קטגוריה Home Page

בעברית לציור על גבי קיר יש מספר מונחים,חלקם:מונחים שהתקבלו על ידי האקדמיה ללשון ונחשבים לבטוי עברי תקין ולחלקם לא התקבע שם עברי יחודי.

ציור על קיר,כמעשה אומנות או כחלק מעטיית הקיר בתוכן אומנותי המבטא קורפוס אומנותי של תקופה מסויימת יקרא ציור קיר. בלע"ז ציורי הקיר נקראים פרסקאות שם המתאר מוצר כמו גם טכנולוגיה ליצורו ופרסקאות – ציורי הקיר היו אופיניים לבתי מידות בתקופה הרומית,למשל.

עוד בטרם עטו קירות תמונות צבעוניות שבטאו פרטים מתרבות מסויימת וגם את עושרו של בעל הבית,האדם חרט,באמצעים שונים של בטוי החל מבטוי צורני של נשוא החריטה ועד לכתב יד,על מה שנכרה בדרכו. מאחר ואנחנו חיים במרחב שבו הנוודות היתה צורת חיים שכיחה נמצא ציורי קיר שנחרטו על סלע. לצורת בטוי זו העברית נתנה שם יעודו:חרותות סלע.

ציור על קיר כאמצעי בטוי לרחשים בחברה האנושית הם לא המצאה חדשה בכלל ולא של התקופה הנוכחית בפרט. כחלק מההתרסה שציורי הקיר רוצים להביע לא פעם הם נעשים על קירות פרטיים לא רשות הבעלים. החוק הישראלי קובע שציור גרפיטי על קיר,ללא רשות הבעלים,זו עבירה מסוג עוון שבצידה שנת מאסר.

התפשטות תופעת הציור על קירות כדרך לבטוי רחשים בחברה בכלל וכאמעי להבעת מחאה בפרט הביאו לא מעט רשויות בישראל לאפשר ציור על קירות באופן שיהפוך ממעשה שבמחתרת ואסור למעשה של אומנות מותר.

בשל מחלוקת בועד המנהל של האקדמיה ללשון עברית למילה גרפיטי אין מינוח עברי והמינוח הלועזי "גרפיטי" התקבע.

בגבעה מערבית לחוף סעידנא עלי,שבהרצליה,שוכן מבנה שמהותו איננה ברורה לי אך נראה כמבנה ששימש,מתישהו,כאחסניה לתנועת נוער או משהו דומה. המבנה נטוש וגרפיטי אומנותי,ככל הנראה ברשות,מעטר אותו כשגולת הכותרת הוא גרפיטי מ 2020 המתייחס למגיפת הקורונה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

לא יהיה מופרז לומר שבלא מים חיי אדם לא מקיימים. מיקומה של מגידו,בחיבור היחידי בין דרך הים לדרך ההר,מביא לפיתחה פיות הצמאים למים מעבר לבני האדם הנמנים על אזרחי עיר המדינה.

עד לחפירות משלחת ידין במגידו,היה ידוע מעט מאוד על הנושא של איסוף,אגירה והפצת מים בעיר מגידו.

במהלך תקופת הברונזה המאוחרת הממצא הארכאולוגי מצביע על עצירת מים,בתוך העיר,תוך שימוש בתעלות ניקוז שנבנו ברובעיה של העיר ואשר הובילו את מי הנגר למאגרים בעיר,שם אוחסנו ומהם נשאבו לשימושים השונים. מעט מזרחית לעיר,במקום שנקרא היום תל לג’ון,נובע נחל וסביר להניח שתושבי מגידו בברונזה המאוחרת עשו שימוש במי המעיין,ברם:בשל ריחוקו,היחסי,מהעיר ספק אם מי המבוע נסחבו לעיר לשימוש ויותר סביר להניח שהתשמשו בהם להשקיית שדות והגידולים החקלאיים.

מדע הארכאולוגיה בכלל ופרופ’ ידין בפרט מגיעים לחקר העיר מגידו בתקופת הברזל עם ידיעה ברורה על כך,שבחומות העיר צריך להיות פיר המוליך מתוך העיר למאגר מים.

