אדם לא
פגעה בהם עד להיום.
בסביבות
טחנת אבו-רבאח,כמאה
מטרים דרומית לה,בנו
הבריטים סכר שמטרתו היתה לשמש כמעבורת
על פני הירקון,כאמור
לאחר שחלק מגשרי הירקון פוצצו על ידי
הטורקים הנסוגים מפני הגנרל אלנבי.
הסכר,אחרי
שהוקם,לא
שימש את יעודו ולמעשה עומד במקום עד היום
כשבעתיד המאוד קרוב מתוכננת בנייה של
תעלת מים שתעקוף את הסכר על מנת לאפשר
לדגי הירקון שחייה במעלה הזרם.
כך או כך אזור תחנת אבו-רבאח היה ונשאר אחת משמורות הטבע של הירקון שיד אדם לא נגעה בו לרעה ובערבו של שישי האחרון ביקרתי במקום והתמונות,כאן לפניכם.
מקובל
לחשוב שכאשר מתחילה פריחת החצב מתחיל
האביב – האם זה כך באמת?
החצב
המצוי הוא פרח המבוסס על בצל הטמון בקרקע.
לחצב יש קצב חיים משלו
שמחולק לשתי עונות מנובמבר ועד לראשית
האביב,ספטמבר,זהו
השלב הווגטטיבי קרי:השלב
שבו הצמח מפרה ומרבה את עצמו,ללא
בן/בת
זוג,כשההפריה
מתרחשת בבצלו של החצב.
בעקבות
הרבייה הווגטטיבית נוצרת תפרחת שנשארת
בתוך הבצל של החצב,מתחת
לפני האדמה,ועל
פני האדמה נראה תפרחת של עלים.
בסביבות
אפריל קמלים העלים וכל החלק של החצב,שמעל
לפני הקרקע,קמל
ומת.
לקראת
סוף הקיץ,בחלקו
השני של חודש אוגוסט ועד לסוף נובמבר,פורץ
מן החצב עמוד ועליו תפרחת.העמוד
עולה מעלה מעל לפני השטח כאשר בחלקו התחתון
של עמוד התפרחת פורצת פריחה שקמלה כל יום
בסביבות השעה אחת בלילה ומעל לפריחה הקמלה
נוצרת פריחה חדשה שגם היא קמלה כעבור 18
שעות וכך הלאה חוזר על עצמו
התהליך הזה עד לפריחה שבקצהו העליון של
עמוד התפרחת ומשזה קמל מסיים החצב את
פריחתו וחוזר לשלב השני,קרי
לשלב הווגטטיבי החצי שנתי שלו.
הפריחה נמשכת מסוף הקיץ
ועד לתחילת החורף בערך כשישה חודשים אבל
כל צמח פורח וקמל בקצב משלו בתלות בכמות
המזון שאגר בבצלו ובהשלמת תהליך הרביה
הפנימית,ולכן:פריחת
החצב מתפרסת על פני שלושת החודשים של סוף
הקיץ,תחילת
האביב.
בזמן
הפריחה של קבוצות התפרחת בעמוד של החצב
המצוי,כל
פרח,במהלך
חייו,נשאר
פתוח כל שעות חייו ובכך מאפשר גישה לכל
חרק שרק ירצה לגשת אליו,למצוץ
צוף להידבק באבקנים ולהעביר לחצב אחר וכך
הלאה והלאה וחוזר חלילה.
בצלו
של החצב הוא הבצל הגדול ביותר מבין פרחי
ארץ ישראל. הבצל
התפרחת וכל הצמח לא כולל התפרחת ועלי
הכותרת הפתוחים,רעילים
ביותר,גם
לבני אדם.
ישנם
מיני בעלי חיים ספורים ביותר שכן מסוגלים
לעכל מחלקיו הרעילים של החצב כולל מבצלו
אך הם מעטים מאוד והאסטרטגיה הזו של רעלים
בתפרחת ובבצל מסתברת כאסטרטגיה טובה
והחצב שורד היטב את הטבע בארץ והוא לא
נמצא בסכנת הכחדה כלשהי.
במהלך
השנה אוסף החצב בבצלו מספיק מזון ומים
ולכן איננו תלוי בגשם. אם
ירד גם או לאו לחצב מספיק מים ומזון בבצלו
והוא יפרח במסגרת מחזור חייו ללא כל תלות
בגשם.
משקמלה
התפרחת על עמוד התפרחת הרעלנים שבה מפסיקים
לפעול והצאן יכול ללעוס אותה ולעכלה ללא
סכנה,באמצעות
תהליך זה דואג החצב לסילוק התפרחת הקמלה
מעליו ומוותר על נפילת אל הקרקע שבמידה
ומתרחשת אין בה כל תועלת לחצב או לסביבת
הקרקע שבה מונח בצלו ולכן החצב מאפשר
לבעלי חיים ללעוס ולהינות מהתפרחת הקמלה.
החצב,כאמור,מתנהל
ברביה הווגטטיבית אבל גם נעזר בחרקים
שפקדו את פרחיו,כשפרחו,ושתו
מן הצוף ונדבקו בזרעיו של החצב על מנת
להעבירם הלאה לחצבים אחרים ובכך להפיץ
את עצמו ולהתרבות בנוסף לתהליך העצמאי.
האסטרטגיה
של החצב,קרי:להתרבות
בתוך עצמו וגם באמצעות האבקה הנישאת על
ידי חרקים,וגם
הבצל ושאר חלקי הצמח שהרעלן שלהם מסוכן
לרוב בעלי החיים כל אלה – הופכים את החצב
לאחד מהצמחים השכיחים בעולם הצומח של ארץ
ישראל ואחד השרדנים ארוכי הטווח מבין
הצומח בארץ.
ובשל
מחזור חייו של החצב אנחנו רואים את התפרחת
שלו בסוף הקיץ תחילת האביב אבל החצב לא
מבשר את האביב ולמעשה לתפרחת שלו אין שום
קשר להתקצרות היום,לירידה
בטמפרטורות וגם לא לגשם אלא רק למחזור
חייו העצמוני.
והתמונות של החצב,פריחתו וגם חרק שמפרה אותו – כל אלה נלקחו באחד מהכיכרות של כפר-סבא הירוקה שם נשמר הצומח הטבעי של האזור במסגרת גינות חברתיות האוצרות את הצומח הטבעי לאזור.
בסוף
המאה ה-19 מפת
הישובים בגדה הצפונית של הירקון,בין
שדרות רוקח לנוף ים של היום,מצביעה
על ארבע כפרים ערבים,שאדמותיהם,היום,מכילות
את רמת השרון,אוניברסיטת
תל-אביב,הרצליה
ונוף ים.
בדרום
האזור,סמוך
לגדת הירקון הצפונית,שכן
הכפר שייך מוניס. שייך
מוניס ננטש עם קום המדינה על ידי תושביו
ועל אדמותיו הוקמה רמת אביב ובמקום הכפר
עצמו,ששרידיו
כבר אינם,הוקמה
אוניברסיטת תל-אביב.
צפונית
לשייך מוניס היה כפר בשם אג’ליל.
לא מדובר בשיבוש השם הגליל
(חבל הארץ
הצפוני של ישראל) אלא
שמה של משפחה שיסדה את הכפר הזה ואשר מופיע
ברשומות ההסטוריות,לראשונה,ב-
1881 בסקר הכפרים של הקרן
לחקר ארץ ישראל.
בתחילת
המנדט הבריטי,מתפצל
כפר אג’ליל לשני כפרים,שעדיין
מבוסס על אותה שושלת משפחתית,
ושני הכפרים מקבלים את
אותו השם כשהדרומי נקרא אג’ליל דרום
והצפוני….:אג’ליל
צפון. אדמותיו
של אג’ליל צפון נרכשים על ידי מספר יהודים
ומשמשים להקמת שכונה יהודית שהופכת לעיר
הידועה בשם…:הרצליה.
תושבי אג’ליל הדרומית
נוטשים את הכפר עם קום המדינה ואדמות הכפר
מסופחות לעיר הרצליה והופכים לחלק בלתי
נפרד ממנה.
בחלק
הצפוני של הרצליה,היכן
שהיום שכונת שדות ים והרצליה פיתוח,שכן
כפר נוסף בשם אל-חרם.
זהו אחד מההתישבויות
המוסלמיות העתיקות בארץ ישראל והכפר נוצר
מסביב לקברו של עלי בן עולים הידוע בשם
מסגד סידנא עלי.
