במישור הצפון מערבי של ים המלח כשלמרגלותיו נחל קומראן שוכן תל קומראן.ראשית המחקר הארכיאולוגי באל קומראן קשורה בארוע שבו מצא רועה בדואי כדים ובהן מגילות גנוזות הכתובות בעברית עתיקה.
סיפרון של מגילות קומראן,שנמצאו במערות שבנחל קומראן בסמוך לתל,שווה התיחסות בנפרד ברם: מהכתוב במגילות עולה שאת אותן מגילות כתבו בני כת יהודית ובהן,בין השאר,תיארו את אורחות חייהם.
בתקופה החשמונאית מתפצלת היהדות לשלושה זרמים:הצדוקים,הפרושים והאיסיים. המידע על זרם הצדוקים איננו רב אך מקובל לחשוב שהם שללו את התורה שבעל-פה,את החיים שלאחר המוות והחזיקו בפרשנות משלהם לתורה. הצדוקים נמנו עם בני מעמד הכהונה והאריסטוקרטיה של היהדות בתקופת בית שני.
הפרושים הם מניחי אבני היסוד ליהדות האורטודוכסית כפי שמוכרת לנו כיום כזרם המרכזי ביהדות של ישראל 2021 ומשכך עקרי אמונתם מוכרים לכולנו דאז וגם היום.
לגבי האיסיים הדיעות חלוקות. המידע על כת האיסיים ועל אורח חייהם מגיע אלינו ממקורות יוונים בלבד ואם משווים את הידוע לנו על האיסיים אל מול מה שנכתב על אורחות חייהם של "עדת היחיד" כת היהודים שישבו במערות קומראן והשאירו את מגילות ים המלח,נמצא: שאין התאמה בין השתיים ולא בטוח שיש קשר בין "עדת היחיד" שחיו בקומראן וסביבתה לבין האיסיים.
המחקר הארכאולוגי בתל קומראן מצביע על מספר שימושים בתל ועל רצף ישובי שמתחיל,ונגמר,בתקופת בית שני. הממצא מדבר על אתר ובו מרכז רוחני עם הרבה מאוד מקווי טהרה,ממצא שמשייך את האתר לעדת היחיד כמו גם מיצד חשמונאי שככל הנראה שימש להגנה על הדרך שלמרגלותיו וגם ממצאים מעידים על חנייה של צבא רומי באתר לקראת סוף התקופה.
המידע המדעי אודות כת האיסיים לוט בערפל ולעומת זאת,אורחות חייהם של כותבי המגילות הגנוזות,כמו גם הממצא הארכאולוגי בתל קומראן מעלים את הסברה המדעית על כך שהאתר שימש זרם בקרב הצדוקים ו/או שימש את הכהונה הצדוקית כאתר להימלט אליו במקרה ויהיה צורך,אם כתוצאה מצורר או במקרה והזרם הפרושי יצר את צעדיהם.
לדעתי יש לראות בקשר בין המגילות הגנוזות,כת היחיד שהעידה על עצמה כמי שכתבו אותן והשימוש שנעשה באתר הקומראן לבין הצדוקים ולראות בממצא הזה מקור אור על אודותם ובהוספת ידע שלנו,כיום,על הזרם הזה ביהדות של בית שני.
בהקשר זה מקור ביבליוגרפי,לקריאה נוספת:רחל אליאור "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה",הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר,2009.
בשישי האחרון ביקרתי בתל קומראן ובנחל קומראן שלמרגלותיו והתמונות,הן כאן לפניכם:
חבורת חיליים מקבלת את פננו אל מול הברזל הנעול של הגן הלאומי תל הרודיון. חלפות דקות וטנדר הילוקס מאוכלס בכמה חיליים,חמושים מכף רגל עד ראש,חונה מול שער הברזל הנעול משאיר פייסת כביש מימינו לעבור בה. שניות אחרי הילוקס הצה"לי מגיעה אופל חבוטה וישנה נושאת לוחית רשוי פלסטינית. ממנה יוצא גבהה קומה לבוש במדי רשות הטבע והגנים. הגבוהה פתיר אתשער הברזל מאסוריו,נכנס לאופל החבוטה ומדדה דרכו במעלה השביל כשהילוקס מאבטחת אותו מאחור. במופע זה של דו קיום נפתח השער למקום שבו מסתיים דו-קיום אחר,זה הורדוס (יש לבטא Hor- Dos) ושל עם ישראל.