מגידו של תקופת הברזל בכלל ובימיו של שלמה אחאב ובשיאה הנוסף,בימי ירבעם השני מלך ישראל,נמצאת מגידו באזור רוחש פעילות גיאופוליטית,מה שהופך את ביצורי העיר ומוכנותה למצב של קונפליקט הכולל מצור למצב של איום ממשי ובר קיימא. חפירות העיר מצביעות על חיזוק חומות העיר ובניית חומות חדשות היכן שהעיר נפרשת בתקופה המדוברת,נשאר "רק": לאתר את מקור המים שיש אליו גישה מתוך חומות העיר,מבלי לצאת מהן,ולאפשר אספקת מים,לתושבי העיר,לצבא המגן עליה,ועל מי שיזדמן אליה בשל חשיבותה,כאמור. משכך,מפשילה משלחת ידין את ידיה ומתחילה לחפור במערב העיר בחיפוש אחר פיר שיוליך מתוך העיר למאגר המים. מתאמצת: ומצליחה.

פרנסי מגידו של תקופת הברזל מגלים מעיין ששופע בקצה המערבי של העיר. הם חופרים פיר באורך של כ – 25 מטרים שתחתיתו נמוכה מהמעין שנמצא כך שמי המעיין זורמים ונקווים בתחתית הפיר,כך שכל עוד לא יבש המעיין בתחתית הפיר יהיו מים שהגישה אליהן היא מפתחו של הפיר שבתוך חומות העיר ונסתרת מעינו של מי שירצה לצור עליה.

בעת חציבת מפעל המים במגידו,הסתבר שנביעת המעיין נמצאת מחוץ לחומות העיר ובכך מסכנת את משאב המים הזה,שעלול להיות חשוף לעין אויב שינתק את המעיין מהפיר שבתוך החומות ומקור המים החשוב הזה ילך לאבדון. כדי למנוע את המצב הזה,הורחבה חומת העיר ונבנתה חומה,שכל תפקודה היה:להסתיר את נביעת המעיין מעינו של כל מי שנמצא מחוץ לחומות העיר בכלל ומחוץ לחומתיה המערביים בפרט. מאחר ואין סימנים לכך שתוספת החומה הזו נפרצה אי פעם,יש לשער שהרעיון "עבד" ומי המעיין שפעו ללא מפריע גם כשאויבים צרו על העיר ובכלל.

פיר הגישה למעיין,שבנתיים יבש בגלל פעילות אנושית מודרנית,הוכשר על ידי רשות הטבע והגנים לביקור באי האתר,והתמונות ממנו – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם

את הצויליזציה האנושית מקובל לחלק לשלוש תקופות שאת שמן הן לוקחות מחומר הגלם ליצור כלים בכלל וכלי זין בפרט:תקופת האבן,תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

תקופת הברזל מתחילה בארץ ישראל בסביבות 1050 לפנה"ס,אך גלוי הברזל וסודות עיבודו מתחיל מעט קודם לכן באנטוליה ובקוקז ומאוחר יותר,מתפשט ובמהרה,לאגן המזרחי של הים התיכון,מצריים והציויליזציות של מסופוטמיה.

יחד עם הפיכת הברזל לחומר הגלם העקרי ליצור כלים חלה ירידה בעוצמה הפוליטית והמדינית של מצרים יחד עם התגבשות וחדירה של עמים לאגן המזרחי של הים התיכון,בכלל,ולארץ ישראל בפרט.

העמים המפורסמים שחדרו למרחב ארץ ישראל,והדיחו ממנו את ההגמוניה המצרית,היו הפלישתים והישראלים. על הישראלים לא צריך להרבות במילים,אך לגבי הפלשתים,שהיו חלק מגויי הים,כדאי להזכיר שהפלישתים עם רק עם אחד שנטל חלק בנדידת העמים שנקראים גויי הים ועמים נוספים,כמו השרדנה,התישבו ברחבי ארץ ישראל –בימין השרדנה התישבו באזור הכרמל והיו עוד,שמוקרם איננו ידוע בודאות והתיאריות על מקורום ועל הסיבות להגירה די מרובות.

אציין,בהכנעה,את השרדנה שעל פי מחקרו של פרופ’ אדם זרטל (ז"ל) ממורי,מצביע ברמת סבירות גבוהה מאוד על כך שמקורם של השרדנה הוא מסרדניה ולא,בגלל הדמיון בהגיית השם אלא בשל מבנים וסימני הגירה בסרדניה שמצביעים על קשר של שבט גויי הים – השרדנה – כמי שמקורם בסרדניה.

עוד במרחב שלנו מתגבשים להם עמים,שחלקם עם קשרים עם ישראל,כמו העמונים,המואבים האדומים ועוד.

במגידו,האחיזה המצרית בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נחלשת והיא נכבשת על ידי ישראל. החפירה באתר,שרובה באה ממצאים של משלחות ידין למגידו,מצביעה על תחילת אחיזה של ישראל בעיר בתקופת שלמה המלך ואת עיקר פריחתה בתקופת הברזל,וגם שיא פריחתה בתקופה הזו,בימיו של אחאב,ממצאים שחוזרים על עצמם גם בחצור.

והממצאים של תקופת הברזל בכלל ומימיו של אחאב בפרט,בתל מגידו,ומחפירותיה של משלחת ידין – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

הברונזה,שהיא תערובת של נחושת ובדיל,מופיעה כחומר יצור הכלים העקרי בסביבות 3300 לפנה"ס ולקראת 1050 לפנה"ס מוחלפת מתכת אחרת:הברזל.

על שם מתכת היצור העיקרת,הברוזה,נקראת כל התקופה שבין 3300 ל 1050 לפנה"ס תקופת הברונזה,והיא מחלקת לארבע תקופות משנה,חלוקה שקשורה בתהליכים גיאופוליטים שמתרחשים במרחב שבין מצרים ומסופוטמיה,אסיה הקטנה ובאזור האיגאי והן:הברונזה הקדומה,הברונזה הביינמית,הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. בשל תהליכים גיאופוליטים,של עלייתן ונפילתן של תרבויות במרחב,ישנה חלוקת משנה בחלק מארבעת תקופות הברונזה,חלוקה שעם התפתחות המחקר הארכאולוגי השנתה במהלך השנים ועל כך,בהזדמנות אחרת.

תקופת הברוזה המאוחרת,שבה עיקר ענינינו,מתחילה עם כיבוש מצרים על ידי ההיקסוס ב – 1550 לפנה"ס ומסתיימת ב – 1050 לפנה"ס עם ירידת השפעתה של מצרים במרחב של ארץ ישראל. הברונזה המאוחרת מתאפיינת בשלטון של מצרים על מרחב ארץ ישראל ומסתיימת עם פלישתם של גויי הים ושל שבטי ישראל,ואחרים, למרחב ואיתם מגיעה מתכת חדשה ליצור כלים: הברזל.

בימי השלטון המצרי במרחבי ארץ ישראל ערי המדינה במרחב מגיעות לשיאן מבחינה של עושר כלכלי ועושר תרבותי שבא לידי ביטוי בפריחת ערי המדינה ובהן מגידו,והממצא הארכאולוגי,במגידו לענינינו,המצביע על עושר זה.

מניין נובע עושרן של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל בואכה לברונזה המאוחרת? שתי נקודות מפתח מעגנות את פריחת ערי המדינה,בכלל ומגידו בפרט,בברונזה המאוחרת,והן:השלטון המצרי וצבע הארגמן.

בברונזה המאוחרת נמצאת האימפריה המצרית באחד משיאיה,חוסן כלכלי ופוליטי שבו מרחב ארץ ישראל והשליטה בו,מקנים לאמפריה המצרית עוצמה אדירה במסחר הכלכלי והתרבותי עם מסופוטמיה,אסיה הקטנה והאזור האיגאי- והציויליזציות שמאכלסות אזורים אלה.

צבע הארגמן הופך למיצרך נדרש ושכיח בצוויליזציה של מזרח הים התיכון,אסיה הקטנה,מסופומיה ומצרים עצמה. חלזון הארגמן גדל בחופיה של ארץ ישראל,חופים הנשלטים על ידי ערי המדינה של ארץ ישראל שנמצאים תחת שלטון האימפריה המצרית,כאמור.