עם
קום המדינה תושבי אל-חרם
בורחים מהכפר שלהם,חלקם
לטייבה של היום וחלקם כפליטים בדרום
לבנון. הכפר,והמסגד
של עלי,נזנחים
והופכים,עם
השנים,לחלק
מהממשל העירוני של הרצליה.
עד
1990 מסגד
סעידנא עלי עומד מוזנח וניסיונות של
מוסלמים מכפרי השרון וגם מהעיר שכם,להגיע
למקום ולתחחזק את הקבר של עלי והמסגד
שסביבו נתקלים בסירוב עיקש של עיריית
הרצליה ולא מעט מתושבי המקום וכן,היו
כמה עימותים אלימים על רקע זה.
ב
1990 מחליטה
העיר הרצליה לטפח את חוף הים שלמרגלות
המסגד וגם את המסגד עצמו.
שיתוף הפעולה עם הווקף לא
פורסם מעולם ברם החל מ 1990
ועד היום מסגד סעידנא עלי
מתוחזק ופתוח כמקום תפילה חופשי לכניסה
ולשימוש.
בתחילת
2019 בסביבות
המסגד התווספה טיילת מהמסגד ועד לשמורת
אפולוניה,טיילת
שפותחה על ידי עיריית הרצליה.
עלי
בן עולים,הקבור
במסגד,הוא
צאצא של עומר אל חטיב,החליף
השני בחליפות האיסלם ומייסד האימפריה
המוסלמית שהתקיימה לאחר מותו של מוחמד.
אל חטיב קבור במסגד במדינה
לצידו של מוחמד ונחשב לאחד מקדושיה של דת
האיסלם. בן
עולים הגיע למזרח התיכון בסביבות 1250
ונלחם בצלבנים וככול
הנראה,במאבקו
זה,מצא את
מותו בסמוך לאפולוניה הצלבנית ונקבר
במקום. על
קיברו,בתקופה
הממלוכית בסביבות 1450,הוקם
ציון קבר ובהמשך מוקם במסגד,הלא
הוא מסגד סעידנא עלי – אדונינו עלי באכה
הרצליה/אל
חרם.
בשישי
האחרון,בשעה
שבין הערביים,ביקרנו
במקום. באדיבות
מתפללי המקום התארחנו בחלקו הפנימי של
המסגד,ומאחר
ומדובר במקום קדוש לא צילמנו,ואחר
כך המשכנו לאורך הטיילת שבנתה עיריית
הרצליה בין המסגד לאפולוניה,ואת
דרכנו חזרה עשינו על חוף הים.
נהר
הירקון זורם,המגמה
כללית,מערבה.
שעת בין הערביים,שבה
שמש שוקעת במערב מהווה הזדמנות לתאורה
טיבעית בגב העדשה וביחד עם מימד המים –
מזמנת הזדמנות למפגש מרתק בין קרני השמש
הזהובות לקצפו הלבנבן של אשד הירקון שיחד
עם זמן חשיפה מעט ארוך,ובמגע
בלתי אמצעי בין עדשת המצלמה לאשד,מגע
רטוב ונעים בסופו של אחד מימיו החמים של
קיץ 2019.
והשילוב
של תאורת השקיעה בגב העדשה ומי האשד פה
לפניכם – כפי שקלטה עדשת המצלמה שלי.
נהר
הירקון הוא מוביל המים בעל הספיקה הגבוהה
ביותר אחרי הירדן. אורכו
כ-27 קילומטרים
והוא זורם מרום של 17 מטרים
מעל פני הים. במילים
אחרות זהו נהר שאין בו מפלי מים.
הירקון
נוצר באקבות האירוע המסיני,כלומר:בסוף
הפלאיסטוקן בזמן שמצרי גילמרטר נסגרו
והים התיכון התייבש. בארצות
סביב לאגן המסיני של הים התיכון נוצרו
קניונים ובהם הקניון שבמהלכו עובר היום
נהר הירקון.
משתמה
התקופה המסינית והים התיכון קיבל שוב את
מימיו נהר הירקון המשיך לזרום לים בואדי
שטוח שבשל ספיקתו הגבוהה היה מכשול טבעי
באזור החוף של ארץ ישראל,מכשול
שהיטה את דרכי המסחר אל גב ההר.
בתקופה
המודרנית,בעיקר
בסוף המאה ה-18 תחילת
ה-19 של האלף
הקודם,החלו
להשתמש במי הירקון להשקייה.כדי
לשאוב את המים יצרו,במספר
מקומות,סכירה
קלה שמכילה בולדרים ממסלע מקומי וגובה
המסלע אינו עולה על כמה עשרות סנטימטרים.
את המים שנאצרו מאחורי
הסכירה שאבו והשקו את השדות.עודפי
המים זרמו מעל למסלעת הסכירה ויצרו אשדות.
המאפיין
של אשדות הירקון,ושל
אשד בכלל,הוא
שבעת נפילת המים הם סופחים לעצמם מהאוויר
שבחלל שמעליהם ומיד עם נפילתם אל פני הנהר
מאחורי הסכירה הם מקבלים גוון לבן ונראים
כאילו הוקצפו קימעה.
האשד
מתאפיים בנפילה מגובה נמוך מאוד,ומהקצף
הלבן שנוצר בבסיס המסכר שיצר את האשד בין
טבעי הוא ובין מעשה ידי אדם.
פה,לפניכם,תמונות מאחד מאשדות הירקון,אשד הסמוך לגשר שעל הירקון שעליו חולף כביש 40 דרום.
כדי למצוא את עצמי בגובה העיניים עם אשד הירקון נכנסתי למימיו הקרירים של הנהר שהתגלו,עד מהרה,כבוגדניים. תוך כדי איתור זוית צילום באשד עצמו הכפכף השמאלי ניתק מרגלי והחל להסחף המורד הזרם. ובעודי עושה דרכי בניסיון להצילו – נשמז זה מרגלי הימנית ובמבט עמוס בצער של פרידה ראיתי את שני כפכפי עושים דרכם אל הים התיכון במורד זרמו הקוצף של נהר הירקון.
בהמשך
הדרך,על אחד
מהגשרים האירים שליד כביש 5
נסיתי לתפוז זוית צילום
של הנהר שהיתה כרוכה בהשתתחות על הישבן
עקב החלקה על המסלע שבצידי הגשר האירי.
על דרך הנס ציוד הצילום
שהיה על גבי שרד את ההשתתחות על הישבן.
ניסיון ההחלצות ממצב הביש
הזה – גרם לנעל השמאלית לטבול במי הנהר
ולראשונה מאז משרתות אותי נהלי ההליכה
האילו חדרו מעט מים אל כף רגלי השמאלית…
ומזכרת מהכפכפים שעושות דרכן אל הים התיכון,כמו גם השוט שנלקח אחרי ההשתתחות על הישבן מטה שניהם,פה לפניכם.
הירקון,מראש
העין ועד לאזור שבע תחנות,הוא
מוביל מים שהם מי שתיה.
מקור מי השתייה הוא בחוק
שמחייב את מקורות להזרים לירקון מים
ממעינות ראש העין בכמות שתספיק לקיים את
החי והצומח הרצנטים והמיוחדים לבית הגדול
של הירקון. במהלכו
מערבה,מעינות
ראש העין לים,מקבל
הירקון מים מטוהרים ממתקן הטיהור של הוד
השרון,גם
זה:במטרה
לשמר את החי והצומח הרצנטים לירקון.
בביקור של שפת הירקון בחצר האחורית של המועצה המקומית דרום השרון,איפה שמי עינות ראש העין זורמים בטבעיות השמורה עם ימיו כקדם של הנהר הזה – צילמתי כמה מהתמונות האלה.
בתחילת
המאה הקודמת אזור הירקון היה מוקף בפרדסים
ובשדות חקלאיים עם גדולים אחרים.
עוד לפני ההתישבות היהודית
באזור,ערביי
האזור בנו מבני אבן בסמוך לשפת הירקון,התקינו
בהם משאבות מים,שהונעו
בדיזל,ובאמצעותן
שאבו ממי הירקון שהוזרמו למערכות ההשקיה
בשדות ובפרדסים,שבתורן
השקו את היבולים.
עם
בוא ההתישבות היהודית חלק מבתי המשאבות
המשיכו לפעול וחלק פסקו ושימשו לשימושים
משניים ובניהם מחסנים ו/או
מגורים בזמן הקציר והקטיף על מנת למנוע
גניבות והצתות.
לאורך
הירקון נמצאים מספר בתי משאבה שכאלה,את
זה שבסמוך למועצה המקומית דרום השרון
פקנו,הבאגי
ואני,והינה
כמה מהצילומים שנלקחו במקום.