באזור אדום,מזרחית להרי אילת,בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס יושב שבט ממוצא שמי:האדומים. לאדומים קשרים טובים עם ממלכת ישראל ויהודה שבשיאה,אביו של הורדוס אנטיפטרוס היה איש סודו של יוחנן הורקנוס השני כוהן גדול ומלך יהודה דאז. אנטיפסטריס האדומי,נושא לו לאישה את קיפרוס ממוצא נבטי וביחד הם מביאים לעולם חמישה ילדים:פצאל,הורדוס.יוסף,פירורא ושלומית. וכן,השמות עם המיצלול העברי נובע מהיותם של האדומים שמים כמצאנו אנו.
בשנת 37 לפנה"ס ממונה הורדוס למלך ישראל ושליטה מטעם רומא. כמו רובם של שליטי הפרובינקיות הרומיות דאז מתחיל הורדוס במפעלי בנייה מפוארים ועם אריטקטורה ואופי רומאים מובהקים. הורדוס,הלא יהודי,מקים את בית הקדש השני,לא לפני שעל קורת שער הכניסה למקדש קובע פסל של נשר,סמל שילטונה של רומי. מעבר לכישוריו כבנאי יזם ומקים את מיטב מבניה המונמנטלים של ישראל הורדוס מצליח לצלוח את מערכת היחסים המורכבת שבצידה האחד קיסרי רומי ומצידה השני היהודים תושבי הארץ בכלל והשלטון של כוהני הדת וראשי היהדות בישראל. הורדוס לא היה משליטה הנאורים והמתקדמים של הארץ הזו,הוא היה דיפלומט שרדן שרצח את כל מי שעמד בדרכו כמו למשל: את בנו בכורו אנטיפטריס ואת אימו מרים החשמונאית ועוד מבניו ומכל מי שהעז לערער על שילטונו.הורדוס נישא עשר פעמים לעשר נשין שונות ומאחר והיה נשוי למרים החשמונאית קובע התלמוד כי היה במעמד של עבד משוחרר ולא היה – יהודי.
את הרודיון מתחיל הורדוס לבנות ב – 22 לפנה"ס ומסיים ב – 15 לפנה"ס. הורדוס מיעד את ההרודיון כעיר בירת מחוז שומרון ובהתאם לכך,בראש העיר,בונה לעצמו ארמון ובו טרקילניום לאירוח בית מרחץ ומסביב לקומפלקס גני נוי תלויים. מבנהו הקוני,דמוי הר געש,של ההרודיון נובע משפך אדמה ששמו בנאי הורדוס מסביב לקומפלקס הארמון ככל הנראה בתקופה שבה מורה הורדוס לבנות רת קיברו בהרודיון. למרגלות ההרודיון בונה הורדוס עיר אומית טיפוסית שמרכזה היא בריכת שחיה שבטבורה פביליון ובצמוד לה בית מרחץ. בעיר הוא מיישב את בכירי השלטון של נפת שומרון הישראלית שבשליטתו.
לפי יוספוס פלאביוס הורדוס לא עשה שימוש תדיר בארמון שבהרודיון,למרות קירבת המתחם לירושלים,כ – 15 ק"מ דרומית לה,היה נוהג להגיע לארמון רק בשלושת הרגלים כדי לנוח,או לחמוק,מההמולה בירושלים.
כמה שנים לפני מותו מורה הורדוס להכשיר את ההרודיון,שנקרא כך ועל שמו עוד בחייו,כמקום קבורתו. בנאיו של הורדוס משתלטים על המדרון הצפוני של ההרודיון,משמישים את התיאטרון שהיה בנוי בו,במקור,כאתר מגורים לבנאים ופותחים פתח ודרך חדשה מהעיר התחתית,שגם היא מצפון לתל,אל עבר ההרמון לצורך מסע הלוייה העתידית ובצידה ההצפון מזרחי בונים את המאוזילאום שם יקבר הורדוס לכשיגיע זמנו. את תשפוכת העפר ושופכים בנאיו של הורדוס ונותנים להר את צורת החרוט הכתום כפי שמוכר לנו היום.
עד ל 1972 לא מבוצעות חפירות ארכיאולוגיות מסודרות באתר ההרודיון. ב 1972 פרופ’ אהוד נצר,ז"ל, ארכיאולוג וארכיטקט שהתמחה בחקירת מפעלי הבנייה של הורדוס שול האכיטקטורה שלהם,עומד בראש משלחת חפירות מטעם האוניברסיטה העברית בהרודיון. פרופ’ נצר חושף את קומפלקס הארמון בראש ההר,חופר בשטח העיר שבהדום ההר ומקדיש את מרצו למציאת קברו של הורדוס. ב – 2002 מוצא פרופ’ נצר את המוזילאום באתר ולמרות שלא נמצא ממצא אפיגרפי המקשר את המוזילאום לקברו של הורדוס אין ספק,מדעי,שאכן נמצא מקום קבורתו של המלך הורדוס גם על סמך ממצא של סרקופגים מהתקופה וגם על פי הקשר הארכיאולוגי לסיפר בניית הקבר והשימוש המשני שעשו הבנאים בתיאטרון הסמוך ודרך תהלוכת ההלוויה שנכבשה בפתחו הצפוני של קומפלקס הארמון.
ב – 2010 מגיע פרופ’ נצר לאתר בראשות כמה מעמיתו הארכאולוגים. פרופ’ נצר מועד ונופל בחלקו הדרום מערבי של התיאטרון,נפצע אנושות וכעבור שלושה ימים נפטר מפצעיו למרגלות ההרודיון ובסמוך למקום קבורתו של נשוא מחקיו האקדמים – הורדוס.
עם פתיחת האתר עלינו לבקר בקומפלקס הארמון בראש התל. את פנינוקיבל בז אדום שמצא במגדל הארמון את מקום קינונו. הבז הפליא להציג לנו את יכולת המעוף שלו כמו גם את חיזורין אחר בזה אדומה ושניהם מעל לארמונו של המלך הורדוס. כפי שתראו בתמונה 4 של הבז הוא ממש לא אהב את כניסתינו לארמון והפרת השקט והתערבות בחיזורו אחרי בחירת ליבו ואחר חרק טעים לפתוח בו…את הבוקר.
ומהמקום שבו דו קיום הוא שם המשחק,דו קיום בין הורדוס ליהודים,בין ישראלים לפלסתינאים ובין הבז האדום לבני האדם – התמונות משם,הן כאן לפניכם:
כפר כורזים נמצא על רמת בזלת במזרח הגליל. הרמה הבזלתית,שנקראת רמת כורזים,מפרידה בין עמק הירדן,השבר הסורי אפרקאי,לארץ כינרות קרי אגן הכנרת וסביבתה. הרמה נוצרה בתקופת הפליסטוקן,לפני 2.58 מליון שנה,והיא תוצאה של התרוממות טקטונית של השבר הסורי אפרקאי. כשנוצרה רמת כורזים היא חסמה את הירדן בדרכו לכינרת. כתוצאה מחסימה זו נוצרה ימת החולה. לימים,חתר הירדן בהדום רמת כורזים,ועזרו לו כמה נחלי אכזב,כמו נחל כורזים,והחסימה לכיוון הכינרת נפתחה,הירדן שב להזין את הכינרת וגם את ימת החולה עד שיושבה במעשה נמהר של האדם.
כורזים יושבה לראשונה במאה ה – 1 לפנה"ס ישוב שנמשך ברצף עד למאה ה – 8 לספירה. כורזים נזכרת בתלמוד ובברית החדשה כמה פעמים ואחד מהממצאים החשובים בה הוא בית הכנסת של כורזים,שהוקם בתחילת המאה ה – 1 לספירה והוא אחד מבתי הכנסת הראשונים במרחב ארץ ישראל. בשונה מבתי כנסת אחרים,בצפון הארץ,בית הכנסת בכורזים בנוי כולו מאבני בזלת והוא יחודי ומיוחד בכך. בית הכנסת היה מרכזה של העיר ועמד על תילו עד למאה ה- 7 לספירה.
בניית בית הכנסת מאבני בזלת דורש ידע ואומנות סיתות מדויקים ביותר. בשל קשיותה של האבן אין מקום לטעויות ולא ניתן לתקן טעות,ויחודו של בית הכנסת נובע מרמת הסיטוט באבן שיש בו שאין לה שנייה במבני כנסות בישראל. בית הכנסת זוהה,לראשונה, ב – 1869 על ידי צ’ארלס וילסון. פתחו פונה דרומה,אל עבר ירושלים,ובין סיטוטי האבן והעיטורים שבו נמצא מדוזה מהפנתיאון היווני,דבר שהיה מקובל בראשית הקמתם של בתי כנסת בצפון ישראל.
בין 1980 ל 1984 ערכה רשות העתיקות חפירה נרחבת באתר ובו שוחזר בית הכנסת גתות מבני מגורים ועוד. לאחר החפירה הוכשר האתר לשימוש הציבור כגן לאומי. גם לאחר פתיחת הגן הלאומי ב – 2019 וגם במהלך קורונה 2020 נחפרה גת באתר גת שפתוחה לציבור כבר היום.
בשישי האחרון,לאחר ביקור בתל חצור,עצרנו לביקור שטוף גשם בכורזים והתמונות: הן כאן לפניכם:
תל חצור הוא התל הגדול ביותר במרחב שלנו ואחד הגדולים של העולם העתיק. התל מיושב וברציפות בתקופת הברונזה המאוחרת ועד למאה ה- 2 לפנה"ס.
בברונזה המאוחרת חצור היא עיר מדינה ענקית,במונחים של הזמן ההוא,והיא מבוצרת מכל עבריה והתגוררו בה כ- 20,000 בני אדם. חצור יושבת על צומת דרכים חשוב שמחבר בין דרך ההר לדרך הים לכל מי שרוצה להצפין לסוריה ומסופוטמיה וגם בכיוון ההפוך. חצור מקיימת יחסים דיפלומטים על התרבויות שבבמרחב שלנו קרי עם מצרים,מסופוטמיה ועם החיתים שבטורקיה של היום,כמו גם עם תרבויות הים של כרתים ויוון ויש הגורסים שזה סוד הישרדותה.
שיאה של חצור הוא,כאמור,בתקופת הברונזה המאוחרת והשרידים בעיר מצביעים על עיר מדינה שכללה ארמונות מלוכה,מזבח ובתי תפילה שמפוזרים במרחב העיר. חומות העיר,עצומות בגודלן והן מקיפות את כל הישוב.
בשלהי הברונזה התיכונה מוכנעת חצור על ידי כובש ששולח אש ברחבי העיר. תושביה עוזבים אותה ותושבים אחרים באים תחתם,כאשר אדוני חצור החדש מחדש את העיר השרופה,והחרבה,כולל החומות סביבה. את הכיבוש הזה של חצור מקשר המחקר הארכאולוגי לכבוש הארץ על ידי בני ישראל.
הממצא מתקופת הברזל,תקופת מלכי ישראל, כולל מבנים וממצאים המצביעים בודאות על היות העיר חצור עיר ישראלית.
כאמור,חצור יושבה ברציפות מתקופת הברונזה המאוחרת ועד למאה ה- 2 לפנה"ס. פה המקום לציין שחצור בנוייה משני חלקים,החלק נמוך שמשתרע ממרגלות התל וצפונה,והתל עצמו שהוא גיבעה רמה טבעית בדרום האתר. בתקות הברונזה המאוחרת היה רצף ישובי,תחום בחומה,בין שני חלקי העיר. לאחר חורבן העיר בסוף התקופה הזו,נקטע הרצף הזה ורק הגבעה הרמה מיושבת עד לחורבן ועזיבת העיר במאה ה- 2 לפניה"ס.
הממצא הארכיאולוגי בחפירות חצור מצביע על שני ארועי חורבן של העיר,הראשון בשלהי הברונזה המאוחרת וחורבן נוסף,הפעם בשריפה,שמתוארך למאה ה- 13 לפנה"ס. בחפירות שניהל פרופ’ ידין,ז"ל,בחצור נמצאה עיר מבוצרת,וקטנה,המתוארכת לימי שלמה המלך ולצידה עיר מבוצרת שתפסה את כל גבעת העיר מימי אחאב. ידין סבר שהממצא הזה מאשש את הכתוב בתנ"ך בדבר כיבושה של חצור מידיו של יבין מלך העיר תיזה שמאוד התחבבה על מדינת ישראל הצעירה, וידין אף זכה לביקור של ראש הממשלה,דאז,דוד בן גוריון.
ברם,בין ההרס,בשריפה,של חצור במאה ה – 13 לפנה"ס ועד לחומות העיר של שלמה המלך יש פער של כמה מאות,כמה מאות שהעיר היתה,ככל הידוע,עזובה.האם חצור,כמסופר,נכבשה על ידי בני ישראל או שרק הוכללה בשטח ממלכת ישראל הצפונית ויושבה מחדש בימי שלמה וממשיכו אחאב? בעין הביקורת המדעית ולאור ממצאי החפירה באתר סבירה האפשרות האחרונה קרי: חצור נכללה בשטח הטרטוריאלי של בני ישראל וכאשר התפנו מכיבושים והגנה על הארץ,בימי שלמה כאמור,הוקמה בה עיר מבצר כיאה לעיר כה חשובה שיושבת בצומת דרכים שמי שאדון שלו הוא אדון המסחר ווהשפעה הפוליטית במרחב כולו,ממצרים בדרום ועד לבבל אשור וחיתים מצפון.
בשישי האחרון ביקרנו בתל חצור,והתמונות:הן כאן לפניכם:
תל ערד נמצא ברום של 576 מטרים מעל לפני הים בבקעת ערד ומזרחית לבקעת באר שבע. מיקומו של האתר הוא על צומת דרך ההר שמובילה מדרום הארץ וצפונה דרך עמק הירדן,או שכיח יותר,על גב ההר – הרי השמרון. בשל כך תל ערד מהווה נקודה אסטרטגית בשליטה על דרך ההר באכה אזור בקעת ערד וככזה קרץ לרבים מאדוני הארץ.
אתר תל ערד מחולק לשני חלקים: העיר התחתונה והמצודה. בין שני חלקי העיר אין רצף ישובי,ובסך הכל,כפי שנפרט מיד,תל ערד היה מיושב לפרקי זמן קצרים.
בעיר התחתונה של ערד נמצאו 5 שכבות של ישוב. השכבה הראשונה היא מהתקופה הכלכוליתית (באלף הרביעי לפנה"ס) לא מדובר בישוב גדול מימדים ולקראת סוף התקופה הכלכוליתית הישוב נעזב מסיבות לא ידועות.
בשכבה 4 של העיר נמצא ישוב פרזות שהתבסס על מגורים בנקיקי סלע ומערות. הישוב התקיים במקום בתקופת הברונזה הקדומה I (3100-2950 לפנה"ס).
שכבה 3 מתקופת הברונזה הקדומה II (2950-2800 לפנה"ס) פה מתפתחת ערד לעיר-מדינה מבוצרת שנפרשת על פני כמאה דונם ובה חיים כ – 3000 איש. מסביב לעיר חומה ובה מגדלי שמירה. במרכז העיר בור מים שאגר את מי הנגר העילי ושימש את תושבי העיר לשתייה ולחיי היום יום. האוכלוסיה בעיר המבוצרת היא אוכלוסיית המשך לאוכלוסיה שחיה בישוב המפורז – זה של שכבה 4. העיר,בשכבה 3,נבנתה כך שמי הנגר מכל רחבי העיר יוסעו למאגר המרכזי שבטבורה. בתוך העיר נמצאו מקדש ארמון למגורי המלך של העיר-מדינה.
מבני המגורים בערד של שכבה 3 מאוד אופיניים לערד ומאוד אופיני לתרבויות של ערי המדינה בדרום הארץ. בית המגורים מתואר בספרות הארכיאולוגית כ"בית ערדי" שהיה בנוי מחדר אחד מרכזי שהכניסה אליו היא מציר הרוחב של הבית. לאחר מפתן הדלת היה גרם מדרגות קצר שהוביל לחדר שמסביבו דרגש. יתכן והחדר חולק לאזורים על ידי מחצלות או חומר אחר שהתכלה ולא נשמר אך כל חיי הבית נוהלו במרחב אחד שאותו תחמו קירות הבית שנבנו מסלע מקומי. בתום תקופת הברונזה הבינמית דגם הבית הערדי נעלם ואין לו עוד שימוש ו/או ממצא ארכאולוגי המצביע על שימוש בדגם זה.
שכבה 2 מתיחסת לשלהי הברונזה הקדומה II. בתקופה זו יש רצף ישובי ורצף של האוכלוסיה משכבה 3 אבל הישוב חדל מלהתפתח ולקראת סוף התקופה נעזב.
הסיבות לעזיבת ערד קשורות בכמה גורמים שחברו להם יחדיו: הגורם הראשון הוא שינויים גיאו-פוליטיים:מצרים,הפרעונית,מרחיבה את שליטתה לאזור סיני ודרום הנגב ומשתלטת על הכרייה והחציבה של המתכות הדרושות להרכיב את הברונזה. גם מצפון נחלשות ערי המדינה ועקב החלשותן אוכלוסיית נוודים מתחילה להכנס לשטח וללחוץ את יושבי ערי המדינה אחוצה. מה שהכריע את גורלה של ערב בתקופה זו היה שינוי במשטר הגשם. אזור ערד מתיבש וכמויות הגשם פוחתות משמעותית ואין היכולת לאגור מי שתייה ומים לחקלאות. כל אלה יחדיו גרמו לעזיבה של העיר ערד,הפסקה בתחזוקת מבני העיר וביצוריה והישוב הולך ומתמעט.
שכבה 1 מתיחסת לשלהי הברונזה הקדומה II. בשכבה זו,עדין,יש רצף ישובי ואוכלוסין שנשארו לאחר עזיבת העיר אך אלה היו מעטים ולא פיתחו את העיר,ספק אם תחזקו אותה בכלל ובסופו של דבר עזבו את העיר והיא נשארה שוממה לפגעי הטבע. העיר נעזבה ללא שכוח חיצוני ניסה להכניע אותה ולא נמצאו בה כל סימני חורבן שנובע ממלחמה אך כן נמצאו סימני חורבן הנובעים מהעובדה שהישוב הלך וקטן לא תוחזק ובסופו,עם גבור היובש,נעזב ולא יושב עוד מעולם.
כאמור ערד חולשת על צומת דרכי מסחר חשובה מאוד. בסוף המאה ה – 12 תחילת המאה ה -11 לפנה"ס על תל שמצפון לערד של תקופת הברונזה נבנית מצודה שבתחילה היתה פרוזה ובהמשך בוצרה כארבע פעמים בין המאה ה – 10 למאה ה – 6 לפנה"ס. במרכז המצודה היה בית תפילה והממצא מצביע על קשר בין יושבי המצודה לממלכת יהודה ומכן מסיקים שבימי יהודה,המצודה שימשה כמצודת גבולה הדרומי של יהודה.
בין המצודה של תקופת הברזל לעיר הערדית של הברונזה הקדומה אין כל קשר לא ישובי ולא של האוכלוסיה ויתכן ואף סביר שמי שהקים את המצודה בחר במיקום בשל חשיבותו האסטרטגית וכלל לא ידע שלמרגלות המצודה התקיימה בעבר עיר מבוצרת ושוקקת חיים. בחלק מתקופות השימוש במצודה,בנוסף למאגרי המים שהיו בה עצמה,נעשה שימוש בבור המים של ערד העיר. הבור נחפר עד שהגיעו למי תהום והוא שימוש כמקור מים ליושבי המצודה.לקראת סוף המאה ה- 6 לפנה"ס נעזבת מצודת ערד ומאז לא נושב עוד תל ערד.
בטרם שמנו פעמינו לקלפי ביקרנו בערד והתמונות: הן כאן לפניכם:
האלה האטלנטית בת למשפחת האלות הצומחות בארץ ישראל. עיקר תפוצתה בצפון הארץ ובספר המדבר.
בעבר,מזג האוויר בהר הנגב היה גשום יותר וחלק מפאונה,דאז,כלל את האלה האטלנטית. עם הזמן הר הנגב התחמם והגשם בו התמעט. האלות האטלנטית שבהר הנגב,אני ראיתי אותן הערוץ עבדת ובבורות לוץ,הן שריד לימים הגשומים יותר בנגב ומעט העצים שנשארו פה נמצאים בסכנת הכחדה בעוד אלה שבצפון הארץ וספר המדבר נמצאות בסטאטוס של:”קרוב לסכנת הכחדה".
האלות האטלנטית שבבורות לוץ מתחילות את פריחת האביב שלהם,ובעת שביקרנו פה,בשישי האחרון,לא ניתן היה שלא להתרשם מיופיה ונכחותה של האלה האטלנטית במרחבי האתר.
ותמונות מעין העדשה של האלות האטלנטיות שבבורות לוץ,הן כאן לפניכם:
אירוס הנגב תואר לראשונה ב- 1891 על ידי הבוטנאי ויליאם בארבי. אירוס הנגב הוא אנדמי למרכז ומערב הנגב ונמצא אותו,גם,בחצי האי סיני. מעבר לאזורים אלה לא נמצא את אירוס הנגב. אירוס הנגב הוא המין הדרומי ביותר של תת הקבוצה אירוס המדברי. ציבעו של אירוס הנגב הוא סגלגל והשערות בתוך הפרח,בשונה משאר אירוסי המדבר ואירוס ההיכל שהוא חלק מהם,שחורים.
אירוס הנגב איננו צומח בשמורות הטבע המוכרזות שבנגב ועל כן הוא פגיע אך לא נמצא בסכנת הכחדה. את אירוס הנגב מצאנו בשדה גידול שלו שנמצא בסמוך למחנה הצבאי צאלים,בצידו של כביש 222 בנגב,והתמונות שלו,ושל עוד מהצומח במקום,הם כאן לפניכם:
חי רמון,שבמצפה רמון,משמש כמאגר בוטני לצומח של הר הנגב ומכתש רמון שנמצא בסכנת הכחדה. בנוסף,בחי רמון,ישנה מיצג של בעלי חיים קטנים המוצגים בהביטט הטבעי שלהם באזור מכתש רמון ואשר הגיעו לחי רמון או,בשל,הסכנה להכחדתם או,וגם,בשל חוסר יכולת שלהם לחיות בטבע מסיבות שונות.
בשישי,מעט לפני הסגירה,הגענו לחי רמון. את פננו קיבלה מדריכה שתיארה את המקום ותוך כדי תיאור הצביעה על כלוב,פתוח יש לומר,וציינה שהמיצג מכיל חרדון צב מצוי שנמצא בשלביה האחרונים של תרדמת החורף שלו. בעוד אנחנו מתארגנים לצפייה במיצג בעלי החיים,והמדריכה מארגנת להאכלת בעלי החיים שבמיצג ולפתע יצאו מפיה מילות שימחה ובינהן:”הוא יצא,הוא יצא והתעורר!!!” הסתבר שממש באותו הרגע הגיח החרדון ממאורתו והתעורר,לראשונה העונה,משנת החורף שלו.
החרדון,כפי שמיד תראו,התעורר,יצא לשזוף בשמש ועורו החל להשיל. בשעות החום שנותרו:ישיל עורו לאחר מכן יעשה את צרכיו ואז,יאכל את ארוחת "הבוקר" הראשונה שלו לאחר שנת החורף הארוכה.
ולפניכם החרדון שניות בודדות לאחר שהקיץ משנת החורף ויצא לשזוף גופו בשמש של אחר הצהרים:
בורות לוץ הוא מקבץ של כ – 17 בורות לאגירת מים מעשה ידי אדם. הבורות מפוזרים על פני שטח של כ – 2 קילומטר רבוע ושימשו לאגירת מי הנגר,בחורף,לשימוש במהלך השנה. כדי למנוע סתימה של בורות האגירה בבוץ,נבנו בורות שיקוע שאספו את הבוץ ואפשרו הזרמה של מים נקיים לבורות האגירה. מתוך 17 הבורות 8 עדיין פעילים עד היום.
ראשית המחקר של הבורות הוא בביקור של נלסון גליק באתר בשנות ה- 50 של המאה ה-20. גליק תיאר את הבורות במסגרת סקר ולא הניח או קבע מי היו האנשים שחפרו את הבורות ומתי. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת,ערך יוחנן אהרוני חפירות באתר ובעקבות הממצאים של עונות החפירה הראשונות נקבע שהבורות נחפרו במאה ה- 10 לפנה”ס,בימי שלמה המלך,ומאז היו בשימוש עד לגלות בבל במאה ה- 6 לפנה”ס. בעונות החפירה האחרונות באתר נמצאו,בסביבת הבורות,ממצאים מתקופות מוקדמות יותר מהתקופת הברונזה המאוחרת שבמאה ה- 16 לפנה"ס אך אין עדויות מאיזו תרבות באו חופרי הבורות.
עד לשנות ה- 80 של המאה הקודמת לא היה כביש שהוביל לבורות לוץ והאתר היה שכוח אל ומעט מאוד אנשים בקרו בו. בשנות ה- 80,בעקבות הסכם השלום עם מצרים,נסלל כביש 171 שהוא כביש הרוחב היחיד בהר הנגב. הכביש מוביל מהר חריף,למרגלות כביש 10 שבגבול עם מצרים,ועד לכביש 40 צפונית למצפה רמון. אורכו של הכביש כ- 33 ק"מ. סלילת הכביש הנגישה את בורות לוץ לביקור של טיילים,הבורות:נמצאים ברום של כ- 800 מטר מעל לפני הים והם אחד המקומות הגשומים ביותר הנגב בכלל ובהר הנגב בפרט.
בשל ריחוקם מכל ישוב ובהעדר מחנות צבא וישובים מסביבם,בורות לוץ הם שמורת אור,בלתי מוכרזת. זיהום האור באתר הבורות הוא מזערי,אם בכלל,וחובבי אסטרונומיה פוקדים את המקום לתצפיות וצילומי אסטרונומיה.
בשישי האחרון ביקרנו בבורות לוץ,עין העדשה שזפה את נוף הבורות ואת הצומח המיוחד של האתר,צומח שאופיני,יותר,לאזורים גשומים יותר במרחבי ארץ ישראל.
האדם,בתרבויות שונות,נוהג לצייר גרפיטי על עצמים דוממים. ציורי אדם העתיקים ביותר הידועים לנו,הם בני כ – 40,000 אלף שנה ונמצאו במערות בצרפת ובספרד ומשויכים לתרבות האוריניאקית באירופה.
גם הא"ב הכתוב מקורו בחריתה על קירות של מכרות. הכתב הפונטי,כמו הא"ב העברי,הראשון הידוע לנו נמצא במכרות הטורקיז בסראביט אל חאדם שבחצי האי סיני,כתב יד שמשמש בסיס לא"ב העיברי.
אז,כפי שנרמז,האדם מצייר על מבנים נייחים משחר תרבותו והציורים נועדו לבטא הלכי רוח ואורחות חיים. בטרם המצאת הכתב,היו אלה ציורי קיר ולאחר המצאתו היו אלה ציורי הקיר,כמו בסראביט אל חאדם,שהנחילו לאנושות את הכתב הפונטי – וכל אלה בואכה למאה ה -21 שבה אומני גרפיטי מאתרים קירות של מבנים נטושים כששיאה,בעיני,של תרבות הגרפיטי הוא בגלריה מינוס 430 ציורי הקיר של אומני גרפיטי בולטים בני זמננו שעיטרו את קירות מחנה הצבאי הירדני בקליה שבים המלח.
במאה ה-2 לפנה"ס הר הנגב הוא אזור פעיל מאוד. שבטים בדואים מסתובבים בו לאתר שטחי מרעה לצאן שלהם,שירות מסחר נבטיות,עוברות בו בדרכם מדרום ערב לנמל עזה. כל האנשים האלה,כטבעם של בני אנוש,משאירים חרותות סלע ובהן תיאור של הסביבה שלהם. חרותות הסלע,בהר הנגב פעילות,כאמור,מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד לראשית האיסלם במרחב שלנו,כפי שמעידה חרותת הסלע "אללה" שנמצאת בהר הנגב באתר מצפה ליפה שבהר מחיה.
מה הן חרותות סלע? הר הנגב בנוי מסלעי קירטון שכאשר באים במגע עם האוויר הם מתכסים שכבת פטינה אדמדמה. חרותת סלע איננה ציור קיר שבו כלי חד,או מברשת,מנציח את האומר של הצייר על הסלע אלא: חריתה על מסלע הקירטון המסירה,בעזרת כלי חציבה,את שיכבת הפטינה וחושפת את צבעו הלבן של הסלע כך שהחרותה בולטת בצבעה הלבן על רקע האדמדם של שכבת הפטינה שעל המסלע. ככל שהחרותה עתיקה יותר נראה שגם היא מתכסה בשכבה,דקה,של פטינה כך שניתן לתארך ולסדר את מוקדם למאוחר בחרותות הסלע על פי מידת הלובן של החרותה.
בהר הנגב יש לא מעט אתרים ובהם חרותות סלע ברם:כדי לשמור ולשמר את חרותות הסלע רובם המכריע סגורים למבקרים. חרותות הסלע הן תופעת "גרפיטי" האופינית להר הנגב במאה ה – 2 לפנה"ס ואילך ואין לה אח ורע כולל לא בחצי האי סיני,שם יש – ציורי סלע כמוזכר קודם.
בהר מחיה,הסמוך לעיר עבדת,ישנו שדה ובו עושר רב של חרותות סלע. הרשויות בישראל הכשירו את האתר הזה לביקור הציבור כאתר טבע שמור ומוכרז שהגישה אליו היא חופשית. את האתר כינו מצפה ליפא על שמו של ליפא גל מהנדס ואיש רב מעש בכל הקשור בשמרת הטבע בארץ.
בשישי שעבר ביקרנו במקום והתמונות,כולל הכיתוב "אללה",הן כאן לפניכם:
