יום שישי ה 25 ביולי,אחד משיאי החום של חודש יולי,עד כה. את הסתלקותו של היום החם הזה אנחנו עושים בחוף הים הידוע בשם סידני עלי למרגלות מסגד אדוננו עלי שבצפון הרצליה.
השמש מכוסה בעננות בערבו של יום שוקעת לה אט אט במערב מאירה באור נוגות צהוב כחלחל את סירות המפרש ששטות ונושקות לאופק. אט אט השמש שוקעת ונעלמת והאוויר מתקרר קמעא.
את שקלטה עין המצלמה מוצג כאן לפניכם:
גלרית תמונות – חוף סעידנא עלי 25 ביולי 2025.
מנחם.
בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת במסגרת הצורך לוויסות זרימת הירדן לצורך הפקת חשמל בסכר ארם נהריים,בנה פנחס רוטנברג סכר שחסם את מוצא הירדן מהכנרת. לאחר השבתת תחנת הכוח בארם נהריים שונה ייעודו של הסכר לאגירת מים הכנרת על מנת להזרימם במוביל הארצי ושמירת מפלס הכנרת בהתאמה לשאיבת מי האגם לטובת המוביל הארצי.
עצירת הזרימה של הירדן מהכנרת דרומה לים המלח גרמה להרס של בתי גידול רבים וגם תורמת תרומה משמעותית לירידת מפלס המים בים המלח.
ב 9 בפברואר 1992 נפתח סכר דגניה ולירדן הוזרמו כרבע מליארד קוב מים,בפברואר 1993 נפתח שוב סכר דגניה ושוב הוזרמו דרכו כרבע מליארד קוב מים לירדן. בפברואר 1995 נפתח שוב סכר דגניה ומי הכנרת הוזרמו לירדן,אך הסתבר שהייתה זו טעות ופתיחת הסכר גרמה לירידת מפלס הכנרת ב כ 31 ס"מ מתחת לקו האדום העליון. במאי 2013 נפתח סכר דגניה במטרה להזרים מי כנרת לירדן הדרומי בהיקף של כמה עשרות מליון קוב מים,וזאת במטרה להזרים את מי הכנרת לסכר אלומות ולירדן הדרומי על מנת לשמר פרטי טבע ששוקמו באפיק הירדן בכלל ובזה הקרוב לכנרת בפרט.
בתחילת 2011 הופקדה תוכנית לשיקום מורד הירדן הדרומי מסכר דגניה ועד למפגש עם נהר הירמוך הירדני,סך הכל כ 11 ק"מ מתוך כ 250 קילומטרים מאורכו של הירדן כולו. במסגרת התוכנית בוצע שיקום הידרולוגי למי הירדן,מהזרמת מי ביוב בערוץ הנחל להזרמת מי ביוב מושבים ביחד עם מים מהכינרת,שלצורף כך נפתח סכר דגניה ומזרים,כאמור,כמה מליוני קוב מים בשנה. אפיק הירדן נוקה ובוצה ובה סדימנטים שמקורם במי מוביל המים המלוח,שהוזרם לאפיק הירדן,ומי הביוב שהוזרמו נוקו וגדות הנחל עברו תהליך של שיקום והשבה לטבע של חי וצומח האופייני לירדן ואשר לא נכחד.
חלק מתוכנית השיקום הזו כבר בוצע וחלק,בעיקר החלק הדרומי יותר של האפיק המשוקם,נמצא בהליכי שיקום כיום.
במסגרת השיקום הזה בין סכר דגניה עובר בסכר אלומות וממשיך דרומה במהלך של כ 3 קילומטרים נסלל מסלול הליכה ורכיבה לאופניים,נבנו גשרונים נגישים והמקום הוכשר לטיול וקמפינג. המסלול נקרא גן מורד הירדן הדרומי בו התחלנו את הביקור בירדן הדרומי.
כשני קילומטרים דרומית לסכר דגניה הקימה מדינת ישראל את סכר אלומות. סכר אלומות בנוי עפר וסלעים ובו בריכות מדורגות שתפקידם להפריד בין מי הכנרת המעטים שהוזרמו לאפיק הירדן,בעיקר לצורך תפעול אתר ירדנית הסמוך,לבין מי שופכין ומי מוביל המלח של הכנרת. למרגלות הסכר הוזרמו לאפיק הירדן מי המוביל המלוח של הכנרת וביוב גולמי של ישובי דרום הכנרת בכלל וטבריה בפרט. ב 2009 בסמוך לסכר הוקמה תחנת טיהור מי שופכים שמטפלת בביוב הגולמי של ישובי דרום הירדן,בכלל,וטבריה בפרט. עם הפעלת תחנת טיהור השפכים מי הביוב במושבים הוזרמו לאפיק הירדן והזרמת ביוב גולמי לאפיק הנהר הופסקה והפכה למעשה פלילי אסור.
במסגרת תוכנית שיקום מקטע נהר הירדן שבין סכר דגניה לנהר הירמוך ובהשקעה של כ 12 מליון שקלים שוקם סכר אלומות,מי הכנרת שמוזרמים לנהר במסגרת תוכנית השיקום,דרך פתח בסכר דגניה שעליו דיברנו קודם,מוזרמים לסכר מי כנרת ומדרום לסכר מתווספים למי הכנרת מי שופכין מטוהרים ומי המוביל המלוח כך שמליחות המים מפוקחת ומגיעה למליחות המאפשרת קיום החי והצומח שהושבו,ויושבו,לטבע במסגרת שיקום מקטע זה של הנהר.
לאחר שהלכנו לאורכו של גן מורד הירדן הדרומי,סרנו לסכר אלומות להרוות את העין,לטבילה,נעימה מאוד,בבריכות הסכר והרווית עין העדשה במים הזורמים בסכר המשוקם שנפתח לציבור לפני כחודש.
על פי המסורת הנוצרית הטביל יוחנן המטביל את ישו בקאסר אל יהוד אתר הטבילה שנמצא צפונית לים המלח. בסביבת קאסר אל יהוד הוקמו מנזרים וכנסיות,ברם:לאחר מלחמת ששת הימים הוכרז המקום כשטח צבאי סגור,הגישה אליו נאסרה,מנזריו ננטשו והמקום מוקש בשדות מוקשים צפופים. לימים,פונו שדות המוקשים וקאסר אל יהוד הפך לגן לאומי ונפתח למבקרים וצליינים.
בהעדר יכולת לגשת לאתר הטבילה המסורתי הקימה מדינת ישראל אתר טבילה חלופי כמה מאות מטרים מסכר דגניה. לאתר הוזרמו מי כנרת והאתר שימש עד לפתיחת קאסר אל יהוד כאתר הטבילה הראשי של צליינים נוצרים שבאו לארץ. לאחר הטבילה בסכר אלומות סרנו לירדנית. מדינת ישראל נמצאת במצור בעקבות מלחמת חרבות ברזל וצליינים לא מגיעים לאתר מאז פרוץ המלחמה. מתקני הטבילה,שהוסדרו במקום על ידי המדינה,סגורים ונעולים במנעול ובריח ורק בית קפה וחנות מזכרות,עם מחירים מופקעים כדי בושה,פתוחים. צליינים אין.
שיריה של המשוררת רחל,בכלל,והעברית הקסומה שיצאה תחת עטה של מי שעברית לא הייתה שפת אימה,הם חלק ממארג החיים ומנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל,בכלל,ותושביה הישראלים בני דת משה בפרט. בבית הקברות כנרת קבורה גם בת כנרת אחרת המשוררת נעמי שמר שגם חייה הם מנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל.
ב 1911 נפטר או נרצח,לא ממש ידוע,מנחם מנדל שמואלביץ. שמואלביץ היה הנקבר הראשון בבית הקברות כנרת שהפך לבית הקברות של קבוצת כנרת המושבה כנרת וגם של ההסתדרות בטרם הוקמה מדינת ישראל. יחד עם רחל ונעמי שמר קבורים במקום ממנהיגי היישוב היהודי טרם קום המדינה כמו:ברל כצנלסון,שאול אביגור,אברהם הרצפלד,המשוררת אלישבע ביחובסקי,כמו גם:משה הס דב בורכוב ונחמן סירקין,שאת קבריהם פקדנו עם תחושת קבס אל מול ענקי הציונות טרום הקמת המדינה אל מול מנהיגי ישראל הנצורה והכואבת ש 49 מבניה נמצאים בשבי חמאס עזה באכה יולי 2025.
מבית הקברות כנרת חזרנו הביתה.
התמונות שקלטה עין העדשה בגן מורד הירדן הדרומי,סכר אלומות והירדנית,הרי הן כאן לפניכם:
גלרית התמונות – גן מורד הירדן הדרומי.
מנחם.
מתחם הרכבת.
בספטמבר 1892 נחנכת מסילת הברזל יפו ירושלים. תחנת המוצא של הרכב ביפו נמצא במה שנקרא היום מתחם התחנה. הרכבת בין יפו לירושלים פעלה עד מלחמת העצמאות אז נזנחה ונקודת המוצא מיפו לירושלים עברה לתחנת הרכבת בדרום תל אביב,היכן שהיום כביש מספר אחד מתחבר לכביש 20. הפעילות בתחנה שבדרום תל אביב לירושלים הופסקה עם פתיחת קו הרכבת החשמלית מלוד לירושלים.
ב 1905 משפחת וילנד,משפחה טמפלרית,בנתה בסמוך לתחנת המוצא ביפו את ביתה ולצידו מפעל לייצור חומרי בנייה ומרצפות. המפעל עשה שימוש ברכבת להפצת תוצרתו,כמו גם:סיפק מלט,חומרי בנייה ומרצפות לעיר העברית הראשונה,תל אביב.
מתחם התחנה מאוכלס על ידי כ 25 מבנים בסגנונות בנייה מגוונים מהתקופה העות'מאנית,אדריכלות טמפלרית ומבנים מימי המנדט הבריטי. עד לשנות ה 2000 המתחם היה מאוכלס על ידי צה"ל כשחלק מהמבנים עמדו בשיממונם וחלק שימשו כמחסנים למוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל.
ראש עיריית תל אביב,רון חולדאי,פנה לצה"ל כדי שיעביר לידי העירייה את המתחם,הליך שנמשך כמה שנים ובסופם השקיעה עיריית כ 12 מליון שקל ששימשו לשיפוץ המבנים במתחם. ב 2007 חכרה עיריית תל אביב את האתר ממנהל מקרקעי ישראל לעשר שנים,ולאחר שפורסם מכרז זכתה חברת ויתניה במכרז,מטעם עיריית תל אביב,לשיפוץ ושימור האתר והשכרתו לעסקים.
ב 2009 נפתח מתחם התחנה וזכה להצלחה עסקית גדולה,ברם עם השנים סר חינו של האתר ובתום תקופת החכיר החזירה חברת ויתניה את האתר לרשות העירייה שמנהלת אותו בעזרת חברת אתרים העירונית.
המושבה האמריקאית בתל אביב.
בין שכונת פלורנטין ליפו ברחובות אאורבך ובר הופמן נמצאת שכונה שהוקמה על ידי איכרים אמריקאים ממדינת מיין שבארה"ב.
ג’ורג’ אדמס,שחקן לשעבר וכומר עמד בראש קהילה במדינת מיין ארה"ב. אדמס שכנע את מאמיניו שהתיישבות בארץ ישראל תחזיר את ישו ואתו את הגאולה.
בני הקהילה הפקידו בידיו של אדמס הון והוא שט לארץ ישראל,מצא פרדס קמל על גבעה צפונית ליפו על הדרך לשכם,והחליט לקנות אותו כדי ליישב בו את בני קהילתו.
157 ומבני הקהילה,ששמעו על הפרדס שבהליכי רכישה,עלו על ספינה ושטו ליפו ואתם על מטלטליהם כמו גם בתים טרומיים עשויים מעץ. כשהגיעו לנמל יפו,הסתבר להם שאדמס לא הצליח לקבל את הקושן המתאים מהשלטון העות'מאני.
לעזרתו של אדמס נחלץ קונסול ארה"ב ביפו הרמן לוונטל,שהיה יהודי מומר. לוונטל לא הצליח לשכנע את השלטונות לרשום את הקרקע של הפרדס הקמל על שם אזרחים זרים,אמריקאים,והציע לרכוש חלקה שסמוכה לפרדס והפעם לרשום אותה על שם נתין עות'מאני ובכך לעקוף את האיסור לרישום קרקע על שם נתין זר. וכך היה. החלקה שנרכשה היא המגרשים שברחובות אאורבך ובר הופמן דהיום.
באדמה שנרכשה הוקמה השכונה האמריקאית,במקום נבנו כעשרה מבנים כולל מכולת וכולם בסגנון הקוטג’ המקובל בניו אינגלנד שבמדינת מיין.
קשיים כלכליים,סכסוכים בתוך הקהילה וגם מחלות גרמו לעזיבת במושבה ולמשך כמה שנים בתיה עמדו שוממים מאדם. ב 1871 נרכשו הבתים על ידי הטמפלרים שיישבו אותם,הוסיפו לסביבתם כמה מבנים כולל מבנה של מלון שזכה להצלחה גדולה מאוד מסחרית וכלכלית.
ב 1898 מונחת אבן הפינה לכנסייה במושבה. הטמפלרים לא חיבבו כנסיות גדולות אבל הקרקע ל הכנסייה נתרמה על ידי פון אוסטינוב נוצרי מומר מהכנסייה הפרבוסלבית לפרוטסטנטית. התכנון היה שאת אבן הפינה יניח הקיסר וילהלם השני אבל הביקור שלו נדחה קמעה ולוח הזמנים שלו לא אפשר את נוכחותו בטקס הנחת הפינה לכנסייה שנקראת:כנסיית עמנואל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סילקו הבריטים את הטמפלרים,שהיו אזרחים גרמנים,מארץ ישראל. הבתים ננטשו. במסגרת הסכם השילומים שנחתם בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה ב 1952 הועברו בתי הטמפלרים לידי מדינת ישראל וכל הבתים,שעדיין בבעלות המדינה,זכו לתוכנית שיקום ושימור וכך הם עומדים על תילם עד היום.
התמונות,ממתחם הרכבת ומהמושבה האמריקאית,שבתל אביב,הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – המושבה האמריקאית בתל אביב.
מנחם.
עמק הצבאים.
באביב האחרון נוספו לעדר הצבאים שבעמק כמה וכמה עופרים חדשים. העדר,או יותר נכון עדרי המקום,מראים יכולת רבייה וחיים לצד האדם, ובנפרד ממנו לחלוטין,מרשימים ביותר ואוכלוסיית העמק מצביעה על התאקלמות ורבייה שמרחיקים את העדרים שבעמק מקו סכנת ההכחדה.
בהזדמנויות שונות פריטים מהצבאים בעדרי העמק הועברו למקומות שונים בארץ שם אוכלוסיית הצבי הארץ ישראלי מצביעה על הידלדלות ובעצם,אם כי לא זו המטרה,עדרי העמק הפכו שמעין גרעין רבייה שמחזק את עדרי צבי הארץ ישראלי במקומות אחרים בארץ היכן שנדרש חיזוק לאוכלוסיית הצבאים.
עם בוקר,כשהגענו לעמק הצבאים,כמה וכמה מעדרי המקום רעו להם באחו. כהרגלו הצבי הארץ ישראלי מנצל את שעות הבוקר לבליסת עשב באזור המרעה שלו,כחום היום מסתתרים הצבאים בסבך הצמחייה,בכלל,ובצל העצים והשיחים בפרט,מעלים גירה ומשביעים עצמם כנדרש.
בשבילי עמק הצבאים ישנה הפרדה חד משמעית בין המקומות שלהם ישנה גישה לבני האדם בתחום העמק,ומנגד: שטחי המחיה של הצבאים שאליהם אין או אסורה גישתם של בני האנוש.הפרק איננו פתוח בכל שעות היממה והצבאים למדו את אורחות החיים,אורחות הביקורים,של בני האדם וכשאלה האחרונים,עוזבים את העמק מנצלים את זה הצבאים ופולשים לתחום המותר לאדם להסתובב בו,מטביעים בו את ריחם,מסמנים אותו כרכושם ואפילו מספיקים לבלוס מעט ממטעמי העשב שבתחום המותר לבני האדם. סידור שכזה שאין לו אח ורע וטוב שכך,גם לנו בני האנוש וגם,ובוודאי,לצבי הארץ ישראלי.
השבענו את עיננו בעדרי הצבאים שבעמק,אלה שמנו בהם מהדור הצעיר ואלה שלא.
את עין המצלמה השבעתי בסט וינטאג’ בסיסו מצלמת DSLR בעלת חיישן מלא ואליה מחוברת עדשת יופיטר 200 מ"מ מבית היוצר של תעשיית העדשות הסובייטית אי שם באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. סט זה מאתגר מאוד בכלל ובפרט כאשר הצבאים,נשואי הצילום,לא ממש עמדו במקומם ודגמנו את מרכולתם,מה שאילץ אותי להוכיח שליטה ביכולת לעקוב בפוקוס ידני אחרי תנועתם.
גלוי נאות: התמונות מעמק הצבאים עברו פיתוח שכלל,בכלל אך לא רק,עיבוד בתכנות AI לרבות ביצוע קרופ והגדלה מחדש את פרטי התמונה.
התמונות מבוקרה של השבת בעמק הצבאים שבליבה של ירושלים,הן כאן לפניכם.
מוזיאון ארצות המקרא.
במאי 1913 וורשה פולין,נולד אלי בורובסקי למשפחה חסידית תושבת העיר. בהגיעו לעשור השני לחייו נסע לברלין על מנת ללמוד פילוסופיה,ברם בשל האווירה שיצר השלטון הנאצי שזה עתה החל לאחוז במושכות השלטון בגרמניה,עזב בורובסקי את גרמניה ועבר לפירנצה,ובהמשך לרומא שם למד אומנות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עבר שווייץ שם התגייס לדיוויזיה הפולנית בצבא צרפת שבמסגרתה לחם בצבא הנאצי.
לאחר המלחמה חילק את חייו בין שווייץ וקנדה שם התמחה בחקר כתבי יד עתיקים,ובעת ובעונה אחת החל לאסוף עתיקות מכל רחבי העולם,עד שנהפך לאחד מבעלי אוסף העתיקות מהגדולים בעולם. בשנת 1992 יזם בורובסקי את הקמת מוזיאון ארצות המקרא שלאחר הקמתו הפך לבית משכנו של אוסף העתיקות הגדול של בורובסקי שבתורו הפך לבסיס המוצגים שבמוזיאון. ב 2003 נפטר בורובסקי בירושלים ונקבר בה.
מוזיאון ארצות המקרא מתמקד במוצגים מהתקופה האכדית,השומרית,ארם ומצרים וכן בבל ופרס. המוצגים במוזיאון מוצגים עם אוריינטציה לאזכורים רלוונטיים בתנ"ך. במוזיאון ארצות המקרא נמצא אחד האוספים החשובים והמקיפים בעולם של חותמות עתיקים.
ארכאולוגים מביעים ביקורת על המוזיאון והאוספים שבו על כך שמקורם של המוצגים הוא בסחר בעתיקות ועל כן מקורם ומקום הימצאם המקורי איננו ידוע.
גלוי נאות: התמונות ממוזיאון ארצות המקרא עובדו ופותחו תוך שימוש בתכנות AI ובחלקם עברו קרופ.
והתמונות ממגוון מוצגים שבמוזיאון ארצות המקרא,הן כאן לפניכם:
גלרית התמונות – מוזיאון ארצות הקרא.
מנחם.