לפעמים,אנחנו בני האדם,משאירים חפץ כלשהו שלכל מי שמביט בו,הוא נראה כמשהו חסר ערך או משהו שנשכח ועבר זמנו.
חפץ כלשהו שלכל מי שמביט בו,הוא נראה כמשהו חסר ערך או משהו שנשכח ועבר זמנו.
זו
יכולה להיות משאית ישנה שהושארה במתחם
אבו סניינה וזה יכולות להיות בלות החציר
שהשאירו חקלאי דרום השרון בחצר האחורית
של המועצה המקומית דרום השרון בואכה לגדה
הצפונית מערבית של הירקון.
זה
זמן רב שאני חולף על פני השדה הזה רואה
כיצד צמחיית הקיץ הפראית משתלבת לה עם
שלל בלות החציר שהושארו בו.
ובכל פעם נחמץ ליבי על
שאינני מבקר במקום להנציח את הבלות ואת
סביבתן הטבעית ולהשתמש בהן להולכת העין
לגדה הצפון מערבית של הירקון וסתם להנציח
את הסתלקותו של ערב בצאתה של שבת.
אז,במוצאי
שבת האחרונה הבאגי,ואני,שמנו
פעמינו אל עבר החצר האחורית של מתחם המועצה
המקומית דרום השרון לסט של צילומים ובו
בלות החציר המקימות סימביוזה הן עם נופיה
של גדת הירקון והן עם הצמחיה הטבעית סביבם
והמונומנטים עוטי הבטון שבסביבתן.
כפר
אג’ליל היה קיים במקום שהיום נמצאים בו
הסינמה-סיטי,מחנה
גלילות ומרכז המוסד.צומת
גלילות נקראת,למעשה,על
שמו של הכפר הזה.
המשפחה
הגדולה והמרכזית באג’ליל הייתה משפחת
אבו סניינה.
אבי
המשפחה,סברי
אבו סניינה,רכש
ב- 1936 אדמה
שנמצאת היום במזרח כפר סבא וגובלת,ממזרח,בכביש
שש וממערב באזור התעשיה המזרחי של כפר
סבא.
ב
– 1948 עם
פרוץ מלחמת השחרור משפחת אבו סניינה עזבה
את כפר אג’ליל ובניגוד לרבים מתושביה
הערבים של א"י
פלסתינה,ערב
הקמת מדינת ישראל,תושבי
אבו סניינה לא ברחו צפונה ו/או
למחנות הפליטים שבפאתי ערי הגדה המערבית
– אלא:עברו
לגור בשטח האדמה שקנה סברי אבו סניינה 12
שנה קודם לכן.
ב
1962 כשהפכה
כפר-סבא
לעיר השטח המוניציפאלי שלה כלל את כפר
אבו סניינה,אותו
שטח אדמה שסברי אבו סניינה קנה עשורים
אחורה ושהפך,בנתיים,לכפר
ערבי שכל תושביו הם אזרחים ישראלים בעלי
אזרחות,ולא
תושבי ישראל כמו אלה של מזרח ירושלים,וזכויות
הצבעה.
אף
על פי שאבו סניינה היא חלק מוניציפאלי
מכפר-סבא
רק ב 2010 הוכר
ה"כפר"
כשכונה ונכלל במקבץ השכונות
המזרחיות של כפר סבא יחד עם שכונת קפלן
ויוספטל. הכללת
אבו סניינה במערך השכונות של כפר סבא לא
עבר בשקט וחברי מפלגות הימין במועצת העיר
התנגדו להפיכת אבו סניינה לשכונה שוות
זכויות כשאר שכונות מזרח העיר.
אחרי
מלחמת ששת הימים,כשהגבול
עם ירדן התרחק משכונת אבו סניינה ועם
השנים התפתחה השכונה מכמה משפחות בודדות
למעין כפר ערבי קטן או,אם
תרצו,לשכונה
ערבית במזרחה של כפר סבא.
אי
קבלת תושבי אבו סניינה כתושבי שכונה
משכונות כפר סבא רבתי יצרה מצב משונה שבו
תושבי אבו סניינה משלמים ארנונה לעיירית
כפר סבא אך מקבלים ממנה מעט מאוד שרותים
מוניציפאלים,כה
מעט שעולה השאלה – האם בכלל.
המים
לשכונה מסופקים מבאר שנמצאת בפאתיה הדרום
מערביים של השכונה,חשמל
מקבלים תושבי השכונה מהרשות הפלסתינאית,תקשורת
קווית מחברת בזק הישראלית ואת החינוך
מספקת העיר ג’לגוליה ואת האשפה מסלקת
עיריית כפר-סבא
והביוב מטופל בבורות ספיגה בחצרות
הבתים,שכונה
לא מחוברת לביוב העירוני,אזור
התעשיה אבו סניינה הסמוך,דווקא
כן.
אבו
סניינה מכילה,היום,
כ-80 בתי
אב רבים מהם מתפרנסים מנהיגת משאיות כבדות
ובמסגרת תוכנית המתאר העירונית של 2010
עיריית כפר-סבא
בנתה,עבור
תושבי השכונה,מסוף
משאיות באזור התעשיה המזרחי,שגם
נקרא,אגב,אבו
סניינה.
בקיץ 2019 פלוני אלמוני שלח אש בשדות אבו סניינה,אלה שבסמוך לבאר המים של השכונה ואלה שבצד הצפוני של כביש 55 מצפון לקבר בנימין. לא צריך להיות חוקר שריפות כדי לראות בברור שמדובר בשדות שהוצתו שכן בין השדות עוברים כמה וכמה כבישים,כביש 55 וכבישי הגישה של אזור התעשיה אבו סניינה.גלרית התמונות – בצבע.בקיץ 2019 פלוני אלמוני שלח אש בשדות אבו סניינה,אלה שבסמוך לבאר המים של השכונה ואלה שבצד הצפוני של כביש 55 מצפון לקבר בנימין. לא צריך להיות חוקר שריפות כדי לראות בברור שמדובר בשדות שהוצתו שכן בין השדות עוברים כמה וכמה כבישים,כביש 55 וכבישי הגישה של אזור התעשיה אבו סניינה.
השדות
שהוצתו היוו מפלט אחרון לחי ולצומח הטבעי
של שיטחי שכונת אבו סניינה והם ניזוקו
כליל.
סיבה
נוספת שאין לי ספק שמשהו שלח אש בשדות
האלה נובע מכך שכשביקרתי בשכונה על מנת
לצלם את השדות השרופים והעצים שניצלו
מהשריפה כמה מתושבי השכונה החלו להסתובב
סביבי בחוסר שקט ובחשדנות רבה.
אחד מהם,שהיה
מנומס מאוד וחביב מאוד,העז
לשאול למעשי וכשהסברתי,וגם
מסרתי את שמי,ומשראה
שאינני חורש מזימות הושארתי לנפשי –
לצלם.
והתמונות,מההצתה בשדות שכונת אבו סניינה הן – לפניכם פה.
16 ביוני 1967. כף קנברל,פלורידה ארה"ב. משטח שילוח מספר 39 טיל סטורן 5 שבראשו אפולו 11,המשימה: נחיתה על הירח.
השעה
09:32 שעון
פלורידה 16:32 שעון
תל אביב: ניל
ארמסטרונג,אדווין
"באז"
הולדרין ומייקל קולינס
בתא אפולו 11 חווים
את אחת מכוחות ה G העצומים
ביותר שהופעלו על גוף אנוש בדרך להתנתקות
מכוח המשיכה של כוכב הלכת ארץ ומעבר לכוח
המשיכה של הירח ונחיתה עליו – נחיתה
שאירעה כמה ימים מאוחר יותר ב – 20
ביולי 1969.
חמישים
שנה שש שעות ו 44 דקות
מאוחר יותר בישראל,מתחיל
לקוי הירח האחרון לעשור השני של המאה ה-
20. מדובר בלקוי ירח חלקי
(כ-
65 אחוזים מצידו המואר של
הירח) ואילו
לקוי הירח,המלא,הבא
יקרה בתחילת העשור הבא ב – 7
בספטמבר 2025.
מהלך
הלקוי: תחילת
הלקוי הוא בשעה 21:44. בשעה
23:02 נכנס
הירח לחרוט הצל של כדור הארץ,וחלקו
הצפוני (העליון)
מתחיל…להחשיך.
הלקוי
ממשיך עד לשיאו בשעה 00:31
או אז כ 65%
מהירח מוחשכים.
לאחר שעה זו מתחיל הירח
"להתמלא"
מחדש עד לגודלו המלא בשעה
01:59 לפנות
בוקר.
