כחצי קילומטר מצפון מערב לצומת דמון מתחיל את זרימתו מטה נחל כלח. זהו נחל אכזב שזורם על הצלע המערבית של הר הכרמל’דרומית מערבית לאוניברסיטת חיפה נשפך,נחל כלח,לנחל גלים שבתורו נשפך לים התיכון דרומית לכפר גלים.
ב 1942 השלטון הבריטי חשש מפלישה של הצבא הנאצי לארץ ישראל,החשש התבסס על התקדמות צבא רומל באפריקה. כדי להגן על המנדט הבריטי בארץ ישראל תכנן השלטון הבריטי תוכנית הגנה שנקראה:"תוכנית המבצר האחרון". במסגרת תוכנית זו,סלל הצבא הבריטי דרך מצומת יגור ועד לשווייצריה הקטנה שבכרמל. הדרך הצריכה גישור על פני הוואדי של נחל כלח וכדי לעשות כן בנו הבריטים גשר המקשר את שתי גדות ואדי נחל כחל,גשר שעומד על תילו עד היום.
על צלע הכרמל כמה צעדים מהגשר הבריטי שעל נחל כחל פורח השושן הצחור. השושן הצחור הוא צמח שמקורו במזרח התיכון והוא נחשב לסמל של טוהר ויופי ובאומנות של ימי הביניים קיבל מקום של כבוד כסמל לזה,מה שגרם לעקירתו משטחי גידלו במזרח התיכון,בכלל,ובארץ ישראל בפרט והעברת הצמחים לגידול מתורבת בגינות נחשבות באירופה.
נחל כלח על שם מה? המילה כלח נזכרת פעמיים בתנ"ך ושתי הפעמים הן בספר איוב. כלח היא מילה סתומה,כלומר:מילה שאין אנו יודעים את משמעותה לא בעברית הקדומה ולא בעברית המודרנית.לביטוי "אבד עליו הכלח" אין קשר למילה כלח שמוזכרת בספר איוב,ובהקשר לביטוי הזה כלח מוצע שהמילה כלח היא הלחם של שתי מילים:כל לח קרי אבד עליו כל לח רוצה לומר נס ליחו ואבד עליו הכלח מתכוון לאיננו רלוונטי עוד.
אם כן,על שם מה ומאיפה שמו של נחל כלח נשאר סתום ואיננו יודעים אך ניתן לשער השערה הגיונית ששמו העברי של הנחל הוא עיוות לשוני של שמו משפה אחרת שיכולה להיות ארמית,ערבית עתיקה אך זה היקש הגיוני והצעה בלבד.
רעיית יתר יחד עם הקשרו של השושן הצחור עם יופי וטוהר שבעקבותיו נקטף והועבר לגינות באירופה,כל אלה גרמו להצטמצמות של בתי הגידול שלו. צמצום זה,שמשתרע על פני שנים רבות גרם לכך שהשושן הצחור כמופע בבית הגידול הטבעי שלו הוא צמח בסכנת הכחדה וגם צמח בר מוגן על פי חוק.
בארץ ישראל נשארו רק שני בתי גידול טבעיים של השושן הצחור בראשון הוא בנחל כזיב שמסלול הטיול שבקרן ברתות והשני הוא בכרמל בנחל כלח.
כל שנה במאי כשנודע לי על פריחת השושן הצחור אני נוהג לסור לאחד מבתי הגידול שלו לביקור שכולל את ההליכה אליו השבעת העין במראו הקסום וכמובן בהשבעת עין המצלמה בתפארת פריחתו. בפעמים הקודמות ביקרתי את השושן הצחור שבקרן ברתות,השנה החלטנו לעשות ביקור בבית הגידול השני שלו,זה שבנחל כלח והתמונות אשר צדה עין העדשה,הן כאן לפניכם:
בשנת 1860 מוקמת שכונת משכנות שאננים,השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים. הקמת משכנות שאננים מהווה ציון דרך בהתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית.
מניין חללי מלחמות ישראל מתחיל מ 1860. החלל הראשון בחללי מלחמות ישראל הוא אהרון הרשלר ז"ל שנהרג ב 5 בינואר 1873 בידי פורעים ערבים כנקמה על כך שתושביה של משכנות שאננים הפסיקו לקנות מים מתושבי כפר השילוח,זאת בעקבות שנת גשמים ברוכה.
חלל פעולות האיבה הראשון הוא אברהם שלמה זלמן צורף,פעיל למען הישוב בירושלים,בה הותקף ונרצח בידי ערבים.
מאז 1860 ועד לערב יום הזיכרון ה 76 של מדינת ישראל נהרגו במלחמות ישראל 25,023 חללים,ובפעולות איבה נרצחו 5,100 ישראלים.
יהי זכרם ברוך.
ביום הזיכרון ה 76 למדינת ישראל נוספו 133 חטופות וחטופים ילדים וילדות,נשים וגברים,זקנות וזקנים חיילי צה"ל וחללי צה"ל,מהם 132 מוחזקים בידי חמאס עזה בעזה,ואחת נחטפה ומוחזקת בידי חמאס עיראק בעיראק.
נתאחד,כל 9.9 מליון תושבי מדינת ישראל,לחזרה מידית של כל החטופים והחטופות.
בצהרי יום הזיכרון תשפ"ד פקדתי את כיכר דיזנגוף ובה מיצג ספונטני למען השבת החטופות והחטופים ,ואת ששזפה עין העדשה מצרף פה:
הקנון D80 הצטרפה לתיק הצילום שלי כבר לפני כמה שנים טובות. ביחד,הקנון ואני,ידענו תלאות במצבי קיצון,מחום שצרב בה הרבה מעבר לתנאי טמפרטורה המומלצים על ידי היצרן,חום שנחלצנו ממנו בעור שינינו,ועד לגשם שניתח עלינו בדנמרק הרחוקה והקסומה,וכמובן:המון תמונות עם שלל עדשות שיצרו בנינו מערכת יחסים של הכרות אינטימית מהטוב והרע שמציעה הפלטפורמה הזו.