בתעודות מיצריות מהברונזה המאוחרת מכונה מרחב ארץ ישראל:כנח’נ. ובמצרית כנח’נ פרושו:ארגמן. עם התפתחות הכתב,בכלל והעברי בפרט,מעוברת השם כנח’נ לכנען.

כאמור: אחד משיאיה של עיר המדינה מגידו הוא בברונזה המאוחרת,תחת השלטון המצרי,והתמונות מהממצא הארכאולוגי של תקופה זו,כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

מטרת הארכאולוגיה היא למצות את מירב המידע על העבר,באמצעות מחקר מדעי שיטתי ובמטרה להגיע לשחזור של מצב פני הדברים לידע ומידע אודות אורח החיים של תרבויות העבר.

הראשון שניסה למצות מידע על העבר על סמך חפירה באתר היסטורי היה נבואיד מלך בבל (מלך בין 556 – 539 לפנה"ס). נבואיד חפר וגילה מקדש קדום בבבל ולאחר חפירה,וככל הנראה,שיחזור הוא הפך את המקדש הקדום למוזיאון.

בימי הביניים גובר העניין בתרבות היוונית-רומית עניין שיצר,באירופה,את תקופת הרנסאנס. במאה ה – 15,העקבות העניין הגבר בתרבות יוון ורומי,יצר פלביו יונדו מדריך שיטתי לשרידים וטופוגרפיה של ממצאים מהתקופה היוונית רומית.

קיריאקוס מנאקונה,בן המאה ה – 15 פרסם ספר ובו ממצאים ארכאולוגים שאסף במסעותיו ברחבי האימפריה הרומית ביזנטית ובמזרח התיכון והוא,קיריאקוס,נחשב למבשר מדע הארכאולוגיה.

במאה ה – 19 מתחיל מחקר שיטתי מסודר ומתועד של אתרים ארכאולוגים שמתבצע על ידי ארכאולוגים שזה מיקצועם,ולא בידי חובבנים.

בתחילת המחקר הארכאולוגי מתבסס המחקר האתרים ארכאולוגים על חתך סטראטיגרפי לרחבו או לאורכו של האתר,ובדיקת הממצאים משכבות השונות שנמצאו בחתך.לשיטת החתך היו ויש הרבה מגרעות ובהמשך המחקר הארכאולוגי הוחלפה השיטה בשיטת רבועי החפירה שלפיה,מחולק האתר לריבועים של 10/10 מטרים והחופרים מורידים שכבה שיכבה בכל ריבוע וריבוע,מתעדים את הממצאים ובכך מספרים את סיפורו של האתר על שלל שיכבותיו שנוצרו בימים שבהם היה פעיל.

ראשית החפירה באתר מגידו התבצעה על ידי שומאכר בשנים 1903-1905 בין 1925-1939 חופרת בתל משלחת של המכון הארכאולגי של אוניברסיטת שיקגו במימון של רוקפלר. שתי משלחות החפירה הזו ביצעו לרוחבו של התל חפירה סטרטיגרפית,קרי חתך שבוצע מראש התל לבסיסו,והממצאים שנמצאו בה הונצחו בסדר השכבות שבחתך.

בשנים 1960, 1966, 1967 וב 1974 מבצע פרופ’ יגאל ידין חפירה בתל מגידו מטעם האוניברסיטה העברית. חפירה זו נעשתה בשיטת הריבועים,תוך התחשבות ופירוט של ממצאים של שומאכר ואוניברסיטת שיקגו ובכך תרמה ידע מדעי על התקופות השליטים והתרבויות שישבו בו. מאז 1994 מתבצעות עונות חפירה בתל מטעם אוניברסיטת תל-אביב בראשות פרופ’ פינקלשטיין ופרופ’ אוסישקין.

חפירה של פרופ’ ידין הרחיבה את החתך שביצעו שומאכר והמשלחת משיקגו,וחפר בו בשיטת הרבועים,שיטת החפירה והמחקר המודרנית שבשימוש גם כיום. בחפירות אלה העשיר וגילה ידין את רום חשיבותו של תל מגידו בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל.

והתמונות,מהחתך בתל ומהחפירות של ידין,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

שמונה עשר שעות אל תוך הפסקת האש בדרום והשמש שוקעת לה בחוף סעידנא עלי (אדוננו עלי) שבהרצליה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

חוקר האירוסים Dykes הוא זה שזיהה את אירוס ארם נהריים ונתן לו את שמו. בישראל כ- 18 סוגים של אירוס ואירוס ארם נהריים הוא האחרון לפרוח,פריחתו מתרחשת בחודש מאי. האירוס אופיני למדרונות הרים שגובהם בין 600 ל 1400 מטר מעל לפני הים. בשל מקומות פריחתו אירוס ארם נהריים פורח באופן טבעי במורדות החרמון בלבד ולגבי תפוצתו בארץ ישראל הוא מוגדר כמין שנמצא במצב של הכחדה מהטבע.

בימי יוון ורומא כתשו את שורשו אל הצמח ועשו ממנו תרופות ותמרוקים. בשל כך פקעות של אירוס ארם נהריים גודלו בחצרות ובשדות יעודיים ולכן,מחוץ להביטת הטבעי שלו,האירוס עדיין שכיח ברחבי הארץ.

מסיבות לא ברורות נהגו מוסלמים בארץ ישראל לשתול אירוס ארם נהריים בבתי הקברות שלהם ותפוצתו מחוץ להביטת הטבעי שלו,בארץ,שכיחה בקרב בתי קברות עתיקים של המוסלמים.

בשונה מאירוסים אחרים,אירוס ההיכל למשל,אירוס ארם נהריים מוציא קנה אחד ארוך וגבוה ובקצהו מספר פרחים. גובהו של קנה האירוס עשוי להגיע לכדי 150 ס"מ.

אירוס ארם נהרים הוא צמח מוגן,על פי חוק.

במזרח כפר סבא,בשלהי שיכון יוספטל,היה בעבר בית קברות מוסלמי. בית הקברות הושחת ולמעט ידע על מיקומו אין לו זכר למעט דבוקה של אירוס ארם נהריים שעולה ופורח בימים אלה,ובצהרי שישי ביקרתי את דבוקת האירוס המרשים הזה – ולצלמו.

בדרך כלל אינני נוהג לציין את פרטי ציוד הצילום,לרוב זה לא חשוב. במקרה של הצמח המרשים הזה החלטתי ל"פנק" את תצלומיו בעדשת ההליוס שמיצרת תמונות עם אופי מאוד יחודי לעדשה הזו,אופי שנובע מהתיכנון שלה שנטוע עמוק בראשית המאה הקודמת במפעל ג’ינה של קרל צייז שהיה במזרח גרמניה. ונפעם,העדשה המיוחדת הזו,לא איכזבה אותי והנציחה את האירוס כיאה ליופיו ומעמדו.

והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

כשבוחנים אתר ארכיאולוגי בכלל,ואת מיקומו הגיאוגרפי בפרט,צריך להסתכל עליו בעינים של זמנו ולא בעיניים של היום. נהר הירקון היווה מכשלה פיזית קשה להתגברות בפני כל מי שנע בדרך הים,Via Maris,דרך ראשית ורבת חשיבות למסחר ולמדינאות של ימי קדם. הסיבה לכך היא שפעת מימיו של הירקון,שפע מים שגרם להצפה של מישור החוף והפיכתו לבלתי עביר.

המקום היחיד שבו דרך הים היתה יכולה להעביר שיירות צפונה היא באזור השפייה של עינות הירקון מעבר שידוע בשמו:מעבר אפק. מי ששלט במעבר אפק הפך לאדון הארץ.

מגדל אפק הוא נקודה רמה ששולטת טופוגרפית על מעבר אפק,והוא נמצא מזרחית למבצר אנטיפטרוס הידוע גם כתל אפק אשר שלט על מעבר אפק לפחות מהאלף השני לפני הספירה,על פי תעוד מכתבי המארות.

בתקופת בית שני מוקם במגדל אפק ישוב יהודי שמתקיים מחקלאות ולא בהכרח נועד לביצור שמטרתו שמירה על מעבר אפק,מה שהיה,ככל הנראה,עדין תפקידו של השליט בתל אפק הסמוך.בשנת 67 לספירה,בעקבות המרד הגדול,הורסים הרומאים את הישוב היהודי במגדל אפק.

מגדל אפק עומד בשיממונו עד להגעת הצלבנים לארץ. בתקופה הצלבנית,מוקם על התל מבצר שמקבל את השם מיראבל. ב 1187 נכבש מבצר מיראבל על ידי האיסלם וארבע שנים מאוחר יותר,במסע הצלב השלישי נהרס המבצר על ידי הכוחות הצלבניים אך נתפס ומשוקם בשנית עם קום הממלכה הממלוקית בארץ ישראל שבסופה ננטש המבצר ונשאר לעמוד בשיממונו כארבע מאות שנה.

במאה ה- 16 בעת השלטון העות’מני מוקם במקום כפר ערבי בשם מג’דל יאבא שלא משקם את המצודה הממלוכית ועושה בה שימוש משני. במאה ה -19 משתלט על מג’דל יאבא שייך צ’אדק אל ג’מעיני שהופך את המבצר הממלוכי לוילת המגורים שלו ועוסק בגביית דמי חסות מהעוברים ושבים במעבר אפק,עד שהשלטון העות’מני מואס במעשיו ומגלה אותו מהמקום.

הכפר הערבי באתרו,ממשיך להתקיים ומקבל את הכנוי מג’דל צ’אדק.עם קום המדינה נכבש הכפר ותושביו נסים ממנו לבלי שוב. אדמות הכפר נמצאות כיום בתחום ראש העין והקיבוצים עינת וגבעת השלושה.

ב 1994 מוכרזים 30 דונם שבמרכזם המבצר הממלוכי כגן לאומי וב 2005 מתווספים לגן הלאומי 1671 דונם. ב – 2013 נסגר הגן הלאומי תל אפק וכניסת הציבור לתחומם נאסרה עקב מעשי ונדליזם שבוצעו במתחם הממלוכי. שלוש שנים מאוחר יותר,ולאחר הסדרת שטחי הגן הלאומי עם עיריית ראש העין,החל תהליך שיפוץ ושיקום ברחבי הגן הלאומי תל אפק ובמרס 2021 נפתח הגן הלאומי לביקור מטיילים אם כי עבודות השיקום והפיתוח עדיין נמשכות.

בשישי האחרון ביקרתי בגן לאומי תל אפק,והתמונות,מהחי,צומח ודומם שבו,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

עבודת הדוקטוראט של נורית ובר,דוקטוראנטית בפקולטה למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית,מצביעה על כך שמאז תחילת תקופת ההלוקן,תקופה שהחלה לפני כ- 11500 שנה ונמשכת גם היום,מפלס ים המלח היה מתחת לרום של מינוס 400 מטר מתחת לפני הים וכי המצב שבו החלק הדרומי של הימה יבש הוא מצבו השכיח של ים המלח,בתקופה הזו,למעט שתי תקופות של שיא ברום הים,בתקופה הרומית ביזנטית ובסוף שנות ה- 30 תחילץת ה – 40 של המאה הקודמת – תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל אז רום הימה היה סביב ל 380 מטר מתחת לפני הים.

בהקשר זה יש לציין כי התיבשותו של החלק הצפוני של ים המלח במאה ה -20 מואץ בידי אדם ובעיקר בידי מפעלי ים המלח וזאת בנוסף להליך ההתיבשות הטבעי המוזכר.

חוף לידו הוא החוף הצפון מערבי של ים המלח חוף שהיה ברום של מינוס 380 מטר מתחת לפני הים כמצבו דאז,בראשית המאה ה – 20. ב – 1929 מוקם בחוף מחנה עבודה שבו התגוררו פועלים של מפעלי ים המלח,שאז ועד 1948,פעלו בצפון ים המלח ולא במקומם הנוכחי. בהמשך,בסמוך למחנה העבודה,הוקימה חברת בת של מפעלי ים המלח מתחם מרחצאות ובית מלון ובהמשך גם מסעדה לחוף הים. לחברת הבת של מפעלי ים המלח,מקימת המתקנים האמורים,קראו קלי"ה שם שניתן היום לקיבוץ בצפון הימה ולחוף הים שלו שעדיין פעיל גם ב 2021. מאז נסוג היום,כאמור כחלק מהטבע ועם תרומה נכבדת של אותם מפעלים – מפעלי ים המלח,חופו הצפוני של ים המלח נמצא שלושה קלומטרים דרומית מחוף לידו.

בשישי האחרון ביקרתי במסעדה הנטושה של חוף לידו ובמחנה העבודה של פועלי מפעלי ים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

קאסר אל יהוד,מבצר היהודים,נמצא כעשרה קילומטר מזרחית ליריחו על נהר הירדן. על פי התנ"ך במקום זה חצו בני ישראל את הירדן כשנכנסו לארץ כנען,כמו גם – המסורת הנוצרית מיחסת למקום כמקום שבו יוחנן המטביל הטביל לנצרות את ישו ומאמיניו.

בשל החשיבות של המקום למסורת הנוצרית הוקמו סביב לאתר כנסיות רבות של זרמים רבים בנצרות והמקום זכה לכנוי "ארץ המנזרים".

עד 1967 ארץ המנזרים היה חלק מהממלכה האשמית ובמהלך השנים האלה התגברה פעילות פח"ע כשמחבלים,מירדן,ניצלו את המנזרים באזור,ואת המורא שהטילו על יושביהם,על מנת לחדור לישראל ולבצע פיגועים.

לאחר שנכבש האזור על ידי ישראל,במלחמת ששת הימים,ארץ המנזרים הונחה מאחורי גדר הבטחון באזור וכתוצאה מכך,ומשיתוף הפעולה של הנזירים עם המחבלים,המנזרים ננטשו. על מנת שלא לאפשר שימוש במנזרים הנטושים לביצוע פעולות טרור שטח ארץ המנזרים מוקש והגישה אליו הפכה לבלתי אפשרית.

בתחילת שנות ה- 80,של המאה הקודמת,ביקשה הפטריאכליה היוונית אורטודוכסית,לקבל גישה לאתר הטבילה בקאסר אל יהוד על מנת לחוג במקום את חג ההתגלות שנחוג כל 18 בינואר. האישור התקבל ופעם בשנה,ביום ה 18 של חודש ינואר,נפתח שער גדר המערכת ומאמינים של הכנסייה היוונית אורטודוכסית הורשו להגיע לאתר הטבילה תוך השגחה של צה"ל על מנת שלא יפגעו מהמיקוש שבמקום.

בשנת 2000 לקראת ביקורו של האפיפיור האזור המוביל משער גדר המערכת לאתר הטבילה נוקה ממוקשים והוכשר לגישה ללא צורך בלווי צבאי ובביטחה. ב 2003 עלה הירדן על גדותיו ושוב הוצף אזור הטבילה במוקשים שנוקו והפעם,לאחר גיוס ההון הנדרש על ידי הכנסיות הנוצריות ורשות הטבע והגנים,נוקה האזור ממוקשים וב 2011 נפתח לביקור כאתר של רשות הטבע והגנים שאיננו דורש תיאום כלשהו,למעט זההנדרש עקב מגיפת הקורונה בוארכה 2020.

חלק מהמנזרים בארץ המנזרים נפתחו לגישת מאמינים מספר פעמים בשנה ובתיאום עם צה"ל ורשות הטבע והגנים,ברם: בימים כסדרם המנזרים סגורים וסביבתם ממוקשת או חשודה ככזו ולכן הביקור בהם אסור מטעמים של ביטחון אישי.

למיטב ידעתי ניתן לתאם ביקור בחלק מהמנזרים בארץ המנזרים באמצעות התיאום והקישור של צה"ל ורט"ג אבל לא ניסיתי.

בשישי האחרון ביקרתי בקאסר אל יהוד,שסגור לטבילה עקב מגיפת הקורונה,ופה ושם הצלחתי להגניב את עדשת המצלמה אל בין גדרות המנזרים,אלה שהיו נגישים,מבלי להסתכן בכניסה לאזור הממוקש או החשוד ככזה – והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.