תצלומי הלקוי הזה צולמו החל מהשעה 21:45 ובכל כעשר דקות.
הנצרות
איננה דת מונוליטית,והיא
נחלקת לזרמים רבים כגון:הפרוטסטנטים,הקתולים
הכנסיה הרוסית ועוד ועוד.
בתוך
הזרמים השונים של הנצרות קמו להן אגודות
שמוקמות לצורך מטרה,או
מטרות,מסוימת
ועם השנים,האגודות
הללו,צברו
הון אנושי ופיננסי ולא פעם מנצלות את
יכולת ההשפעה שלהן לצורך התארגנות פוליטית
שמוצאת את דרכה לספסלי הפרלמנטים בעולם
בכלל במערב אירופה,בפרט.
ב-
1845 מקיים האב עימנואל
ד’אלזון קונגרס של כמרים קתולים בעיר
נימס שבצרפת. קונגרס
הכמרים מתאגד לאגודת כמרים קתולים
בצרפת,איגוד
שמקבל את ברכת הותיקן ב 1864
והופך לקונגרס הכמרים A.A
כלומר Augustinians
of the Assumption שהוא,למעשה,קונגרס
הכמורה בין לאומי שמתקיים בכל העולם
הקתולי תחת השגחת הותיקן ובברכתו.
קונגרס
ה A.A הצרפתי
מיחד את פעילותו בטיפול בצלינים לירושלים.
בחלקה השני של המאה ה–
19 בעולם הנצרות הולכת
ומתפתחת עלייה לרגל –
צלינות,למקומות
הקדושים בארץ הקודש בכלל ולירושלים בפרט.
הצלינים,שמגיעים
לארץ נתקלים בקשיים שכוללים קשיי התנידות
מנמלי הארץ,בעיקר
יפו,ועד
לירושלים וגם במיעוט מקומות לינה ואחסניה
בעיר.
ב
– 1873 קונגרס
ה A.A הצרפתי
לוקח תחת חסותו את הצלינים הצרפתים ששמים
פעמיהם ירושלימה וב– 1882
רוכש הקונגרס שטח של
4000 מטרים
מרובעים מערבית לחומת העיר העתיקה בירושלים
מערבית לשער החדש. הקונגרס
בונה באתר מבנה אחסניה עבור הצלינים
הקתולים הצרפתיים.
ב
1900 במימון
קונגרס הכמרים A.A מצרפת
מרחיב את אחיזתו בשטח שמול לחומות העיר
העתיקה,מערבית
לשער החדש,ומקים
במקום בית אחסניה לצלינים שכולל מלון,כנסייה
ומגורי כמרים. המקום
מקבל את השם "הגברת
שלנו בירושלים" ובשפת
המקור Notre Dame of Jerusalem.
בעקבות
נזק מחלופי אש בין הלגיון הירדני
לצה"ל,בתקופה
שלפני מלחמת ששת הימים,נפגע
מבנה הנוטר–דם
בירושלים ועיקר הנזק מוסב לכנסיה.
בשלהי מלחמת ששת
הימים,במימון
קונגרס ה A.A הצרפתי
משופץ המבנה כולו וגם הכנסייה ולאגפו
המערבי מתווספת מרפסת שלימים ממוקמת בה
מסעדת גורמה שנושאת את שם המקום.
המסעדה משקיפה אל עבר העיר העתיקה והמקומות הקדושים לשלושת הדתות – והתמונות ביקורינו שם לפניכם.
"ושכולם
ידעו שזה לא סתם מכשיר
הוא
המצאה לאנושות, עליו
כתבו גם שיר
כי
אי שם בקיבוץ יושב בבית דור
של
ילדים שמחכים לשמוע רק טרקטור"
שיר
הטרקטור,גלעד
פרי.
בשנות
העשרים,של
המאה הקודמת,עלתה
מלודג’ שבפולין קבוצה של יזמים יהודים
כשברשותם הון,כספי
ואנושי,שמוכן
להשקעה בארץ ישראל המנדטורית דאז.
מספר
יזמים מקבוצת לודג’ החליטו ב 1924
להקים חברה ליצור טקסטיל
שתיצר בארץ ישראל מוצרי טקסטיל תמכור
אותן בשוק המקומי ואת יתרת הייצור תיצא
לאירופה.
לחברה
שהתאגדה בישראל המנדטורית ונרשמה ברשם
החברות המנדטורי קראו:”לודג’יה
חברה לטכסטיל בערבון מוגבל"
והחברה נרשמה ברחוב נחמני
43 תל אביב.
מפעל
היצור של לודג’יה הוקם ברחוב נחמני 43
בתל אביב,שם
נרשמה החברה,כאמור.
עד מהרה הסתבר שהמפעל
זה,במיקומו
הנוכחי ותחת הנהלת היזמים המקימים עתידו
– לוט בערפל.
על
מנת לשמר את הון ההשקעה וההון האנושי
העבירה קבוצת היזמים את ניהול החברה כולה
ליזם הטכסטיל אריה שנקר.
שנקר
העתיק את מפעל היצור מנחמני בתל אביב
לשכונת "אגרובנק"
שבחולון,שם
המפעל עבד ועד מהרה קצר הצלחה כשמוצריו
משווקים בא"י
פלסתינה המנדטורית ואף ויוצאים לאסיה
ולאירופה.
ב
1961 51% מהון
המניות של לודג’יה נמכר מידי קבוצת היזמים
המקימה ליזם ישראלי בשם טימור רוזנבאום.
רוזנבאום הזרים לקבוצת
לודג’יה הון כספי וגם הון אנושי ותחת
השותפות הזו הפעילות של החברה גדלה ועימה
הרווחיות.
ב
1977 נזקקה
קבוצת לודג’יה להזרמת חמצן נוספת והיא
נהפכה מחברה פרטית לחברה ציבורית לאחר
שנרשמה בבורסה של תל אביב כלודג’יה חברה
לטכסטיל בע"מ.
עדיין
ב 1924,עדיין
בתל אביב והפעם בשכונת פלורנטין:מקים
אהרון רוטלוי חברה ליצור מוצרי טקסטיל
והוא רושם אותה כרוטקס בע"מ.
במקביל ללודג’יה,גם
הפעילות העסקית של רוטקס גדלה והיצור
פורץ את גבולות א"י
המנדטורית ומיוצא לשווקים באירופה ובאסיה.
שתי
החברות,לודג’יה
ורוטקס,פועלות
במקביל בשוק הטקסטיל הישראלי עד ל 1985.
ב 1985 רוכש
רוטלוי את השליטה בחברה הבורסאית לודג’יה
טכסטיל בע"מ
והוא ממזג את שתי החברות לענק טכסטיל אחד
שנקרא:”לודג’יה
רוטקס בע"מ".
פעילות
הטכסטיל של לודג’יה רוטקס כוללת מפעלי
יצור במרחבי ישראל וביניהם מפעל יצור
ברחוב המלאכה מספר 2 בכפר
סבא.
ב
1934 מיסדים
שני תושבי תל אביב חברה לצביעה ואשפרה של
בדים בשם ארגמן. חברת
ארגמן הופכת לשחקן מרכזי,וכמעט
מונופוליסטי,בענף
הצביעה והאשפרה של חומרי הגלם לטכסטיל
ואחד מלקוחותיה הגדולים הם לודג’יה
ורוטקס.
ב
1996 רוטלוי
רוכש את חברת ארגמן וממזג לתוכה את לודג’יה
רוטקס הבורסאית וביחד כל פעילות הטכסטיל
עוברת לעבוד תחת חברת ארגמן בע"מ
וחברת לודג’יה רוטקס נמחקת מהבורסה בתל
אביב ונרשמת,מחדש,כלודג’יה
רוטקס השקעות בע"מ.
בסביבות
2004 פעילות
הטכסטיל של חברת ארגמן עוברת לרומניה וכל
פעילות היצור,האשפרה
והצביעה בישראל נסגרים,נמחקים
או נמכרים במחירי מציאה לחברות טכסטיל
אחרות. ההון
שנצבר מחיסול פעילות הטקסטיל של ארגמן
נצבר,יחד
עם נכסי הנדל"ן
שנאספו עם השנים,תחת
לודג’יה רוטקס השקעות הפרטית של משפחת
רוטלוי.
כך
גם קורה למגרש ברחוב המלאכה מספר 2
בכפר סבא שעד 2016
הכיל חנות לממכר מוצרי
הלבשה תחתונה תחת המותג לודג’יה רוטקס
כשבפועל כל הייצור מגיע מרומניה.
משנסגרה החנות חלק ממפעל
היצור נהרס ונגרס עד דק כולל גג האסבסט
שלו שהובל לקבורה נגב.
בחודש
האחרון נהרסו כל המבנים נותרו על המגש של
לודג’יה רוטקס ברחוב המלאכה 2
כפר סבא ובהמשך יוקם במקום
קניון מרשת קניוני G.
בערבו
של יום הגיעו שני זחלים לבניין המשרדים
ששכן בחלקו הדרום מזרחי של מגרש לודג’יה
רוטקס ברחוב המלאכה 2,כפר
סבא. שני
הזחלים החלו להפליא מכותיהם בבנין המשרדים
כשבזה אחר זה,בנחישות
עם כוונת הרס,חבטו
בקירותיו של הבניין שנכנע תחתיו וכעבור
שתי לילות הפך לתל הריסות מעלה ענני אבק
כרשף עשן נחיריו של דרקון שזה עתה הוכנע
בידי סמוראי.
שאון כפות הסמוראי הזחלילי החובטות במבנה המשרדים האומלל – הבריחו אותי לחיקו השקט והקריר של פארק כפר-סבא הסמוך. כשאני חמוש במצלמה,חצובה ופנס כיס ניצלתי את שאון ההריסה לצלם את ספסלי פארק כפר סבא – ואת תמונות הספסלים,פה לפניכם.
חולפים
להם עוד כמה ימים ואני רואה את כפות זחלילי
הסמוראי בשטח של רוטלוי ניגשים למבנה
הגמלוני שבחלקו הצפון מזרחי של המתחם.
מבנה שפעם היה מפעל ליצור
טקסטיל. והזחלילים
חובטים במבנה עם כפותיהם – ללא רחם עד
שגם הוא קורס תחתיו ונכנע.
ואת מכותיהן של הסמוראים הזחליליים הנצחתי,גם כן,והתמונות באלבום שלפניכם.
כשאני מתעתד להגיע למקום
שצילום בו איננו בתחום נושאי העניין
שלי,או שלא
בטוח שאתקל במשהו ששווה הנצחה בצילום או
שפשוט,אני,מעדיף
מצלמת DSLR בהישג
יד ולא סובל לצלם בפלאפון.
הקנון D1000 היא
הותיקה במצלמות הקנון שבסט שלי,וגם
הקלה וזו שאצלי הכי הרבה זמן ואני מכיר….את
כל רזיה. דרך
קבע מחוברת למצלמה הזו עדשת 18-135
של קנון אך הפק"ל
הזה – איננו קשיח.
לאחרונה,אחרי
שה D1000 עברה
סט קינפוג היא החלה להיות לא ממושמעת.
חוסר המשמעת בא לידי
ביטוי,בעיקר,בכפתור
שיורה את התמונה. כבר
כמה פעמים שחוסר המשמעת הזה גרם לי לעקוף
את ההגדרות האישיות שעשיתי ב D1000
מה שהפך,פחות
או יותר,לבלתי
נסבל.
https://www.cyta.co.il/kfar-saba-park-eclectic/הזדמן לי היום לשים לצידי את ה D1000 ולצאת לפרק כפר סבא. לקח לי קצת זמן להבין מהי ההגדרה האישית שקינפגתי במצלמה שגרמה לחוסר המשמעת ועוד,פרק זמן קצר לתקן את ההגדרה הסוררת.
כל כך התלהבתי על כך שהצלחתי
להחזיר את המשמעת ל D1000
ולהסיר אותה לרצונותי
שצילמתי כ 240 תמונות….
רובן המכריע לא תראנה אור
יום כי אינן שוות את זה.
מכל מקום מתוך מסע הצילום הזה והחזרת ה D1000 לשורות המשמעת וההכפפה שלה לרצונותי כמה מהתמונות שלקחתי,אחרי קצת עבודת Post-production,כאן לעיונכם.
כשנוסעים
בכביש 40 מערבה,מכפר-סבא
לכיוון צומת עדנים,חולפים
על פני צומת נווה ירק. צומת
נווה ירק מנתב את כביש 40
בכיוון,כללי,ממזרח
מערבה,את
כביש 5112 כביש
הגישה למושב נווה ירק וכביש לשום מקום
שיוצא מהחלק הצפוני של הצומת לשדות החיטה
שככל הנראה שיכים למושב עדנים.
זה
כמה שעבועות שאני חולף על פני צומת נווה
ירק ורואה את שדות החיטה נקצרים ואת נחל
קנה,העובר
ממש באמצע השדות,הולך
ומתיבש,ובכל
פעם שאני חולף שם אני רואה,בעיני
רוחי,תמונות
שבקומפוזיציה שלהן יש שילוב של השיבולים
הקצורות שמהלכן עוקב אחר נפתולי נחל קנה
ההולך ומתיבש…
יום שישי 18:20. השמש בזניט של 17 מעלות – תחילתה של שקיעה ובמרחב עירוני מצב השמש הזה מצויין לצילום. הבאגי,שחזרה לכושר תנועה,סוחבת אותי ואת ציוד הצילום לצומת נווה ירק. כשאנחנו מגיעים לצומת,הבאגי ואני,שמים פעמינו ימינה לכביש לשום מקום שמוביל אותנו ממש לאותו שדה שקימורי החיטה הקצורה שבו זהים לנפתולי נחל קנה.
"מחנים" את הבאגי בפאתי השדה,מרכיבים עדשה על המצלמה ויוצאים לדרך … להפוך את התמונות מעיני רוחי למציאות שתסופר בתמונות.
בשעה שהבאגי ואני עשינו דרכינו אל הכביש לשום מקום,השמש שקעה מעט והתעקשה להיכנס ישר לעדשה שלי ולחרב כל קומפוזיציה שביקשתי להפוך מעיני רוחי לתמונה. ואם לא די בכך,תוך כדי מאבק בשמש הפולשת לעין העדשה,גליתי על העינית נקודה שחורה שהתעקשה להישאר גם כשהחלפתי עדשות.
סופו של דבר: הניסיון להפוך את שדה החיטה והנחל שבאמצעו לסיפור מצולם,ומוצלח מן הסתם,הפך למסכת של מלחמה עם השמש העיקשת,נקודה שחורה בעינית המצלמה שהסיחה את דעתי ובסופו של דבר:אני והבאגי חזרנו לכפר סבא מאוכזבים,עם כ 28 תמונות שרובן הן הנצחה של המאבק בין תפיסת קומפוזיציה שתתאר את קימורי החיטה הקצורה במקבילים לנפתולי הנחל שחוצה את השדה לשניים,לבין המציאות שהפכה את הפיכת הסיפור המתואר הזה לתמונה שתספר אותו – כל זה נכשל ומאחר ובקרוב החיטה תיאסף לא בטוח שתהייה הזדמנות נוספת.
ובנתיים,מצרפות כמה תמונות שכן הצליחו לתפוס את יחודו של שדה החיטה הזה אם כי,עדין,רחוקות מלספר את הסיפור שקורה שם.
מזרחית
לבית שמש שוכנת שמורת נחל דולב.
זו שמורת טבע מוכרזת אך
איננה מסוגרת והגישה אליה חופשית.
השמורה
נמצאת באגן ההיקוות של נחל שורק ובתוכה
זורמים מספר נחלים שמתנקזים לנחל שורק
שבעצמו נשפך לים התיכון באזור אשדוד.
אחד
מיובליו של נחל שורק הוא נחל המערות או
נחל מערת התאומים. זהו
נחל קצר שמנקז את המורדות הדרום מערביים
של שמורת דולב אל עבר נחל שורק.
הנחל הוא אכזב.
במעלה
הנחל,כקילומטר
וחצי מחניון הנחל,נמצאת
מערת התאומים. זוהי
מערה קרסטית שבנוסף לכמה נטיפים וזקיפים
יש בה אוכלוסיה של עטלפים מארבע סוגים.
הדרך
למערה מתאפיינת בפאונה ים תיכונית ובעונה
הזו של השנה,כוללת
צמחיה וחרקים המאפינים את תום תקופת האביב
ותחילת הקיץ.
הגענו
לנחל התאומים ביום השביעי של פסח,מוקדם
בבוקר גם כדי לתפוס את התאורה הטבעית
המטיבה עם עין המצלמות וגם כדי להקדים את
מטילי הפסח ולחזור לשרון לפני הפקקים.
במערת
התאומים לא צילמנו וזאת על מנת שלא להפריע
את מנוחת העטלפים וגם,כי
צילום במערה מצריך חשיפה ארוכה וחצובה.
החצובה הושארה מאחור בשרון
ולא היתה לנו עדשה המתאימה לחשיפה ארוכה
המתאימה לתנאי המערה…וגם:שמחנו
שלא להפריע לעטלפים.
המערה
נחקרה ב 1999 והמחקר
הארכיאולוגי מצא בא מטמון מימי בר כוכבא
מטמון זה,וממצאים
אחרים,מעידים
על שימוש במערה בתקופת בר-כוכבא.
בדרך
למערה,בתוואי
נחל מערת התאומים,קלטה
עין המצלמה מעט מהצמחייה של סוף האביב
וגם את החרקים באו ליהנות מהצוף ו"על
הדרך" להעביר
את צאצאי הדור הבא לאביב הבא.
את התמונות חלקתי,הפעם,לשני אלבומים זה שעוסק בצמחיה,וזה שעוסק בחרקים שבאו לבקר אותה.
יחד
עם המים והצמחייה המוריקה מגיעים פרוקי
הרגליים,שמוצאים
את מזונם בינות לשלל הצמחים המלבלבים
וגם,משחקים
את תפקידם בטבע כלומר:
העברת אבקנים על מנת להעמיד
את דור ההמשך של הצמחים,מן
הסתם – לחורף הבא.
בדרך
למפל הלבן ניצלתי את ההזדמנות להגיע
להתבוננות קרובה בשלל פרוקי הרגליים
והדבורנים שנכרו בדרכי וגם אפשרו למצלמה
שלי לחדור לבית הגידול שלהם ולצלמם בקירבה
אינטימית שלא מזדמנת באופן שכיח.
החורף
האחרון,מבורך
כשהיה,מילא
את מישורי רמת הגולן במרבד של ירוק,צהוב
כתום ואדום. בולט
במיוחד הפרג שעליו באדום בוהק ממלאים את
הפאונה של סוף החורף בגולן.
הפרג,עבורי,הוא
אחרון משפחת ה"אדומים"
(הכלנית,הנורית,הצבעוני
והפרג) שבפריחתו
מבשר את סוף החורף.
בדרך
כלל הפרג נראה לי כפחות מפואר ממשפחת
ה"אדומים"
של החורף ברם:הפרגים
ברמת הגולן,בשלהי
חורף 2019,מפוארים
בצורתם,עלי
הכותרת שלהם בוהקים באדום שלהם והם גדולים
מאלה שאני רגיל מהם – ומאוד מאוד מרשימים.
יחד עם הפרגים שלל צמחים מהפאונה של הגולן נקלטו בעין המצלמה והם לפניכם.
ב-
1933 צ’ארס דינסמור תיאר תת
מין של אירוס שהוא אנדמי לרמת הגולן ולהר
החרמון. הצמח
קיבל את השם אירוס החרמון אבל ידוע
יותר,בשם:אירוס
הגולן.
אירוס
הגולן הוא גיאופיט כלומר:
צמח שחלקו העליון פורח פעם
בשנה,ובתום
החורף קמל ומת. בקרקע
נטוע "בצל"
שנשאר שם ובחורף הבא שוב
חוזר וצומח.
אירוס
הגולן צומח במסלע הבזלת ברום של 600-700
מטר בלבד,וגם
במסלע הקיר,האופיני
להר החרמון,ברום
1200-1700 מטר.
מעבר לרמת הגולן והחרמון
לא ידוע על תפוצה של תת המין הזה,מכל
מקום לא בארץ ישראל.
את פריחת אירוס הגולן פגשנו בשדה שנמצא בצומת המפלים שברמת הגולן,והינה האירוס כפי שנתפס בעין המצלמה.
נחל
עיט,נחל
אכזב,מתחיל
במרכז רמת הגולן וערוצו זורם מערבה,חוצה
את כביש 808 (כביש
המפלים) ונופל,במפל
מים שחותר במסלע הבזלת,אל
עבר נחל יהודיה,שבתורו
נשפך לצפון הכינרת.
כביש
808 נמצא
במרכז רמת הגולן לאורך שפת מצוק הרמה.
לאורך הכביש מספר נחלים
נופלים במפלי מים אל עבר עמק הרדן,מערבה
משם. הכביש
קיבל את השם "כביש
המפלים" על
שם תופעת הטבע הזו.
החורף המבורך מילא מים את נחל עיט ומפל עיט נופל אל ערוצו והינה המפל כפי שנתפס בעין המצלמה.
את
יום הבוחר ניצלנו לגיחה אל מרכז ודרום
רמת הגולן.
רמת הגולן נמצאת על
מפת הנדידה של עופות ופרוקי רגליים בשמי
ישראל..
השנה,החורף
המבורך מאוד,מילא
את הרמה בפריחה והביא אליה פרוקי רגליים,וגם
עופות,לעוץ
מעליה וליהנות מזיו הארץ.
בכל
שנה,באביב
עם התחממותם הטמפרטורות באזור,עוברת
נמפית החורשף את שמי ישראל בדרכה מאזור
ארצות המפרץ אל עבר אירופה הדרומית,קרי:יוון
וקפריסין.
השנה,וככל
הנראה בשל ריבוי הצומח עקב החורף
המבורך,נצפתה
כמות עצומה של נימפית החורשף שחלפה,ועדיין
חולפת,מעל
ישראל בכלל ומעל לרמת הגולן,בפרט.
נימפית
החורשף נמנית על פרפרי ארץ ישראל,והיא
רצנטית לטבע בארץ ברוב ימות השנה.
בנוסף לנימפיות הארץ
ישראליות,באביב,חולפות
מעלינו נימפיות החורשף בדרכן מאזור המפרץ
הפרסי לדרום אירופה,בעיקר
ליון וקפריסין.
במהלך החודש האחרון
נצפתה כמות חריגה של נימפית החורשף בנדודיה
בשמי ישראל מהמפרץ הפרסי לדרום אירופה.
ההערכה מדברת על 800
מליון ועד ל מליארד
פריטים שעברו,ועדיין
עוברים,בשמי
ישראל.
שמו
של הפרפר נגזר משתי מילים:
נימפית,קרי
נימפה היינו אישה צעירה ומצרוף המילים
חור ושף שהם תקציר של משמם הלטיני של שני
פרחים ממשפחת המצליבים,הארטישוק
והקרדה שני פרחים החביבים מאוד על הפרפר
הזה כמזון.
נימפית
החורשף היא אחד הפרפרים השכיחים בעולם,וגם
אחד מפלאי הטבע.
עם ההתחממות הראשונה
של החורף,בסביבות
מרס בחצי הכדור הצפוני,נודדת
הנימפית מאזור מפרץ עדן לדרום אירופה.
לבני האדם,במטוס,אורך
המסע הזה כארבע שעות,לנימפית,קטנת
הממדים,אורך
המסע הזה כשבועיים.
הנימפית נודדת,ביראל
רבתי ומעליה,בחיפוש
מתמיד אחרי מזון.
רבוי המזון בחורף
האחרון מהווה את הסיבה לתצפית המספרית
הכה גדולה של פרפר זה.
במהלך הנדידה מתרבה
הנימפית ומעמידה אחריה את דור ההמשך.
המבנה
הטופוגרפי של רמת הגולן,יחד
עם מסלע הבזלת השחור,מיצרים
טרמיקות של אוויר חם שאותו מנצלים עופות
שונים לנדידתם אל ומאת ישראל,כך
גם החסידה.
ובעין
המצלמה:
עין המצלמה צדה כמה
מנימפיות החורשף שהגיעו למרכז רמת
הגולן,וכם…:חסידה
אחת שהתענגה על תרמיקה בדרכה לאירופה.
מקור
השם עכו אינו ידוע. בתנ"כ
עכו נזכרת רק פעם אחת,בספר
שופטים,וראשית
התעוד ההסטורי שלה מגיע מתעודות מצריות
שונות. עד
לסוף התקופה הרומית העיר,עכו,נמצאת
די רחוק מנמל עכו המוכר היום ממזרח לעיר
במה שמכונה תל נפוליאון.
העיר הרומית לא היתה
מהחשובות בעירי פרובינקיה פלסטינה.
קודם
לרומאים ישבו בתל עכו תושבים של האימפריה
ההלניסטית,הממצא
הארכיאולוגי מצביע על יישוב,בתל
עכו,מתקופת
בית תלמי.
במכתבי
אל-עמרנה,בני
המאה ה- 14 לפנה"ס,מוזכרת
עכו כעיר נמל. תיעוד
היסטורי מזכיר שליטה של הפיניקים בנמל
עכו ובתקופת הברזל,ישנו
תיעוד,של
כיבוש והתישבות בעכו של השרדנה – עם מגויי
הים שממצאים של פרופ’ אדם זרטל (ז"ל)
מצביעים של התישבות של
השרדנה גם בדרום הכרמל ועל קשר בינם לבין
יושבי סרדיניה הקדומים.
התעוד הארכאולוגי מגיע לימי ראשית עכו בתקופת הברונזה המאוחרת,ברם:בסוף התקופה הזו ננטשת העיר לכאלף שנה ומתחילה להיות מוזכרת שוב בתקופת הברזל,כאמור לעיל.
תחילת
פריחתה של עכו,ונמל
עכו – כפי שמוכר לנו כיום,היא
בתקופה המוסלמית עם כבוש הארץ ב-
638 לספירה.
המוסלמים,הופכים
את עכו לעיר נמל מהחשובות בערי הנמל של
האימפריה האיסלמית.
עיר
הנמל המוסלמית מחליפה כמה ידיים במהלך
המאות ה – 8 ועד
למאה ה – 11 בין
האיסלם,הממלוקים
והצלבנים. עיקר
המצאי הארכאולוגי/הסטורי
העכו העתיקה,כפי
שמוכרת לנו כיום,הוא
מהתקופה הזו.
בחשיבה
ההסטורית של מדינת ישראל עיקר חשיבותה
של עכו היא מהתקופה הצלבנית,וגם
הממצאים הארכיאולוגים המרשימים ביותר
בעכו העתיקה,הם
מתקופה זו,ברם:
שיאה של העיר עכו ושיא
פריחתה כנמל מסחרי בים התיכון במקומה
המוכר לנו כיום,הוא
דווקא בתקופת האיסלם הקדומה,קודם
לכיבוש הממלוכי והצלבני.
עכו
היא עיר מעורבת המנוהלת על ידי עיריה אחת
המשותפת לעיר כולה,אין
הפרדה מוניציפאלית כמו בנצרת.
נפלה
בידי ההזדמנות לבקר בעכו העתיקה בליל
שישי האחרון,והינה
כמה תמונות שאספתי בעיר המוסלמית המפוארת
– הזו.
רמת מנשה נמצאת בדרום הכרמל וגובלת,מדרום,עם רכס אמיר שעליו נמצא הישוב אום-אל-פחם,ובצפון נתחם על ידי עמק יזרעאל.
גובהה
הממוצע של רמת מנשה הוא כ-
250 מטרים והמקום הגבוהה
ביותר מתנשא לכ- 400 מטרים.
מצידיה
של רמת מנשה זורמים ארבע נחלים:נחל
תות,נחל
יוקנעם (הידוע
בשם ואדי מילק),נחל
השופט והקישון.
הפאונה
ברמת מנשה משתנה בין עונות השנה ובחורף
עשירה ברקפות,נוריות,קנה,פטל,תורמוס
וכלניות.
מלבד
מספר ישובים ישראלים מכילה רמת מנשה פארק
בן 84 אלף
דונמים ובשנת 2011 הוכרז
הפארק,על
ידי אונסק"ו,כשמורה
ביוספרית קרי:שמורת
טבע שהחי,הצומח
והנוף בו מוגנים בהיותם נכס טבע ייחודי
ומוגן לטובת האנושות כולה.
נחל
השופט,זורם
מרמת מנשה צפונה ומערבה ונשפך לנחל הקישון.
נחל השופט הוא חלק מהביוספרה
של שמורת פארק רמת מנשה,ובנוסף:לאורך
הנחל הוסדרו כמה שבילי הליכה שהונגשו
לנכים.
הנחל
הוא נחל איתן וספיקת מימיו נעה בין מליון
לשני מליון ממ"ק
מים בשנה כשבחורף 1992 נרשמה
בו שיא ספיקה של 11.6 מליון
ממ"ק
בשנה.
לפניכם
התמונות שצולמו בנחל השופט ובשמורה
הביוספרית סמוך לקיבוץ רמות מנשה.
על רכס הכורכר המזרחי,בצמוד לחלק המערבי של נס ציונה,משתרע הגן הלאומי נס ציונה. הגן מכיל מספר גבעות כורכר ועמקים שבניהן,חלקם עובדו בעבר ואים בשימוש עוד.
בגן מספר שבילים אך הם לא מסומנים.שטח הגן מגודר ומשולט,באדיבות עירית נס ציונה,אך השבילים שבו אינם מסומנים.
בשטח הגן גדלים כ- 300 מינים של צמחים ועצים,חלקם טבעיים,חלקם מעשה ידי אדם וחלקם אפיפיטים,קרי:צומח מעשה ידי אדם שצומח כטפיל על הפאונה הטבעית.
בעקבות הגשמים בחורף המבורך בצומח הטבעי בגן כולל:כלניות,נוריות,פרגים,צבעונים ואירוס הארגמן.
הגן סובל משחיקה והרס של כרבי שטח,הרס שפוגע בפאונה הטבעית ומנגד,מאפשר כניסה של מינים פולשים לשטח הגן והשתלטות שלהם על הפאונה הטבעית.
מאחר והגן כולל שטחים בבעלות פרטית הכרזתו כגן לאומי,וכנכס טבע לאומי,מתעכבת ובשל העכוב הזה הגן חשוף,כאמור,להרס הנובע מכניסתם של רכבי שטח ובעלי חיים מבויתים לשטח הגן והפרת האיזון האקולוגי הנדרש לגידול הפאונה הטבעית.
חלק מהגן נמצא בשטח השיפוט של מושב בית עובד,וחלק מהאדמות הפרטיות שנכללות בשטח הגן שייכות לתושבי בית עובד.
ב- 2009 הופקדה תוכנית להרחבת מושב בית עובד,הרחבה שכוללת את השטחים הפרטיים שבשטח גן נס ציונה. במסגרת הפקדת התוכנית,שהוצגה לעיון הציבור ב- 2009,שטח הגן שאיננו בבעלות פרטית אמור להיות מוכרז כגן לאומי וכנכס טבע לאומי. מאז 2009 לא השתנה דבר במצב הסטאטוטורי של הגן הלאומי ו/או ההרחבה של מושב בית עובד ומשכך הגן עדיין איננו גן לאומי מוכרז.
ולפניכם חלק מהפאונה הטבעית שקלטה עין המצלמה בגן לאומי נס ציונה.
גן לאומי חוף השרון,הידוע יותר בשם חוף געש,משתרע לאורך מצוק הכורכר שלחוף הים בין ארסוף,בדרום,למכון וינגייט,בצפון.
הגן
הלאומי הזה סבל מנזק מעשה ידי אדם,בעיקר:נזקים
שנגרמו,לחי
ולצומח,על
ידי כלי רכב,בעיקר
רכבי שטח.
ב–
2001 הוכרז
הגן כגן לאומי הוא גודר והכניסה אליו
מותרת לבני אדם בלבד וברגל בלבד.
כניסה של
כלבים לגן אסורה,עוד
נתעכב על זה בהמשך.
חלקו
המערבי של הגן משתרע לאורכו של מצוק הכורכר
המערבי.
מצוק זה
סובל משחיקה מאוצת והוא מוכרז כשטח בסכנת
התמוטטות.
לאחר
שיקום הגן מנזקי האדם החלו לקנן במצוק
הכורכר שרקרקים ושפתי המצוק,לא
רק מסוכנים בשל סכנת התמוטטות,הם
נכס טבע מוגן שהכניסה אליו לבני אדם אסור
– וזאת על מנת לשמר את קיני השרקרקים.
הכרזת
הגן הלאומי התאפשרה לאחר פינוי שטחי אש
של צה"ל
ששכנו בין געש למכון וינגייט.
בהמשך מתוכנן
פינו של שטחי אש ושטחי צבא סגורים,גם
מדרום לארסוף וגן חוף השרון יתחבר,פיזית,לגן
לאומי ארסוף שבפאתיה הצפוניים של
הרצליה.תוכנית
זו טרם הושלמה.
בשטחי
הגן הלאומי נטעו,בידי
אדם,מספר
סוגים של עצים שאינם חלק מהחורש הטבעי
בגן,ברם:עם
הכרזתו וסגירתו לרכבי שטח צמחייה מהפאונה
הטבעית של גבעות הכורכר חידשה את עצמה
והגן המוכרז,נכון
ל 2019,כולל
פאונה טבעית ועצים מעשה ידי אדם.
בהמשך הרצף
של הגן,דרומה
עד לגן לאומי ארסוף,לא
מתוכננת שתילה של עצים והחלק הדרומי,והעתידי,של
הגן יזכה לתחייה של הפאונה הטבעית לגבעות
הכורכר ללא התערבות מעשה ידי אדם.
עם הכרזת הגן הלאומי הושהו,בתוכו,אל הטבע צבאים (הצבי הארץ ישראלי) שנכון ל 2019 מצב העדר בגן מוגדר בסטאטוס של התאקלמות מלאה. מסיבה זו אסורה הכנסה של כלבים,וחיות מחמד אחרות,לשטחי הגן הלאומי.
אזור התעשיה עתיר ידע,גובל עם שדותיו של (מושב) עין חמד.בצהרי היום,התעבו להם ענני קולמוס צבועים בלבן ואפור,מבלי שהראו סימנים של גשם ההולך ובא.
לקחתי
את ציוד הצילום שלי ויצאתי,ברגל,לשדות
עין חמד שעל גבול אזור התעשיה עתיר ידע.
ניצלתי את
ההזדמנות לצלם בכמה עדשות שונות וגם,לבחון
כמה קונפיגורציות חדשות שהטמעתי במצלמות
שלי.
כל שנה,בשבת הראשונה שאחרי החגים/שמחת תורה,אנחנו פוקדים את עין בוקק.
השנה,השקמנו
קום ופקדנו את הואדי בשעת בוקר מוקדמת.
עם כניסתינו לערוץ התמלאנו
פליאה:הערוץ
יבש.
במעלה הערוץ החלו המים
להופיע,ולזרום
אבל בריא שמדובר בפחות ממחצית כמות המים
שראינו בשנים הקודמות.
כששמנו פעמינו ממפל בוקק
מזרחה,חזרה
לים המלח,החל
הטבע להתעורר. דבוקת
טריסטמית הופיעו והרשו לנו לצלמן
בנחת,צרעה,לא
מזוהה,נחתה
על אחד הסלעים והציגה עצמה לעין המצלמה
והיעלים,אם
ובתה ואחר כך זכר שנראה מאוד מתעניין באם
יעל,הרשו
לנו לחדור לחייהן ולצלמם.
מחלף אלישמע,על
כביש 531,טומן
בחובו כמה פינות חמד ירוקות.
זה כבר זמן
מה שאני עובר במחלף הזה בשעות הבוקר ומתענג
על ערפילי הבוקר הנושקים לירוק המקסים
של שדות אלישמע המקיפים את המחלף.
שבת
בבוקר. לפי
תחזית מזג האוויר הסכוי היחידי לצפות
בערפילי הבוקר המוסיפים לשדות המוריקם
נופח של מסתורין שובה עין היא עם אור
ראשון,שכן
מאוחר יותר היום אמור להתחמם וערפילי
הבוקר שונאים….חום.
שבת.
חמש בבוקר
והשעון המעורר מזכיר שזו:שעת
היקיצה.
סדורי ההשקמה
מסתימים להם,וגם
כוס הקפה של הבוקר.
הפעם,אני
מחליט,לקחת
איתי את כל המצלמות והעדשות כך שדבר לא
יתפקשש.
חלון
הזמן שעומד לרשותי לצילום השדות עוטי
ערפילי הבוקר קצר מאוד,כשלושים
דקות,ולכן
אני מחליט לקחת "סיכון"
ובמקום
להגיע לקירבה פיזית לשדות – אשתמש בעדשת
הטלה (150-600)
,להלן המפלץ,
למין שאינו
ממינה:צילום
אוביקטים בנוף.
משכך,גם
הבגדים ונעלי הדשדוש בבוץ נשארים מאחור
והבאגי,ממתין
בחצר למטה להעמסת החצובה…ובעוד
החושך עדיין שולטים בחוץ:מדווש
אל הכביש באוריאנטציה למחלף אלישמע
ואז,אבוי:מסתבר
שחסר אוויר בגלגלי הבאגי,שידע
כמה ימי בטלה טובים.
תחנת הדלק הקרובה נמצאת על דרך למחלף אלישמע. סר אליה מחבר את משאבת האוויר לגלגל הקדמי של הבאגי…ותאונת עבודה מתרחשת:הבאגי מחליט לקרוס אפיים ארצה כשהוא משאיר את שסתום האוויר תקוע בפיית משאבת האוויר של תחנת הדלק,ובנשיפה חדה ובלתי מתפשרת מבשר על יציאת האחרונה בטיפת האוויר של הצמיג הקדמי והבאגי: ניזוק קלות ובעיקר ללא שסתום מלוי אוויר בגלגל הקדמי.לא שמיש בעליל.
בזוית
העין אני רואה שהרי השומרון עדין עומדים
בחשיכתם.
חישוב
מהיר,מצביע
על כך שהגעה רגלית למחלף תארך כ-22
דקות.
בדיוק לאור
ראשון.
אז
נופלת החלטה:
הבאגי חסרי
האוויר בריאה הקדמית מוחזרים הביתה
ומוחלפים במוטות ההליכה שלי.
יוצאים
רגלית למחלף אלישמע,וההחלטה
לצלם עם המפלץ מקבלת משנה חשיבות.
מחלף אלישמע מעט מוגבה מעל לסביבה שלו,ובעודי מטפס אליו מתגלה לפני שדה ירוק מכוסה בערפלי הבוקר,וניצני קרני שמש מבצבצות מעל להרי השומרון בתאורה שכאילו הוזמנה על ידי במיוחד – אנקת התענגות והשתאות בלתי נשלטת נפלטה מפי,מזל שהמחלף ריק מאדם – כי זר:לא יבין.
בין
אפריל 1881
למאי 1882
אירעו פרעות
דמים ביהודי דרום רוסיה– פרעות
הידועות בשם "סופות
הנגב".
בעקבות
הפרעות האלה,קבוצה
של יהודים הגיעו לארץ ישראל במגמה לרכוש
קרקעות ואליהן להביא יהודים מדרום רוסיה
ולישבם בארץ ישראל.
ב1890
בתיווכו של
יהושוע חנקין רכשה קבוצת היהודים הזו כ–
30,000 דונם
מידי האפנדי סלים ח’ורי,כל
האדמות האלה נמצאות בשטח המונציפאלי של
העיר חדרה דהיום.
חנקין,שיכנע
את קבוצת הרוכשים לרכוש את הקרקעות תוך
אבטחה שידאג ליבוש הביצות שבקרקע
שנרכשה,ביצות
שתפסו את רובה של הקרקע הנרכשת.
עובר
הבטחה הזו התארגנה קבוצה של יהודים מרוסיה
ועלתה לארץ להתישב בביצות חדרה.
חנקין,משקיבל
את כספו,העביר
את הקושנים בשטחי הקרקע מידיו לידי נציג
המישבים בשם משה מרדכי אפשטיין ונעלם עם
הכסף ועם האבטחה ליבש את הביצות.
הביצות
הפילו חללים רבים בקרב המתישבים ואליעזר
יפה,הרופא,המליץ
להם להסתלק מהאזור בטרם יתושי האנופלס
נושאי הקדחת יחסלו אותם עד לאחרון בהם.
בצר
להם פנו מתישבי חדרה לעזרת תושבי הדלתא
של הנילוס במצרים,שם
צברו ניסיון ביבוש ביצות שנוצרו עקב
שיטפונות החורף של הנילוס.
לא ידוע בדיוק כמה פועלי יבוש ביצות הגיעו מהנילוס לחדרה אבל משהגיעו החלו מיד בפעולות היבוש שכללו לישת הבוץ מהביצות,יבושו בשמש ובניית תעלות מים,מלבני הבוץ היבשות,תעלות מים שניקזו את מי הביצות לסביבה הנמוכה באזור הים וכך גרמו ליבושן – לא לפני שרבים מהפועלים המצריים נפלו חלל למחלת קדחת.
ביצה
אחת,שאומנם
נוקזה במהלך עבודתם של עובדי הניקוז
ממצרים,נשארה
נצר לביצות חדרה,ובכל
חורף חוזרת הביצה להיקוות ומתיבשת,מאליה
ובעזרת מערכת ניקוז ששופצה בעשור האחרון
עם הרחבת כביש 4
באכה חדרה.
ביצת חדרה הוכרזה כנכס נופי של מדינת ישראל ואף על פי שהיא חלק מהמרחב השיפוטי של העיר חדרה הביצה מוחרגת מתוכניות המתאר של העיר חדרה ונכון ל 2019 אין כוונה להפוך את הביצה לפארק מוכרז אלא לשמרה במצבה הטבעי הנכחי,שימור הביצה וטיפול בה נמצא,על פי דין,נמצא תחת אחריותה של הרשות להגנת הטבע והביצה היא שמורת טבע מוכרזת.