יום שישי ה 26 בינואר 2024. את הארץ פוקדת סופת גשם,רוח וברד קיצונית ביותר,מאלה שקורות אחת להרבה שנים. החלטנו,למרות הסערה,לצאת לגן לאומי אפולוניה שעל חוף ימה של הרצליה.
הגענו לאתר שבשל מזג האוויר היינו היחידים להיות בו. יצאנו מהרכב וה D80 המהימנה נשלפה מתיק הצילום. דקה בשביליו של אתר אפולוניה ומזג האוויר התקדר,גשם מלווה ברוח מהירה ביותר ניתח ארצה ובמקומות שבהם העור חשוף הכה בכאב של מחטים החודרות אותו,הרוח הייתה כה עזה שבקושי הצלחתי לעמוד על רגלי ולגשם התווסף מטח עז,ומכאיב,של ברד. הברד החזק נחת על כפתור הפותח את הפלש המובנה של הקנון וזה פער פיו ובשל הרוח העזה לסגור אותו היה משימה קשה.הקנון נרטה עד לשד עצמותיה במלוא מובן המילה.
חזרנו לרכב רטובים במקומות שמעיל הגשם לא כיסה והקנון כה רטובה עד כי מים נוטפים ממנה. מיד הוצאתי מגבת נקייה וניגבתי אותה,שמתי אותה על בכיסא האחורי כדי שתתחמם במיזוג האוויר של הכסופה ובבית עשיתי כל שאפשר על מנת לייבש אותה.
משיבשה סירבה הקנון לצלם. רק כמה מצבים בודדים פעלו והשאר הצביעו על נזק עמוק שהשבית את המצלמה הקשוחה הזו שהונחה על המדף כחפץ שאין לו הופכין … ורק זיכרונות נעימים עלו בי בכל פעם שחלפתי על פניה ועל התלאות שעברנו ביחד.
בשיטוטי ברחבי האינטרנט לא מצאתי תלונות על הקנון וחוסר תפקודה כפי שהקנון שלי חווה וחשבתי לעצמי שצריך לתת למצלמה הקשוחה הזו הזדמנות נוספת.
הורדתי אותה מהמדף. ביד אוהבת ניקיתי אותה מהאבק שצברה ובכלל,הכנסתי לתוכה בטריה שזה עתה התמלאה למלוא יכולתה,והזנתי בה כרטיס זיכרון. חיברתי לקנון את הניפטי פיפטי של קנון,בעזרת "כפתור המחץ" החזרתי אותו למצב בית החרשות כלומר המצב שבו הגיעה לפני כמה שנים,טובות,לביתי ולתיק הצילום שלי.
משסיימה לחזור להגדרות היצרן עברתי על כל התפריטים שלה וקינפגתי אותה לצרכיי ולאופן השימוש שלי כולל פרמוט כרטיס הזיכרון. כבוי והדלקה ו….:הקנון חזרה לחיים הכל מתפקד בה כפי שאני מכיר מימינו ביחד.
כדי לוודא שהקנון היא אותה אחת,קשוחה ונאמנה,שאני מכיר יצאנו יחד ל Photo Walk בגן ציבורי סמוך. אני לא סובל אנשים בתמונות שלי אבל רציתי לאתגר את עצמי וגם את הקנון הטובה והוותיקה,ואת אשר תפסו ב Photo Walk הזה תוכלו לראות פה בתמונות המצורפות:
פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו.
יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון.
אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח.
גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא…מקום חניה.
אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך.
אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים.
כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני.
שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם.
אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.
את ששבעו עיניי אינני יכול לשם פה אך את אשר שבעה עין העדשה אני יכול והתמונות ממכמני מפליו וגבי המים של נחל רחף,הם כאן לפניכם.
שבת. בוקר אך השמש עדין מעבר להרי אדום,חשוך בבסיס האם וגם קרירות מדברית נעימה עוטפת אותי. בתוכנית המקורית היה להגיע עם בוקר למאגר אשד הדסה,מעט דרומית לקיבוץ פארן דרך ששימשה אי פעם בעבר חובבי הרפתקאות שעשו דרכם בשבילים חצו את הגבול להלכו לבקר בפטרה שבירדן. רבים מהם לא חזרו בחיים. גם הפעם,לאחר סידורי הבוקר הרגילים,מנוע הכסופה מתעורר לחיים ואנחנו גומעים את 60 הקילומטרים שבין בסיס האם לדרך ההולכים לפטרה שבקצה,ממש על קו הגבול עם ירדן,נמצא מאגר אשד. היעד.
למאגר אנחנו,הכסופה ואני,מגיעים ממש עם אור ראשון. התוכנית,המקורית,הייתה להתמקם על שפת המאגר ומאחר וזו סופה של תקופת הנדידה לפגוש ולהשביע את רעב העין בעופות והצפרים הנודדות להן חזרה לביתן שבצפון עת הן חונות על שפת האגם,ובהמשך הבוקר,עם התחממות האוויר לצפות ולהשביע רעב העין,וגם את עין העדשה,באותם עופות המנצלים את תרמיקות החום על מנת לעוף חזרה…צפונה.
יופיין של תוכניות הוא בהיותן בסיס לשינויים. לאחר טיפוס קליל במדרגות אל עבר התצפית על מאגר אשד הסתבר בלא צל צלו של ספק: המאגר יבש. מאגר אשד,מעשה ידי קק"ל ובמימון ארגון הדסה,אוצר את מי הנגר של נחל חיון ונחל הערבה הסמוכים לו,אוגר אותם והמים מחלחלים בקרקעית האגם ומעשירים את מי התהום באזור,מים מתוקים הראויים לשתייה על ידי אדם והצומח החקלאי שדורש זאת באזור. אין לי ספק: ה"פטנט" עובד ומי המאגר חלחלו להן מטה והמאגר עמד ביובשו הקסום.
