בכניסה לקיבוץ גינוסר נסלל שביל סובב נוף גינוסר. השביל נמצא בגדה הצפונית של נחל צלמון,מגיע לשפך הצלמון בכנרת,עובר במוזיאון הפתוח שבו פסלים מעשה ידי ערבים וישראלים מהאזור ומסתיים בשער הכניסה לקיבוץ מהלך כ 2800 מטרים.

ב 1934 קבוצה של נערים בוגרי בית החינוך לילדי עובדים בתל אביב מגיעה למושבה מגדל כגרעין להקמת קיבוץ באזור הכנרת. לגרעין מתל אביב מצטרפת קבוצת הכשרה של הנוער העובד והלומד מהקיבוצים מעין חרוד,גבעת ברנר ותל יוסף. אל הגרעין הזה מצטרף המחזור הראשון שמסיים את בית הספר החקלאי כדורי וביניהם,יגאל אלון לימים שר בממשלת ישראל.

הגרעין מקבל שטח בעמק גינוסר ומקים במקום את קיבוץ גינוסר,בו יגאל אלון קובע את מקום מושבו לשארית חייו.

בתחילת דרכו מתפרנסים חברי קיבוץ גינוסר מעבודות חוץ וביניהן סלילת כביש הצפון וסלילת כביש 90 בין עין גדי לסדום. בשוך פרעות 1936 מבסס הקיבוץ את פרנסתו על חקלאות ודיג כאשר עד 1967 ענף הדיג הוא ענף הפרנסה הראשי שמטרתו היתה לשמר את הריבונות הישראלית על הכנרת.

ב 1954 עם הפילוג בתנועה הקיבוצית קיבוץ גינוסר מקבל תוספת של כ 140 חברים חדשים שפרשו מקיבוץ עין גב יחד עם גרעין הכשרה מעין גב.

ב 1964 מוקם בקיבוץ בית מלון בשם נוף גינוסר,בית המלון מנוהל על ידי רות אלון,רעיתו של יגאל אלון,לימים שופץ והורחב המלון והוא פעיל גם כיום.

יגאל אלון,כאמור,קבע את מקום מושבו הרשמי בקיבוץ ואירח בו לא מעט משועי עולם שהגיעו לארץ. עיקר פעילותו במסגרת הקיבוץ היתה בקרב קירוב לבבות בין יהודים לערבים באזור בכלל ובארץ בפרט. המוזיאון הפתוח בקצה שביל סובב גינוסר הוא הנצחה לשיתוף הפעולה האומנותי בין יהודים לערבים שביחד הקימו את הפסלים שבמוזיאון הפתוח.

בשישי האחרון,ביקרנו בסובב גינוסר,והתמונות – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

אם תזרקו אבן ברחוב,והיכן שתיפול תאספו את כל האנשים שבסביבתה ותשאלו אותם:איזו אסוציאציה מעוררת אצלם תמונה בשחור לבן? התשובה השכיחה תהיה: תמונת פילם מלפני הרבה שנים/ישנה.

בתחילתו של עולם הצילום הצילום היה בשחור ולבן בלבד. ההגדרה,שחור לבן איננה מדויקת: גם כשלא היה פילם צבעוני,וגם היום כשאפשר להמיר תמונה שצולמה בצבע ובמצלמה דיגטלית מהמאה ה-21,הצבע בתמונה הוא לא באמת שחור לבן אלא:שחור,לבן,וכל גווני האפור שבינהם.

כמה גוונים יש לאפור? ככלל אצבע נחשוב שגווני האפור מושגים על ידי ערוב,ביחס לא שווה,בין לבן ושחור. המציאות קצת שונה: אפור וגוניו הם ערוב,בצורה לא שווה,של שחור לבן וגם צהוב,אדום,כחול וירוק ואם נשתמש בתוכנת פיתוח תמונות שצולמו במצלמה דיגטלית נגלה שיש עוד כמה צבעים שמשתתפים ביצירת תמונה בשחור לבן וגווני האפור.

בשישי שחל לפני כשבועיים ביקרנו בקסריה ובכמה מהתמונות,שנלקחו שם,מתערבב הישן,של קסריה,עם החדש,תחנת הכוח אורות רבין כמו גם המסגד הבוסני שבאתר.

תמונות פילם שלא אוחסנו כנדרש,או הודפסו על נייר לא איכותי,עם השנים מתווסף להן גוון צהוב/כתום שבעיני מוסיף לחיותן – ולכן:התמונות מקסריה,פותחו עם נגיעה של צהוב/כתום בגרסתן הדו גונית וזאת על מנת לתת לתוכן הישן חדש קצת ניחוח של ישן.

והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

בתקופת הברונזה התיכונה,1550-2000 לפנה"ס,חודרים לארץ ישראל עמים שמקורם בצפון המזרח התיכון.באותה עת השושלת ה–12 וה–13 במצרים העתיקה מתחזקות ומעבירות את השפעתן צפונה,אל עבר תחומי ארץ ישראל. העמים האלה מביאים איתם,לארץ,צורת שלטון חדשה:במקום שלטון של מספר מלכים שמיצגים מספר שבטים בכל עיר,הולך ופוחת מספר השליטים בערי התקופה עד לשלטון יחיד,של מלך אחד ששולט על עיר מדינה,אחת.

יחד עם כניסה של עממים מצפון מגיעה איתם שיטת ביצור חדשה. אם בתקופת הברונזה הקדומה מתאפיינת בחומות עבות מאוד העשויות מחול,בברוזנה התיכונה מבנה החול של החומה מקבל צפוי של לבנים שרופות או לבנים העשויות מחומר גלם שמצוי בסביבתן,כמו במקרה של אשקלון:לבנים עשויות מלבני כורכר.

ב–1993 חושפת משלחת בראשות פרופ’ סטייגר מטעם אוניברסיטת הרווארד את שער העיר הצפוני. השער מתוארך לראשית תקופת הברונזה הבינמית,וליתר דיוק ל–1850 לפנה"ס והוא השער בעל מבנה קשת העתיק ביותר הידוע לעולם הארכיאולוגי,כיום.

שליטי אשקלון של ראשית הברונזה הבינמית שמים לב להתעצמות השושלת ה-12 במצרים וחוששים מפלישה מצרית לאשקלון. מדוע חששו,ומדוע בנו חומה כו אימתנית ובטכנולוגיה כל כך חדשה לזמנם?

אשקלון נמצאת על דרך הים. כל מי שרוצה להעביר סחורות,בתקופת הברונזה הבינמית,ממצרים בכלל ומדרום הארץ בפרט,אל עבר ערי המדינה בצפון ארץ ישראל,למשל לחצור,או לסוריה ומסופוטמיה,נדרש להשתמש בדרך הים או בדרך ההר שעל גב ההר. השימוש בדרך הים מחייב מעבר באשקלון ומשכך לעיר חשיבות מכרעת בשליטה על נתיבי המסחר בברונזה הבינמית ומשכך: סביר שכאשר המצרים יחליטו להצפין את שליטתם הם ינסו להשתלט על אשקלון – וכדי למנוע או להקשות את ההשטלטות הזו,שליטי העיר מבצרים אותה בביצור החדשני ביותר שהיה זמין להם בעת ההיא.

האם ביצורי העיר אכן הרתיעו את המצרים? ובכן,התשובה היא כן. למרות הפצת ההשפעה המצרית לערי מדינה באזור ארץ ישראל אשקלון נשארת עיר מדינה אשקלון עצמאית,והצבא המצרי מצליח להשתלט עליה רק כארבע מאות שנה אחר כך,למשך כשלוש מאות שנה או אז:נכבשת אשקלון על ידי עם מגויי הים,הפלישתים.

והארה בנושא תארוך אתרים בארץ ישראל: רשות הטבע והגנים מפעילה,על פי דין,את הגנים הלאומיים של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל,מגידו,חצור ואשקלון אם למנות כמה. מסיבה לא ידועה משתמשת הרשות,בשילוט באתרים ובדפי ההסבר המופצים,בתארוך לפי התקופה הכנענית הקדומה,הבינמית והמאוחרת או סתם התקופה הכנענית. הכנענים מופעים במרחב ארץ ישראל בתקופה קצרה של ראשית תקופת הברונזה המאוחרת,והם ממש לא העם היחידי שקובע מושבו בערי המדינה דאז. מקור השם הוא מתעודה מצרית מהברונזה המאוחרת שמכנה את את מרחב ארץ ישראל כנח’ או כנח’נ שהשתבש עם השנים לכנען. למינוח כנען ישנן קונטוציות פוליטיות הן משנות השלושים של המאה הקודמת שבה הוקמה קבוצה פוליטית בארץ ישראל שקראה לעצמה הכנענים ואם בויכוח מול הרשות הפלסתנאית הטוענת להיותם של הפלסתינאים צאצאי הכנענים,שכרונולוגית קדמו לכניסת שבטי ישראל לארץ. אני ממליץ לרשות להשתמש במנין התקופות המקובל מדעית ולדבוק בו,אחרת:המידע שנמסר למבקרים באתריה לא נכון ועם ניחוח של הטייה פוליטית.

ביום שישי,האחרון,ביקרנו בגן לאומי אשקלון ובשער העיר מהברונזה הבינמית – והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

בשנת 25 לפנה"ס מתחיל הורדוס בבניית עיר נמל דרומית למגדל סטרטון. בניית העיר מסתיימת בשנת 13 לפנה"ס והורדוס מכנה אותה קסריה מריטמה,בתרגום חופשי:עיר הנמל קסריה.

גולת הכותרת של קסריה ההרודיאנית הוא הנמל שלה. מדובר בנמל שנבנה לא בפתח נחל או נהר והיה הנמל הגדול ביותר באימפריה הרומית,והרבה זמן אחריה,שהיה בנוי בחוף ים ללא שפך של נחל. הנמל היה,ועדיין,הישג הנדסי מגדוליה השגי הבניה הרומית,ושילב טכנולוגיות בנייה של בטון מושקע במים טכנולוגיות שרק בעת החדשה מצא האדם דרכים לחכות אותה לישומים דומים.

שיאה של קסריה מגיע בשנת 6 לספירה אחרי מותו של הורדוס ולאחר שבנו ארכלאוס מודח משלטון, אז הפכה קסריה למקום מושבו של הנציב הרומי בארץ ישראל,ולנמל היבוא והמוצא העקרי במזרח הקרוב,תוך ישום של יתרון הגודל והעובדה שהיה מחובר לים פתוח ובכך איפשר עגינתן של הגדולות באוניות של אותו הזמן.

כהרגלו של הורדוס:הוא צייד את קסריה בכל המתקנים מאפיינים עיר רומית בת זמנו,ולדידי:גולת הכותרת של קסריה,למעט הנמל שלה,הוא הצ’רקוס שלו או אם תרצו ההיפודרום.

הצ’רקוס של קסריה נמצא בחלקה הדרומי,בין התיאטרון לנמל. כשהורדוס סיים את בניית העיר בצ’רקוס היו מושבים רק בצידו המזרחי והמושבים פנו מערבה.

בצ’רקוס נערכו תחרויות רכיבה על סוסים הרתומים לעגלות רתומות לשניים או ארבע סוסים,ובשל המבנה שלו נחשב לאחד הצ’רקוסים המאתגרים ביותר באמפריה.

במרכז הטריבונה המערבית היה מושב המכובדים שאותו פקד הנציב הרומי והורדוס בעצמו. לקראת סוף תקופת הורדוס קרנו של הצ’רקוס ירד ותחרויות של מרכבות רתומות לסוסים הלך והתמעט בו,במקום זה השתמשו בו תושבי העיר כזירה להאבקות בין גלדיאטורים,כשאין לנו מידע האם היו שם,גם,מלחמות בין בני אדם לחיות פרא.

במאה ה- 6 לספירה,כאמור לאחר מות הורדוס והדחת בנו,הופכת קסריה לעיר החשובה בפרובינקיה ג’ודיאה והצ’רקוס משופץ ומתווספת לו שורת מושבים החלקו המערבי,במקביל לקו החוף. הצ’רקוס המשופץ והמוגדל נחנך במעמד הנציב הרומי וקיסר רומא.

במסגרת לימודי הארכיאולוגיה שימשתי כמנהל אזור חפירה. החפירה שעליה הייתי אחראי היתה בחלקו הדרומי של הצ’רקוס בין החלק הדרומי של שורת המושבים המזרחית לשורת המושבים המערבית,המאוחרת יותר. החפירה ב’צרקוס בוצעה מטעם רשות העתיקות,בראשות ד"ר בן פורת יוסף,ואני חפרתי באתר מטעם אוניברסיטת חיפה,החוג לארכאולוגיה.

רובו של הנמל ההרודיאני נמצא כיום מתחת לפני המים,וממש לאחרונה הוכרז הנמל כגן לאומי תת ימי והוסדרו בו מסלולי צלילה לביקור מסודר ומוסדר בנמל השקוע.

בתקופה הרומית,וגם הרבה לפניה היו פעילים לא מעט נמלי ים לחופו של הים התיכון באגנו המזרחי ובחופי ישראל,נזכיר את:נמל דור ונמל עתלית ועוד. כולם כיום:מתחת לפני הים. מדוע?

מחקר של אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת סן-דיאגו בהובלתו של פרופ אסף יסעור לנדאו מגלה שעד לתקופה ההלניסטית פני הים התיכון עלו אופן די עקבי בסדר גודל של כחצי מטר בעשור. בתחיל התקופה הרומית וקצת לפני תחילת הספירה פני הים,במשך כמאתיים שנה,עולים בשני מטרים. עליה זו גורמת לנמלי הים התיכון באגן המזרחי להתמלא במים ולשקוע מתחת לפני הים. יחד עם פעילות טקטונית האופינית למדף המזרחי של הים התיכון הנמלים בכלל ונמל קסריה בפרט,שקעו מתחת לפני הים נהרסו ויצאו מכלל שימוש – לעד.

המאמר המלא פורסם ב Plos One ותרגום לעברית באתר הידען.

בשישי שעבר ביקרנו בקסריה,והתמונות של ההיפודרום והנמל – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

תל אביב יפו כיחידה מוניציפאלית מחולקת לתישעה רבעים,החלוקה לרבעים קשורה בהתפתחותה ההיסטורית והעירונית של העיר העברית הראשונה. החלוקה לרבעים איננה נהירה לרוב הבאים בשעריה של העיר,אבל מי שמתעניין בהסטוריה שלה ובשונות הנופית של הנוף העירוני,בתל אביב,יודע להבחין בין הרבעים השונים.

בחלק הראשון של פרויקט צילומי נוף עירוני תל אביב,שמתי יהבי על רובע:הצפון הישן.

הצפון הישן – רובע 4 תל אביב יפו:

רובע הצפון הישן משתרע בין הירקון בצפון לשדרות בן גוריון בדרום,ומרחוב איבן גבירול במזרח ועד לים במערב.

הבנייה ברובע החלה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ומהווה יציאה ממרכזה של העיר מיום הקמתה ועד לתחילת הבנייה ברובע. באותה תקופה,וכחלק מהתרחבות העיר העברית הראשונה,נבנו שכונות מחוץ לרובע 4 ואשר קשורים,הסטורית וארכיטקטונית,עם הבנייה ברובע ברם:אדבוק בחלוקה האדמינסטרטיבית של עיריית תל אביב שבה החלק הדרומי של היציאה ממרכז העיר העברית הראשונה נקרא רובע מרכז תל אביב,עליו בפעם אחרת.

בין 1927 ל 1929 הארכיטקט הסקוטי סר פטריק גדס בונה עבור עריית תל אביב תוכנית המתאר הראשונה של העיר. רובע 4 הוא חלק מתוכנית המתאר של גדס והוא מתאפיין ברחובות אורך במקבילים לחוף הים (דיזנגוף ואבן גבירול) ורשת של רחובות הניצבים להם שנשמכים ממערב,מחוף הים,למזרח. בתוך רשת הרחובות הזו שתל גדס מערך של גנים וריאות ירוקות. עקרונות תוכנית גדס נמשכו בתכניות המתאר הבאות של תל אביב ולמעשה משמשות עד היום.

כאמור,רובע הצפון הישן נבנה החל בשנות השלושים של המאה הקודמת וביתר שאת בשנות הארבעים של המאה הקודמת ותוכנית המתאר של גדס נשמרת על כל מרכיביה בבניית הרובע. הבנייה בצפון הישן נפסקת עם קום המדינה ועוברת לצפון החדש עליו,בהזדמנות אחרת.

בתוך הרובע הרביעי,הצפון הישן,נכללת העיר הלבנה,שלא ביקרתי בה הפעם,שהוכרזה שאתר מורשת עולמי בשל סיגנון הבאהוס המשמש את הבסיס האריטקטוני של מבני העיר הלבנה שברובע.

מחוץ לעיר הלבנה,שברובע,זרוע הצפון הישן בבנינים בעלי משמעות הסטורית והעירייה,נכון ל 2021,עושה מאמצים להכריז על מבנים בעלי משמעות הסטורית כמבנים לשימור ועל אלה שלא לשימור,מאפשרת הקמת בניינים חדשים תוך שמירה על המרקם העירוני היחודי של הרובע ועל עקרונות תוכנית גדס בכל הקשור לרשת הרחובות,כאמור,ולריאות הירוקות.

והתמונות,הפעם בצבע,מהביקור בצפון הישן,ללא העיר הלבנה,הן כן לפניכם:

לגלרית התמונות – הצפון הישן בצבע.

מנחם.

סוגת הצילום העקרית,אך לא היחידה,שלי היא צילום נוף. אין זה אומר שלא אצלם סוגות אחרות,זה כן אומר:ציוד הצילום שלי מוכוון לסוגה הזו וראיית העולם שלי היא מהעין של צילום נוף.

צילום נוף עירוני הוא סוגת צילום העומדת בפני עצמה עם הרבה גוונים וממשקים לסוגות אחרות כמו,למשל: צילום ארכיטקטורה וצילומי אדם ופרוטרטים.

ככל שחולף הזמן,והניסיון,סיגלתי לעצמי אמות מידה שנכונות לכל סוגת צילום שאתנסה בה,בכלל,ולצילומי נוף,בפרט. אחד מאמות המידה הזו,ואני חייב לומר העדפה אישית,היא סלידה מנכוחות של בני אדם בצילומים שלי.

תכונה נוספת,שמתווספת לשלל התוכונות האישיות,המולדות והנרכשות,היא להסתכל על הסביבה בעיינים של צלם,עיניים שחושבות על קומפוזיציה,על סיפור בתמונה והעברת מסר אישי ויחודי.

מרחב הידע המשמש אותי נוגע בהרבה מאוד סוגות צילום כולל כאלה שמעולם לא התנסתי בהן. באחד מהימים,אני צופה בסרטון של צלם בריטי שאני עוקב אחריו,שלוקח איתו מצלמת Point ans Shoot של ישנה של ניקון טוען אותה ברול פילם צבעוני,ואחר כך ברול פילם שחור לבן,ויוצא להסתובבות צילום ברחובות לונדון. במהלך הסרטון מציין שהוא מבקש לחרוג מכללי הצילום המסורתיים כמו חוק השלישים ולצלם את הלא נודע שמספק צילום בפילם על מנת לאתגר את עצמו וכי כללים:הן נועדו כדי שנפר אותם בעיקר אם זה לצורך יצירת:אומנות בעלת אמירה אישית.

עם הזמן,והניסיון,בתחום הצילום סיגלתי לעצמי את הצורך ביצירת פרויקטים שיכללו בתוכם את כל מה שאני מצפה ממסע צילום מוכוון מטרה ועם אמירה,הן במלל המלווה אותן והן,כמובן,הסיפור שהתמונות ממנו מצלמות.

אז: “הרמתי את הכפפה" הצבתי לעצמי פרויקט צילום שנושא הצילום שלו יהיה צילום נוף עירוני ולאלה שמעונינים לעקוב אחרי כניתי את הפרויקט בשם הלא מאתגר והלא יחודי:”צילומי נוף עירוני – תל אביב".

לפרויקט הזה,בכלל וליישום הראשון שלו בפרט,קבעתי כמה אמות מידה והן:

– ההגעה למקום הצילום היא עם אור ראשון על מנת לתפוס את המרחב הערוני ללא הפרעה של תנועת כלי רכב ואנשים.

– לוקח איתי שתי מצלמות אחת FF ואחת קרופ לכל אחת עדשה אחת שלא תוחלף.

– כל מצלמה מצלמת 36 תמונות בלבד ואחרי 36 קליקים בכל אחת מהן,מסתיים מסע הצילום.

– כל התמונות מצולמות בצבע אבל חלקן יפותחו בשחור לבן.

– אין כללים מגבילים בכל הקשור לקומפוזיציה,חוק השלישים והאומר בסיפור של התמונה.

– ניצול של חוסר התנועה בעיר על מנת לתפוס זויות צילום לא שיגרתיות.

יום שישי האחרון שלוש וחצי לפנות בוקר,השקמה. כדי שלא לבזבז זמן על חיפוש חנייה שם בוויז את החניון שקרוב לאזור הצילום שבחרתי. לוקח איתי שתי מצלמות והפעם משודכות להן עדשות הוינטג’ שלי: לקנון FF משודכת הג’ינה 35 מ"מ ולקנון קרופ משודכת הההליוס 56 מ"מ. ויוצאים לדרך.

אור ראשון ואני ביעד,שהוא:הצפון הישן של תל אביב. בסיום 36 קליקים בכל אחת מהמצלמות,חוזר לכסופה וחזרה הביתה כשתל אביב,מתחילה להתעורר ליום השישי.

והתמונות:בשני אלבומים ובשני פרסומים שונים הנכחי ואחד נוסף שיוקדש לצילומי הצבע,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות – חלק א שחור לבן.

מנחם.

בעברית לציור על גבי קיר יש מספר מונחים,חלקם:מונחים שהתקבלו על ידי האקדמיה ללשון ונחשבים לבטוי עברי תקין ולחלקם לא התקבע שם עברי יחודי.

ציור על קיר,כמעשה אומנות או כחלק מעטיית הקיר בתוכן אומנותי המבטא קורפוס אומנותי של תקופה מסויימת יקרא ציור קיר. בלע"ז ציורי הקיר נקראים פרסקאות שם המתאר מוצר כמו גם טכנולוגיה ליצורו ופרסקאות – ציורי הקיר היו אופיניים לבתי מידות בתקופה הרומית,למשל.

עוד בטרם עטו קירות תמונות צבעוניות שבטאו פרטים מתרבות מסויימת וגם את עושרו של בעל הבית,האדם חרט,באמצעים שונים של בטוי החל מבטוי צורני של נשוא החריטה ועד לכתב יד,על מה שנכרה בדרכו. מאחר ואנחנו חיים במרחב שבו הנוודות היתה צורת חיים שכיחה נמצא ציורי קיר שנחרטו על סלע. לצורת בטוי זו העברית נתנה שם יעודו:חרותות סלע.

ציור על קיר כאמצעי בטוי לרחשים בחברה האנושית הם לא המצאה חדשה בכלל ולא של התקופה הנוכחית בפרט. כחלק מההתרסה שציורי הקיר רוצים להביע לא פעם הם נעשים על קירות פרטיים לא רשות הבעלים. החוק הישראלי קובע שציור גרפיטי על קיר,ללא רשות הבעלים,זו עבירה מסוג עוון שבצידה שנת מאסר.

התפשטות תופעת הציור על קירות כדרך לבטוי רחשים בחברה בכלל וכאמעי להבעת מחאה בפרט הביאו לא מעט רשויות בישראל לאפשר ציור על קירות באופן שיהפוך ממעשה שבמחתרת ואסור למעשה של אומנות מותר.

בשל מחלוקת בועד המנהל של האקדמיה ללשון עברית למילה גרפיטי אין מינוח עברי והמינוח הלועזי "גרפיטי" התקבע.

בגבעה מערבית לחוף סעידנא עלי,שבהרצליה,שוכן מבנה שמהותו איננה ברורה לי אך נראה כמבנה ששימש,מתישהו,כאחסניה לתנועת נוער או משהו דומה. המבנה נטוש וגרפיטי אומנותי,ככל הנראה ברשות,מעטר אותו כשגולת הכותרת הוא גרפיטי מ 2020 המתייחס למגיפת הקורונה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

לא יהיה מופרז לומר שבלא מים חיי אדם לא מקיימים. מיקומה של מגידו,בחיבור היחידי בין דרך הים לדרך ההר,מביא לפיתחה פיות הצמאים למים מעבר לבני האדם הנמנים על אזרחי עיר המדינה.

עד לחפירות משלחת ידין במגידו,היה ידוע מעט מאוד על הנושא של איסוף,אגירה והפצת מים בעיר מגידו.

במהלך תקופת הברונזה המאוחרת הממצא הארכאולוגי מצביע על עצירת מים,בתוך העיר,תוך שימוש בתעלות ניקוז שנבנו ברובעיה של העיר ואשר הובילו את מי הנגר למאגרים בעיר,שם אוחסנו ומהם נשאבו לשימושים השונים. מעט מזרחית לעיר,במקום שנקרא היום תל לג’ון,נובע נחל וסביר להניח שתושבי מגידו בברונזה המאוחרת עשו שימוש במי המעיין,ברם:בשל ריחוקו,היחסי,מהעיר ספק אם מי המבוע נסחבו לעיר לשימוש ויותר סביר להניח שהתשמשו בהם להשקיית שדות והגידולים החקלאיים.

מדע הארכאולוגיה בכלל ופרופ’ ידין בפרט מגיעים לחקר העיר מגידו בתקופת הברזל עם ידיעה ברורה על כך,שבחומות העיר צריך להיות פיר המוליך מתוך העיר למאגר מים.

מגידו של תקופת הברזל בכלל ובימיו של שלמה אחאב ובשיאה הנוסף,בימי ירבעם השני מלך ישראל,נמצאת מגידו באזור רוחש פעילות גיאופוליטית,מה שהופך את ביצורי העיר ומוכנותה למצב של קונפליקט הכולל מצור למצב של איום ממשי ובר קיימא. חפירות העיר מצביעות על חיזוק חומות העיר ובניית חומות חדשות היכן שהעיר נפרשת בתקופה המדוברת,נשאר "רק": לאתר את מקור המים שיש אליו גישה מתוך חומות העיר,מבלי לצאת מהן,ולאפשר אספקת מים,לתושבי העיר,לצבא המגן עליה,ועל מי שיזדמן אליה בשל חשיבותה,כאמור. משכך,מפשילה משלחת ידין את ידיה ומתחילה לחפור במערב העיר בחיפוש אחר פיר שיוליך מתוך העיר למאגר המים. מתאמצת: ומצליחה.

פרנסי מגידו של תקופת הברזל מגלים מעיין ששופע בקצה המערבי של העיר. הם חופרים פיר באורך של כ – 25 מטרים שתחתיתו נמוכה מהמעין שנמצא כך שמי המעיין זורמים ונקווים בתחתית הפיר,כך שכל עוד לא יבש המעיין בתחתית הפיר יהיו מים שהגישה אליהן היא מפתחו של הפיר שבתוך חומות העיר ונסתרת מעינו של מי שירצה לצור עליה.

בעת חציבת מפעל המים במגידו,הסתבר שנביעת המעיין נמצאת מחוץ לחומות העיר ובכך מסכנת את משאב המים הזה,שעלול להיות חשוף לעין אויב שינתק את המעיין מהפיר שבתוך החומות ומקור המים החשוב הזה ילך לאבדון. כדי למנוע את המצב הזה,הורחבה חומת העיר ונבנתה חומה,שכל תפקודה היה:להסתיר את נביעת המעיין מעינו של כל מי שנמצא מחוץ לחומות העיר בכלל ומחוץ לחומתיה המערביים בפרט. מאחר ואין סימנים לכך שתוספת החומה הזו נפרצה אי פעם,יש לשער שהרעיון "עבד" ומי המעיין שפעו ללא מפריע גם כשאויבים צרו על העיר ובכלל.

פיר הגישה למעיין,שבנתיים יבש בגלל פעילות אנושית מודרנית,הוכשר על ידי רשות הטבע והגנים לביקור באי האתר,והתמונות ממנו – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם

את הצויליזציה האנושית מקובל לחלק לשלוש תקופות שאת שמן הן לוקחות מחומר הגלם ליצור כלים בכלל וכלי זין בפרט:תקופת האבן,תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

תקופת הברזל מתחילה בארץ ישראל בסביבות 1050 לפנה"ס,אך גלוי הברזל וסודות עיבודו מתחיל מעט קודם לכן באנטוליה ובקוקז ומאוחר יותר,מתפשט ובמהרה,לאגן המזרחי של הים התיכון,מצריים והציויליזציות של מסופוטמיה.

יחד עם הפיכת הברזל לחומר הגלם העקרי ליצור כלים חלה ירידה בעוצמה הפוליטית והמדינית של מצרים יחד עם התגבשות וחדירה של עמים לאגן המזרחי של הים התיכון,בכלל,ולארץ ישראל בפרט.

העמים המפורסמים שחדרו למרחב ארץ ישראל,והדיחו ממנו את ההגמוניה המצרית,היו הפלישתים והישראלים. על הישראלים לא צריך להרבות במילים,אך לגבי הפלשתים,שהיו חלק מגויי הים,כדאי להזכיר שהפלישתים עם רק עם אחד שנטל חלק בנדידת העמים שנקראים גויי הים ועמים נוספים,כמו השרדנה,התישבו ברחבי ארץ ישראל –בימין השרדנה התישבו באזור הכרמל והיו עוד,שמוקרם איננו ידוע בודאות והתיאריות על מקורום ועל הסיבות להגירה די מרובות.

אציין,בהכנעה,את השרדנה שעל פי מחקרו של פרופ’ אדם זרטל (ז"ל) ממורי,מצביע ברמת סבירות גבוהה מאוד על כך שמקורם של השרדנה הוא מסרדניה ולא,בגלל הדמיון בהגיית השם אלא בשל מבנים וסימני הגירה בסרדניה שמצביעים על קשר של שבט גויי הים – השרדנה – כמי שמקורם בסרדניה.

עוד במרחב שלנו מתגבשים להם עמים,שחלקם עם קשרים עם ישראל,כמו העמונים,המואבים האדומים ועוד.

במגידו,האחיזה המצרית בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נחלשת והיא נכבשת על ידי ישראל. החפירה באתר,שרובה באה ממצאים של משלחות ידין למגידו,מצביעה על תחילת אחיזה של ישראל בעיר בתקופת שלמה המלך ואת עיקר פריחתה בתקופת הברזל,וגם שיא פריחתה בתקופה הזו,בימיו של אחאב,ממצאים שחוזרים על עצמם גם בחצור.

והממצאים של תקופת הברזל בכלל ומימיו של אחאב בפרט,בתל מגידו,ומחפירותיה של משלחת ידין – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

הברונזה,שהיא תערובת של נחושת ובדיל,מופיעה כחומר יצור הכלים העקרי בסביבות 3300 לפנה"ס ולקראת 1050 לפנה"ס מוחלפת מתכת אחרת:הברזל.

על שם מתכת היצור העיקרת,הברוזה,נקראת כל התקופה שבין 3300 ל 1050 לפנה"ס תקופת הברונזה,והיא מחלקת לארבע תקופות משנה,חלוקה שקשורה בתהליכים גיאופוליטים שמתרחשים במרחב שבין מצרים ומסופוטמיה,אסיה הקטנה ובאזור האיגאי והן:הברונזה הקדומה,הברונזה הביינמית,הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. בשל תהליכים גיאופוליטים,של עלייתן ונפילתן של תרבויות במרחב,ישנה חלוקת משנה בחלק מארבעת תקופות הברונזה,חלוקה שעם התפתחות המחקר הארכאולוגי השנתה במהלך השנים ועל כך,בהזדמנות אחרת.

תקופת הברוזה המאוחרת,שבה עיקר ענינינו,מתחילה עם כיבוש מצרים על ידי ההיקסוס ב – 1550 לפנה"ס ומסתיימת ב – 1050 לפנה"ס עם ירידת השפעתה של מצרים במרחב של ארץ ישראל. הברונזה המאוחרת מתאפיינת בשלטון של מצרים על מרחב ארץ ישראל ומסתיימת עם פלישתם של גויי הים ושל שבטי ישראל,ואחרים, למרחב ואיתם מגיעה מתכת חדשה ליצור כלים: הברזל.

בימי השלטון המצרי במרחבי ארץ ישראל ערי המדינה במרחב מגיעות לשיאן מבחינה של עושר כלכלי ועושר תרבותי שבא לידי ביטוי בפריחת ערי המדינה ובהן מגידו,והממצא הארכאולוגי,במגידו לענינינו,המצביע על עושר זה.

מניין נובע עושרן של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל בואכה לברונזה המאוחרת? שתי נקודות מפתח מעגנות את פריחת ערי המדינה,בכלל ומגידו בפרט,בברונזה המאוחרת,והן:השלטון המצרי וצבע הארגמן.

בברונזה המאוחרת נמצאת האימפריה המצרית באחד משיאיה,חוסן כלכלי ופוליטי שבו מרחב ארץ ישראל והשליטה בו,מקנים לאמפריה המצרית עוצמה אדירה במסחר הכלכלי והתרבותי עם מסופוטמיה,אסיה הקטנה והאזור האיגאי- והציויליזציות שמאכלסות אזורים אלה.

צבע הארגמן הופך למיצרך נדרש ושכיח בצוויליזציה של מזרח הים התיכון,אסיה הקטנה,מסופומיה ומצרים עצמה. חלזון הארגמן גדל בחופיה של ארץ ישראל,חופים הנשלטים על ידי ערי המדינה של ארץ ישראל שנמצאים תחת שלטון האימפריה המצרית,כאמור.

בתעודות מיצריות מהברונזה המאוחרת מכונה מרחב ארץ ישראל:כנח’נ. ובמצרית כנח’נ פרושו:ארגמן. עם התפתחות הכתב,בכלל והעברי בפרט,מעוברת השם כנח’נ לכנען.

כאמור: אחד משיאיה של עיר המדינה מגידו הוא בברונזה המאוחרת,תחת השלטון המצרי,והתמונות מהממצא הארכאולוגי של תקופה זו,כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.