ארכיון 2020

ב-20 בצדמבר 1922 מנצח הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה,שהחלה עם המהפכה הבולשביקית שלוש שנים קודם לכן וברית המועצות החלה להתקיים. לאחר מלחמת העולם השנייה מחולקת ההגמוניה באירופה ומזרח אירופה הופכת לחלק מברית המועצות אם בשלטון ישיר ואם בשלטון בהשפעה ובנאמנות למנהיגות במוסקבה.

ב-21 בדצמבר 1991 מתפרקת ברית המועצות ורוסיה עצמה,הופכת למדינה עצמאית בפני עצמה כאשר בהמשך מתפרקות כל המדינות שהיו תחת חסות ברית המועצות ורובן הופכות למדינות עצמאיות ודמוקרטיות במידה זו או אחרת.

מסך הברזל…נפל.

מקומה של ברית המועצות בקביעת אופיו של העולם,פוליטית,כלכלית ובחלוקת הכוח בין המעצמות,שנוי במחלוקת בין ההיסטוריונים והמדינאים,ברם: מדינות ברית המועצות,שהיו מאחורי מסך הברזל,התנתקו אידאולוגית מהמערב והתפתחו בפני עצמן ובכוחות עצמן.

לרשות ברית המועצות עמד מאגר מוחות וידע שנוצל היטב בענפי מדע כמו:פיזיקה,כימיה אופטיקה ורבים אחרים.

בשל היותה של ברית המועצות סגורה בפני המערב,טכנולוגיות שונות,ואלה בתחום האופטיקה שבהן נעסוק,התפתחו על ידי שימוש במאגר המוחות הסובייטי מכל מדינות הגוש והתפתחו מצרים שונים שחלקם שכיות חמדה עד עצם היום הזה.

ב-1939 מוציאה לשוק חברת האופטיקה קרל צייז עדשת ביוסטאר 58 מ"מ F2. העדשה עובדת בעקרון

של שתי עדשות:חיובית ונגטיבית כאשר החיובית מעט גדולה מהנגטיבית. שתי העדשות נעו,בגוף העדשה,זו לעומת זו או זו מעבר לזו וכך הושגו ערכי הפוקוס של העדשה,במקרה זה:עדשת פריים בת 58 מ"מ.

רעיון העדשות שבמבנה העדשה נקראה עדשות גאוס והוא פותח בסוף המאה ה-19 לטובת טלסקופים לצפייה בגרמי השמיים.

ב-1969 חברה סובייטית השם הליוס רוכשת מקרל צייז את הנוסחאות האופטיות של עדשת הביוסטאר. החברה מפתחת,על בסיס הנוסחאות האלה,עדשת פריים 58 מ"מ F2 ומכנה אותה:הליוס-44.

העדשה מפותחת עבור תבריג M42 שהיה בשימוש חברת מינולטה היפנית ובשימוש יצרן המצלמות זניט הסוביטי שהעתיק את הפטנט של התבריג ועשה בו שימוש.

מצלמות זניט היו שכיחות מאוד בברית המועצות ועדשת ההליוס-44 קנתה לה,ובצדק,שם של עדשת פריים בעלת איכות אופטית ותפעולית טובים מאוד.

הליוס פתחה כחמישה מפעלים שבהם יוצרה עדשת ההליוס-44 עבור השוק בברית המועצות,אחת ברוסיה,אחת באוקראינה,אחת בבלורוס,אחת ברומניה ועוד אחד באוקראינה שהוקמה אחרונה ופסקה לפעול…אחרונה.

ב 1992 ירד מפס היצור ההליוס 44 האחרונה ומאז צברה לה העדשה קהל מעריצים רחב מאוד,גם בגלל שכיחותה,ומחירה הזול,וגם בגלל יכולותיה האופטיות הטובות מאוד ובעיקר בגלל יישום לא מדויק של הנוסחה האופטית של קרל צייז ובגללה בשולי התמונה ישנו בוקה עגלגל,יפה פה,שלא ניתן ליצר אלא באמצעות העדשה הזו. התכונה הזו הפכה את העדשה לשכיחה ונדרשת בקרב צלמי פורטרטים וצלמי מאקרו.

מאז החל יצורה של ההליוס 44 ועד להפסקתו היא הייתה מבוססת תבריג ה M42 ברם:מתאמים לעדשות של קנון,ניקון פנסוניק והמצלמות של פנטקס,טרם נמכרה לסוני,יוצרו והפכו את העדשה הזו לחביבה ושכיחה בקרב צלמים עם מצלמות דיגיטליות של היצרנים האלה.

מפעלי ההליוס 44 לא יצרו גרסת עדשה אחת אחידה ושוות ערך אופטית ובאיכות החומרים.יש כעשר גרסאות הליוס 44 כשהטובות ביותר,מבנית,חומרים ודיוק אופטי,הן אלה שיוצרו במפעל בבלרוס. ברם מפעל זה היה הראשון שחדל לפעול ועדשות הליוס 44 מתוצרתו נדירות. שני המפעלים באוקראינה נחשבים למי שיצרו את גרסאות ההליוס 44 הטובות יותר ותוצרתם היא גם השכיחה ביותר,כאשר העשור האחרון לקיומם חלק מחלקי העדשה הפך מברזל/מתכת לפלסטיק.

המפעל ברוסיה ידוע באי יציבות תפעולית וחלק מתוצרתו נחשב באיכות גבוהה וחלק באיכות גרועה עד בלתי נסבלת.

המפעל ברומניה ידוע באיכות הירודה של עדשות ההליוס 44 שהוציא תחת ידיו ושומר נפשו ירחק.

עדשת ההליוס היא עדשה קבועה ללא מיצב,עם פוקוס וצמצם ידניים שכבאחת מתת הסדרות יש פוקוס אוטומטי ובשנייה פוקוס שמכויל,על ידי המשתמש,לערכים שבין X ל Y.

למי שירצה לרכוש עדשת הליוס 44 מומלץ לקרוא נתונים וסקירות על דגם העדשה שמוצעת ולהחליט על כדאיות רכישתה.

ההליוס שאני רכשתי היא מתוצרת המפעל באוקראינה,היא יוצרה בתחילת שנות ה-80 של האלף הקודם הפוקוס שלה…אוטומטי לפי ההגדרות של הליוס,לא ניתן לכייל ערכי פוקוס,בין לבין,ניתן לבחור,ידנית,בפוקוס הרצוי.

צמח הקיקיון המצוי הוא צמח יחידאי במשפחת החלבלובים. מקורו באפריקה,משם התפשט לשאר העולם כולל ארץ ישראל. הצמח ידוע כרעיל לאדם ואין לאכול או לצרוך מפרותיו או עליו בשום אופן. אבל,הוא דוגמן יפה ויחד עם ההליוס 44 יצאתי לצלמו בחצר האחורית…שלי – והתמונות,הן כאן לפניכם ושימו לב לבוקה של העדשה ובעיקר בפינות התמונה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

בשוליה הצפון מערביים של רמת גן המודרנית שכן הכפר הערבי ג’ריסה,למרגלות תל גריסה המכונה היום,בטעות,תל נפוליון.

בשלהי התקופה העות'מאנית משמש נהר הירקון למספר תחנות קמח. חלקן ממוקמות מזרחית לכפר הבפסטיסטים צפונית לפתח תקווה,וחלקן,במורד הירקון בתל ג’ריסה.

טחנות הקמח של תל גריסה מכילות שני מבנים באחד פעלו אחד עשר אבני רחיים ובשנייה שבע אבני רחיים. התחנה ובה שבעת אבני הרחיים נתנה למקום את שמו העברי והיא הייתה זו שפעלה לאורך כל תקופת קיומו של אתר הטחינה.

בתחילת המאה ה-19 הוקמו באתר עוד תחנות קמח,שרובן לא שרדו,ובשוליהן הוקמה מעגנה לסירות ובית קפה. חקלאי המקום הגיעו לאתר,לרוב בסירות,ושהו בו למשך כמה ימים עד שהטחנות סיימו לטחון את התבואה שהביאו. משזה הסתיים הסתלקו מהמקום.

בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 צלחה חטיבה 155 הסקוטית,חלק מהדיוויזיה ה-52 של צבא בריטניה את הירקון באתא שבע טחנות. החטיבה כבשה את המוצב הטורקי שהיה בח’ירבת הדרה,הלא היא רמת החייל של היום,וקבעה את החזקתה של הגדה הצפונית של הירקון בידי המנדט הבריטי.

בשנות ה-20 של המאה העשרים נקנו הטחנות,באתר שבע תחנות,על ידי יהודים ברם ב 1936 הפסיקו טחנות הקמח את פעילותן עקב תחרות עם טחנות הקמח במעלה הירקון והפעלתן הפכה ללא כדאית כלכלית. מאז 1936 ועד היום הטחנות עומדות בשיממונם וללא שימוש.

בין השנים 2000 ל-2001 שוחזר אתר שבע תחנות על ידי עירית רמת גן,עירית תל אביב,רשות הטבע והגנים ופרק יהושוע.

אתר שבע תחנות,כיום,הוא חלק מפרק יהושוע ומשמש כבית גידול ללהקות תנים ששרדו בגוש דן. אוכלוסיית התנים בפרק מנותרת על ידי רשות הטבע והגנים ועירית רמת גן על מנת לשמור על איזון אקולוגי וגם על מנת לשמור את בריאות התנים והציבור.

בשבת בבוקר ביקרנו בשבע טחנות והתמונות,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

הוא בא אלי הביתה. תפס,מבלי לעורר כל רעש,את מקומו. בתחילה: נעץ בי את עיניו ואחר כך הסתובב בזירת המיקום,הפנה את צידו האחד,ואחר כך את האחר ולבסוף חשף בפני את אחוריו.

ערן העכביש.

לקח לנו,לי ולערן העכביש,להתרגל זה לזה. משזה קרה,הלכתי לחדר הסמוך,שלפתי מצלמה,עדשה וחצובה והצבתי אותם בסמוך לבימת התצוגה של ערן.

עוד כמה דקות חלפו ערן ואני התרגלנו זה לזה ואפשר היה לפצוח במסע הצילומים.

ערן,בסבלנות בלתי רגילה,דגמן למצלמה,את פניו,עיניו,את צידי גופו ואת…אחוריו.

בסוף הצילומים הסרתי את סט הצילום והנחתי את ערן לנפשו,לסעוכ בבתי אשר חפץ ליבו.

והתמונות מהבוק של ערן,לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

ב-1931 מחליטים חקלאי כפר-סבא,אז ישוב כפרי,להקים אגודה חקלאית שיתופית שתטפל בשאיבת מים והולכתם לשדות החקלאים ולבתיהם. חברי האגודה היו כל מי שהיה תושב כפר-סבא. לאגודה קראו,בקיצור,מפעל המים או מפעל המים אגודה שיתופית כפר-סבא.

ב-1962 הפכה כפר-סבא לעיר,ובשל קרבתה לעיר הערבית קלקיליה,אז בריבונות ירדן,הוכרזה כישוב ספר.

מפעל המים המשיך להיות ספק המים ומסלק הקולחין של תושבי העיר. עם הזמן גדלה העיר ואי אפשר היה לכנס את תושבי העיר להחלטות בנושא המים ולכן,הוחלט,שתושבי העיר ימשיכו להיות בעליהם של מפעל המים אך ייוצגו במועצת האגודה על ידי נציגי המפלגות שנבחרו בבחירות למועצת העיר. וכך פני הדברים עד היום.

ב-2011 בעקבות חוק תאגידי המים הוקם תאגיד פלגי השרון,תאגיד משותף לעיר כפר סבא (כ 87 אחוז מהון המניות של התאגיד מוחזק בידי עירית כפר סבא) ולכוכב יאיר,צור יגאל (שמחזיקים ביתרת הון במניות בתאגיד).

עם הקמת התאגיד הועברו נכסי סילוק השופכין של מפעל המים לידי התאגיד. מדובר בנכסים בשווי של 270 מליון ש"ח נכון ל 2011. הנכסים הועברו בלא תמורה מצד התאגיד.

לאחר הקמת התאגיד הוא עסק בטיפול בביוב של כפר סבא,וגם כוכב יאיר וצור יגאל,ואילו מפעל המים,שנשאר בבעלות תושבי העיר,המשיך בטיפול באספקת מי השתייה לתושבי כפר סבא ובגביית התשלום עבור התאגיד,כאשר דמי הטיפול בביוב ומס ערך מוסף מועבר לקופת התאגיד והיתרה נשארת בידי מפעל המים.

בסוף מאי 2020 החליט הממונה על האגודות השיתופיות למנות ועד מנהל למפעל המים. פירוש הצעד הוא,בעצם,הוצאת כל תוכן וצורך במפעל המים המקומי והעברת נכסיו,שוב בלא תמורה לתאגיד.

קול קורא של מפעל המים קורה לתושבי העיר להעביר התנגדותם לממונה על האגודות השיתופיות ולמפעל המים ולהשתתף בהליך קבלת ההחלטות לעניין עתיד מפעל המים – שלנו.

יש לציין כי מערכת הולכת המים בכפר סבא היא ייחודית בישראל. כל מים מועלים לנקודה הגבוהה ביותר בעיר,מגדל המים שברחוב בן יהודה,ושם מחולקים לבתי התושבים תוך התאמת לחצים בפיזור המים לחקלאות לתעשייה ולבתי התושבים.

מפעל המים שואב את מי העיר מאקוויפר החוף ואקוויפר ההר. המים מאקוויפר החוף מועברים לשימוש חקלאי בלבד,כי אינם איכותיים מספיק לשתייה,ומי אקוויפר ההר מועברים לבתי התושבים לשתייה ושימושים אחרים. איכות המים בכפר סבא היא מהטובות בארץ.

מתקני האגירה של אקוויפר החוף יבשו בחלקם,ובחלק הצפון מערבי,בתוך התחום המוניציפלי של העיר,נמצאת ברכת מים מתומנת שהפכה למתקן משחקים,לא רשמי,ולקירות גרפיטי לשובבי העיר.

היום,התשיעי ביוני 2020,לעת ערב יצאתי לצלם את הפנטגון של כפר סבא לא לפני שהכנתי את מכתב ההתנגדות שלי השתלטות תאגיד המים על אספקת המים לתושבי העיר ולמפעל המים – שלנו.

והתמונות,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

האתוס הלאומי מדבר על גאולת אדמות חדרה על ידי יהושוע חנקין,ויבוש הביצות על ידי המתיישבים היהודים של חדרה.

מבלי לפגוע בזכויותיו של יהושוע חנקין,אדמת חצ’ירה נמצאות בבעלות האפנדי סלים חורי. רובם המכריע של האדמות הן אדמות ביצה רוחשות ביתושי אנופלס שמעבירים את מחלת המלריה לאדם.

אולגה חנקין,לבית בלקינד,אישתו של יהשוע חנקין,שומעת על האפשרות לרכוש את אדמות חצ’ירה,מהאפנדי חורי,באמצעות קשריה עם ערביי ישראל כמיילדת. אולגה מסבה את תשומת ליבו של יהושוע להזדמנות הזו,ויהושוע פותח במשא ומתן עם האפנדי חורי לרכישת האדמות.

המשא ומתן מתארך לכמה שנים טובות שבמהלכן קופתו של חנקין מתייבשת ומצבו הכלכלי הורע. כשמבשיל המשא ומתן לרכישת אדמות חצ’ירה,נחלצת לעזרתו רעייתו אולגה,ובאמצעות קשריה עם חובבי ציון ברוסיה,היא מגייסת את ההון הדרוש,האדמות נרכשות ושם המקום מוסב לחדרה.

לאחר רכישת הקרקעות יהושוע ואולגה מעתיקים את ביתם מיפו לחדרה ואולגה חיה בבית,שנמצא בגבעת אולגה השכונה המערבית של חדרה על שמה של אולגה חנקין,ובבית זה מסיימת אולגה את חייה שנים רבות מאוחר יותר.

לאחר רכישת אדמות,הביצה,של חדרה עושים המתיישבים ניסיונות נואלים ליבוש הביצות,ובצר להם מבקשים מהברון דרוטשילד להפוך לבעלי האדמה. הברון לא מתרצה מיד ורק ב 1896 מסכים להפוך לבעלי הקרקעות.

תחת שלטון הברון,ניטע באזור הביצות יער מבוסס על עצי אקליפטוס,שיובאו מאוסטרליה,והמקום הופך ליער חדרה.

גם האקליפטוסים לא עוזרים בבאור הביצות ובצר להם פוני אנשי הברון למומחים מהדלתא של מצרים שמגיעים לחדרה פורצים מעברי מים לנחל חדרה ומיבשים את הביצות,לא לפני שרבים מהם נופלים חלל למחלת המלריה והנותרים בורחים חזרה למצרים מאימת המלריה.

ביצת חדרה היא שריד היחידי של ביצות בלתי מזוהמות ובלתי מופרעות שנשארו מביצות מישור החוף בכלל וזה הצפוני בפרט. הביצה,והשמורה,כוללים שטח של כ-100 דונם מתוכם כ-30 דונם הביצה עצמה ובה מארג חי וצומח ייחודי לביצה וחלקו בסכנת הכחדה מידית,לאחר שנכחד משאר מקווי המים של מישור החוף.

החורף האחרון היה עשיר בגשם ובעטיו כיסתה את ביצת חדרה צמחיה שרובה מכיל את הצמח בוציץ סוככני צמח שנכחד ממקווי המים של ארץ ישראל ונמצא בביצת חדרה כשריד אחרון ומן הסתם,הבוציץ מוגן ונמצא בסכנת הכחדה מידית אם לא ישמר בית הגידול שלו בביצת חדרה.

שמורת ביצת חדרה סובלת מפלישה של עצי האשל. עצי האשל מפירים את האיזון הביולוגי באתר וכדי לשמר את סביבת הגידול הייחודית הזו,מידי שנה,באופן מבוקר,נעקרים עצי האשל ומבוארים על מנת לאפשר לחי ולצומח הייחודי לביצה לשרוד ולשמר את המינים הייחודים שבו כולל הבוציץ הסוככני.

ב 2016 הועדה האזורית לבניה החליטה לבנות שכונה של מגרדי שחקים בשטח הגובל עם חלקה הצפוני של השמורה. בעזרת החברה להגנת הטבע בוצע מחשב מחדש לגבי ההשלכות של הבנייה הזו על הנוף והטבע הייחודי של השמורה ונכון להיום מצבה הסטטוטורי של ביצת חדרה הוא של שמורת טבע מוכרזת ומוגנת בשל החי והצומח הייחודי רק לה ולקיום של חי וצומח בסכנת הכחדה מידית.

לגבי השכונה: סטטוטורית היא מאושרת ברם בשל הבעתיות של הקמתה על שפת השמורה הפשרת הקרקעות לבנייה מתעכבת ובתקווה שתתעכב לעד.

בשבת בבוקר ביקרנו את ביצת חדרה זרועת הבוציץ הסוככני והתמונות מהשמורה,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות

מנחם

לפני כחמישה וחצי מליון שנים,החל הים,המוכר לנו כים התיכון,לסגת מערבה. נסיגת הים חשפה את משקע בעלי החיים שעיטר את קרקעיתו וביחד עם פעילות געשית,באזור כרם המהר"ל של היום,החלה התרוממות של פני השטח. התרוממות זו היא הר הכרמל,שממשיך להתרומם,בקצב אטי מאוד,ולגלוש מערבה עד היום.

נסיגת הים והתרוממות הכרמל יצרה מפרץ שאורכו כשניים עשר קילומטרים כשבדרומו הר הכרמל ושפך הקישון ובצפונו נוצר חצי אי,שחודר לשולי המפרץ במגמה דרומה,ובו ממוקמת העיר עכו.

עכו,היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. ראשיתה באזור תל עכו,הידוע בכנוי "גבעת נפוליאון",מסוף תקופת האבן החדשה,בערך 4500 לפני הספירה. בתקופת הברונזה מוקמת עיר ממלכה בעכו ומיקומה הוא בתל עכו של היום. עיר הממלכה מתקיימת,בתל עכו,עד לסוף התקופה ההלניסטית.

שיאה של ממלכת עכו הוא במאה ה-13 לפני הספירה אז,בתל,מתקיימת עיר נמל מבוצרת והיא מוזכרת בכתבי אל-עמרנה,המצריים,והייתה חלק מקשרי המסחר של מצרים עם קפריסין והים האגאי.

הורדוס מגיע לעכו,מבצר אותה,בונה בה מבני ציבור בסגנון הרומי ומחדש את נעוריו של נמל עכו,אך בשלהי תקופתו העיר יורדת מגדולתה והופכת לכפר דיגים לא מבוצר שננטש ומיושב חליפות.

בשנת 638 נכבשת עכו על ידי מושל מצרים האיסלאמי אחמד אבן טולון. בקצהו הדרומי של חצי האי עכו בונה אבן טולון נמל וסביב לנמל מוקמת העיר עכו שאותה הוא מקיף בביצורי חומה. המע"ר היישובי של עכו עובר,בימי אבן טולון,באופן סופי מאז ועד היום,מתל עכו,חסר החומה לעיר נמל מבוצרת.

ב – 1103 המלך בלדווין,שהגיע לארץ ישראל במסע הצלב הראשון,מחליט שנמלי יפו וחיפה אינם מספיקים עוד לממלכת הצלבנים ההולכת ומוקמת בשטחי ארץ ישראל,על חשבון שלטון האיסלאם שמקורו במצרים. ב 1104 כובש בלדווין את נמל עכו,ואחריו את חצי האי עכו והעיר עכו,ואת זכויות העגינה בנמל עכו הוא מעניק לממלכת ג’נבה שבצפון איטליה.

לממלכת ג’נבה,אז מעצמה ימית ומעצמת מסחר,ישנה מתחרה,אף היא מצפון איטליה,ממלכת ונציה. על רקע עליית חשיבותו של נמל עכו כמוצא מארץ ישראל הצלבנית לאירופה,גם ממלכת ונציה דורשת את ליטרת הבשר שלה בזכויות עגינה בנמל עכו. דורשת וב – 1123 גם מקבלת. עם קבלת זכויות העגינה בנמל עכו מקימה,ממלכת ונציה,שכונת ונציאנית בתוך חומות העיר עכו על חצי האי והעיר עכו גדלה לשיא חשיבותה ופעילותה הכלכלית.

בשיאה העיר עכו מכילה תמהיל של תושבים:סוחרים ובני אירופה,ערבים מוסלמים,מותיקי העיר שהקים בחצי האי אבן טולון ויהודים.

ב – 1291 נכבשת עכו על ידי הממלוכים. הצלבנים מגורשים מהעיר ואת מקומם תופסים הממלוכים שממשיכים להפעיל את הנמל של העיר למסחר עם המערב.

עיר הנמל עכו ממשיכה להתקיים ובה נמל פעיל עד לכיבוש ארץ ישראל על ידי התורכים. הכיבוש התורכי מחליף את שארי ממלכת הממלוכים וגם הוא ממשיך להחזיק את עכו כעיר נמל מבוצרת ופעילה.

ב- 1799 עורך נפוליון מסע כיבוש במצרים ובחופי ארץ ישראל. נפוליון מגיע לעכו,מטיל עליה מצור אך נכשל בכיבושה ועכו נשארת,כעיר נמל מבוצרת,בידי השלטון העות'מאני.

השלטון הבריטי,מחליף את האימפריה העות'מאנית בשלטונו על ארץ ישראל ובימי המנדט הבריטי נמל עכו ממשיך בפעילותו בעיקר כנמל דיגים וכנמל מוצא מסחרי תופס את מקומו נמל חיפה.

כבר בשלהי התקופה העות'מאנית פורצת העיר עכו את חומות עיר הנמל שבחצי האי,מגמה שמתעצמת בימי המנדט הבריטי וממשיכה בימי מדינת ישראל.

בתחילת המאה ה – 21 מדרדרת עכו,מפעלים,ומרכזי תעסוקה,עוזבים את העיר ועכו מדרדרת לאחת העיר העניות ומוכות אבטלה הבולטות בישראל 2020.

בחג השבועות ביקרנו באולמות האבירים שהקים שלטון הצלבנים בחצי האי עכו,והתמונות כאן לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

ביום שישי אחד,פעם בשנה,מתכנסים ארבעים מנביאיהם של כל הדתות בחורש אלונים שממזרח לאוניברסיטת חיפה.

בחורש,וצילם של כארבעים עצי אלון שיחודם בגזעיהם המיוחדים בצורתם והשונים זה מזה,הם מחליטים,מה יהיה,ומה לא,במשך השנה הקרובה,עד לפגישתם בשנה הבאה באותה החורשה ולאותה המטרה.

ממזרח לאוניברסיטת חיפה,בשטח השיפוט של העיר נשר,ממוקמת חורשת אלונים שבה בארבעים אלונים ייחודיים לחורשה ואשר לא נמצאים בשכיחות ביערות הר הכרמל. החורשה היא חורשה טבעית ומסביבה יש שביל להולכי רגל,שסובב את החורשה,כמו גם את נופיו הצפון מערביים של הר הכרמל.

למעט עצי האלון,שביל חורשת הארבעים,כולל את החורש הים תיכוני על מאפייני הפאונה שלו,כמו גם עצי קטלב ונוף צנירים שנוצר מליחוך מי הגשמים את מצוקי הכרמל.

שביל חורשת הארבעים הוא חלק משמורת הטבע הר הכרמל וחלק מפרק הכרמל.

בביקורנו במקום חלק מחורש האלונים היה סגור לביקור מסיבה שלא הובררה ואני תיקווה שהסיבה היא:לצרכיי שימור האלונים הייחודיים למקום והשונים משאר האלונים שבפרק הכרמל.

האלונים נטעו על ידי הטבע ללא מעורבות של האדם,והפאונה של השביל הייתה זו של סוף האביב.

והתמונות,מהביקור המקסים באתר,הן,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות.

ובאינסטגרם שלי….

מנחם.

אולגה בלקינד נולדה ב-1852 בעיירה קטנה בבלארוס. את השכלתה רכשה ב"חדר" שניהל אביה בכפר הולדתה. בגיל הטיפש עשרה עקרה מכפר הולדתה ועברה לעיר פטרסבורג,שם למדה:מיילדות.

בתקופת שהייתה בפטרסבורג הכירה מהנדס רוסי עמו ניהלה רומן אוהבים שנמשך כמה שנים,והסתיים כשהחליטה לעלות לארץ ישראל.

לאחר סיום לימודי המיילדות התקבלה למשרת מיילדת בארמון הצאר לילד את מקורביו שנכנסו להריון מחוץ לחוק,עבודה שפרנסה אותה ברוחב לב.

ביתה של אולגה בלקינד הפך,עד מהרה,למקום מפגש לאינטלקטואלים יהודים ולחברים בתנועת "בני ציון".

אחיה של אולגה,ישראל ואחותה פניה היו ממייסדי תנועת ביל"ו ברוסיה,ופקדו את ביתה בפיטסבורג תכופות. בבית אולגה התגבש הרעיון לעלות לארץ ישראל ולהקים בה ישוב שיתופי שיהווה בסיס לעולים אחרים בארץ ואכן,ישראל ופניה,עלו לארץ כשאולגה נשארה בבית הצאר.

ב-1886 מקבלת אולגה מכתב מאביה ובו הוא מספר לה על כך שאחותה פניה עומדת ללדת ומבקש ממנה לעלות לארץ ישראל וליילד את אחותה. אולגה עוזבת את המשרה המיטיבה בחצר הצאר,את אהובה המהנדס הרוסי ועולה לארץ ישראל.

בארץ,אולגה מתיישבת בראשון לציון,מילדת את אחותה ומאוחר יותר משתתפת במרד של איכרי ראשון בפקידי הברון,מרד שמצליח בהדחת פקיד הברון בעיר. במהלך המרד פוגשת אולגה בחור הצעיר ממנה ב-12 שנה בשם יהושוע חנקין והשניים נשאים.

אולגה ויהושוע חנקין עוברים לגור ביפו ליד משפחתו של חנקין בעיר. אולגה עובדת כמיילדת אצל רופאת הנשים,הראשונה בארץ,פניה בלקינד – הלא היא אחותה שלשם ילודה עלתה לארץ כמה שנים קודם לכן.

בתחילת חיי הנישואין של הזוג חנקין התקשה יהושוע לגאול אדמות ועיקר פרנסת הבית הגיעה מאולגה,שהסתובבה באזור יפו רוכבת על גבי חמור והגיע לסייע ליילד מתושבי הארץ,יהודים,ערבים ובדואים ואגב כך רכשה את אמונם.

במסגרת יחסיה עם תושבי הארץ,כמיילדת,שמעה אולגה על אדמות באזור נחל דורן שמוצעות למכירה. אולגה סיפרה על כך לבעלה,יהושוע,והזוג רכש את האדמות במימון תורמים מרוסיה. אדמות דורן הן רחובות של היום.

לאחר רכישת אדמות דורן אולגה הייתה מעורבת בעסקי גאולת הקרקעות של בעלה יהושוע.

ב-1891 אולגה ויהושוע מעורבים ברכישת אדמות חצ’ירה מהאפנדי סלים ח’ורי. רכישת אדמות חצ’ירה ארכה מספר שנים בשל משא ומתן קשוח בין חובבי ציון,ברוסיה,אולגה ויהושוע,בישראל והאפנדי חורי. ב-1891 בסיועה של אולגה בגיוס הכספים נקנות אדמות חצ’ורה ושמה משונה לחדרה.

אדמות חדרה היו משובצות בביצות רבות ואולגה הייתה הרוח החייה שעמדה מאחורי יבוש הביצות שמומן בכספים שהיא השיגה ברוסיה ובביצוע של פועלים מומחים ליבוש ביצות שהובאו ממצרים.

אולגה ויהושוע קבעו את ביתם בחדרה. כאמור,עיקר השטח היה משובץ ביצות,ולכן בית חנקין נבנה על גבעת הכורכר מעל לחוף ימה של חדרה ונמצא שם עד עצם היום הזה.

אולגה התגוררה בבית בחדרה ובנוסף לגיוס כספים לפרויקט יבוש הביצות עסקה במיילדות בישוב היהודי והערבי באזור. יהושוע,שרוב ימיו היה עסוק בגאולת קרקעות,מיעט לבקר בביתו שבחדרה ורוב הזמן הבית היה מאויש על ידי אולגה בגפה.

בתקופה שבה יהושוע ואולגה רכשו את אדמות רחובות וחדרה עסקיו של יהושוע הדרדרו. ספסרות בקרקעות,שפשה באימפריה העות'מאנית שליטת הארץ דאז,וכמה עסקאות שהכסף שולם אבל הקרקעות לא הועברו גרמו ליהושוע להיקלע למצב כלכלי רעועה. אולגה נחלצה לעזרתו בכך שהחזיקה את הבית ושילמה את חובותיו של יהושוע מכספים שהרוויחה כמילדת וגם מכספים שהצליחה לגייס בעזרת קשריה ברוסיה.

רק בתחחילת המאה ה -20 מצבו של יהושוע התייצב והוא רכש את אדמות עמק יזרעאל. אולגה המשיכה לעסוק כמיילדת וביתה הקבוע היה הבית בחדרה.

כבר בתחילת נשאיהם של הזוג חנקין הסתבר שאולגה עצמה:עקרה. את עזרתם ביקשו מפניה בלקינד,אחותה של אולגה,שלמדה רפואה,במימון ובעידודה של אולגה,שלאחר וחקרה,פניה,וחיפשה אחר פתרון לעקרות של אולגה,ובעידודה של האחרונה,התמחתה ברפואת נשים והייתה לרופאת הנשים הראשונה של הישוב בארץ ישראל. אולגה ויהושוע מעולם לא חלקו ילד.

ב-1943 בגיל 91 נפטרה אולגה בביתה שבחדרה. יהושוע,שראה בה עוגן חייו,נעצב עד למאוד והיה חשש שלא יתאושש מאסונו.

אולגה נקברה בחלקת קבר שקנה,עבורה ועבורו,יהושוע בגלבוע,חלקת קבר המשקיפה על עמק יזרעאל שאותו גאל יהושוע.

ביתם של אולגה ויהושוע חנקין שופץ והיום הוא פתוח לציבור ופועל בו בית קפה. הבית משקיף על חוף ימה של חדרה חוף ים ייחודי ביופיו – והתמונות ממנו,כפי שנלקחו על ידי,לפניכם.

ובהזדמנות זו אנצל להוקרה את פעילותה רבת המעשה של אולגה חנקין,שלא בצדק חסתה בפעילות גאולת הקרקעות של בעלה – יהושוע.

מנחם

כמה ממוקירי העירו לגבי סט התמונות האחרון שפורסם מהטיול בשביל שוסטר,שהתמונות,חלקן או כולן,נעימות לעין ונאות אבל,חדי העין,שמו לב שהתמונות כולן,כל הארבע,סובלות מבעיית פוקוס ניכרת.

במקור,היציא לשביל שוסטר הייתה למטרת שיחרור הסגר ותופעות הלואי שלו. כשתיכננתי את הצד הצילומי של הטיול חשבתי לקחת איתי סט מאוד פשוט: את ה 1000D הישה והטבה,ועליה את עדשת ה 18-135 שלקנון. סט קליל וכזה שאם אתקל שמשהו ששווה לקמפז ולהנציח את הסיפור שלי,אוכל לעשות כך ומצד שני:משרת את מטרת היציאה לטבע שמטרתה הייתה,כאמור,להתאוורר ופחות לצלם.

תחזית מזג האוויר טרפה את הקלפים שכן דברה על גשם ואפילו גשם די חזק. הסט הזה,המצלמה והעדשה,אינם עמידים לגשם ובהחלטה של קצת לפני היציאה לטיול,תוך מבט לשמיים ולאתר של השירו המטורולוגי,היה ברור לי שאני צריך לשנות את הסט ולקחת מצלמה ועדשה שגשם לא מפריע להן.

מאחר והמטרה הייתה להינפש מהסגר,יותר מאשר לצלם,בחרתי סט אחר גם קצת יותר כבד,אבל לא בהרבה,וגם כזה שאם תזדמן לי ההזדמנות לקמפז סיטואציה ולספר סיפור אוכל לעשות כן.

הפור נפל על הקנון 80D יחד עם עדשת הזום הקנון 70-200 F4.

כשהגענו לשביל שוסטר,ומראה פריחת האביב רמז לי לבוא ולצלם את הרחים,הצבתי לעצמי שני כללים מידיים:

לא ארד מהשביל ולא אשנה מאומה מפריח האביב שאל תוכה נכנסתי,אני והמצלמה שי. השביל,אחרי שאעזוב אותו,יהיה בדיוק כפי שקיבלתי אותו.

השנייה הייתה: למרות שהסט שאיתי לא ממש נועד לצילומי מאקרו אקח את האתגר,כפוף לכלל מספר אחד,ואנציח במצלמה את פריחת האביב ואת הסיפור שלה בואכה שביל שוסטר,הרי ירושלים,אביב 2020.

כשחזרתי הביתה היו,במצלמה שלי,69 תמונות. מתוכן סיננתי עשר ומתוכן פיתחתי בלייטרום שבע שלטעמי שיקפו את שראו עיני,שיקפו את הסיפור של הצומח המקום ואפשרו לי להביע,בפיתוח התמונות,את הסיפור שרציתי לספר.

במהלך הימים שאחרי הטיול,השתתפתי בכמה דיונים על סט עדשה ומצלמה למתחילים את דרכם בעולם הצילום. דיברתי בלהט על על מצלמות,טיפולוגיה,עדשות,וקוס וצילום תמונה עם סיפור שהצלם מספר בה מול תמונה שהיא הנצחת הרגע בלי סיפור ובלי הכנסת הפן האישי של מי שהציץ בעינית המצלמה.

…ואז חשתי לעצמי: צילום זו אומנות. המצלמה והעדשה הם האמצעי ליצר את התמונה אבל אני,זה שמציף לתוך העינית ומקמפז את הסצנה והסיפור שלה ואת מה שאני ראיתי,מי אמר שצילום צמחים חייב להיעשות בעדשת מאקרו. מי אמר שהפוקוס ולהיכן הוא מופנה חייב להיות תחת כללי שלושת השלישים,ומשולש החשיפה,מי אמר שאי אפשר לצלם תחת תנאים מאתגרים ובכל זאת לקמפז משהו שיספר את שראו עיני ואת הסיפור שאני רוצה לספר עם סט,שעל פניו,לא נועד לסוגת הצילום הספציפית הזו.

בחרתי,מתוך התמונות שלא פותחו קודם לכן,חמש תמונות שחשבתי שישרתו את התשובה "למי אמר" כך שתהייה נעימה לעין,תספר סיפור ותאתגר את הצופה בזמן שהוא צופה בתמונות.

הפעם,פיתחתי את התמונות בתוכנה אחרת,בפינט שופ פרו. פנט שופ פרו היא אחות קטנה ומתחרה לפוטושופ של אדובי. כבר כאן אומר שלמרות הכולות האומנותיות שהתכונה הזו מאפשרת שום דבר לא הוכנס או הוצא מהתמונות שפותחו.

תמונה אחת,מהחמש שבחרתי,לא השביעה את רצוני ונשארתי עם ארבע שהועלו לתכנת הפיתוח ישר מקבצי ה RAW של הקנון.

מעבר לסט פעולות שנועדו להביא את התמונה לרמה הצילומית ולשפה הצילומית שסיגלתי לעצמי,כן השתמשתי באחת מתכונותיה המעניינות של פיינט שופ פרו והיא: אפשרות להזיז את הפוקוס המקורי של העדשה למקום שאליו אני רוצה להזיז אותו,כך שבאמצעות התכונה הזו אני רוצה להוליך את עין המשתמש,לספר את הסיפור של התמונה,ולקשר אותו למה שאני ראיתי בזמן שהייתי בקרבת האובייקט וצילמתי אותו.ואת הסיפור שלי…באמצעות התמונה.

אני מצרף,שוב פעם,את ארבעת התמונות המדוברות,כדי שאחרי שנחשפתם ל"מאחורי הקלעים" שלהן תוכלו לשפוט אותן בהתאם.

בהוקרה,ותודה למעירים.

מנחם.

בדרום מערב הרי ירושלים זורם נחל קטלב ונחל שורק,הידוע גם בזכות מסילת הברזל הישנה לירושלים.

סמוך למושב בר-גיורה נמצא שביל שוסטר שהוא שביל היקפי,שבמהלכו צופה אל שני הנחלים.

מושב בר-גיורא נקרא על שם שמעון בר-גיורא מנהיג המרד היהודי ברומא,סביב שנת 70 לספירה. במקורות שונים נכתב שמו בתכתיב הארמי,קרי:בר-גיורא ואילו במקורות אחרים בתכתיב העברי קרי: בר גיורה.

את האתר מתחזקת הקרן הקיימת לישראל שבשילט שהוצב המקום העדיפה את התכתיב העברי:בר-גיורה.

מסלול שוסטר מהלך בסבך הפאונה הים תיכונית והוא ירוק כל ימות השנה. בשלהי האביב,מצאנו במקום כמה מצמחי האביב של הפאונה הים תיכונית – צמחים שתמצאו בתמונות המצורפות.

לגלרית התמונות.

מנחם