יחד עם אור השמש,שבינתיים תפסה מקומה מעל להרי אדום,עננות של ענני הקולמוס בגובה בינוני החלטתי לנצל את תנאי התאורה המיוחדים מאוד ולהשביע את עיני ואת עדשות המצלמה בנוף של ומסביב למאגר היבש. והעודי מסתובב לי על שפת האגם,מחפש קומפוזיציה לעדשת המצלמה ומראה מלבב לעין המצלם,מגיע למקום סיור של צה"ל. מהרכב פורקים ארבע חיילים צעירים שתוהים על מעשי במקום. לאחר שראו בעיניהם את ציוד הצילום הסבו את תשומת לבי על כך שאני נמצא ממש על הגבול בין ישראל לירדן וכי זו תקופה מאוד מתוחה ולמען בטחוני האישי כדאי לצמצם בולטות,לסיים את מעשה הצילום ולעזוב את המקום.
לא עבר די זמן,השמש כבר התרוממה מעל להרי אדום,עיני שבעו משהו ועין העדשה יכלה לקלוט עוד..קצת. אך עצתם של אבעת החיליים הדהדה בראשי בכלל ולנוכח העובדה שאני באתר לבדי ואין עוד טעם להתגרות בגורל או לזמן למשהו קרבן שלאחר דברי החיליים תמים הוא כבר לא.
חזרתי לכסופה ובדרך לכביש 90 החלטתי לקפוץ 70 ק"מ דרומה משם ולעלות לתצפית שבשמורת עברון. לא ביקרתי שם מעולם ותהיתי מה יזמן לי המקום הזה כמו גם,חשבתי,שזה מקום חביב לצפות בחלקה הדרומי של הערבה על כוס קפה מהביל.
אלא שלכסופה יש רצונות ומהווים משלה. גמענו את דרך האפר אל המצפור,ונשאר לנו לטפס עליה תלולה ודי ארוכה עמוסה דרדרת סלעים מעשה ידי גנרל חורף ובאדיבות ג’יפאים ובריוני ה SUV ים דרך חתחתים ובשליש הראשון שלה נעמדה הכסופה במקומה והודיעה:"את זה אני לא מטפסת עוד". יצאתי מהכסופה להערכת מצב. שתי אפשרויות עמדו בפני,הראשונה: לנצל את העובדה שכוחה של הכסופה בין גלגליה ואז להאיץ אותה מעלה,והשנייה,להידרדר לאט ובזהירות אחורנית את שליש המעלה ובמקום בטוח להסב חרטומה לדרך שממנה באנו. האפשרות הראשונה נראתה לי ככזו שיש בה פוטנציאל גבוה מאוד שבספו של דבר הכסופה תסיים דרכה על גבה של משאית גרר ואני בקבינה של הגרר בדרך להערכת נזקים ותיקונם במוסך הרכב האילתי לעומת זאת:האפשרות הראשונה נראתה לי בטוחה יותר אם כי עלי לשם נפשי בכפי ובמערכות הצילום וההתראה של הכסופה ולעשות דרכנו מטה ולסוב על עקבותינו,וכך היה. בדרך חזרה לכביש 90 עצרתי כמה וכמה פעמים על מנת להשביע את העין ואת עין העדשה במראות של מסיב אילת עת הוא גולש מטה אל עבר עמק הערבה.
גם כאן את שחוו עיני אינני יכול לצרף פה למעט מה שכבר שיתפתי אתכם ואתכן,אך התמונות שנלקחו במאגר אשד היבש ובהדום מסיב אילת,הן כאן לפניכם.
לאחר שהגענו בשלום ובחתיכה אחת שלמה לבסיס האם גליתי את מה שכבר היה ידוע כשיצאתי למסע הזה:ליום השלישי,והאחרון,של המסע הזה אין לי תוכנית קונקרטית וידועה מראש. ובעודי מסתובב בנבכי האינטרנט לחפש "משהו לעשות מחר" נחתה אצלי הודעת ווטסאפ מהבית ולפיה הכניסה לאתר תמנע היא בחינם ורק צריך להירשם בלינק המצורף. וכך היה.
יום ראשון.יומו השישי של חול המועד פסח. בוקר. לאחר שעברנו,הכסופה ואני,את שער בסיס האם כביש הגישה לחי בר יטבתה השתרע עד לאופק בדרום ובדרום מזרח לו הרי אדום נשטפו בקרני השמש כשהם מכוסים בעננות נמוכה המלחכת את את נפילתם מערבה אל עבר בקע הערבה. מראה מאוד לא שכיח וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו. עצרתי את הכסופה בצד דרך הגישה הרוויתי עיני במראה הקסום שנגלה לי וגם את עין העדשה לא שכחתי. משם המשכנו לפרק תמנע.
למבקר בפרק תמנע נוצר הרושם שמדובר באתר כריית נחושת ששיאו היה בתקופה בה שלטו המצרים הקדמונים במרחב,לפי התיעוד הנחזה באתר בין המאות ה 14 וה 12 לפנה"ס.
המחקר הארכאולוגי מצייר תמונה אחרת לחלוטין. תחילת כריית נחושת באזור בקע תמנע נעוץ הרחק בזמן התרבות הכלקוליתית שבאזורנו מתחילה באלף החמישי לפנה"ס ונמשכת עד לסוף המאה העשירית לפנה"ס. פעילות כריית נחושת באזור תמנע,לא בפרק הקדום אלא על יד,התחדשה על ידי מדינת ישראל ב 1959 והמכרה נסגר סופית,עקב חוסר כדאיות כלכלית,ב 1984.
שיאה של פעילות הכרייה באתר תמנע הוא באלף העשירי לפני הספירה תקופה שבה מולך שלמה על ישראל. הארכאולוג נלסון גליק,שחפר בתמנע בשנות ה 30 של המאה ה 20,הציע שהחופרים של תמנע היו ישראלים בני ממלכת שלמה. מחקר מדוקדק יותר של הארכאולוג ארז בן יוסף,חפר במקום ב 2009,מצביע על קשר ישיר בין כריית הנחושת בתמנע לאתר כרייה לא רחוק משם בפונון שבעבר הירדן.בפונון,במאה העשירית,שלטו האדומים,ומכאן שגם את אתר תמנע,בשיאו,הפעילו האדומים. בסוף האלף העשירי ממלכת אדום מתפרקת ובאותו הזמן הפעילות בתמנע נחלשת ומופסקת.
באתר תמנע חשף הארכאולוג בנו רוטנבג,שחפר במקום ב 1959,אתר פולחן מצרי לאלה חתחור שתוארך למאות ה 14 עד ה 12 לפנה"ס. ממצא זה ותארוכו הולידו את הטעות לחשוב שבאותו הזמן,זמן המצאות מצרים קדמונים באתר,היה זה גם שיאו,ברם:בדיקה של שיטת הכרייה באתר מעלה חרס בכל הקשור לממצאים מאתרים מצרים קדמונים שבהם כן הפיקו נחושת ולפירי החפירה שבתמנע לא נמצאו תואמים באתרי כריית נחושת מצריים,מה שמותיר את תארוך האתר לשיאו,וכפי שנראה היום,לתקופת השלטון האדומי באזור קרי במאות ה 11 והעשירית לפנה"ס.
התמונות מפרק תמנע,וגם מכביש הגישה לבסיס האם בבוקרו של יום,הן כאן לפניכם.
תם,ולא נשלם. בבוקרו של חג שני של פסח נארז האוהל על תכולתו והכסופה ואני גמענו את מאות הקילומטרים מבסיס האם שביטבתה חזרה הביתה,עם זיכרון נפלא וחוויה מעמיקה ו…:טעם של עוד.
ב 1953 ראש ממשלת ישראל,דוד בן גוריון,מביא להחלטת ממשלה תכנית ביטחונית שאחד מסעיפיה מדבר על יהוד הגליל,קרי:הפניית תושבים יהודים לישובים בגליל על מנת לקבוע רוב יהודי בגליל,שאז ובמידה רבה גם היום,בעל רוב של תושבים ערבים חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים.במסגרת סעיף יהוד הגליל בתוכנית הביטחונית מחליטה הממשלה להקים בגליל ישובים בכלל ועיר בפרט שתושביה יהודים.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בהתאם לחזונו של בן גוריון בדצמבר 1956 מסיימת המדינה השתלטות על נכסי נפקדים וקרקעות בסמוך לעיר נצרת ובמקום מתחלה לבנות יישוב עירוני שבו מתעתדת ליישב יהודים. העיר החדשה נקראה בתחילה קריית נצרת ובהמשך שונה שמה לנצרת עלית.
העיר נבנתה בסמוך לגבול המוניציפלי של העיר הערבית נצרת. ב 1974 גל עלייה מברית המועצות ייושב בעיר והפך לגרעין האנושי המרכזי שלה,עד היום.בהמשך להחלטת הממשלה מ 1953 נצרת עלית הוקמה כעיר מחוז ובמהלך השנים הוקמו בה משרדי ממשלה,בית משפט שלום ומחוזי ומטה המשטרה של מחוז הצפון הועבר אליה.
כבר במהלך שנות ה 70 של המאה הקודמת החלה הגירה של תושבים ערבים לנצרת עלית תהליך שנמשך גם היום כשהעיר מונה כ 44 אלף תושבים מהם כ 53% יהודים והשאר ערבים מוסלמים נוצרים ואחרים.
ב 1974 הוכרזה נצרת עלית כעיר אך תושביה,כמו גם קברניטי העיר,לא היו מאושרים משם העיר ובכך ששם העיר לא מפריד אותה מהשכנה המוניציפלית נצרת עיר הולדתו של יהושוע הנוצרי. ב 2018 ראש העיר,רונן פלוט,הכריז על תחרות למציאת שם חדש לעיר וביקש מתושבי העיר להציע שם חדש לעיר. התושבים בחרו במספר שמות הכוללים את שם חבל הארץ שבו נמצאת העיר:הגליל. בסופו של תהליך הוחלט ברוב קולות התושבים לשנות את שם העיר מנצרת עלית לנוף הגליל. ב 2019 ועדת השמות הממשלתית אישרה את שינוי השם לנוף הגליל ומאז נקראת העיר:נוף הגליל.
ביום שישי השני בחודש מרס ביקרנו בהר יונה שבשכונת רמות גולדה מאיר שבנוף הגליל. הר יונה נישא מעל לפני העיר ומכיל מסלול היקפי ובו נוף הנשקף מהרי החרמון שבצפון,דרך הר התבור שבמזרח עבור לעיר נצרת וסביבתה. הר יונה הוא שמורת טבע מוכרזת ומכיל משלל פרחי החורף והתמונות מפרחי החורף בהר יונה שבנוף הגליל – הן כאן לפניכם.
ביום ה 144 למלחמת השבעה באוקטובר התקיימו בישראל בחירות לעיריות ולמועצות המקומיות,והיה זה יום חופש לאומי.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
את שעות הבוקר הראשונות החלטנו לבלות בחברת צבעוני ההרים,שגדל על גבעה קטנה בינות לברכות הדגים של קיבוץ מעיין צבי ובסמוך לכביש מספר 2. מקום מסומן היטב כמו גם מוכר על ידי וויז כשהוא,וויז,לא מופרע על ידי פעילות צה"ל.
אם נעשה משאל רחוב ונשאל איזו מדינה הצבעוני הוא הפרח הלאומי שלה? התשובה,מן המותן,תהייה:הולנד. הכצעקתה?
אז נתחיל מסקירה כללית: לא לכל האומות והמדינות בעולם יש צמח לאומי,למעשה:רק לחלק קטן מאומות העולם יש כזה,וכן:ישראל היא אחת מהן וגם ארה"ב. בישראל,הפרח הלאומי הוא הכלנית. בארה"ב? אז באמריקה כמו באמריקה: ב 1986 רולנד רייגן החל את תקופת הנשיאות השנייה שלו והוא הנשיא ה-40 של ארה"ב. בתחילת הכהונה הוציא הנשיא רייגן צו נשיאותו ובו הכריז על הורד כפרח הלאומי של ארה"ב. לצו נשיאותי ולהכרזה שבו תוקף כל עוד הנשיא המכהן,מי שהוציא את הצו או כל נשיא אחר אחריו,לא ביטל אותו ומאז הכריז הנשיא ה-40 על הורד כפרח הלאומי של המעצמה הגדולה בעולם,ההכרזה נשארה בעיינה ומעולם לא בוטלה כך שגם היום,הורד הוא הפרח הלאומי של ארה"ב. בישראל אין חקיקה המסדירה פרח או חיה או ציפור לאומית. ב 2013 עיתון Ynet יחד עם החברה להגנת הטבע ביצעו משאל ובו נבחרה הכלנית כפרח הלאומי של ישראל,ברם:בחוק הסמלים אין לישראל לא פרח לאומי ולא כל בעל חיים אחר לאומי אלא בהכרזה של החברה להגנת הטבע שאין לה בסיס חוקי.
נחזור לצבעוני. המקור של הצבעוני הוא באירן,משם בתחילת המאה ה16 מתחיל ייצוא של הצבעוני לאירופה. כדי להגיע מאירן לאירופה,הדרך הקצרה והיעילה ביותר היא דרך טורקיה. במאה ה 16 טורקיה היא האימפריה העות'מאנית וככזו היא לא רק שולטת בדרכי המסחר מאירן מערבה אלא גם שולטת בחלק המזרחי של אירופה וגם במזרח הקרוב בישראל ושכנותיה.
השלטון העות'מאני מאמץ את הצבעוני. הוא לא הופך לצמח הלאומי של העות'מאנים,למיטב ידעתי מחשבה על צמח לאומי לא עלתה על דעת שליטי האימפריה הזו מעולם,אבל: יופיו של הצבעוני כמו גם המבנה הגאומטרי שלו ומצטרף אליו האיסור בדת האיסלאם,הדת הרשמית של האימפריה העות'מאנית,לעשות פסל,הצבעוני הופך במהרה לחביב על ציירי אריחי הקרמיקה הטורקים ודרכם להשפעה גרפית על כל מרחבי האימפריה שבה מופיעים,תדיר,אריחי קרמיקה ובהם ציורי צבעוני.
באותה תקופה מגיע הצבעוני להולנד. מסתבר שאדמת ארץ השפלה מאוד פוריה מבחינת נקודת מבטו של הצבעוני ועד מהרה נטעים ברחבי ארץ השפלה (הולנד הוא שם שגוי. מי שנקראת בעברית הולנד שמה המלא הוא ארץ השפלה,הולנד היא מחוז בארץ השפלה מחוז שחיו בו הרבה מאוד יהודים ומכאן נובע המינוח השגוי) שדות של צבעונים ממינים שונים לרבות כאלה שהורכבו בארץ השפלה ויוצאו ממנה לאירופה בכלל ולעולם בפרט. למעשה,במהלך המאה ה 16 יצוא הצבעונים הוא אחד מענפי היצוא המרכזים והחשובים בכלכלת ארץ השפלה.
האימפריה העות'מאנית מפיצה את הצבעוני בארצות מזרח אירופה שבהן שלטה,אלה שבאזור הבלקן ואילו ארץ השפלה מייצאת את הצבעוני למערב אירופה ומהמאה ה 16 והילך הצבעוני תופש את הפופולריות שלו באירופה כולה כמו גם בלבנט ובשאר הארצות של האימפריה העות'מאנית.
לצבעוני כמאה מינים טבעיים ועוד מאות מינים תרבותיים. בישראל צומחים ארבע מינים של הצבעוני,שניים מהם אדומים והשניים האחרים,לא אדומים:צבעוני החרמון וצבעוני ססגוני.לצבעוני ההרים שני זנים בישראל צבעוני השרון וצבעוני המדבר שניהם:אדומים. הצבעוני בישראל הוא צמח אנדמי וגדל פה במסגרת תפוצתו באזור המזרח התיכון.
מכובדים באימפריה העות'מאנית נהגו להוסיף ללבושם המסורתי כובע צילינדר שחור,גבה קומה ובמרכזו צינה. בטורקית,טרם התיקון של אתא טורק,הכובע הזה נקרא טורבאן. המילה טורבאן איננה מילה טורקית אלא מילה מהשפה הפרסית,ומה משמעות טורבאן פרסית? זה שמו של צמח הצבעוני. צמח הצבעוני הפרסית נקרא טורבאן ובשל הידמותו לכובע המסורתי העות’מאני הוא,הכובע,נקרא על של הצבעוני הפרסי:טורבאן.
אז מהו בצמח הלאומי של ארץ השפלה (המכונה בטעות הולנד)? החיננת רב שנתית.
והצבעוני,של אילו מדינות הוא הצמח הלאומי? של טורקיה והונגריה. הצמח הלאומי של אירן הוא:הורד.
הצבעוני,על שלל מיניו,הוא צמח אנדמי לישראל והוא מוגן על פי חוק,קטיפתו,רמיסתו והשלכת פסולת בקרבתו אסורים בכללי האתיקה של הישראלי המטייל וגם אסורים על פי חוק הגנת החי והצומח.
התמונות של הצבעוני מגבעת הצבעוני שבברכות הדגים של מעין צבי – הן כאן לפניכם.
יער המלאכים הוא יער נטוע אדם,נמצא כארבע קילומטרים מזרחית לקריית גת. בסמוך ליער ב 1956 הוקמה מעברת עולים בשם שחריה,תושבי המעברה הועסקו על ידי קק"ל בנטיעת עצים והם אלה שנטעו את יער המלאכים. שטח היער כ 7000 דונם והיער נשאר על תילו גם לאחר פירוק מעברת שחריה. היער כולל כמה וכמה מסלולים רובם מוכשרים לרוכבי אופניים ואחרים להולכים ברגל. ביער יש רק נתיב אחד להולכי רגל,אורכו כ 600 מטרים והוא נקרא שביל גתות,שאותו עשינו רגלית וצריך לציין שאכן יש בשביל גתות,אך רובן נמצאות בצידי השביל ולא עליו בדיוק.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
ליער המלאכים יצאנו בעקבות ידיעה על מרבדי כלניות. הכלנית,היא הצמח הלאומי של ישראל. בשביל הגתות נפרשו משני צידיו מרבדים של רקפות ומעט מאוד,כדי בודדות בלבד,כלניות. כך גם בשאר שבילי היער.
באדיבותו של שומר היער הסתבר שמרבדי הכלניות נמצאים בצידו השני של הכביש שעל מנת להגיע אליו,יש לחזור לצומת שתחת המחלף של כביש שש לעשות סיבוב פרסה ולפנות ימינה,כ 500 מטר בכביש,למפרץ מבדק המשטרתי המסומן בשלט המציין שזה מפרץ לבדיקה של המשטרה. משם,מסביב למטע השקדים מאחוריו ביחס לחנייה בשטח הבדיקה המטרתי,משתרע שדה כלניות רחב ידיים ומרשים ביופיו. נציין שמטע השקדים מגודר וסגור וכניסה אליו גם מהווה עבירה פלילית ובעיקר פוגעת בפרנסתו של בעליו.
בשדה הכלניות בילינו שעה קלה להרוות את העין ואת עין העדשה וגם:נוצלה ההזדמנות הראשונה לעשות שימוש בחצובת המחבת.
התמונות שנלקחו ביער המלאכים כמו גם בשדה הכלניות הסמוך לו ובעזרת המחבת – הרי הן כאן לפניכם:
המצלמה והעין האנושית אינן רואים אותו הדבר. בין העין ועדשת המצלמה יש הבדלים בכל הקשור לקליטת האור לזווית הראייה והעין האנושית נדרשת להציץ מבעד לעינית המצלמה על מנת ליצר תמונה שהיא פרשנות אישית של בעל העין,כמו גם:פועל יוצא של סט הצילום בכלל ועדשת המצלמה בכלל ולכן תמונה היא פרשנות אמנותית של מה שראה הצלם בעיניו. בשל כך בסוגות שונות של צילום נדרשת זווית צילום אחרת לזו של גובה העיניים ובין האפשרויות לזוויות צילום כאלה יש את זו שבגובה פני הקרקע,זווית צילום האופיינית לצלמי הנוף,צלמי ציפורים ובעלי חיים בכלל ובקרבת מקווי מים בפרט ולצלמי מאקרו של עולם החי והצומח שביתו על פני האדמה.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
חצובה היא הכרח בתיק הצילום. אם לצורך עזרה בנשיאת סט הצילום שבחלק מסוגות הצילום שוקל לא מעט בכלל ועד לצורך,בשל תנאי תאורה או קירבה לנושא הצילום,נדרשת יד יציבה מאוד,דבר שאיננו חלק מהמבנה הביולוגי שלנו בני האדם. ישנן חצובות קטנות מספיק לשימוש בצילום בגובה פני הקרקע וישנם כאלה,גדולות יותר,המאפשרות פריסת רגלי החצובה עד לגובה סמוך מאוד לפני הקרקע. ברם: לחצובות הקטנות שמאפשרות צילום מפני הקרקע ישנה מגרעה אחת בולטת:הן לא יכולות להתמודד עם ציוד הצילום כבד המשקל,ואלה שניתן לפרוש רגליהן מתגלות כחצובות שכאשר נדרשת תנועה על פני הקרקע,זחילה על גחונינו,הן מהווה מכשלה ולא נוחות בעליל.כולנו יודעים:כשפריט צילום כלשהו גורם לאי נוחות הוא נשאר מאחור בתא המטען של המכונית ושכרו,יצא בהפסדו.
לכל אותן סוגות צילום שבהן נדרש צילום מגובה פני הקרקע נדרשת חצובה אחרת,כזו שתהייה קלה לנשיאה,נוחה לשימוש במקרה ובו נדרשת זחילה על הקרקע וגם תוכל לשאת אתציוד הצילום כבד המשקל – ופה נכנסת לתמונה חצובת הקרקע.
חצובת קרקע? מה זה? לא מדובר במוצר מדף. צריך ליצר אחת כזו שתיתן מענה לצורך לצלם מגובה פני הקרקע,לא תהייה מגושמת ומסורבלת וגם תוכל לשאת ציוד צילום כבד משקל – אם נדרש כזה.
מפה והלאה,ומטעמים השמורים עימי,את חצובת הקרקע נכנה חצובת מחבת. למה מחבת? זה יתברר ומיד.
מה נדרש ליצור עצמי של חצובת מחבת? נדרש:
1. מחבת (כן כזו שמטגנים בה שניצלים או חביתות) בגודל 25 או 30 ס"מ.
2. בורג חצובה שמידותיה של 3/8 ובאורך של 1/2 אינצ’.
3. ראש חצובה שמסוגל לשאת משקל של למעלה מארבע קילוגרמים.
4. מקדח בקוטר 10 ס"מ ומקדחה לקדוח בו.
5. מברג פיליפס (צלב) להסרת ידית המחבת.
תהליך הייצור:
מסירים מהמחבת את הידית שלו,למהדרים ניתן לשדך לבסיס הידית,לאחר שהוסרה,שאקל שאתו ניתן לחבר החצובה לתיק הצילום לחלקו החיצוני או לחגורת המכנסיים ככל העולה על רוחכם.
במרכז המחבת,ברוב הגדול של המחבתות מרכז המחבת מסומן בנקודה שחורה קטנה,צריך לקדוח חור באמצעות המקדחה והמקדח. לאחר קדיחת החור להכניס את בורג החצובה ולהבריג אליו את ראש החצובה.
לראש החצובה לחבר את המצלמה והעדשה ו…:לצאת לשטח ולצלם.
כמה אזהרות ועניינים להשקיע בהם תשומת הלב:
כל צילום,באשר הוא,מצריך כניסה לבית הגידול שבו נמצא אובייקט הצילום. ככזה נדרש להתנהג ברומא כרומאי ולכבד את בית הגידול כמו גם לא להפריע לרמוס ולהשאיר לכלוך בבית של אובייקט הצילום.
להשתרע על פני הקרקע דורש שימת לב להיכן אתם שמים את הגוף שלכם,גם בהיבט של לא לגרום לנזק והפרעה וגם על מנת להימנע מהכשה או עקיצה.
בהמתנה לאירוע שיתרחש ובעודנו שרועים על פני הקרקע יכולים לגרום להירדמות. כן הירדמות קלה ונעימה ולפעמים כזו שמתעוררים ממנה עם תחושה של פספוס מאג’ורי. מניח שמי מקוראי יאמר "לי זה לא קורה" אך נודה על האמת:זו תופעה שכיחה וטבעית וצריך לקחת אותה בחשבון בכל מה שקשור לבטיחות ובטחון אישי.
בישראל שכיחה מאוד תופעת אדים העולים מפני הקרקע בשל הבדלי טמפרטורה בין הקרקע לאוויר שמעליה. זו היא תופעה מאוד שכיחה בחורף ובקיץ כאחר. התופעה מפריעה למערכות הפוקוס של מצלמות בכלל וחסרות המראה מודרניות בפרט,וגם גורמת לתמונות לצאת מטושטשות כאילו איבדו קצת מהפוקוס שלהן. לפעמים התופעה חריפה מאוד והדרך היחידה להתגבר עליה היא בפוסט האמצעות כלי תוכנה ולפעמים ניתן להתגבר עליה בעיקר באמצעות פוקוס ידני או שינויים הנדרשים בפרמטרים של הצילום בגוף המצלמה הכל לפי העניין ומידת החריפות של התופעה.
לאלה מכם שיציבו במקום ראש החצובה גימבל ואליו מחובר סט כבד זכרו לוודא שהסט מאוזן לחלוטין על גבי הגימבל אחרת,בעת שתשכבו אפיים ארצה ותעזבו את המצלמה,או שבאלמנט הקדמי יפגוש בקרקע על שלל המריעין בישין שבה או שמצלמה הצמה תיחבט בשולי המחבת או,בסביבה רטובה,תחווה טבילה לא מחמיאה בתמהיל של מים ובוץ.
ואחרון חביב: אנחנו,מן הסתם,יודעים שגופנו מוטל אפיים ארצה ופרופיל הנראות שלו נמוך מאוד,אבל:השותפים שלנו לבית הגידול של אובייקט הצילום,כמו גם בני אדם אחרים שעשויים להיקלע לזירת הצילום,רגלית או רכובים על דו גלגלי או על הג’יפ ליסינג שלהם – כל אלה לא יודעים שאנחנו שם ומפגש אתם עלול להיות לא נעים או אפילו מסוכן,בציר הנע בין בהלה והברחת אובייקט הצילום בבית הגידול שלו ועד למקרה שבהלת האדם תשים אתכם בצד הלא נכון של כלי ירייה או לרמיסה כואבת מגלגלי כלי התחבורה.לשם לב ולקחת גם את זה,בחשבון.
מצורפות תמונות המתארות את תהליך הייצור ככתוב מעלה,וגם תמונות שנלקחו באמצעות חצובת המחבת שייצרתי.
המחבת לאחר הסרת הידית.
המחבת ובאמצעו קדח של 10 מ"מ.
בורג לראש חצובה קוטר 3/8 אורך 1/2 אינצ'.
הבורג מוכנס לקדח באמצע המחבת,מבא מהחלק התחתון של המחבת.
בורג ראש החצובה מבט מתוך המחבת. לבורג הזה יתחבר ראש החצובה.
יום שישי ה 126 למלחמה. שבע וחצי בבוקר החניון של קניון שממנו יוצא שביל ההליכה בעמק השלום ריק מאדם ומכוניות סבורות חונות בו. במקום מרפסת תצפית אל עבר העמק. עמק השלום. ערפלי הבוקר עדיין חובקים להם את העמק משרים בו אווירת נינוחות המופרעת,מפעם לפעם,בשעון מנועי הסילון של מטוסי חיל האוויר העושים דרכם לעזה.עמק השלום ומעליו רעשי המלחמה.
אני אוהב את הישראלי המשקים קום ומבקר באתרי הטבע של הארץ הקסומה הזו. אלה,לכאורה,אנשים אחרים לגמרי מאותם ישראלים הפוקדים,את אותם אתרים,בשעות הבוקר המאוחרות הצהריים המוקדמות של ימי השישי.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בעודנו מתכללים דרכנו בקטע בוצי וטובעני במסלול ההליכה שבעמק הולך לפנינו זוג צעיר שהשאיר מאחוריו את ביתו על תכולתו ויושביו ויצא לעמק השלום לשעת איכות. כמונו מתכלל הזוג את דרכו במקטע הבוצי של העמק על מנת להימנע,ככל הניתן,מלמלא רגלים בבוץ דביק וטובעני. מפעם לפעם חולפת על פנינו דבוקת רוכבי אופניים כשהראשון מברך לשלום ומודיע שיש אחריו עוד כמה רוכבים והאחרון:גם הוא מברך לשלום מודה על שפינינו את הדרך ומכריז שהוא האחרון להפריע לנו ללכת במרכז השביל.
פה ושם כמה עצים פורשים את חופתם הנעטפת באחרוני ערפילי הבוקר משווה שלהם אווירה של רוגע ואופטימיות יחד עם יופי ייחודי האופייני לימי הבוקר הקרירים של חודש מרס.
מרבדים של כלניות בשלל צבעיהן מלווה אותנו מימין ומשמאל לשביל ההליכה. כמה מהן עוד אוצרות מעגלי הגשם שירד פה בלילה וכמה מהן מתחילות לפתוח את עלי הכותרת שלהן כמי שהתעורר לו זה עתה,מותח עצמותיו לקראת השמש העולה שמתחילה להפיץ את חומה הנעים – חום של בוקר חורפי,חום של ארץ ישראל היפה והקסומה עם שלל אנשי הבוקר שלה.
מבלי לתכנן את מהלכנו בשבילי העמק,אנחנו מוצאים עצמנו בשביל ההליכה לאורך נחל השופט. הגשם מילא את ערוצו במים שוצפים וקוצפים ובשביליו,עדין,מהלכים אנשי הבוקר יחד עם דבוקות של רוכבי אופניים. מפעם לפעם אנחנו עוצרים להזין את העיניים במפלוני נחל השופט וגם להנציח אותם בעדשת המצלמה.
כשסבנו את פנינו אל עבר החזרה מנחל השופט,לעמק השלום ולכסופה עצמה,השמש כבר עלתה ותפסה את מקומה במרום השמיים,ויחד איתה החלו לזרום לעמק אנשי הצהריים,רכובים על רכבי השטח/ליסינג בריוני הכביש שלמטיבי הלכת שבהם גם כלי משחית הנעים בשבילי העמק רומסים מהחי והצומח שבו.
עם השינוי בתאורת השמש,העלמות ערפלי הבוקר והכלניות שכבר פרסו את עלי הכותרת שלהם לקלוט את חומה של השמש,יחד עם כל זה משתנה ההרכב האנושי של עמק השלום,מאנשי הבוקר מסבירי הפנים ואוהבי הארץ לבריוני הכביש שמנהגים כאילו העמק הוא שלהם ובשבילם בלבד אלה שלא מתביישים לשלוח יד ולקטוף זר כלניות או לפרוש את חופת הפיקניק דווקא בלב שטיח הכלניות…
ערפליי הבוקר,כמו גם הכלניות המתעוררות ליום חדש וערוצו השוצף של נחל השופט,כל אלה הונצחו גם בעדשת המצלמה – והתמונות הן כאן לפניכם:
שמורת הטבע חוף השרון הוכרזה על מקטע החוף ומצוק הכורכר שבין קיבוץ שפיים,בדרום,למכון וינגייט בצפון. השמורה הוכרזה במענה לשני צרכים: הגנה על החי והצומח במרחב החוף באזור השרון ומניעה של השתלטות כרישי נדל"ן על הקרקעות. מקטע חוף געש הוא חק משמורת הטבע חוף השרון,חוף הים עצמו מהווה אתר קינון לצבי הים,ורכס הכורכר,שמעליו,מונגש בשבילי טיול. אורכו של הקטע המונגש הוא כ 1200 מטרים ורוחבו כ 400 מטרים.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
באתר צומח אירוס הארגמן,שהוא סימלה של החברה להגנת הטבע,אירוס אנדמי לישראל בלבד חבר במשפחת אירוס ההיכל והוא לא רק צמח מוגן אלא גם:צמח הנמצא בסכנת הכחדה ומסלע הכורכר הוא אחד מבתי הגידול החביבים עליו.
עוד כובש בנוכחותו את מסלע הכורכר במקטע חוף געש של שמורת חוף השרון הוא החמציץ הנטוי. למי מאיתנו ישנן זיכרונות ילדות הקשורים הלעיסה ומציצה של מיציו החמוצים של החמציץ הנטוי מבלי לדעת שבקונטקסט הגאופוליטי של ישראל ביומה ה 118 למלחמת השבעה באוקטובר החמציץ הנטוי הוא צמח פולש שמקורו בדרום אפריקה העומדת בראש המדינות המתנגדות לפעילות ישראל בעזה,בכלל,ומאלה התומכות בשלילת קיומה של ישראל בפרט. החמציץ הוא גאופיט קרי צמח בעל בצל ובמקומות שונים בעולם מיוחסות לו תכונות של תרופה כנגד מחלות שונות מהן נזכיר את השעלת,צפדינה,דיזנטריה ותולעי המעיים,אמונה שאין לה סימוכין מדעי.תכונה ייחודית לחמציץ הנטוי הוא הימצאותם של שנצים בבסיס עמוד התפרחת וגם בעוקץ העלה וכאשר נתלש העלה או הגבעול נראה כאילו נחתך בסכין מנתחים חד כתער ומאפשר לחמציץ לגדל,בו במקום,את הגבעול או עלה הכותרת שניתלש. החמציץ מיצר צוף שחביב,מאוד,על דבורי ארץ ישראל.
ביום שישי,יומה ה 118 של המלחמה,ביקרנו במקטע חוף געש של שמורת חוף השרון והתמונות שנלכדו בעין המצלמה – הן כאן לפניכם:
